שלש עצות שיהיה נוח לאדם שנברא יותר משלא נברא / רבי פנחס טברסקי הי"ד, האדמו"ר מאוסטילה
סעודה ג' פרשת ויקהל ת"ש לפ"ק [02.03.1940]
'והנשאם הביאו וגו' ואת הבשם ואת השמן למאור ולשמן המשחה לקטורת הסמים', ופירש רש"י ז"ל שנתעצלו מתחלה. עיין שם. וצריך להבין העניין, ויש לומר בדרך רמז דהנה איתא בפסיקתא רבתי דרב כהנא על הכתוב (מלכים א ז,נא) 'ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה', 'המלאכה' אין כתיב כאן, אלא 'כל המלאכה', מלאכת ששת ימי בראשית. 'מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות' (בראשית ב,ג). 'ועשה' אין כתיב כאן, אלא 'לעשות', עדיין יש מלאכה אחרת. כיון שבא שלמה ובנה בית המקדש, אמר הקב"ה עכשיו שלמה מלאכת השמים וארץ. עד כאן. ולפי זה גם בגמר מלאכת המשכן נגמרה מעשה בראשית, דמשכן איקרי מקדש (עירובין ב.), וכן הוא במדרש (במדבר רבה יב,יא) שעד שלא הוקם המשכן היה העולם רותת, משהוקם המשכן נתבסס העולם וכו'.
והנה על הפסוק (בראשית א,א) 'בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ', פירש רש"י בשביל התורה שנקראת 'ראשית' ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית'. נמצא דתכלית הבריאה היה בשביל ישראל. ואיתא בעירובין (יג:) שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. ומפורסם פירוש המהרש"א בחידושי אגדות בסוף מסכת מכות (כג:) שמנאו המצות ומצאו שמנין הלאווין יותר מן העשין, נמצא שהאדם יותר עלול חס ושלום להפסד מלשכר, ולכך נוח לו לאדם שלא נברא משנברא. אך דלפי זה נראה שאין תכלית בבריאת העולם חס ושלום, ואם כן צריכים אנו לבטל ה'נוח שלא נברא', כדי שיהי תכלית בבריאת העולם.
והנה בספר נזיר השם וסמיכת משה מהגאון הקדוש הר"ר שמעלקא מניקלשבורג ז"ל מביא (בההקדמה) עצה לבטל ה'נוח שלא נברא משנברא', על ידי שיהיה להאדם מחשבת הלב מוקדמת למעשה המצות, שזה עניין הכנה למצוה, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ.) נמצא שהמצות מוכפלות, מה שאין כן בהלאווין כבר אמרו רז"ל (שם) מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. נמצא לפי זה דהעשין הם שני פעמים רמ"ח, דהיינו המעשה והמחשבה, והלאוין הם רק שס"ה, ואם כן קרוב לשכר יותר מלהפסד, ובטל הנוח שלא נברא משנברא, ויש תכלית בבריאת העולם. ועל פי זה פירש הפסוק (בראשית ו,ה) 'וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ'. והכוונה 'וירא ה' כי רבה רעת האדם', כלומר שראה שהרעות מצד העבירות מרובים על השכר, וכי תימא כיון דהמחשבה טובה של המצוה מצטרף אם כן מרובה מדה טובה, לזה אמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, שגם בעשותו אחת ממצות ה' מעורב במחשבתו מחשבת פיגול אם כן ההפסד מרובה על השכר, ונוח לו שלא נברא משנברא, ולכן וינחם ה' כי עשה את האדם ונאבדו דור המבול, ודברי פי חכם חן. זהו עצת הר"ר שמעלקא מניקלשבורג זי"ע.
