הדרך להכיר את עצמך ולהתגבר על הנטיות הטבעיות שלך / הרב מנחם אקשטיין הי”ד
א. הכלל הראשון אשר החסידות אומרת לכל מי שדופק בשעריה ורוצה להיכנס לחדריה הפנימים הוא: “הכר את עצמך, למד עצמך לראות אותך, להתנשא על כל הנטיות הטבעיות של נפשך ולהכירן היטב. פלג עצמך לשנים, לאדם טבעי השוכן למטה, החי חיי יום-יום ומתפעל מכל מאורעות הזמן המתחלפים ועוברים עליו תמיד, ולאדם עליון שאינו נמשך אחרי מאורעות הזמן ואינו נתפעל מהם, כי אם יושב לו למעלה בארמונו כמגדל גבוה ומביט תמיד למטה על האדם התחתון, על כל הדברים הרבים העוברים עליו ועל הפעולות הנמשכות מהם על נפשו, מביט עליהם, יודע ומכיר אותם, בוחן אותם ויכול לנטותם ולהשתמש בהם כחפצו”. אלה הם הקניינים היסודיים שמוכרח האדם לקנות לו אם רוצה להיכנס לחדרים הפנימים של החסידות. רק אז, אם כבר קנה לו את היסודות האלה קניין בטוח וברור, אם כבר מרגיש בעצמו שהמעלות האלו מובנות לו היטב והן עצם נפשו ותכונת נשמתו, רק אז אפשר לו להיכנס לפנים, להבין תמיד יותר את מהותה של אותה החכמה.
אולם באיזו דרכים אפשר לו לאדם לקנות לו את היסודות הראשיים האלו? החסידות בחרה לה בזו הדרך היותר קצרה והיותר פשוטה וטבעית. היא אומרת: הלמוד הרב והיגיעה הגדולה בכל מקצעות המדע, ההרכשה של הרבה חכמה ודעת, לא יביאו לנו את אותן המידות, אם לא נפנה לנו עת בכל יום להתבודד, לפנות את מחשבותינו ולהתבונן. רק ההתבוננות, אותו אופן הלמוד הטבעי והמקורי, תביא אותם לאותן המדרגות.
אבל מה נתחיל לחשוב ואיך נתחיל להתבונן? באיזו דרכים ובאיזה אופנים יהיה אפשר לנו ללמוד את דרך ההתבוננות ולהגיע אליה? ננסה ונשתדל לתת תשובה על אותה השאלה. תשובה מלוקטת ממקומות שונים בספרי החסידים, מסודרת כאן באופן סיסטמטי.
ב. שתים הנה המניעות היותר גדולות והעיקריות העומדות לנו על הדרך ואינן נותנות לנו להגיע לאותן המידות. האחת היא דמיון שווא המסמא את עינינו לבלתי ראות את מקומנו וערכנו האמתי בכלל העולם, והשנית היא חוג הראות הקצר והבנה מוגבלת, שהננו עומדים לגמרי תחת פעולת הרגע ואיננו יודעים ומרגישים מה שנעשה בעולם. הראשונה באה לנו מרגש האנכיות, מהאגואיזם הטבעי שבנו, שכל אחד מאתנו מרגיש את עצמו בתור בריה חשובה מאד, כאלו היא מרכז העולם, ובשום אופן אי אפשר לו לראות את עצמו באותן העיניים שהוא רואה בהן את זולתו, ומפני זה קשה לו מאד להבין ולהרגיש היטב את האמת הברורה, שהוא רק בריה קטנה ושפלה מאד בין מאות מיליונים בריות כמוהו. השנית באה לנו מזה, שכל אחד מאתנו נמשך לנמרי עם כל חושיו אחרי פעולת הרגע, וכל ישותו והוויתו נכנעת ומתבטלת לפניה. אם למשל אנחנו עצבים עכשיו, אזי הננו שוכחים לגמרי מה שהיינו קודם לכן ואיך נהיה אחר כך. גם אין אנו יודעים אז כלום ממה ששאר בני אדם עושים עכשיו ומה הם מרגישים, כל חיינו הם אז רק העיצבון, כאלו אין אחרת בעולם כלל, לא בעולם הגדול ולא בעולמנו הפרטי במשך כל ימי חיינו. כן גם אם הננו למשל שמחים, אזי אנו חיים לגמרי באותו רגש מבלי לחשוב כלל מהיכן ומתי בא לנו הרגש הזה ומתי יחלוף, רק זה הוא עכשיו כל עולמנו. כן הננו הולכים ומתחלפים בהרגשות לבנו מעולם לעולם, מהתפעלות להתפעלות, בלי לדעת בעצמנו את זה. העובדה הזאת מצמצמת לנו מאד את חוג הראיה, ואי אפשר לנו לצאת מעצמיותנו, להתרחב ולהתפתח בהרגשות לבנו.
