על האדם ללכת בדרכי האבות הקדושים, להכניע את עצמו, להגביר כוח הנשמה ולמשוך את הגוף לקדושה / הרב זאב דוד הכהן דיכטוואלד הי"ד
ב"ה סלופיא.
בשבוע הקודם באור ה' תצא י"ב אלול יום הולדתי, נהלתי ספר תורה שלי אשר סיימתי לבית הכנסת ודרשתי מענינא דיומא בעת ההוא. וזה החלי, בעזר צורי וגואלי.
כתיב בברכות שתקנו אנשי כנסת הגדולה 'ונשמח בדברי תלמוד תורתך ובמצוותיך לעולם ועד, כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה'. גדול הלימוד שמביא לידי מעשה. ובזוהר הקדוש נקראין התרי"ג מצוות 'תרי"ג עטין', וצריך להבין מהו הפירוש של ה'תרי"ג עטין'. בשלמא קודם הלימוד צריך לעצה כדי שילמוד, אומנם אם למדין ועושין למה צריך עוד עצות. הלוא זה כל האדם. אומנם יש להסביר זה על ידי הידוע מדברי ח"ל שבעת בריאת האדם בששת ימי בראשית וקבלת התורה קדושה, היו המלאכים שואלים 'מה אנוש כי תזכרנו'. והיה התירוץ 'נעשה אדם', ו'כלום יצר הרע יש ביניכם' (גמרא שבת דף פ"ח), גפירוש דפמ"ג ז"ל בקונטרס מתן שכרן של מצוות, דשלושה יצר ברע יש. המלאך. המלאך הנברא מן העבירה, השלישי הגוף והחומר, והוא קשה מכולן. וכיון שהאדם נברא מגוף ונשמה, וזה הייתה תכלית הבריאה ותורה הקדושה כדי שהאדם יעבוד לבורא ברוך הוא כמו הנשמה שהיא חלק אלו-ה ממעל, ומקור מחצבתה קודש כמלאכי מעלה, ובוודאי רצונה ומאוויה לעבוד לבורא יתברך עבודה תמה ושלימה, אומנם הגוף גוש עפר, פרא אדם יולד, היפך מזה. כי צריך באמת לגשמיות, אכילה ושתיה וכדומה, על כן כדי שיקיים 'בכל דרכיך דעהו', שיהיה הגוף עובד פעולתו לשם ה', כמו שאיתא בספרים הקדושים שקודם האכילה צריך לומר המשנה בזבחים 'לשם ששה דברים הזבח נזבח', וכדומה עצות כדי שהאדם יבין וישכיל בדעו ושכלו, שהכל קרא לכבודו, הגוף עובד פעולתו בהכרח לסייע להנשמה שעובדת כך ברצונה הטוב. וכמו שהסביר הרמב"ם ז"ל בהלכות גרושין על גט מעושה בישראל כשר, כיוון שהנשמה רצונה במצוות ה' יתברך, והגם שגוף אינו רוצה, פועל הכפייה, והווי שניהם רוצים. ובזה שמעתי מפרשים הגמרא בריש ראש השנה ד' כאן בישראל כאן בעכו"ם, דלכאורה מוקשה איך כיון דבישראל כיוון שהנשמה רוצית, פועל כפיית הגוף. אומנם באומות העולם, דנשמתם לא טובה, לא תועיל כפיית הגוף, דשניהם אינם רוצים בהכפייה. ובזה גם כן שמעתי מתורצים קושיית הגר"צ ברלינר ז"ל על תמיהת תוספות סוכה ל' בסוף דיבור המתחיל 'משום', דלמה לי קרא דאין יוצאין במצה של טבל, תיפוק ליה משום דהוה מצוה הבאה בעבירה. והקשה הגר"צ דסוף סוף צריך קרא על כפאה ואכל מצה של טבל, דמשום מצוה הבאה בעבירה ליכא, דהווא ליה על ידי