תפקיד האדם בחיים הוא לעבד נטיותיו ולתקן נפשו בעולם הזה, שיסור מרע ויעשה הטוב / הרב קלונימוס קלמן צוקרמן הי”ד
בסוף הש”ס דנדה תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה”ב שנאמר הליכות עולם לו אל תקרא הליכות אלא הלכות. ועיין שם בתוספות שכתבו דמייתי ליה כדי לסיים בטוב ובתחילת הש”ס מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה. האגדה הראשונה בש”ס ברכות דף ג’ שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב”ה ושואג כארי וכו’ משמרה ראשונה חמור נוער, שניה כלבים צועקים, שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. האגדה האחרונה בש”ס דנדה דף ע’ ע”ב מה יעשה אדם ויחכם ירבה בישיבה, מה יעשה אדם ויתעשר ירבה בסחורה ויהיה משאו ומתנו באמונה, מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים ישא אשה ההוגנת לו ויקדש עצמו וכו’. בברכות דף ה’ לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה וכו’. ואם לאו יקרא קריאת שמע וכו’. ואם לאו יזכור יום המיתה. ובאבות פרק ג’ עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
הנה כבר כתב היערות דבש בחלק א’ בדרוש הראשון דשלשה הם סוגי העבירות. רובן של העבירות סיבתן בחסרון ידיעה להבחין אם היא עבירה ועד כמה מגיע הפגם למעלה והתרופה לזה הוא לימוד התורה שידע האדם המעשה אשר יעשה ואשר ימנע מלעשות. סוג השני כולל העבירות שמקורן היא הגיאות אשר נגדה גם לימוד התורה לא יועיל מחמת שלפעמים יגבה לבו של הלומד בתורה בחשבו שהוא גדול ומורם מעם, ומועילה לזה קריאת שמע, קבלת מלכות שמים ודביקות האדם בבוראו בחושבו שעומד לפני מלך גדול הוא טהור ומשרתיו טהורים ואיך יתגאה קרוץ מחומר. סוג השלישי, הסיבה היא חמדה ששכיחה גם בבעלי החכמה כדמצינו בגדול החכמים שהיה גדול בתורה ודבק בד’ ומצותיו ונתקלקל בחמדה וזה מפני שהחכמה נמצאת בבעלי מזג חם שמוליד גם חמדה ונגדה מועילה זכירת יום המיתה בזוכרו שהולך לבית עולמו ותמס כעש חמודו ולהבל דמה וכל חמדתו כאין. וזה הוא הטעם מה שהש”ס מזכיר כל השלשה האמצעים לנצח את היצר הרע ולא רק את זכירת יום המיתה יען כל אחד הוא נגד אחד מסוג העבירות.
ולדעתי נראה דהנה מצות התורה הן רמ”ח מצוות עשה ושס”ה לא תעשה כי זה כל האדם ותפקידו בחיים הוא לעבד נטיותיו ויתקן נפשו בעולם הזה במדה שיסור מרע לעבור על שס”ה לא תעשה ויעשה הטוב לקיים רמ”ח מצוות עשה. הנטייה לעבירה באה מצד מזג החם שמתהווה בהאדם מרוב אכילה ושתיה, ותפנוקי מעדנים ותענגים גופניים כמו שאמר הכתוב “וישמן ישורן ויבעט”, שבועט במצות ד’ ועושה הרע