קטגוריה: ענווה ושפלות

'ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר ה' אלקים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי א-ל בשמים וכארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך. אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו', ויאמר ה' אלי רב לך' וגו'. ידוע מספרים הקדושים שהצדיק נקרא 'מי', והטעם כתבתי הנראה לעניות דעתי על דרך הפשוט במקום אחר בפרשת נח, דכתיב מי מושל בי צדיק (עיין מועד קטן ט"ז ע"ב שדריש רבי אבהו על הפסוק בשמואל ב' כ"ג ג' 'אמר אלוקי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל ביראת אלקים', מי מושל בי צדיק, שאני גוזר גזירה ומבטלה) וצדיק גוזר והקב"ה מקיים (עיין שבת נ"ט ע"ב). וזה לשון הספרי 'אתה החילות' לפתוח לי פתח, שאמרת 'ועתה הניחה לי' (שמות לב,י), וכי תופס הייתי בך, אלא להראות שבי הדבר תלוי (עיין דברים רבה ג' ט"ו). עוד איתא בגמרא (סנהדרין ס"ה ע"ב) דרב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה לכבוד שבת קודש. ואחי יוסף גם כן אכלו בהמות שבראו להם על ידי ספר יצירה, כמובא בפתחי תשובה ביורה דעה הלכות אבר מן החי (סי' ס"ב סעיף ב') בשם השל"ה הקדוש (בפרשת וישב, ד"ה 'ויבא יוסף'). וזה 'אתה החילות להראות את עבדך וגו' אשר מי', הצדיק המכונה 'מי' כנ"ל יש לו בחינה זו שהוא כביכול 'א-ל בשמים ובארץ', כמו שמצינו הבחינה ביעקב 'ויקרא לו א-ל אלקי ישראל' (בראשית לג,כ) שהקב"ה קראו ליעקב 'א-ל'. וגם יש לו הכח והממשלה 'אשר יעשה כמעשיך' וגו', שיש לו כוח הבריאה לברוא נפש חי כנ"ל. ולכך אבקשך 'אעברה נא' וגו', בכח זה של צדיק מבטל. ועל זה השיבו הקב"ה 'רב לך', פירוש, וכי אתה משתמש בגדולה זו לעצמך. והבן.

ועכשיו בחודש מנחם אב אפשר לומר שזה פירוש הפסוק שאומרים אחרי אמירת תהלים 'מי יתן מציון ישועת ישראל' (תהלים יד,ז), כי דוד המלך עליו השלום התפלל שהעוסק בספר תהלים יהא נחשב כעוסק בנגעים ואהלות (מדרש שוחר טוב תהלים א,ח). וידוע דבזכות אמירת תהלים נמתקין הדינים, כמו שאמר הקדוש הרבי ר' זושא זכותו יגן עלינו 'מי ימלל גבורות ה" (שם קו,ב), מלשון 'מוללין מלילות' (ביצה י"ב ע"ב), כלומר מי שרוצה למלול ולטחון את הגבורות, ישמיע כל תהלתו, היינו שיאמר כל ספר תהלים. וזה פירוש הפסוק 'מי', היינו הצדיק, 'יתן מציון', על ידי עוסקו בשערים המצויינים בהלכה, 'ישועות ישראל', ומעורר רחמים עליהם, ואומרים זאת בסיום תהלים שגם זה חשוב כעוסק בתורה. והנה דורשי רשומות אמרו תמוז ראשי תיבות 'זריזין מקדימין ועושין תשובה', או 'זמני תשובה ממשמשין ובאים'. וכן פירשו הספרים הקדושים 'אחורי ארי ולא אחורי אשה' (ברכות ס"א ע"א), היינו שישוב בתשובה אחורי חודש אב, שמזלו אריה, ולא ימתין עד אחורי חודש אלול, שמזלו בתולה. והבן.