כפייה ועל זה צריך קרא. ושמעתי מתרצים בשם הגאון הקדוש אדמו"ר הזקן מקאצק זצ"ל על פי הרמב"ם הנ"ל דעל כפייה אין צריך קרא, דהטעם כפאה ואכל מצה יצא דשניהם רוצים בהכפייה, הנשמה רוצית לקיים מצוות הבורא יתברך והגוף רוצה על ידי הכפייה. אומנם בטבל הגם שהגוף ירצה על ידי כפייה, אומנם הנשמה אינה רוצית על לאו שהתורה הקדושה, ובלא הקרא גם כן אין יוצא. ומתורץ היטב. ובזה יתפרש ויתורץ קושיית מהרש"א ז"ל בשבת פ"ח על כפה הר כגיגית, אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קיבלוה בימי אחשורוש. והקשה המהרש"א ז"ל מדוע נענשו בבית ראשון קודש אחשורוש. ולהנ"ל ניחא, דהכפייה הייתה תיכף לרצון להם, כיוון שהיו שניהם רוצים, ורבא מכווין להביא ראיה לימות אחשורוש, כשם שהתם הכפייה מועילה להיות שניהם רוצין והווי שפיר לרצון לפני ה', דגם שם הייתה בכפייה, והמגילה כתיב בה על זה 'קימו וקבלו', כן גם הכא, אפילו בכפיית הגוף, גם כן נקרא 'שניהם רוצין'.
אך עוד נשאר לבאר הגמרא עבודה זרה על שאלת הקב"ה לאומות העולם מפני מה לא קיימו התורה. השיבו: וכי כפית עלינו הר כגיגית. השיב הקב"ה: ז' מצות קיימתם?! לכאורה מהו תירוץ על זה. וגם צריך להבין הילקוט במדבר, בשעה שקבלו ישראל התורה נתקנאו בהם אומות העולם, מיד סתם הקב"ה פיהם ואמר להם: הביאו ספר יוחסין שלכם, כשם שבני מביאין. כלום אתם בני אברהם יצחק ויעקב שלא זכו לקבל התורה אלא בשביל יוחסין שלהם. ואלו דברי חז"ל יבוארו אם ירצה ה' להלן. ןכעת נחזור להנ"ל, לעניינו שעל זה צריך התרי"ג עטין, כדי שיכניס בהגוף ובהגשמיות שהמה גם כן תרי"ג: רמ"ח אברים ושס"ה גידים, את הקדושה שיהיה 'בכל דבריך דעהו והוא יישר אורחותיך', זהו עצה טובה קמשמע לן. ובזה יהיה מבואר היטב מה שכתוב בזו הסידרא: 'זכור את אשר עשה לך עמלק', ומסיק 'לא תשכח'. מה הוא הענין של זכירה ו'לא תשכח' בא המצוה יותר מכל מצוות האמורות בתורה, ומפני מה עוונם כל כך חמור. אך לפי הנ"ל נדרש כמין חומר, דהנה מצינו ראינו ענין אהבת הגרים, הזהירה התורה הקדושה הרבה פעמים, כמו 'ואהבת את הגר', ובמקום גדולתו אתה מוצא ענוותנותו 'ואוהב גר לתת לחם ושמלה' וכדומה, כיוון דטבע המושרש באדם לאהוב רק בני עירו ואנשי מולדתו וקרוביו. אך כיוון שידוע דברי הרמב"ם ז"ל על משנה 'מאוד מאוד הווי שפל רוח', דבענין שהאדם מושרש יותר, ורוצה לעבוד עצמו לבורא ברוך הוא צריך לילך מקצה האחרון. כן גם בזה צריך לילך מקצה האחרון, כן גם בזה צריך לילך מקצה אחרון לקרב גרים יותר מאנשי עירו ומולדתו, כי 'הדבק במצותיו' כתיב, מה הוא חנון, אף אתה היה חנון. מה הוא