עוד יש לומר עצה לבטל הנוח שלא נברא, על ידי לימוד התורה. (איני רוצה חס ושלום להתדמות, אבל כל איש ישראל יכול לומר רמזים בתורה). דהנה איתא במס' קידושין (מ:) פלוגתת רבי עקיבא ורבי טרפון אי תלמוד גדול או מעשה גדול, ומסיק שם תלמוד גדול שהלימוד מביא לידי מעשה. נמצא דעל ידי לימוד התורה קודם מעשה המצות יהיו המצות עשה מוכפלות, שהרי קיים המעשה וגם התלמוד שגדול ממעשה. עוד יש להטעים העצה על ידי לימוד התורה, דהנה איתא בזוהר הקדוש פרשת ויקרא (דף כג:) על הפסוק (ויקרא ד,כג) או הודע אליו חטאתו אשר חטא, אורייתא קא מודעא ליה חוביה ולא בארח דינא אלא כאמא דאודעא לברה במלה רכיך וכו'. ונראה מזה שהתורה מביאתו לתשובה מאהבה, שאז זדונות נעשות לו כזכיות (יומא פו:), וממילא בטל הנוח לו שלא נברא, דהרי אין כאן עבירות כלל. עוד יש לומר טעם על עצת התורה, דהנה איתא בגמרא (סוטה כא.) תורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא, ופירש רש"י מגנא מן היסורין ומצלא מיצר הרע שלא יכשלנו לחטא, נמצא דעל ידי לימוד התורה לא בא לידי חטא וממילא בטל הנוח שלא נברא. נמצא דיש שלשה טעמים למה התורה מבטלת הנוח שלא נברא.
עוד יש לומר עצה לבטל הנוח שלא נברא, על ידי שפלות רוח. דהנה איתא בראש השמה (יז.) נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז,יח) למי נושא עון למי שעובר על פשע לשארית נחלתו וכו' למי שמשים עצמו כשיריים. ולכאורה השני דרשות נראין כעניין אחד, אכן באמת הם שני עניינים, העובר על פשע מרגיש שפגעו בו רק שמעביר על מדותיו, אבל מי שמשים עצמו כשיריים הוא שפל בעיניו כל כך שאינו מרגיש כלל שנפגע, וזהו הבחינה שעליו דרשו חז"ל (עירובין נד.) הפסוק (במדבר כא,יח) וממדבר מתנה, אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו. ולפי זה אם אדם עובר עבירה חס ושלום ומשפיל עצמו, הקב"ה נושא לו עון ומוחל לו עונותיו ובטל הנוח שלא נברא.
נמצא שיש שלשה עצות לבטל הנוח שלא נברא משנברא, עצת הר"ר שמעלקא מניקלשבורג, ועל ידי התורה, ועל ידי שפלות רוח. והנה כאן כשנגמר מלאכת המשכן שזהו גמר בריאת העולם כמבואר בפסיקתא הנ"ל, רצו הנשיאים שיהיה תכלית בהבריאה, ולכן רצו לבטל הנוח שלא נברא בשלשה עצות הנ"ל, ואף שהם בעצמם לא היו צריכים לעצות אלו, דהלא איתא בכמה מקומות, והמקור היא בירושלמי ביכורים (ג,ג) דחכם חתן ונשיא מוחלין לו כל עונותיו, וגם אמרו רז"ל (אבות ה, יח) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. וממילא בטל אצלם הנוח שלא נברא דעל עבירות שלמפרע נמחל להם כשנעשו נשיאים. ואחר כך לא בא חטא לידם, דהיו מנהיגי הדור ומזכי הרבים. אמנם מאן דאיהו רב איהו זעיר, והם היו חושבים בעצמם שלא הגיעו עוד אל השלימות להיות ממזכי הרבים וממנהיגי הדור, ולכן רצו לבטל הנוח שלא נברא בשלשה עצות הנ"ל.
ועל זה רמזו הדברים שהביאו למשכן, ואת הבשם ואת השמן למאור פירוש למנורה, דבמנורה מצינו דההכנה היא יותר גדולה מן המצוה, וכמו שפסק הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש פרק ט הלכה ז) וזה לשונו: וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים, לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ, מותר לזר להדליקן. ובהטבה פסק (שם הלכה ה) דרק כהן כשר להטיב את המנורה וזר שהטיב לוקה. הרי שההטבה שהיא רק הכנה למצוה שמטיב את הנרות ומתקן את הפתילות אסורה בזר, וההדלקה שהיא עיקר מצוה כשירה בזר, דההכנה היא גדולה מן המצוה, והיא מצוה בפני עצמה, וזהו שרמזו הנשיאים במה שהביאו שמן למנורה על עצת הר"ר שמעלקא מניקלשבורג ז"ל.