ובספר הקדוש מאור ושמש בפרשת פנחס (ד"ה והנה שמעתי) מביא בשם הרב הקדוש מוהר"ר מנחם מענדל מרימנוב זצ"ל שהקשה דידוע (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג, דף ז' ע"א) דהקב"ה שומר התורה, והיאך מקיים מצות תשובה. ותירץ על פי הגמרא (ברכות ל"ב ע"א, ועוד עיין סוכה נ"ב ע"ב ארבעה וכו') שלשה דברים הקב"ה מתחרט עליהם בכל יום, ואחד מהם הוא על שברא היצר הרע, שנאמר (מיכה ד,ו) 'ואשר הרעותי'. עד כאן דברי קודשו. והנה הקב"ה משלם מדה כנגד מדה (סנהדרין צ' ע"א), ואם אנחנו שבים בכל לב ונפש מביאין אנו את ה' יתברך גם כן לתשובה כנ"ל (עיין שם במאור ושמש). ואם הוא יתברך שב, ממילא תשובתנו מתקבלת ברחמים וברצון. וזה נראה לי הרמז בסמיכות שמות החדשים, דאם אנו נקיים אותיות תמו"ז כנ"ל, אז מנחם אב, נביא את אבינו שבשמים לנחמה, שיתנחם על בריאת היצר, ואז אלו"ל, ראשי תיבות 'אני לדודי ודודי לי' (שיר השירים ו,ג), דהיינו שנזכה שיהיו שלום ואהבה בין ישראל לאביהם שבשמים, וקל להבין.

וזה גם כן הפירוש 'שובה ישראל עד ה' אלקיך' (הושע יד,ב), עד שיבוא התשובה לה' אלקיך, שהוא כביכול ישוב, והבן. וזה מה שסיים שם הכתוב הנ"ל (תהלים יד,ז) 'בשוב ה' שבות עמו' וגו', דכשה' יתברך ישוב 'שבות עמו' עם תשובת ישראל, אז 'יגל יעקב ישמח ישראל'. ותשועת צדיקים מה' מעוזם בעת צרה (תהלים לז,לט), אפשר לומר על פי הידוע דבימים הקדושים צריכין להרבות בתפילה עבור כבוד שמים שיתגדל ויתקדש שמיה רבא, ולא ישים עיקר מגמתו בתפילה עבור בצע כסף, פרנסה וכבוד עצמו. וגם מה שיתפלל על פרנסה יהיה גם כן לכבוד שמים, כי אם אין קמח אין תורה (אבות פ"א מי"ז), וגם כי 'למה יאמרו הגוים', כמו שאמרו מאיזה צדיק לפרש הפסוק בתהלים (מב,ה) 'היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמור אלי כל היום איה אלקיך', ודו"ק.

וגם אפשר לומר כמו שפירש הגאון הקדוש מוה"ר יוסף מפוזנא ז"ל 'אך אם יום' (שמות כא,כא) כלומר אפילו 'אם יום אחד', היינו יום הכיפורים 'או יומים', ב' ימים ראש השנה, יעמוד בתפלה, 'לא יוקם', והטעם 'כי כספו הוא', שכוונתו ותפלתו רק עבור כספו הוא. וכמו שאמרו בשם איזה גדול 'נער הייתי' (תהלים לז,כה) בגליות הקודמים ולא נמשך זמן רב, ובגלות הזה 'גם זקנתי ולא ראיתי צדיק', צדיקו של עולם (בראשית רבה מ"ט ט') 'נעזב', מלשון 'עזוב תעזוב עמו' (משפטים כג,ה), והטעם 'וזרעו מבקש לחם', ואין כוונתם בתפלה לאוקמא שכינתא מעפרא, ודו"ק. וכן פירש הישמח משה ז"ל (עיין יתרו ד"ה ועל פי זה יש) 'אשרי הגבר אשר תיסרנו יה' (תהלים צד,יב) 'אשרי הגבר' שהיסורים שלו הם מזה שהשם אינו שלם, היינו עבור גלות השכינה הקדושה. וזה 'ותשועת צדיקים מה' ', עיקר הישועה לצדיקים הוא שה' יהיה שלם. והנה במאור ושמש בפרשתן (ד"ה והנה שמעתי) פירש בשם הרב הקדוש ר' יחיאל מיכל מזלאטשוב ז"ל על הפסוק בפרשתנו 'אנכי עומד בין ה' וביניכם', כי האדם צריך שיחזיק את עצמו כאין ואפס ומי שמחזיק את עצמו ל'אנכי', דבר זה 'עומד', היינו שהוא מסך המבדיל 'בין ה' וביניכם', כי בבעל גאוה אומר הקב"ה (סוטה ה' ע"א) אין אני והוא יכולין לדור בעולם רחמנא ליצלן, כי אם בהכנעה ושפלות רוח יוכל האדם לקדש ולטהר את עצמו, כמו שכתוב (ישעיה נז,טו) 'אשכון ואת דכא ושפל רוח' וגו', ובזכות זה נזכה לנחמה ולכתיבה וחתימה טובה אמן.