מקרב הגרים, אף אתה וכו'. וכתיב 'שלום שלום לרחוק ולקרוב', לרחוק ברישא והדר לקרוב. ובזה הוא עבודת הגוף להתקרב להנשמה כנ"ל, דהגוף רוצה לקרב רק קרוביו, קרובי הגוף. אומנם הנשמה תגביר על הגוף לקרב קרובי הנשמה. וזה עמלק לא די שלא קירבם את הגרים, את ישראל, ולא די שלא ריחקם ולא קירבם, אלט ריחקם בזרוע במלחמת תנופה. וליושבי תבל ושכני ארץ לא עשו רע לישראל, והוא עמלק היה הראשון, כדרשת חז"ל על 'אשר קרך בדרך', כמו איש בליעל שקפץ לאמבטי רותחת, לא די שהכווה את עצמו, אלא הקרה לפני אחרים. והבעל עקידה ז"ל בשער צ"ו הסביר העניין, שיש עושה לשם תועלת עצמו לרכוש רכוש וקנין, והוא אשר זכרה תורה הקדושה בעמלק שלא הייתה כוונתו על עושר ורכוש, רק חס ושלום לעקור ולשרש להעם הנבחר. ועל ידי זה היה הפקידה לשאול המלך על ידי שמואל הנביא בפקודתו 'את אשר עשה לך עמלק', כי הוא נצטווה לעשות מדה כנגד מדה, והוא חמל על מיטב הצאן ועל אגג, ועבור זה נתן ה' יתברך המלוכה לרעו הטוב ממנו, דוד המלך, אמר פירש שם בעל העקידה תמיהת ושאלת דוד המלך עליו השלום 'מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי', שכוונתו היתה שעל פי סברתו לא יגיע לו שום תשלום גמול, כי חרף מערכות אלקים חיים, בזה די לעקרו מן השורש. ומשום זה דוד חי וקיים. ולכן שעמלק עשה היפך כוונת הקב"ה בענין בריאת העולם והאדם, שצריך באמת לקרב גרים כדי להגביר כוח הנשמה ולשות עצות בנפשו להמשך הגוף להקדושה, והוא עשה להיפוך ולהמשיך הנשמה לכוח הגוף, ומשום זה 'זכור' ואל תשכח להדיחהו מארץ החיים. אמנם כל זה קאי על עמלק ואומות העולם, אך העם אשר אנחנו חוסים ביניהם פולין, המה יש להם חוקי הקונסטאוטוציא לאהוב את הגר, וכל איש ואיש יש לו זכויות שמות בלי הבדל בין דת לדת ובין עם לעם, בוודאי לפי נמוסיהם הכתובים המה הולכין בדרך הבריאה המשפט והצדק.
וכן אבינו אברהם עליו השלום דָרַך בדרך הזה שביתו היתה פתוחה לרווחה לכל עובר ושב להכניסו בביתו, והיה מקיים הכנסת הגר ואהבת הגר בשלימות. ובזה יש לבאר מה שכתוב 'אברהם גייר האנשים, ושרה מגיירת הנשים', ומשום זה כתיב באבינו אברהם עליו השלום 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה". ואנו עד היום מזכירים זכות אברהם, 'זכור ברית אברהם', ותמיד מייחסים בזכותו כפירוש התוספות יום טוב בריש פרק ה' דאבות, על מה שכתוב שם במשנה 'אברהם אבינו', כיוון דאנו נושעים בזכותו ועד היום אבינו הוא. ובזה גיירו האנשים והנשים, שהגבירו גם אצלם הנשמה על הגוף, היפך טבעם. וכן היום צריך לנהוג כך שלא לילך בפריצות חס ושלום, ולא לילך