ואין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר. ובזוהר הקדוש תרומה קנ”ד ע”ב דהא יצר הרע לא אישתכח אלא מגו מיכלא ומישתא, הדא הוא דכתיב “פן אשבע וכחשתי”, דמגו מיכלא ומישתא יצר הרע מתעבי במעוי דבר נש. וביטול מצות עשה בא מפאת הקרירות והעצלות והעדר הערנות לפעול כך שבעל מזג החם הוא פועל ועושה, והעצל הוא רשלן ושלילי. ולכן מי שהוא בטבעו חם המזג יתעורר לעבור עבירה אבל לא יתעצל לקיים גם מצוה ומי שהוא בטבעו קר לא ימהר לעשות עבירה אבל גם יבטל מצוה עשה. וזהו החלב והדם שבאדם, שהדם הנוזל בגידיו וורידיו של הגוף הוא מקור הפעילות, והחלב שמצטבר בהגוף הוא סיבת העצלות. ומחויב האדם להשתמש לצורך ה’סור מרע’ בבחינת החלב, ולצורך ה’עשה טוב’ בבחינת הדם. ואם משנה הערכין הוא חוטא בחלבו ודמו. ולתקן חטא זה הקריבו קרבן, להקריב החלב והדם. ואחר התענית מתפללים “יהי רצון שיהיה מיעוט חלבי ודמי” וכו’, נגד החטא בחלב ודם. והוא שנרמז גם בהפסוק “וישמן ישורן ויבעט שמנת עבית כשית”, שבמזגם החם מרוב טובה בעטו ועברו עבירה, ומרוב החלב כמו שפרש רש”י “עבית כשית”, היינו שנתכסה בחלב, באו לידי עצלות שלא לקיים מצוות עשה. והוא הנרמז במאמר חז”ל חולין דף מ”ג שני עורות יש לושט, החיצון אדום והפנימי לבן, ואם נתחלפו טריפה, כי להוושט שמרמז על האכילה והשתיה יש הגנה של שני עורות, שלא יחטא אדום סמל הדם ויתעורר לעשות הטוב ולא הלבן בחינת החלב היינו שיתעצל לעשות עבירה. ואדום ירמוז לחטא, “אם יהיו חטאיכם כשנים”. והלבן ירמוז להמצוה בחינת חסד, “כשלג ילבינו”. והחיצון קודם לפנימי. ואמר שקודם יסור מרע, ואח”כ יעשה טוב. ואם נתחלפו ובכח הדם עשה עבירה וע”י החלב התעצל לקיים מצוה, הרי זה טריפה. ונודע מחלוקת הפוסקים בזה דלשיטת הרשב”א שניהם לבנים או אדומים, כשר. והמהרש”ל סבירא ליה דשניהם אדומים טריפה, ושניהם לבנים כשר. ושיטת הרא”ש היא דשניהם לבנים גם כן טריפה, דאם האדם בפעולותיו עובר עבירות ומקיים גם מצוות עשה, הוא בבחינת שניהם אדומים. ואם מתעצל ואינו עושה רע וגם לא טוב, הוא בבחינת שניהם לבנים. הרשב”א מקיל דאפילו שניהם אדומים כשר, כמו שאמרו חז”ל אם עשית חבילות עבירות, עשה כנגדן חבילות מצות, והטוב יבטל הרע. ומכל שכן שניהם לבנים דהוא בשב ואל תעשה עדיף, דאינו עושה טוב וגם לא הרע. והמהרש”ל סבירא ליה דרק שניהם לבנים כשר, אבל שניהם אדומים טריפה, כמו שאמר הכתוב “ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי”, ומי שעושה הרע לא יועיל הטוב, כטובל ושרץ בידו. והרא”ש החמיר דבין שניהם לבנים או אדומים טריפה, דהאדם צריך דווקא לסור מרע ולעשות טוב.