(שארית אהרן, עמו' קכא)

הרב אהרן פלברמן (פעלברמאן\ פעלבערמאנן) הי"ד, אב"ד הכפר געוויץ והגלילות (Nagygejoc, נאג'-געיו'ץ), מחשובי הרבנים המפורסמים במדינת טשכוסלובקיה, היה בנו של הרב משה שמואל (ב"ר אליעזר ליפא) מחסידי האדמו"ר מנדבורנה ואב"ד געוויץ ושל מרת רבקה בת הרב יהושע שווארץ, 'ר' יהושע סירטער', מהעיירה מינאי, מגדולי חסידי הרבי מצאנז.

משפחת פלברמן הייתה מצאצאי אדמו"רים ובהם בעל הנועם אלימלך, ואדמו"רי ראפשיץ ונדבורנה.

הוא היה תלמיד בישיבתו של הרב דוד גרינוולד בסאטמר. בהיותו בישיבה למד נודע כלמדן עילוי ושקדן הבקיא בעל מקצועות התורה, ובהיותו כבן שמונה עשרה קיבל היתר הוראה מרבו. לקראת נישואיו קיבל מרבו שוב היתר 'יורה יורה ידין ידין'. בשנת תרס"ח (1908) הוא נשא לאשה את מרת רחל בת האדמו"ר רבי ישראל יעקב לייפר מחוסט, בנו של הרב הקדוש רבי מרדכי'לע מנאדבורנה בעל ה'מאמר מרדכי' על התורה. לאחר נישואיו המשיך לשקוד על התורה ועבודת ה', וקיבל היתר הוראה גם מהרב משה גרינוואלד אב"ד חוסט מחבר 'ערוגת הבושם' וערך שימוש להוראה בבית הדומ"ץ הרב שמואל דוד הכהן פרידמן.

בשנת תרע"ב (1912) התיישב בעיר בישטינא, אך כעבוד זמן קצר נפטר ואביו והרב אהרן התבקש למלא את מקומו כאב"ד געוויץ. הרב הנהיג את קהילתו בדרכי נועם, והמשיך לשקוד על לימודיו. בהמשך ייסד שם ישיבה בה למדו כחמישים תלמידים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר תושבי הכפרים ועיירות הקטנות נמלטו לערים ולעיירות הגדולות, עבר הרב אהרן לגור בעיר אונגוואר (אוזגורוד), והקים שם מקווה ובית מדרש. הרב המשיך לשמור על קשר עם קהילת געוויץ והיה נוסע לשבות שם במשך מספר שבתות בשנה.

היה לו זיכרון מופלא, ושלט בדברי חז"ל, ובדברי חכמי הראשונים והאחרונים, בנגלה ובנסתר. בשעות הלילה נהג לכתוב את חידושיו, ומיעט לישון.

בשנת תרפ"ז (1926) נפטרה בתו הילדה חיה אסתר.

ביתו נעשה מרכז לחסידים. עם השנים גדלה קהילתו ורבים נעשו לחסידיו, קיבלו את מרותו, עצתו וברכתו, והגיעו אליו לשבתות ולימים הנוראים. הוא היה מקבל פתקאות ורבים נושעו על ידו. גם נוכרים היו רגילים להגיע ולהתייעץ עם הרב. ביתו של הרב היה מרכז לגמילות חסדים, ומידי יום רבים קיבלו ממנו הלוואות, ארוחות וצידה לדרך.

תפילתו הייתה בדביקות ובהשתפכות הנפש. הוא נהג לרדת לפני התיבה להתפלל את רוב התפילות בימים הנוראים, ומידי שנה חיבר ניגונים חדשים לתפילות אלו. דרשותיו משכו את לב שומעיו ועוררו אותם לתשובה.

בשנת תרצ"ט (11.1938) נכבשה הכפר געוויץ על ידי ההונגרים. בשנת תש"א (1941) גורשו מחצית מיהודי הכפר לקמניץ-פודולסק ונרצחו שם. שאר היהודים נשלחו לאחר הכיבוש הגרמני לאושוויץ בו' בסיון תש"ד (28.05.1944).

בתקופת מלחמת העולם השנייה התגורר הרב עם משפחתו באונגוואר. בשנת תש"ד (1944) פלשו הגרמנים להונגריה , כבשו את אונגוואר והחלו לגזור גזירות על היהודים. הרב הלך במסירות נפש למפקדי הנאצים לשכנע אותם לרסן את רדיפת היהודים. לאחר פסח גורשו כשלושים אלף יהודי העיר לשני גטאות מחוץ לעיר, במבנים ששמשו כמחסן עצים ובמשרפת לבנים. בסוף חודש אייר (05.1944) החלו הגרמנים בחיסול הגטו ושלוש פעמים בשבוע גירשו יהודים ברכבות לאושוויץ. הרב גורש עם משפחתו מתחנת הרכבת באונגוואר, בטרנספורט הראשון לאושוויץ.