שני החסרונות אלה הם דמיונות שווא, הבאים לנו מהנטייה הטבעית הנזכרת, והיא האנוכיות, אהבת עצמנו והרגשת עצמנו בלבד.
ג. איך אפשר להתרפא מאותם הדמיונות המתעים? גם על השאלה הזו נותנת החסידות תשובה פשוטה מאד. ואומרת: על ידי דמיונות אחרים אמתים. ראוי לנו להתרגל מיד בימי נעורינו לעבוד בכח הדמיון שבנו, לפתחו להשלימו, כדי שיהיה אפשר לנו לצייר בשכלנו דמיונות אחרים אמתיים ולהחליש בקרבנו באופן זה מעט-מעט את דמיונות השווא והמטעים להתרפא מהם.
נבאר אפוא כאן שני כחות הדמיון שהם מתנגדים לגמרי לראשונים, ואם נשתמש בהם אזי ישרשו מנפשנו את החסרונות שנטבעו בה, שהם השווא והטעות.
מתחלה נבאר את הדמיון המאיר לנו ופותח את עינינו, לראות את מצבנו וערכנו האמתי בעולם ושפלותיו הנוראה. כדי להגיע לזה ראוי להתחיל באופן זה: ראשית כל נשתדל לצייר לנו בשכלנו ובכח הדמיון שבנו את כדור הארץ, ונדמה לנו כאלו רואים אנחנו מרחוק את כדור הארץ כולו, עם כל חמשת חלקי התבל אשר עליו ואת כל הימים המקיפים אותם. נצייר לנו גם את כל העמים הדרים בכל חלקי התבל ללשונותיהם ולגבולותיהם, ואת מספר האנשים של כל אומה ולשון. את כל זה נצייר לנו היטב, כאלו אנו רואים את המחזה הזה לפנינו ממש, בחוש הראיה הגשמי שלנו. בתחילה לא יפעול הדמיון הזה הרבה, כי הלא חדש הוא עודנו אצלנו. כח דמיוננו הרי עדיין חלש הוא, כי עוד לא השתמשנו בו עד עכשיו כל צורכו. אולם במשך הזמן, אם נשקוד על הדבר בהתמדה, נתרגל לעבודה זו יום יום בלי הפסק, ולפעמים אם יהיה אפשר לנו, גם פעמיים ביום, אזי נראה זאת בעינינו הרוחניות ועיני שכלנו, תמיד ביתר ברירות וביתר בהירות. כאילו אפשר היה למשמש במראה זו בידיים.
לא רק את האנשים נצייר לנו, כי אם גם את שאר הנבראים הנמצאים בעולם, היינו את כל הבהמות והחיות שנדע אותן, היכן הן נמצאות ומה מראיהן וטבען, את המון החיות הטורפות שבמדבריות ויערות, האיך הן טורפות ואוכלות, את המון הבהמות הביתיות שבין בני אדם. האיך הם משתמשים בהן ונהנים מהן: את המון שאר מיני הנבראים היותר קטנים, כמו היתושים, והיותר גדולים כמו הפילים; את הנחשים ושאר מיני שקצים ורמשים, איך הם רוחשים בארץ, הולכים, רצים, נחים, אוכלים, נבראים ומתים. את כל מיני העופות הפורחים: את המון מיני הצפצופים והנגינות, שהם מצפצפים ומנגנים באוויר, באילנות, בשדות ובכרמים. את המון מיני הדגים שבימים ובנהרות, האיך הם שטים, נבלעים, נולדים, נצודים ומתים. את כל מיני הצמחים, התבואות, הירקות. העשבים, החוחים והפרחים רבי-הגוונים; הגנות, הפרדסים, השדות, הכרמים והיערות. את כל אותם הדברים כפי מה שאנו יודעים אותם מה מראיתם, איך הם פורחים, נפתחים, גדלים, מתייבשים, נכמשים, נופלים ונחלפים. את כל זאת נצייר לנו באר הטב, כל דבר בפרט על מקומו, ובדרך כלל הכל ביחד, כפי מה שראינו אותם, או קראנו ולמדנו אודותם.