ועקביא בן מהללאל שהביא כאן שלשה דברים אמר באבות דרבי נתן ארבעה דברים הולך למקום חושך וצלמות, ומה עתיד להיות רמה ותולעה. ולכן נאמר דבאמת לטהר את האדם מלעבור על לא תעשה ולהביאו לקיום מצוות עשה די שני דברים, לאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כי בזכרו שהולך למקום חשך וצלמות ויהיה רימה ותולעה ימנע מלעבור על דברי תורה, כמו שכתב הרמב”ם בפירוש המשניות, עיין שם. וביודעו שעתיד ליתן דין וחשבון יעשה מצוות עשה, כמו שכתבו המפורשים, שהחשבון הוא על שלא קיים מצוות עשה. ולכן אמר “ואין אתה בא לידי עבירה ולא לידי חטא”, שמבטא זה משמש לצין רק אם עובר על לא תעשה ופוגם בקדושה, זהו פגם וחסרון מלשון “והייתי אני ובני שלמה חטאים”. ועבירה כוללת גם ביטול המצוות עשה שעובר על צווי ה’ יתברך. והוא הנרצה במאמר חז”ל מה ראה אדם שחטא, ראה שתים ולא ראה בשלש. וכתבו המפורשים דמשום שלא בא מטיפה סרוחה וכו’. וידעתי נראה דמה שנאמר “ולא ראה בשלש”, ולא “שלש”, כמו “ראה שתים”, היינו שלא הבין לראות בשלש שנכלל בהשתים, ולכן חטא. אלה הם גם דברי המדרש בחקתי הדא הוא דכתיב “חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך”, אמר דוד בכל יום כשאני משכים אני מחשב למקום פלוני אני הולך ולבית דירה פלוני אני הולך, והיו רגלי מוליכות אותי לבית המדרש ולבית הכנסת, הדא הוא דכתיב “ואשיבה רגלי אל עדותיך”, דהקב”ה נקרא מקומו של עולם, היינו שנזכר שעתיד ליתן דין וחשבון לפני הקב”ה. ובית דירה היינו מקום הקבר, שכל אדם יבא שמה. ובזכרו שני דברים אלו, היו רגליו מוליכות אותו לבית המדרש, מקום התורה, שדרכה היא פת במלח תאכל וחיי צער תחיה ומבטלת היצר הרע, כמו שנאמר “בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין, ואין תענוג כתענוג התורה, וימנע מתענוגי העולם הזה ולא יעשה הרע. ולבית הכנסת, מקום עבודה זו תפלה להתדבק בד’ ולעשות הטוב והמצווה. וזהו שאמרו חז”ל “ויקח קרח”, לקח טלית שכולה תכלת ועמד לפני משה ואמר טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה. למה דווקא הלעיג במצוות ציצית, ואמרו חז”ל שקולה מצוות ציצית כנגד כל התורה כולה, וציצית עולה תרי”ג עם החוטין והקשרים כנגד רמ”ח מצוות עשה ושס”ה מצוות לא תעשה. והיינו משום דבציצית יש תכלת ולבן, ותכלת רמז לרקיע שמראו תכלת ומזכיר לאדם שעתיד ליתן דין וחשבון לפני אדון השמים, ולבן רומז על הלבנים שלובשין לאדם אחר מיתתו. ו”בכל עת יהיו בגדיך לבנים” הינו שיזכור תמיד הבגדים הלבנים. ולכן ציווה הכתוב “וראיתם אתם וזכרתם את כל מצות ד’ ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם” ותסורו מהרע ותעשו הטוב. ולכן מצוות ציצית שקולה ככל התורה כולה, ולכן הלעיג בה קרח, שאמר אין תורה מן השמים. מכאן שהעצה היעוצה על ידי עקביא בן מהללאל להסתכל במה שעתיד לבוא. תכליתה, היא לעקור נטיותיו של האדם אחרי התשוקות הגופניות ולבטל יצרו ולמנעו מלעבור על מצוות לא תעשה ולהניעו לקיום המצוות עשה בכוח פעילותו. וכמו כן היא התעודה של השלש עצות שנזכרו בהש”ס הנ”ל, היינו על ידי עסק התורה לבטל התאוות