הרב והרבנית נספו עקה"ש באושוויץ בכ"ו באייר תש"ד. לאחר מסע מפרך של ארבעה ימים, צפופים בקרונות ללא מזון ומים, הגיעה הרכבת למחנה אושוויץ. בהגיעם למחנה ההשמדה נפתחו קרונות הרכבת ואז "ירד רבי אהרן לרציף עם ספר-תורה בזרועותיו. בצווחות אימה מלוות מכות-רצח, הורדו האומללים מהקרונות. כאשר הבחינו בדמותו של הרב, לא היה גבול להשתוללות הרצחים. היה זה ספר התורה שקיבל בירושה מרבי מרדכי מנדבורנא. הוא התעלם מפקודות הקלגסים, שציוו עליו להשליך את ספר התורה לארץ. וכאשר חזרה ונשתנתה פקודת הגרמנים, חיבר רבי אהרן עוד יותר את ספר התורה וקירבו ללבו. הם התנפלו עליו במוטות ברזל והיכוהו באכזריות, עד שהתעלף ונפל ארצה. בשוכבו על הארץ ועימו ספר התורה היקר, יצאה נשמתו של רבי אהרן בקדושה ובטהרה על קידוש-השם" (מתוך הקדמת בנו לספר 'שארית אהרן'). גם על מצבת בנו נכתב כי הרב אהרן 'נעקה"ש וספר תורה בידו'.

ארבעה מששת ילדיהם נספו בשואה, גולדה לאה גרינברג, משה שמואל פלברמן ויצחק בן-ציון פרלברמן. שרדו רק שניים מילדיהם: הרב מרדכי פלברמן ומרת פייגא קארנבליט.

כמעט כל חידושי תורה שכתב הרב אהרן אבדו בשואה. שרדו רק חידושים ששלח הרב אהרן פלברמן לאמריקה לפני מלחמת העולם השנייה בידי גיסו, הרב חיים שלמה לאווי אב"ד חוסט. כתבים אלו יצאו לאור בשנת תשס"ב, בהוצאת בנו של המחבר, הרב החסיד ר' מרדכי, בספר 'שארית אהרן' על התורה והמועדים על דרך החסידות. החידושים בספר זה מעוררים את הלומדים בתשובה, בעבודת ה', באהבת התורה וביראת שמים.

בפסוק "אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן נון יהושע", בתרגום יונתן, "וכד חמא משה ענותנותיה (דיהושע) קרא משה להושע בר נון יהושע'. והא תמוה דאיך תלה שם זה בענוה של יהושע, וגם למה קרא אותו שם זה. ורש"י ז"ל פירש שהתפלל עליו "יה יושיעך מעצת מרגלים", והוא גם כן תמוה מדוע לא התפלל על כולם, ותו דמהלשון "וכד חמא משה ענותנותיה" וכו' משמע שעתה בשליחות זה ראה ענותנותו של יהושע ובמה ראה עתה ענותנותו….

יש לומר בסייעתא דשמיא בתרגום יונתן הנ"ל, על פי מה שאיתא בירושלמי שמי שיש בו מדת ענוה מובטח מה' יתברך שלא יגולגל, והטעם בזה נראה לפי עניות דעתי דהנה באמת יש לחקור ענין הגיהנם והגלגול, למה לי שניהם. אם ברא ה' הגיהנם להעביר וללבן כתמי העוונות של רשעים, למה לי הגלגול. ואם יצוייר הגלגול, למה נברא הגיהנם, ובוא בגלגול לזה העולם העשיה ויתקן כל מה שפגם. אמנם אחר העיון ודאי דיניו דיני אמת ושניהם נצרכים, דהנה ידוע אשר בתורה יש תרי"ג מצות, רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה. וגם ידוע אשר האדם נברא בזה העולם לתכלית נשמתו שנתן ה' בו לזכות לנשמתו שלא תצטרך לאכול נהמא דכסופא, וכמו שהארכתי בזה (בפרשת בהר) עיין שם. ומשום הכי נתן לישראל תורתו הקדושה שיש בה תרי"ג מצוות, שבתרי"ג מצוות אלו ישתלם נשמתו שתזכה לחזור למקומה ושתהנה מאור אין סוף ברוך הוא. והאדם לא ישתלם רק כשיקיים כל התרי"ג מצוות, כל הרמ"ח מצות עשה וכל השס"ה מצות לא תעשה. ואם לא קיים אפילו מצות עשה אחת, אף על פי שלא עבר כל הלא תעשה, אבל לא השלים נשמתו ולא בא לתכלית המכוון, ועל זה מוכרח לבוא בגלגול להשלים ולקיים המצוות עשה שחיסר, כי על זה לא יועיל גיהנם כי בגיהנם לא יקיים המצוות עשה שחיסר, כי כשמת אדם נעשה חופשי מן המצוות. ואם עבר על הלא תעשה, אף על פי שקיים כל מצוות עשה, מכל מקום עשה פגם וכתם בנשמתו ועל זה נברא גיהנם לברר וללבן באש כתמי עוונותיו שלא יצטרך לבא בגלגול. כי הגלגול קשה יותר מן הגיהנם, כי אפשר שיבוא בגלגול ולא די שלא יתקן מעשיו אלא שיפגום עוד יותר מבראשונה, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. נמצא שהגלגול הוא על המצוות עשה והגיהנם על מצוות לא תעשה.