במאדעם החדשות אשר לא שערום אבותינו. החדש אסור מן התורה, שכל ענין המארעס הוא רק תאוות הגוף, ואין הנשמה רוצית בזה, וצריך להגביר כוח הנשמה על תאוות המדומה של הגוף. יש לנגד הנאת שעה, יהיו לו חס ושלום ייסורין ועינוים קשים לעולם הבא, ואפשר גם כן בעולם הזה, ומה בצע במה שהולכין במלבושים פרוצות שלא כדת של תורה ואנשים ישרים. ומה יענה בעת עמדו למשפט שהיא בבחינת עמלק, ואינו חושב את עצמ לזרע אברהם, והאיך יאמר 'זכור ברית אברהם' אם אינו הולך בעקבותיו אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לקשר הגוף להנשמה, והמה עושים להיפך, מנמיכים חס ושלום הנשמה תחת הגוף ותאוותיו המודמות רחמנא ליצלן. ובאיזה אופן המה מקיימים 'בכל דרכך דעהו' ו'שהכל ברא לכבודו', איזה כבוד יש לבורא יתברך מזה, אדרבה ואדרבה בה מכעיסין לבורא יתברך. וכן בריקודין בתערובות נערים עם נערות, שנתפשל [צ"ל: שנתפשט] בעוונותינו הרבים שלא כדת, כן בזה מדמים שנהנה הגוף מעבירה ההיא, אבל יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, אמנם יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. והיום בחודש אלול, נוטריקון 'אני לדודי ודודי לי', ימים נוראים, בפרט בעת ההיא שמחה של מצוה. הסיום של ספר תורה הקדושה: יש מקום לחול התשובה, ולקבל על עצמו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וכמו שכתב בספר חסידים, שכתיב 'בחורים גם בתולות זקנים עם נערים'. באלו כתיב 'גם', ובאלו כתיב 'עם', להראות שלא הרי זה כהרי זה, שהמה עם בפני עצמן, כמאמר עולא במסכת שבת. ועל ידי זה יזכור ה' יתברך זכות אבות שאנו בניהם, הולכים בעקבותיהם. לכתוב ולחתום אותנו לאלתר לחיים ושלום.
וזה היה גם כן ענין בכורים. רואה תאנה שבכרה, כורך עליה גמי לסימן. תחת אשר עבד בהגינה והפרדס, עובד אדמתו בחרישה וזריעה וכל שארי עבודות ביום ובלילה, ומקווה ומחכה על זה כבכורה בטרם קיץ בעודה בכפו יבלענה, אמרה התורה הקדושה שזו רצון הגוף, וצריך לשבור חשק הגוף, להראות שלא יחשוב שזה כוחי ועוצם ידי, רק הוא ה' יתברך נותן כוח לעשות חיל, להראות בעליל חסדו ואמונתו בהבורא יתברך, וכמו שאיתא בדברי חז"ל 'מי הקדימני ואשלם', מי נתן לי טלית לעשות בו ציצית. מי נתן בית לעשות מעקה ומזוזה, שלא יחשוב האדם אפילו במצוה כי הוא עושה מצוה בכוחו. כמו שכתב בספר 'דודאים בשדה' מכבוד קדושת חותני זקני אדמו"ר הגאון הצדיק הקדוש [רבי ראובן הלוי הורוויץ] מזארנאווצי זצ"ל על הפסוק 'דרך מצוותיך ארוץ', לשון רציצה ושבירה, כי צריך להכניע את עצמו בהמצוה, ועל ידי זה יהיה 'כי תרחיב לבי'.