החומריות ויצרו הרע של האדם לעשות הרע בעיני ד’. ועל ידי קריאת שמע, קבלת עול מלכות שמים, כדאיתא בברכות דף י”ג, ויתגבר כארי לעשות רצון אביו שבשמים ולא יעצל לקיים מצוות עשה. ומחמת שעדיף העובד מאהבה מהעובד מתוך יראה ינסה קודם שני אמצעים אלה ויעבוד את ד’ מאהבה, ואם לא יועילו, שגבר היצר הרע עליו, יזכיר לו יום המיתה והדין והחשבון שעתיד ליתן לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה ויסור מרע ויעשה טוב. והעצה של מלחמת הביטול וניצוח היצר הרע, נרמזת במאמרי חז”ל בראשית הש”ס ובסופו. המאמר האחרון מודיע להאדם בל יחשוב בדעתו אחרי עברו בים התלמוד לאמר שהרבה עניינים מיותרים ואין נצרכים בזמן הזה כמו זרעים, קדשים וטהרות, ולמה לצלול במים אדירים בים התלמוד ולדרוש בדברים שאין צורך בהם. לא כן הדבר, כי כל העסק בתורה הקדושה, אפילו בדברים שהם הילכתא למשיחא, לתועלת הוא להצילו מיצר הרע, שזה תכלית האדם בעוה”ז, בל ייפול ברשת החטא והעוון, ורק יבוא להשלימות ולחיי הנצח בעולם הבא. ואמרו “כל השונה הלכות בכל יום”, אין חילוק באיזו הלכה מובטח לו שהוא בן העולם הבא, בזה שינצח את היצר הרע ויסור מרע. וכשמסיים הש”ס מתחיל מראשיתו תיכף, כדרך שמתחילין בקריאת בראשית בשמחת תורה אחר סיום התורה, ואומרים “אדון עולם” אחר סיום התפלה. וזה הוא הסדר שאחר שעסק בתורה בתור עצה הראשונה לנצח את היצר הרע, ועוד לא נצחו. היינו “מאימתי”, שעוד מפחד מפני היצר הרע. “קורין את שמע”, והיא העצה השנייה. ואם גם אז לא נצחו, מרמזות לנו האות הראשונה של הש”ס מ’ מ”מאימתי”, והאות האחרונה של הש”ס ת’ מהלכות את העצה השלישית, היינו זכירת יום המיתה.
ומעתה נבוא לכוונת אגדות הש”ס הראשונה והאחרונה שנזכרו לעיל, דהנה ימי חיי האדם נחלקים לשלשה זמנים: ימי העלייה, ימי העמידה וימי הירידה. ימי העליה הם נמשכים מעת היוולדו עד מלאת לו בערך עשרים שנה, אז צריך האדם להשלים נפשו בתורה וחכמה ומדות תרומיות ונעלות, יען האדם פרא יולד והמוח בראשו הוא גלמי וצריך לעבדו ולציירו ולסגלו להבין ולהשכיל, לרכוש לו זכרון וחריפות. וכיון שעל פי רוב בזמן הזה לא ימנעוהו דאגות וטרדות, צורכי גופו המה על כתפיהם של הוריו, הם דואגים להכין לו לחם חקו, יכול הוא להשתלם אז בתורה וחכמה. וכמו שאמרו חז”ל בקדושין “רחיים בצוארו ויעסוק בתורה”. ורק בימי שחרותו, בעוד שלא הכניס צווארו בעול הרחיים ואינו טרוד בטרדות הפרנסה עבור ביתו זו אשתו ובניו, יכול לעסוק בתורה. וזהו מאמר האגדה שלש משמרות הוי הלילה, העולם הזה שדומה ללילה. משמרה ראשונה חמור נוער, כי נודע שהחמור הוא היותר סכל בין החיות, כמאמר חז”ל בבבא בתרא ע”ד “כל אבא חמרא”, ופירש רש”י שוטה כחמור, כי החמור בעל מזג קר, כמאמר חז”ל חמרא בתקופת תמוז קרירא ליה, והחכמה תשים קנה בלב בעלי חם המזג, ולכן משמרה הראשונה חמור נוער, אז צריך לנער הסכלות מעליו. וזהו האגדה בסוף הש”ס, מה יעשה האדם ויחכם, כי זה חובו הראשון של האדם. והתשובה היא, ירבה בישיבה, שיעסוק בהתמדה ובשקידה רבה בתורה וחכמה, ויגעתי ומצאתי תאמין. ימי העמידה הם בעת שהאדם מתחיל לשוט במצולות מלחמת