והנה ידוע שאי אפשר לקיים האדם כל רמ"ח מצוות עשה, ואף על פי שאינם אלא רמ"ח מכל מקום בכל מצוה יש בה תילי תילים הלכות, ואם לא עשאה כדינה אף על פי שעשה המצוה עצמה הרי זה כאלו לא עשאה. וגם אי אפשר לאדם שיהיה נזהר מכל הלא תעשה, ואף על פי שאינם אלא שס"ה, מכל מקום תחת כל לא תעשה יש ענפים רבים. למשל בזה שאמרו רבותינו ז"ל כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה, וכיוצא בזה, והאדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, רצונו לומר שיהיה נזהר בכל הלא תעשה ולא יחטא בשוגג ועשה פגם בנשמתו. ואם כן לכאורה אי אפשר שישתלם האדם נשמתו. אמנם מצאו תרופה לזה בספרים הקדושים ואמרו שיהיה לו לכל אחד ואחד מישראל אהבת ישראל ויאהב את חברו כנפשו ויהיה נחשב לפני הקב"ה מה שעשה האחד על חברו ומה שעשה חברו עליו, בכלל ישראל ודאי שיקיימו כל המצוות, ויהיה כאלו כל אחד ואחד קיים כל המצוות.

ובזה פירשתי המשנה (אבות א,ו) "יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות", רצונו לומר אם יסיתך יצרך ואומר לך 'עשה לך רב', רצונו לומר יש לך לעשות רב, הכוונה לקיים כל התורה אשר היא ארוכה מארץ מדה, כמו שנאמר 'רחבה מצותך מאד'. וכנזכר לעיל שהאדם לא ישתלם רק בשיקיים כל התורה וזה אי אפשר כנ"ל, ואם כן עשה כל מה שלבך חפץ ויהיה לך על כל פנים עולם הזה כי בלאו הכי לא תוכל להשלים נשמתך, על זה אמר אל תאבה ואל תשמע לו כי יש לך עצה על זה, 'וקנה לך חבר', רצונו לומר קנה לך חברות ואהבת ישראל ויהיה נחשב מה שעשה האחד על חברו, ויהיה נחשב כאלו כל אחד ואחד קיים כל המצות. וזהו שאמר 'והוי דן את כל האדם לכף זכות', רצונו לומר שהקב"ה יהא דן את כל האדם לכף זכות, רצונו לומר כמו שכל אדם קיים את כל התורה.

אמנם זהו התרופה הוא רק על המצוות עשה כי בהיות שיש לכל אחד ואחד אהבת ישראל הוי כל ישראל כגוף אחד ונחשבו המצות שעשו מזה על זה ומזה על זה, והוי כאלו כל אחד ואחד קיים כל המצוות עשה והרי השלים נשמתו. אבל על הלא תעשה אין עצה ואין תבונה ואין חכמה לנגדה, כי בעברו חלילה על לא תעשה הרי עשה פגם בנשמתו ומה יועיל לו שחברו לא עבר על הלא תעשה ולא עשה פגם בנשמתו, הרי הוא מכל מקום עשה פגם וכתם בנשמתו. אדרבא בעברו על הלא תעשה פוגם גם כן בנשמת חברו, כי אם כל ישראל הוי כגוף אחד הרי פגם גם כן בנשמת חברו. וזה סוד 'כל ישראל ערבים זה בזה', משום שהם כגוף אחד ונשמה אחת ואם אחד פוגם הרי הוא פוגם בנשמת כל ישראל. ואם כן על הלא תעשה אין שום עצה, רק הוא בעצמו יהיה נזהר לקיים כל הלא תעשה ואז תהיה נשמתו זכה וטהורה בלי שום כתם ולא יראה פני גיהנם.