וגם אנכי אודה ה' בכל לבב, בסוד ישרים הרבנים שבאו לכבוד המצוה, וביניהם כבוד קדושת גיסי אדמו"ר מאזרוב שליט"א, ואחי הרב הגאון אב"ד קהילת יאווזנא שיחיה, וכל העדה הקדושה. 'גדולים מעשי ה", שהנני אומר שזו הכל מעשי ה'. לא כוחי ועוצם ידי, 'כי הוא הנותן כח לעשות חיל', ובמקום הלזה עם ברכי נפשי את ה' ובהוראה בכל לב ונפש. וזהו השמחה, שמראין הגברה מן הנשמה על הגוף, שמחווין כלפי מעלה, שהשמחה מן הקב"ה, כמו בבכורים, שמפורש במשנה שמתאפסין בכל עיר ועיר בשמחה ובשירים, בהלל והודיה לשמו יתברך, ומראין להקב"ה שהכל שלו, 'לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה'. וזה הפירוש במדרש 'בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ', בראשית בשביל 'ראשית בכורי אדמתך', בשביל הבכורים שזהו כל הבריאה להגביר הנשמה על הגוף ולקשר רצון הגוף להנשמה, כמו בבכורים, וכמו שכתבתי למעלה. וזהו פירוש מה שכתב ברש"י בסוף התורה 'יישר כוחך ששברת', שאם האדם משבר את עצמו במצוה ולימוד, אז נותן לו הקב"ה 'יישר כח', כמו שכתבנו לעיל בפירוש הפסוק 'דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי', וזה נלמד מבכורים. וזהו הייתה כל כוונת הקריאה. ובזה נעוץ סוף התורה בתחילתה. ובזה יתרצו שני מאמרי חז"ל הנ"ל על דברי אומות העולם 'כלום כפית הר כגיגית', השיב כביכול: ז' מצות קיימתם? הכוונה, ואם כן נראה שנשמתכם לא טובה, ושוב לא תועיל הכפייה, שהיא רק על הגוף כנ"ל. וגם שעל ידי יחוס אבות לתורה הקדושה, כיוון שעם בני ישראל הולכים בעקבותיהם, שמקשרים הגוף להנשמה, כמו דרך אברהם אבינו עליו השלום, אך אומות העולם אינם הולכין בדרך הזה, על כן מה להם ולתורה הקדושה עם התרי"ג עטין, כי להנשמה אין יחוס אבהתא, ומה מועיל רצון הגוף כנ"ל.
ובזה יהיה נדרש יפה כמין חומר בכפליים נעוץ סופו בתחילתו, 'ולכל היד החזקה', קאי על קבלה התורה הקדושה 'לעיני כל ישראל', ולא לעיני המלאכים, כאשר רצו המלאכים מטעם 'בראשית', בשביל בכורי אדמתך שדברה תורה נגד יצר הרע כנ"ל. אך במלאכים כבר כתוב הדר בשבת פ"ח, כלום יצר הרע יש ביניכם?! וזו תשובה ניצחת, נעיצת סופה בתחילתה. וגם ידרש עוד הפעם 'לעיני כל ישראל', ולא לעיני עכו"ם, גם כן על ידי 'בראשית', בשביל 'ראשית בכורי אדמתך', כן נראה שמבכורים נלמד שצריך להגביר הנשמה על הגוף ולקשר הגוף לרצון הנשמה ויהיו שניהם רוצים בהטוב, כל זה בישראל. אבל בעכו"ם אם הנשמה בל עמו, מה מועיל רצון הגוף, כי נשמותיהם תבחר ברע, רחמנא ליצלן. וכן לנו שייכות התורה הקדושה, כי על ידי התרי"ג עשין, נלך ביחד הנשמה עם הגוף בדרך התורה והמצות ונבחר בחיים. ועל ידי זה יהיה נעוץ סופו בתחילתו, לתחילת הדרוש שהתחלנו 'ונשמח ברברי תלמוד תורתך ובמצותיך לעולם ועד', כי יזכנו ה' יתברך תמיד לשמוח בתורה הקדושה, ועל ידי זה 'כי הם חיינו ואורך ימינו' שנזכה לחיים ארוכים וטובים בעסקי תורתך, כמו שרומז לי אדוני רבי מורי ורבי הגאון החסיד ראש בית דין קהילת חעלים שליט"א שבסידרא הקודם שופטים כתיב 'למען יאריך ימים', ובזו הסידרא ויצא כתיב 'והארכת ימים', ויהי לנו אריכות ימים ובהם נהגה יומם ולילה ונזה ונחיה ונראה טובה וברכה וכתיבה וחתימה טובה בספר החיים ברכה ושלום ופרנסה טובה ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.