ומה שהביאו שמן ובשמים לקטורת רמזו על עצה השני שהיא על ידי התורה, דהנה קטורת היא לשון התקשרות כמו (בפיוט אקדמות) קטירא לחי עלמא, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש (ח"ג לז). ועל ידי התורה גם כן נתקשר תחתון בעליון, דהנה על טענת המלאכים (תהלים ח,ב) ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים, ומבואר בגמרא (שבת פט.) שהשיב להם משא ומתן יש ביניכם וכו' יצר הרע יש ביניכם, והכונה שהם בשמים ואין יכולים לקשר תחתון בעליון. וכן איתא במדרש רבה פרשת בא (פרשה יב, ג) על הכתוב (תהלים קטו,יז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, משל למלך בשר ודם שגזר על בני מלכותו שלא יצאו ממדינה למדינה, כיון שעשה יום גנוסיא אמר יבואו אלו באלו, כך קודם מתן תורה היה השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, אבל משניתנה התורה בטל הגזירה, שנאמר (שמות יט,כא) וירד ה' על הר סיני. וכתיב (שמות כד,א) ואל משה אמר עלה אל ה'. ומזה נראה דעל ידי התורה נתקשר תחתון בעליון, ועל זה מורה הקטורת שהוא לשון התקשרות. ועוד מצינו שהקטורת מורה על התורה, כמו שפירש רש"י ז"ל על הפסוק (במדבר ז,כ) כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת, כף אחת, כנגד התורה שנתנה מידו של הקב"ה, עשרה זהב, כנגד עשרת הדברות, מלאה קטרת, גימטריא של קטרת תרי"ג ובלבד שתחליף קו"ף בדל"ת על ידי א"ת ב"ש ג"ר ד"ק, עד כאן. ולכן הביאו שמן ובשמים לקטורת לרמז על העצה השניה שהיא התורה, דקטורת מורה על התורה.
ומה שהביאו בשמים ושמן לשמן המשחה רמזו לעצה השלישית שהיא שפלות רוח. דהנה בשמן המשחה היו מושחים את המלכים, ומדת מלכות אף שהחיצוניות הוא מלכות, הפנימיות הוא שפלות רוח והכנעה דלה ועניה דלית לה מגרמה כלום, דמדת מלכות היא מדה אחרונה שבמדות שמקבלת ואינה משפעת, דכל המדות מקבלים ומשפיעים וזו אינה משפעת. וכן מצינו ברמב"ם הלכה פסוקה (הלכות מלכים פרק ב) שחושב שם כל הכבוד שצריכים לנהוג בהמלך, ומסיק (שם הלכה ו) כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וכו' כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל, ומביא שם הפסוק (דברים יז,כ) לבלתי רום לבבו מאחיו, ועוד פסוקים שמורים על זה. ומזה נראה שמדת מלכות מורה על שפלות רוח. ולזה רמזו הנשיאים בהבאת השמן לשמן המשחה לעצה השלישית לבטל הטוב שלא נברא, ועל ידי זה יהיה תכלית בהבריאה שנגמר אז.
(שארית לפנחס, עמו' נא-נד)
האדמו"ר רבי פנחס טברסקי מאוסטילה (ר' פינ'לה אוסטילער) נולד בשנת תר"מ (1880) לאביו , רבי מרדכי טברסקי (ר' מוט'לה) הי"ד מרחמסטריווקא (שנרצח בידי פורעים ערבים בירושלים בשנת תרפ"א), בנו של האדמו"ר רבי יוחנן (ר' יוחנצ'ה) מראחמיסטריבקה, צעיר בניו של האדמו"ר רבי מרדכי מצ'רנוביל. מילדותו למד רבי פנחס תורה בהתמדה ומיעט בדיבור .הוא התחנך אצל סבו, רבי יוחנן, ואחר כך אצל אביו.