ועל פי זה אפשר לומר המשנה השניה (באבות שם) "נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתיאש מן הפורעניות". הכוונה משום שיהושע בן פרחיה אמר שיש עצה לקיים כל התורה על ידי התחברות ואהבת ישראל, אמר נתאי הארבלי זהו דווקא במצות עשה אבל מצות לא תעשה אין עצה, רק שצריך בעצמו להיות נזהר בכל מצות לא תעשה. וזהו שאמר 'הרחק משכן רע', רצונו לומר משכן הרע השוכן בקרבך, היינו היצר הרע שאם יסיתך לעבור על אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה, הרחק עצמך מעליו ולא תאבה ולא תשמע לו, 'ואל תתחבר לרשע', רצונו  לומר לרשעה, לעניין עבירות הלא תעשה אין התחברות, רצונו לומר לא יועיל התחברות ואהבת ישראל כנ"ל. 'ואל תתיאש מן הפורעניות' משום אהבת ישראל, כי בוודאי תענש על הלא תעשה בגיהנם, ומשום הכי הוי זהיר וזהיר לקיים בעצמך כל המצות לא תעשה.

הכלל העולם הגיהנם נברא על הלא תעשה. והגלגול על העשה יש עצה להשלים נשמתו על ידי אהבת ישראל ולא יצטרך לבוא בגלגול, ועל הלא תעשה אין עצה ומוכרח לילך לגיהנם למרק חטאו וללבן נשמתו.

והנה ידוע שלא בכל אדם נמצא אהבת ישראל, רק במי שהוא עניו גדול וחושב את עצמו להגרוע מכל האדם, אצלו יש אהבת ישראל וזהו אות וסימן שהוא עניו. נמצא מי שהוא עניו יש בו אהבת ישראל, ואם כן אפילו לא השלים חוקו במצות עשה, השלים נשמתו על ידי אהבת ישראל, כי כל המצות שעושים ישראל נחשבים כאלו הוא עשאום כנ"ל, ואם כן לא יצטרך לבוא בגלגול, ושפיר אמר הירושלמי מי שיש בו מדת הענוה הוא מובטח מה' יתברך שלא יגולגל. והבן.

נמצא שאצל העניו יש בו מעלה וחסרון נגד מי שאינו עניו. מעלה אם שמר כל הלא תעשה רק שלא קיים עוד כל העשה לא ילך לגיהנם ולא יבוא בגלגול. לגיהנם לא ילך כי היה נזהר בכל הלא תעשה, וגם בגלגול לא יבוא אף על פי שלא קיים עוד כל מצות עשה כי הוא עניו ויש בו אהבת ישראל ונחשבים המצות שעשו כל ישראל עליו כנ"ל. מה שאין כן מי שאין בו מידת העינוות ואין בו אהבת ישראל אף על פי שלא ילך לגיהנם כי היה נזהר בכל הלא תעשה ולא פגם בנשמתו, מכל מקום מוכרח לבוא בגלגול להשלים חוקי המצות עשה שחיסר. וחסרון אצל העניו אם גם כן במצות לא תעשה לא היה נזהר בכולם ונכשל באיזה מהם ועשה כתמים בנשמתו חס ושלום מוכרח לילך לגיהנם לברר וללבן את כתמי נשמתו, כי בגלגול לא יבוא הוא, כי השלים חוקו במצות עשה מצד אהבת ישראל, מה שאין כן מי שאינו עניו ואין בו אהבת ישראל ואם כן מוכרח לבוא בגלגול להשלים חוקו המצות עשה, יוכל לתקן גם כן בגלגול בתשובת המשקל מה שפגם גם כן במצות לא תעשה בראשונה, ולא יצטרך לבוא כלל בגיהנם.

