מורא שמים (משיחותיו של הסבא זצוק"ל) / מאת הרב אברהם זאב הלוי הלר הי"ד
"אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה.. אמרו עליו על ריש לקיש שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מר' יוחנן רביה" (ברכות ל"א).
כשאנו שונים את המאמר הזה נפשנו נרתעת בפחד נורא, כי החובר הפרושה עלינו במאמר זה נשגבה ממנו ולא נוכל להשיגה, איככה יוכל איש למשול ברוחו עד שלא יביאהו המאורע היותר נפלא בתבל להתעוררות של שמחה שלא תטהו למלאות בשחוק פיו אפילו לרגע קל אחד
גם תימה רבתי תהיה לנו על התורה אשר העמיסה נטל רב כזה על האדם לאסור עליו שלא ימצא שחוק בפיו כל ימי חייו, ואיככה תהיה כזאת?
גם אחרי אשר נתבונן באלפי רבבות חשבונות משפלות האדם ומרוב חטאיו אשר על כן אין לו לשמוח כל עיקר. גם אז לא נוכל להבין רק קצת את טעם המאמר הזה, אולם לא נשיג בשום אופן את האפשרות בקיום הדבר הנורא הזה. חידה היא לנו זאת ותהי לחידה!
אך ראה נא פלא, אף השתוממו מאד! הדבר הזה בעצמו אדר כחידה היא לנו בנושא המאמר, דבר פשוט הוא לנו במקום אחר. דבר שכבר היה לעולמים בימי דור שלם. כל בני האדם אשר על פני האמה, בעת ההיא במשך שבעים שנה קיימו בנפשם את החידה הסתוה הזאת, וכולם מקטן ועד גדול הוציאוה לפועל באופן היותר חד.
ובאותו הסגנון שנאמר בריש לקיש המהולל בתשבחות בפרט זה, נאמר גם על בני דור שלם בעת ההיא לאמר: "כל ימיו של אותו רשע – נבוכדנצר – לא נמצא שחוק בפה כל בריה"! (שבת קמ"ט).
שבעים שנה מלך נבוכדנצר בכיפה מקצה הארץ ועד קצה הארץ, ובכל אותן שבעים השנים לא אירע אפילו פעם אחד שימצא איזה שחוק בפי איזו בריה, שהיא אפילו בזמן של שמחה היותר כבירה בכל מיני אשר אפשר להיות בעולם.
וכל כך למה? האם הוציא המלך פקודה לאסור את השחוק? האם העמיד פקידים נצבים ביום ובלילה במערות ובמאורות לשמור פן יצמא איזה שחוק? הלא הפרישות הנשגבה הזאת שנאמרה בשבחו של ריש לקיש האלהי נתקיימה בדור ההוא כדבר פשוט בלא צווי ואזהרה ובלא השתדלות, מפני שכל לב היה מרגיש אל נכונה כי ישנו לנבוכדנצר בעולם. ומכיוון שיש נבוכדנצר בעולם, אין שחוק! מכיוון שיש בעולם אדם שהוא מרגיז ארץ, מחריב ארצות ועושה בכל כאדם העושה בתוך שלו, אף שהאדם הזה הוא ננס קטן כזרת ונובח ככלב (ילקוט שמעוני, דניאל, תתרס"א-ב). רק הידיעה הזאת בעצמה, בלי שום השתדלות נספחת לה, דיה היתה לחדור לתוך עמק משכיות הלב ולא נתנה פוגה לו אפילו לשניה אחת, להסיח זאת מן הדעת ולשחוק קמעא…
והרי זו עובדא! אין זה חשבון הנפש. אין זה שכל רם ונשא, אלא דבר פשוט שקרה בדור אחד המפורסם לנו בדברי ימי עולם, ושום אדם לא נשתומם כלל על הדור ההוא ולא הציגוהו למופת ליתר הדורות. ורק כשבאו חז"ל להעתיק את הדבר הפשוט הזה ממוראו של בשר ודם למוראה של שכינה, מיד נעשה בדבר למשולל הבנה.
ועתה עמוד והתבונן: מה היה מוראו של נבוכדנצר? במה קבל למלוך בכיפה ולהטיל מוראו על כל הארץ? הלא אך בשכר ד' פסיעות שפשע לכבוד שמים (סנהדרין צ"ו)! על ידי מעלה רוחנית פעוטה זו, נתן לו חלק ממרום במלכות האדמה להכניע לפניו כל יושבי תבל! מה קטן הוא חלק זה של כבוד שמים, הלא כאין וכאפס ממש הוא מול איזה פרק כל שהוא של חכמה ועל אחת כמה וכמה מול מקור החכמה, ובכל זאת בלימה קלה כזאת של חלק כבוד שמים, היה בכוחה שחוק מפי כל בריה לשבעים שנה, בלי צווי ובלי אסור ובלי השתדלות.