זאב דוד הכהן אבד"ק סלופיא יע"א בן הגאון רש"ב רב בחעלם, חתן הגה"ק מוהרי"ח זצ"ל אדמו"ר מאוזרוב.
(הבאר שנה ב, תרפ"ד, כרך ד, סי' קפ)
הרב זאב דוד הכהן דיכטוואלד הי"ד נולד לאביו הגאון הרב שמחה בונים (ב"ר אליקים געצל) אב"ד חלם והיה נכד הרב אליעזר ליפמן רוזנברג ומצאצאי 'מלך פולין' הרב שאול וואהל. אחיו של רבי אליקים גצל דיכטוואלד הי"ד אב"ד יאבוז'נו וסטשמישיץ.
משנת תר"ע (1910) היה רב בגרושקוב (פלך לובלין). אחרי שריפת העיר גארטשקוב במלחמת העולם הראשונה, שימש לזמן מה בתפקיד מו"ץ בעיר חלם. משנת תרפ"ג (1923) ועד למלחמת עולם השנייה היה רב ואב"ד בקהילת סלופיא-חדש.
הרב התחתן בזיווג ראשון עם מרת ברכה לבית בלאנק, ובזיווג שני עם מרת אלטע רבקה בת האדמו"ר מאוז'רוב רבי יחיאל חיים אפשטיין אב"ד אופולא, שהייתה אלמנת רבי יעקב יצחק הורביץ, בנו של הרבי ר' חיים שמואל הורביץ מחנצ'ין.
מאשתו הראשונה נולדו לו הילדים: אסתר בלימה, חנה והרב אריה לייבוש. מאשתו השניה נולד הרב אליעזר ליפמן מאיר.
הרב חתום ברשימת הרבנים בשו"ת אבני נזר, שקראו לחרם על כל השותפים למינוי רבנים למשרות רבנות קהילתיות תמורת תשלום כסף.
מכתביו עם תולדות גדולי החסידות, ובעיקר על החוזה מלובלין, הובאו בספרים רבים, ובהם:
- ספר 'אהל אלימלך', עמ' 59, סי' קמה (הובא גם במאמר יחזקאל, ב, עמו' קנ).
- ספר 'אהל ברוך' (מהדורה חדשה, עמו' לב), שם הובא מעשה שכתב על חותנו זקנו, הגאון מ' חיים יעקב הלוי הורוויץ אב"ד נאוויפאלע.
- ספר 'מקור חיים' מאת קרוב משפחתו, הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד, אות לה, שם הובא מכתב ממנו על הרבי בעל ה'דברי חיים'
- ספר 'אהל נפתלי' (עמו' כא, סי' קטו), מאת הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד, שם הובא מעשה על החוזה מלובלין ורבי נפתלי צבי מרופשיץ.
- ספר 'עטרת מנחם', עמו' 44, סי' קלז, מאת הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד, שם הובא מעשה על הרבי מלובלין והרבי מרימינוב.
- ספר 'דובר שלום', מאת הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד, סי' עב-עט, שם הובאו מעשים על האדמו"ר רבי שלום מבעלז.
- ספר 'נפלאות הרבי', סי' עה-פו, מאת הרב משה מנחם וואלדן, שם הובאו מעשים על הרבי מלובלין.
- ספר 'אור הנפלאות' סי' כט, מאת הרב משה מנחם וואלדן, שם הובא מכתב ממנו בשם החסיד ר' דוד צבי מגורשקוב.
- ספר 'אוהל הרבי', ג: אור הנפלאות, אות כה, מאת הרב משה מנחם וואלדן, שם הובא על הרבי מלובלין ובנו.