ועל פי אפשר לומר שזהו כוונת הלל במשנה (אבות פרק א משנה ד) "אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אמתי", דלכאורה יש לדקדק:
א] מה משמעיני בזה "אם אין אני לי מי לי", פשיטא, וכי מי יעבוד בשבילו.
ב] מה קמשמע לן "ואם לא עכשיו אימתי", פשיטא, כי במתים חופשי, כיוון שמת אדם נעשה חופשי מן המצוות.
ולדרכינו יובן דידוע שהלל היה עניו גדול מאוד, כדמוכח בגמרא (שבת ל"א) מהמעשיות שהובא שם, והייתה לו אהבת ישראל עד מאוד, ואם כן לא היה ירא שמא לא ישלים חוקו במצות עשה, כי אפילו לא יזדמן לידו לקיים איזה מצות עשה, יהא נחשב עליו כאילו קיימה, כי בכלל ישראל ודאי שנתקיימה אותה המצוה שחיסר. רק היה ירא מן הלא תעשה. וזהו שאמר, "אם אין אני לי מי לי", רצה לומר אף על פי שבמצות עשה יוכל להיות שאחר יעבוד בשבילי ואף על פי שאני לא אקיים איזה מצוה מכל מקום יהיה נחשב כאילו קיימתיה, משום שיש לי אהבת ישראל, אבל במצות לא תעשה "אין אין אני לי מי לי", אם לא אהיה נזהר בעצמי "מי לי", כי על זה אין תרופה ואין מועיל על זה אהבת ישראל. "וכשאני לעצמי", רצה לומר, ואם כן שאני מחויב בעצמי לעשות כל אלה, "מה אני" שאוכל להזהר כל כך שלא לפגום כלל, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. "ואם לא עכשיו", רצה לומר בזה העולם עתה "אימתי", רצה לומר אימתי אתקן, כי אני לא אבוא בגלגול כנ"ל ומוכרח אהיה לילך לגיהנם לברר את נשמתי. עד כאן.

והנה ידוע שבנקל הוא להיות נזהר מכל מצות לא תעשה מלקיים כל המצות עשה, כי לעבור עבירות חלילה שכיחים תמיד ושכיח היזקא, כי לזה יש סרסור טוב היצר הרע, וגם עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה, העין רואה והלב חומד, והאדם בשב ואל תעשה מקיים כל הלא תעשה. מה שאין כן לקיים המצות עשה שהם בקום ועשה, דבר קשה מאוד לקיימם, וגם לא בכל עת יזדמן בידו המצוה לקיימה. ויכול להיות אדם נזהר בכל הלא תעשה, כי היצר הרע ממציא לו כל הלא תעשה לעבור ובשב ואל תעשה מקיים כולם, ושלא יקיים כל המצות עשה כל ימי חייו, כי אפשר שלא יגיעו לידו כל ימי חייו איזה מצות עשה לקיים. ואף על פי שאמרנו שאי אפשר לאדם לקיים כל התורה, אין הכוונה שאי אפשר לקיימם בשום אופן, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו והבחירה נתונה ביד האדם, אלא הכוונה שקשה מאד לקיים כל התורה, כן המצות עשה והן המצות לא תעשה, אבל מכל מקום בנקל יותר לקיים הלא תעשה ממצות עשה כנזכר לעיל.

והנה רש"י ז"ל פירש על "שלח לך אנשים", כל 'אנשים' שבמקרא לשון חשיבות, ובאותה שעה כשרים היו. ולכאורה יש לדקדק למה לא אמר "ובאותה שעה צדיקים היו", אלא שאמר 'כשרים'. ולדכינו הנ"ל יובן שרצה לומר 'כשרים היו' שלא פגמו ולא עשו כתם בנשמתן, היינו שהיו נזהרים בכל מצות לא תעשה ולא עברו אפילו על אחת מהן, כי הלשון 'כשרה' מורה שאין בה סירכא ולא שום פגם, אבל המצות עשה לא קיימו עוד כולם, כי במצות עשה יוכל להיות שכל ימי חייו לא יקיים כולם כנזכר לעיל, ומשום הכי אמר 'כשרים', כי הלשון 'צדיקים' משמע שקיימו כל התורה, הן המצות עשה והן המצות לא תעשה, ונמצא שאם ימותו בעוד שלא יקיימו כל המצות עשה, יהיו מוכרחים לבוא בגלגול כנזכר לעיל. אבל יהושיע שהיה עניו לא יבוא בגלגול כנזכר לעיל, ואם כן חשש משה רבינו עליו השלום שכאשר ילכו לרגל את הארץ ויוציאו דיבת הארץ רע ויעברו על הלא תעשה "לא תלך רכיל" ויתחייבו גיהנם על הלא תעשה, ואם כן אותן שלא היו ענווים בלאו הכי מוכרחים לבוא בגלגול להשלים חוקם במצות עשה, יוכל לתקן תיכף בגלגול גם כן מה שעברו על הלא תעשה, כי על כל דבר עבירה יש תשובת המשקל, ולא יצטרכו לילך בגיהנם, ומשום הכי הניחם על בחירתם ולא התפלל עליהם. מה שאין כן יהושיע שלא יבוא בגלגול כנזכר לעיל, אם כן אם יעבור חס ושלום על הלא תעשה של רכילות ויוציא דבה על הארץ, יהיה מוכרח לבוא בגיהנם למרק חטא הלא תעשה, ואיך יהיה הוא בגן עדן ותלמידו בגיהנם, ומשום הכי התפלל עליו 'יה יושיעך מעצת מרגלים'.