אחרי זמן ידוע, כאשר לפי טבע האדם ולפי השקידה, כבר יבורר לנו הדבר הזה היטב, אחרי אשר נראה את הציורים האלה בבהירות כה זכה, עד שנתפעל מהם בנפשנו ונרגיש בחוש איך המחזה היפה הזה פועל עלינו ומקסים אותנו, כמו האדם המתפעל מהדר הטבע אשר רואה בעיניו הגשמיות. אזי נלך הלאה וננסה לצייר לנו את המקום אשר אנחנו עומדים עליו עכשיו, ונשתדל להציג את עצמנו בין המון כל אותם בני האדם והמון כל אותם הברואים. מתחלה יקשה לנו הדבר מאד לצייר לנו ציור כזה. כי כל ישותנו וכל חשיבותנו הדמיונית שנטבעה בנפשנו תתקומם נגדנו תיתן לנו בשום אופן להאבד ולהבטל בין המון כל אותן הבריות, לא תתן לנו בשום אופן לוותר על גאוותנו המדומה, ולראות את האמת האי-נעימה כל כך, שהיא שפלותנו וקטנותנו הנוראה. אולם ההרגל יעשה את שלו, ובמשך הזמן יעלה בידינו להתגבר על כל המניעות, ויקל לנו תמיד יותר לצייר לנו בכח רמיזתו את הציור הנפלא הזה.
(תחילת הספר “תנאי הנפש להשגת החסידות”)
הרב מנחם מנדל אקשטיין (עקשטיין) נולד בסביבות שנת תרמ”א (1881) ברישא (ז’שוב) שבגליציה לאביו ר’ מרדכי. הרב מנחם מנדל היה חסיד רבי אלטר מדז’יקוב הי”ד, והתמסר לעסקנות ציבורית בעיר הולדתו, רישא. רבו של הרב מנחם מנדל היה הרב יקותיאל אריה קאמלהאר, הסופר החרדי וחוקר תולדות החסידות. הרב מנחם מנדל עבר בזמן מלחמת העולם הראשונה להתגורר לזמן מה בווינה ושם הוציא לאור, בשנת תרפ”א (1921), את ספרו “תנאי הנפש להשגת החסידות”, עם הסכמת אביו.
בפרוץ מלחמת העולם השניה חיו ברישא 15,000 יהודים, עד לתום המלחמה שרדו כ-100 מהם בגטו, במקומות מסתור או במחנות, ועוד כ-600 מהם ניצלו באזור שבשליטת הסובייטים. בין הנספים בשואה היו הרב מנחם מנדל אקשטיין (שנספה בסביבות שנת תש”ג) ומשפחתו, אחיו הרב ראובן וכל בניו.
מהדורה שניה של ספרו יצאה לאור בשנת 1960.
מקורות: ויקיפדיה, אודים ח”ב עמ’ 135, לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור חלק 7 עמ’ 34, דפי עד בארכיון השמות של “יד ושם”, “בית מאטיס אקשטיין” בספר הזכרון לקהילת רישא עמ’ 280. ראה גם מאמרו של הרב צבי לשם: תרגילי דמיון מודרך אצל האדמו”ר מפיאסצנא והרב מנחם אקשטיין, שהובא באתר לב לדעת.
למידע על חורבן קהילת רישא בשואה – ראה באתר אנציקלופדיה של הגטאות.
מספר הצפיות במאמר: 400