- ספר 'גדולת מרדכי' עמו' 34, אות נח, שם הוא מעשה באדמו"ר מקאזמיר וחסיד שאשתו חלתה במחלת ריאות,
תשובה ממנו, בהיותו מו"ץ בחלם, הובאה בספר 'דבר הלכה', מילואים – ב, מאת הרב אליהו קלאצקין, עמו' 20, אות ו.
באתר בית המכירות Rarity, מובא מכתב מאת הרב זאב דוד דיכטוואלד משנת תרצ"ט (1939), בו הוא מפרט את מצבו הכלכלי הקשה בשל הוצאות רפואה והצורך בהוצאות לנישואין בתו, והוא מבקש סיוע ומברך את המסייעים: "ואני מקדים לכם תודה וברכה מראש, ובברכת כהנים, ברכה המשולשת בתורה, אברך אתכם, ובשנה טובה דשנה ורעננה, ובגאולת ישראל בב"א. הכ"ד המחכה לישועת ה' יתברך, וואלף דוד הכהן דיכטוואלד".
הרב נהרג ככל הנראה בשואה. כנראה בסביבות שנת תש"א-תש"ב (1941-1942).
רעייתו הוכתה למוות בידי הנאצים, הי"ד. בתה (מזיווג ראשון) מרת חנה רחל רוז'אני שרדה, עלתה לארץ ישראל והתגוררה במוצא. (ראה בלבת אש, א, סורסקי, עמו' עא הערה 29).
בנו, הרב אליעזר ליפמן מאיר הכהן כיהן כרב הצעיר לצד אביו בסליפיא וכדומ"ץ אפטא, ופרסם בקובץ 'בית ועד לחכמים' (סי' תתקפ) מאמר בהלכות תערובות` בקובץ 'הכרם' תרצ"א'; 'אוצר החיים', ג, עמו' קיב; 'קהילת יעקב' (מיהלוביץ), שנה ב, תרפ"ו, חו' ה-ו, סי' נא; 'יגדיל תורה' (פראגא), תרפ"ח. חו' ו-ז, סי' נד. תשובה אליו מאת הרב אברהם שפירא הי"ד הובאה בכתבי אש, א, סי' כח.
הרב משה אליעזר דאנאטה (דונאט), נולד לאביו הרב שמואל, בשנת תרנ"ח (1898). משנת תרפ"ב כיהן כר"מ בטופולצ'ן, משנת
תרפ"ו כיהן כאב"ד של עיר חדש ומשנת תרצ"ג היה רב החברא קדישא בפרסבורג. מחבר ספר "דבורי אמת – הלכות שמחות וש"ת" [תרצ"א] וספר "אהל משה" – ב"ח על מאמרי חז"ל [תרח"ץ]. בהסכמות ספריו הנלהבות כותבים עליו גדולי דורו "הרב הג' מעוז ומגדול חו"ב משנתו זך ונקי מוכתב בנימוסין וכו'", "ידידי הרב הגאון הגדול חו"ב טובא משנתו זך ונקי מחבר חבורא חכימא משיב מלחמתה של תורה בסברא יקירא ובפלפלא רבתא איש יקירא מפורסמא רבתא","ידידי הרב המאור הגדול לממשלת התורה אוצר בלום". הרב נספה בשואה עם משפחתו באושוויץ.
נכדו של הרב אשר אנשיל ווייס הי"ד, סרן 
הרב נולד בי"ט באייר תרמ"ט (1889) בגרודז'יסק מזובייצקי שבפולין לאביו רבי אלימלך שפירא מגרודז'יסק, מצאצאי רבי אלימלך מליז'נסק והמגיד מקוז'ניץ, ולאמו חנה ברכה, שהיתה בתו של האדמו"ר רבי חיים שמואל מחנצ'ין. לאחר שהתייתם מאביו בגיל שלוש, גדל אצל סבו, רבי חיים שמואל מחנצ'ין ובהמשך גדל אצל אחיינו, האדמו"ר מקוז'ניץ רבי ירחמיאל משה הופשטיין, בן אחותו (למחצה) הגדולה, שרה דבורה.