החיים, יוצא לעולם הרחב עולם העשייה, כונן לו בית, נושא אשה ועוסק בעול הפרנסה עבור בני ביתו, לא ינוח ולא ישקוט אף רגע, גלי הזמן יטרדוהו, יומם וליל יבעתוהו, ומנוחה ידריכוהו, כמאמר נעים זמירות ישראל “היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה”, אז לא יוכל לעסוק בתורה, ורק אל הלחם ישא עיניו. ועל הזמן הזה אומרת האגדה, משמרה שניה כלבים צועקים, כנודע שהכלב הוא רעב תמיד, כמאמר המלך החכם “והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה”. ואמרו חז”ל לית עניא מכלבא. ובתקונין איתא צווחין ככלבין הב לנא מזונא”, והאדם הוא אז צועק ככלב על המזונות והפרנסה. ומייעצת האגדה, מה יעשה האדם ויתעשר, ירבה בסחורה ויהיה משאו ומתנו באמונה. וימי הירידה בסוף הלילה, אחרי עברו רוב שנותיו, אז על האדם לדאוג לעתידות בניו. ועל זה אמרה האגדה, משמרה שלשית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה, שדאגתם של ההורים על בנין יסוד קיומי לבניהם אחריהם יונקת לשד עצמותם חלבם ודמם, ומתייעצים בלי הרף על הדרך הנכונה והאמצעים איך להקים דור אחרון ולהמשיך שלשלת הדורות במדות נעלות ונשגבות. והעצה לזו היא מה יעשה אדם ויהיו בני זכרים, כמו שאמרו חז”ל בקדושין, אשרי מי שבניו זכרים, שהבן הוא ממשיך קיומו והוא ירשו, כמאמר חז”ל כי מי שאינו מניח בן ליורשו הקב”ה מתמלא עליו עברה. והטוב לאדם שישאיר אחריו בנים צדיקים, והם ילכו אחר מיטתו, וכמו שאמר הכתוב “ויוסף ישית ידו על עיניך”. והתשובה היא שבבחרותו ישא אשה ההוגנת ויקדש עצמו וכו’, וירמוז גם כן שהנשמה נקראת “אשה”, כמו שכתב הזוהר הקדוש, ובימי הירידה יטהר האדם את מחשבתו ומעשיו ויקדש עצמו בעבודת ד’ תמידית. וזהו “ואשה מספרת עם בעלה”. וינחיל בזה הטוב לבניו, וישאיר דור ישרים יבורך, בנים נאמנים לד’ לעמו ולתורתו, לתועלתם הקיומית ותועלתו הנצחית. מעתה דברי האגדות מחוברים ומשולבים זה בזה כשלהבת בגחלת. וה’ יתברך יזכני לעבדו בכל לב ונפש באהבה ושמחה ולגאולה שלמה במהרה בימינו אמן סלה.
(מנחת הקומץ, הקדמת המחבר).
הרב קלונימוס קלמן צוקרמן הי”ד, נולד בגליציה בשנת תרל”ו (1876) לאביו החסיד הגדול בתורה וביראת ה’ רבי ברוך בנדיט. מצד אימו היה הרב קלונימוס קלמן צאצא של תלמיד הבעל שם טוב, רבי עוזיאל מייזליש מחבר “תפארת עוזיאל”, “כרם שלמה”, “עץ הדעת טוב” ו”מנורה הטהורה”. בנוסף היה צאצא של המגיד מליזנסק. בהיותו כבן עשר התייתם מאביו, אמו שבה לבית הוריה בעיר רודניק והוא נשאר לגדול בבית אחי אביו, ר’ אריה ליבוש צוקרמן, בעיר הובניב שבגאליציה. הוא למד בהתמדה יומם ולילה ש”ס ופוסקים, וכבר בגיל ארבע עשרה ידע בעל פה מאות דפי גמרא עם דברי הראשונים וכמה הלכות מכל ארבעת חלקי השולחן ערוך. הוא נדד ללמוד בראדמישל, בישיבתו של הגאון רבי יחיאל מיכל כהנא שפירא, מחבר ספר “דעת נבונים”. בגיל חמש עשרה החל לכתוב את חידושיו וקיבל את ברכת רבו. הוא הוסמך להוראה מאת הגאון מראווא רבי דוב בעריש הכהן ראפאפארט מחבר ספר “דרך המלך” על הרמב”ם. על אף היותו צעיר זכה לחיבה יתירה מאת האדמו”ר האמצעי מזעלזא, רבי יהושע רוקח.