בהיותו בן עשרים, בשנת תר"ס, התחתן רבי פנחס עם מרת חנה רחל בת האדמו"ר הזקן מבעלז, רבי ישכר דב רוקח מבעלז. הזמנה לחתונתו, בכתב יד קודשו של הרבי מבעלז עלתה לאתר בית המכירות גנזים. משנת תרס"ב התגורר רבי פנחס לצד חמיו במשך עשרות שנים, והיה לתלמידו. בשנים אלו נהג להסתגר בחדרו, לעמול על לימוד התורה, נגלה ונסתר, בהתמדה עצומה, כשהוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, ממעט באכילה ובשינה. אלפי החסידים שהיו מגיעים לבעלז לשבת וליום טוב נהגו להיכנס לרבי פנחס לקראת חזרתם, והוא היה חוזר לפניהם בעל פה על תורות ששמע מחותנו ועל סיפורי מעשיות על אדמו"רי בעלז. חותנו דחה בקשות של מספר קהילות למנות את רבי פנחס לרב שלהם, כשהסביר ואמר: 'זכות גדולה היא לי להימצא אתו תחת קורת גג אחת'.
הגאון רבי יצחק שמלקיס נתן לרבי פנחס היתר הוראה ושיבח את חריפותו ואל בקיאותו. במהלך מלחמת העולם הראשונה נדד רבי פנחס ביחד עם חמיו ועם אנשי חצרו, לרצפרט שבהונגריה, למונקאטש ולהולושיץ, ולאחר תום המלחמה חזר עם חותנו לבלעז. הוא נודע כקדוש 'בכל מיני קדושות' והיו שהעידו כי ראו שהשכינה שורה עליו. הוא נודע גם בגודל אהבת ישראל שלו, והסביר כך את מאמר חז"ל 'גדולה הכנסת אורחים, יותר מקבלת פני שכינה':
'כאן ברוסיה בימות החורף קל יותר להבין זאת. כשיהודי עומד בחוץ לפני הדלת ביום שלג וכפור, עלול הוא, חלילה, להצטנן קשות ויש אפוא למהר ולהכניסו הביתה. אבל השכינה, כביכול, לא תקפא מקור'.
בסביבות שנת תר"ף ביקר את אביו בירושלים.
משנת תרפ"ז כיהן רבי פנחס כרבה של העיירה אוסטילה שבווהלין, הרבה בסיגופים והיה צם משבת לשבת.
בשנת תרצ"ב נענה להפצרות חסידיו, חזר לגליציה, התגורר בעיר פשמישל וכיהן כרבם של אלפי חסידים. בהיותו בפרימישל באו אליו להתברך שני אחים יתומים, הרשל ומשה פינק, והרבי אמר להם:
'חוזה אני ימים שחורים מאוד לעם ישראל. תהיו תמיד ביחד, שמרו איש על רעהו ותינצלו מהימים הרעים הבאים'. בפרוץ מלחמת העולם השניה היו הילדים עם אמם בבלגיה, והצליחו לברוח לצרפת ולהסתתר שם בכפר קטן. בשנת 1942 הלשינו עליהם והם נלכדו וגורשו לאושוויץ. בסלקציה נשלחה האם למשרפות, ובנה הרשל ביקש להישאר איתה. האמא אמרה לו 'זכור מה שאמר הרבי: להיות תמיד ביחד', והצליחה לדחוף א הילד לעבר אחיו הגדול. שני האחים הצליחו לשרוד את השואה. לימים היה הרשל לאחד מגדולי היהלומנים בבלגיה. הא כיהן כנשיא המזרחי באנטוורפן, נמנה על ממייסדי בית הספר 'יבנה' בעיר וסייע רבות להתפתחות הישוב היהודי בעיר הקודש חברון.
עם כיבוש פולין בידי הנאצים, הם החלו לאסור מנהיגים יהודים וביקשו ללכוד את האדמו"ר רבי פנחס, אך הוא הצליח לברוח ולהסתתר בסמבור כשהוא מחופש ליהודי פשוט. רבי פנחס המשיך שם לשקוד על התורה ולהנהיג את חסידיו במידת האפשר וסייע לפליטים יהודים. לקראת פסח ת"ש עמד הרבי בראש 'ועד הרבנים' שערך מגבית עבור יהודים שגלו לסיביר, ועודד את סביבתו להגביר את לימוד התורה בימות הזעם.
בי"ט בתשרי תש"ג נפטר הרב חיים יצחק ירוחם בגיטו סאמבור. בהלווייתו אמר רבי פנחס דברי הספד קצרים: 'היום חול המועד ואסור להספיד, בכל זאת על גאון גדול מן ההכרח לומר כמה מילים… מי נשאר לנו להתיר עגונות'.