אם כן מה גדול ונורא הוא החוב למורא מלך מלכי המלכים הקב"ה שאנו חייבים בו ומה רחוקים אנו ממנו!…
הרב אברהם זאב הלוי הלר, נולד בשנת תרמ"ו (1886) בהלוסק. הוא למד בכולל קובנה, התקבל לרב בעיר זידיק ואחר כך שמש כאב"ד במריאמפול. הוא היה גאון גדול, בעל חידושים נפלאים, חריף ובקי בש"ס ראשונים ואחרונים שנשא ונתן בהלכה בהגיון וסברה ישרה. הוא היה נואם מעולה שהלהיב את שומעיו באש של קדושה, ופעל לטובת החינוך החרדי לילדי ישראל.
הוא פרסם חידושי תורה רבים בעברית וביידיש בקבצים תורניים. חידושי תורה ממנו פרסמו ב"בית ישראל", ב"כנסת ישראל" (תרצ"ח) בהוצאת תלמידי ישיבת סלבודקה, וב"תבונות, א" (תש"א) ומכתב ממנו הובא בספר "ממעמקים" חלק א. כן כתב ספר גדול על הרמב"ם, שנותר בכתב יד ואבד בשואה.
בשנת 1939 גרו במריאפול יותר מעשרת אלפים יהודים. בתחילת מלחמת העולם הראשונה, נכבשה ליטא בידי ברית המועצות, שסיפחה אותה אליה בסוף קיץ 1940. עם תחילת מבצע ברברוסה הופצצה העיר מהאוויר ע"י הגרמנים, רחובות שלמים נהרסו, שרפות פרצו ברחבי העיר ועשרות אנשים נהרגו. יהודים רבים ברחו למזרח, אך רובם נאלצו לחזור למריאמפול ולא הצליחו להימלט לצד הרוסי. רבים מהחוזרים נרצחו על ידי ליטאים במבואות העיר.
עם הגעת הכובשים הגרמנים, נעצרו ונרצחו כמה יהודים בכל מיני טענות. היהודים הוכרחו מידי יום לעבוד בעבודות פרך בשירות הציבורי ובשרות הצבא הגרמני, תחת פיקוח ליטאי, צעירים יהודים שספרו לצאת לעבוד, אותרו בידי יהודים שמונו לכך, והוצאו להורג. בתאריך 15.7.1941 פורסם צו שהטיל גזרות רבות על היהודים, שהגביל את יכולתם להשתמש במרחב הציבורי, אסר עליהם להיעזר בשירותי האוכלוסייה הלא יהודית, צמצמה את יכולתם לרכוש מזון והטילה עליהם את חובת לבישת הטלאי הצהוב. הגרמנים ציוו על יהודים רבים לשרוף את כל ספרי התורה וספרי הקודש בבית הכנסת הגדול. היהודים גורשו מבתיהם והוכרחו לעבור לגור בחצר בית הכנסת וכמה בתים סמוכים, שהוכרזו כ"גטו". משם נלקחו יהודים לעבודת כפייה, כאשר קבוצות הצעירים וקבוצות צעירות שנלקחו כביכול לצורכי עבודה לקחו אל מחוץ לעיר ונרצחו שם.
בחודש 08.1941 נשלחו בני נוער לחפירת בורות על שפת הנהר מחוץ לעיר, ליד מחנה צבאי. היהודים חששו לבאות ונציגיהם ניסו לפעול לשנות את רוע הגזירה. בסוף החודש נצטווו היהודים לארוז ולצאת לדרך ולעבור, כביכול, לגטו מרווח מחוץ לעיר, בה יוכלו לנהל את חייהם באוטונומיה מליאה עד לתום המלחמה. כשהגיעו למקום הריכוז מחוץ לעיר, נקשרו הרב, החזן וזקני הקהילה לסוסים ונגררו על הכביש. הגברים נסגרו בצפיפות באורוות והשומרים הליטאים התעללו בהם. בימים הקרובים הובאו לשם גם יהודי העיירות מהסביבה. הרב אברהם זאב הלוי הלר נהרג עם עדתו בחודש אלול תש"א, כשהוא עטוף טלית.
בתאריך ט' באלול תש"א (01.09.1941) נלקחו היהודים לבורות, קבוצה אחר קבוצה, שם רצחו אותם ביריות ליטאים לאומנים שפעלו בשירות הגרמנים. הנרצחים הוטמנו בקברי אחים, כשאר רבים מהם נקברו בעודם בחיים.
מקורות: חכמי ליטא עמ' 33, ממעמקים עמ' קפ"ט-קצ"ג, מריאמפול באתר בית התפוצות, אתר איגוד יוצאי ליטא, אתר יד ושם, ספר יזכור לקהילת מרימפול ליטא.