בשנת תרס”א (1901) מונה לרבה של יאבלונוב (אז גאליציה, כיום אוקראינה), הרביץ תורה ברבים והתחבב על כל בני קהילתו. הוא נודע כפוסק מובהק ונשאל שאלות רבות בהלכה. בין השואלים היו גם גאונים וצדיקים מפורסמים רבים. תשובותיו יצאו לאור בשו”ת “מנחת הקומץ” (קאלאמיא, תרצ”ז 1937). בנוסף חיבר את כתבי היד הללו “מנחת הבוקר”, “שו”ת מהר”ק על ארבעת חלקי השלחן ערוך, “זרע ברוך”, “אמרי ראש” פלפולים על סוגיות הש”ס ודרשות למועדים שונים. בנו הבכור היה הרב ברוך בנדיקט אב”ד טילאנעט שבביסארארביה, ששרד את השואה, היגר לארה”ב, עמד בראש בית המדרש “מנורה הטהורה” בקליוולנד ונפטר בלא ילדים בי”ט בתמוז תשכ”ב. שאר ילדיו של הרב קלונימוס קלמן, ובהם בנו הצעיר ר’ עזיאל מרדכי, נספו.
כתביו קיבלו הסכמה מאת רבי יהושע הורוויץ מדזיקוב מחבר שו”ת עטרת ישועה. הספר “מנחת הקומץ” יצא לאור שוב בניו יורק בשנת תשכ”ז, בהוצאת קרוב משפחתו, רבי דובעריש ב”ר אהרן צוקרמן, עם הקדמה על תולדות המחבר. תולדותיו הובאו גם ב”אלה אזכרה”, כרך ז.
בעקבות פרסום ספרו פנתה אליו ישיבת חכמי לובלין בהצעה נכבדה שיבוא לשמש שם כר”מ, אך הרב דחה הצעתם, מתוך מחויבותו לבני קהילתו. על כאבו הנורא על איבוד כתביו בימי מלחמת העולם הראשונה כתב: “לעולם לא אשכח להודות ולהלל לד’ על הטוב אשר עשה עמי והחסד אשר גמל עלי בימי המלחמה האיומה בעת שנשארתי ערום מכל רכושי ביתי וספרי הרבים וכל מטלטלי נשרפו ונבוזו וממש רק במקלי הלכתי בגולה תוך גולה איך כל הכתבים שלי אשר כבר היו אז למדבה נשארו לי וזה היה חלקי מכל עמלי בם מצאתי נוחם לנפשי כי לכל יש תמורה אך לרעיוני האדם אר הנה הרה ועמל אין תמורה”. לאחר תום המלחמה חזר לעירו ואשתו נפטרה.
בתחילת מלחמת העולם השנייה נכבשה יאבלונוב על ידי הקומוניסטים. בשנת תש”א (1941) המקום נכבש על ידי הגרמנים ובעלי בריתם, והיהודים נרדפו, נשדדו ונרצחו. הרב, רוב בני משפחתו וקהילתו גורשו למחנה ההשמדה בלז’ץ ונספו שם בתמוז תש”ב (1942). כיום לא נותרו צאצאים חיים לרב קלונימוס קלמן צוקרמן.
תשובה ממנו הודפסה בקובץ חידושי תורה “פרי תמרים”, טו, טבת תשמ”ד, סי’ של.
התמונה המובאת כאן הובאה האדיבות בית המכירות הפומביות Winners.
מספר הצפיות במאמר: 92