לאחר שנתיים וחצי נלכדה משפחתו באקציה, וכמעט כולם נרצחו בטבח ההמוני ביער סמבור. במאמץ רב הצליח להציל את הרבי מאקציה זו. את הרבנית חנה רחל רצחו הנאצים, כשירו בה לתוך קבר אחים בבית העלמין, ביחד עם עוד תשע מאות יהודים בט' ניסן תש"ג. לאחר שחלה הרבי בטיפוס והחלים, הוא נתפס יחד עם בנו הצעיר האדמו"ר מבוקובסק ועם יהודים נוספים, באקציה שנערכה בי"ז באייר תש"ג. הם נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ ונספו שם (בי"ח או) בי"ט באייר. (בספר 'זכרון קהילת פשמישל, העריכו שרבי פנחס נספה בסמבור, וכן כתב באור הצפון, נ, עמו' כד).
בספר 'הרבי ר' צבי אלימלך מדינוב' (ב, עמו' תרלא) כי לפני שנרצח, היה רבי פנחס כלוא בבית הסוהר ביחד עם רבי אלטר ראובן שפירא הי"ד, ושניהם דנו בעניין מתי יש לברך ברכה 'על קדוש השם'.
כל ילדיו של רבי פנחס נהרגו על קידוש השם עם משפחותיהם הי"ד, מלבד בת אחת, מרת טראני, ששרדה עם בעלה, האדמו"ר רבי יעקב יוסף טברסקי מסקווירה.
הידיעה על הירצחו של האדמו"ר מוטילה ועל הירצחו של גיסו רבי יצחק נחום טברסקי הי"ד הגיעה לארץ ישראל בשבט תש"ג, באמצעות גלויה, ופורסמה בעיתונים הארץ, הבקר, הדרך, המשקיף והצפה, בלשון זו:
האדמו"רים מאוסטילה ומראווא-רוסקא הי"ד
מגיא ההריגה בפולין נתקבלה הידיעה המחרידה על מות הקדושים של האדמו"רים מאוסטילה-פשעמישל ומראוואדוסקא יחד עם משפחותיהם הי"ד. שני האדמו"רים היו חתניו של הרבי הזקן מבעלזא ר' יששכר דוב זצ"ל.
האדמו"ר מאוסטילה, רבי פנחס טברסקי הי"ד היה אחד האדמו"רים המפורסמים בפולין. כל ימי חייו היה קודש לתורה ולעבודה, היה יושב כל ימיו מוכתר בטלית ותפילין, לומד ומתפלל ומסתגף בתעניות. היה מפורסם גם לגאון בנגלה, משיב תשובות בהלכה, היה מגזע טשערנוביל, בנו של רבי מוטילי מראחמיסטריבקה, שנפטר בירושלים. ביקר לפני כמה שנים בארץ-ישראל. בן 62 היה במותו הקדוש.
האדמו"ר ר' יצחק נחום טברסקי הי"ד היה גם רב ואב"ד של ראווארוסקא, ידוע כגדול בתורה וביראה, מראשי אגודת הרבנים בפולין, הצטיין במידותיו התרומיות. גם אביו האדמו"ר רבי מרדכי מסקוירא נהרג על קידוש השם. בן 53 היה במות הקדושים.
שניים מחידושיו יצאו לאור בספר 'עדות לישראל' (מונטריאול, תש"ד) והובאו בגיליון נחלת צבי (ב, עמו' כא-כב). הסכמה ממנו הובאה בספרים 'מנחת יצחק' (לובלין, תרצ"ח) ו'באר מנחם' (נירעדיהאזא, תרצ"ט). מכתב המלצה שכתב לסייע לרב יוסף שטראזבערג לעלות לארץ ישראל, פורסם באנציקלופדיה לחכמי גליציה, ג, עמו' 24. מכתבים נוספים בכתב ידו עלו לאתרי בתי המכירות גנזים וקדם.
תשובה אליו הובאה בשו"ת 'אור המאיר' (סי' מה) מאת הרב מאיר שפירא מלובלין. בשנים תשנ"ה-תשנ"ו יצא לאור הספר 'שארית לפנחס' בו 'ילקוט אגרות הקודש', הכולל שרידים מחידושיו של רבי פנחס הי"ד.