וזהו שאמר התרגום יונתן 'וכד חמא משה ענותנותיה', שראה שהוא עניו, ואם כן לא יבוא בגלגול כנזכר לעיל, וירא שמא יעבור חלילה על הלא תעשה של רכילות ויוציא דבת הארץ רע, יהיה מוכרח לבוא בגיהנם, ואם כן איך יהיה הוא בגן עדן ותלמידו בגיהנם, 'קרא משה להושע בר נון יהושיע', רצה לומר התפלל עליו 'יה יושיעך מעצת מרגלים', וכשפירש רש"י ז"ל.

(בית אברהם, דף נא-נג)

הרב אברהם יוסף שרמן- קרייזווירט נולד בח' באייר תרל"ו (1876) בכפר מגנישוב שבפולין לאביו ר' יעקב שרמן. הוא היה מצאצאי משפחת רבנים גאונים ובהם רבי חיים כהן רפפורט אב"ד לבוב, ר' אבוש פראנקפורטער, מהר"י תאומים מחבר הספר "פרי מגדים" ורבי יונתן אייבשיץ, וממשפחת חדושי הרי"ם מגור.

בשל מלחמת רוסיה-יפן, הוא נמלט בשנת תרס"ה (1905) לגליציה והתיישבת בעיירה וואיניטש, שם מונה לרב העיירה. הוא נשא לאשה מרת פרלה (בתם של ר' אהרן קרייזווירט מוואיניטש ומרת אסתר – שאביה, הגביר החסיד ר' אליהו פיש, היה נצר ממשפחת המקובל האלוקי רבי יחיאל מיכל פיש, ואמה, מרת העניא ב"ר משה יוסף פולימער, הייתה נצר למשפחת רבי צבי אלימלך מדינוב מחבר הספר "בני יששכר") ואימץ את שם משפחתו של חמיו. בשנת תרס"ט יצא לאור ספר דרשותיו "בית אברהם" (תרס"ט). המלא מוסר ויראת שמים. הספר זכה להסכמות הרב שלום מרדכי כ"ץ [שבדרון – המהרש"ם] אב"ד ברעזאן והגלילות  והרב מאיר כ"ץ רפפורט אב"ד  קראקא והגלילות.

במלחמת העולם השנייה עבר לקוז'ניץ. הוא מונה וחיבר במשך כעשר שנים חידושי תורה בהלכות טריפה "שמלה רחבה" וכן שו"ת בשם "שות מהרי"א" אך הם לא הודפסו ואבדו בשואה, וחבל על דאבדין.

הרב גורש עם רעייתו וארבעה מילדיהם – שלום מרדכי, נתן דוד, יהודה וחוה – למחנה ההשמדה טרבלינקה, שם נהרגו עקה"ש בט"ו בתשרי תש"ב (1941). הי"ד.

בנם, חיים קרייסווירטה, שרד, הנציח את משפחת בית אביו וכתב על אביו כי "אמונתו הזכה ועבודתו התמימה היו לאחדות בידו והתגלו ביתר שאת בימי חודש אלול. כל ימי חודש אלול השתדל במלוא כוחו להתעלות ולהתקשר בעולמות עליונים, למד תיקוני זוהר, ענה בצום נפשו וכולו אומר קדושה וטהרה. גדולתו הייתה בענוותנותו ובצניעותו, ואכן ברח כל ימיו מהפרסום והשתמט מהכבוד. האמת לבדה היתה תמיד נר לרגלו ולאורה ראה בכל דבר את התוכן הפנימי ולא נשתחד אף פעם מהברק החיצוני. ואולם למרות השתדלותו המופלגת לשים מסווה על פניו ולהופיע כאחד העם, לא עלה בידו להסתיר את קרני הוד תפארתו שפרצו למעין המתגבר והנהירו את פני בני עדתו שזכו להתחמם לאורו. קשה לתאר את דמות דיוקנו הרוחנית המזהירה של ארז זה שכסה כל ימיו טפחיים מזיו הדרו והשתדל להעמיד את עצמו כאחד מאזובי הקיר".

קצת חידושי תורה מהמחבר ז"ל שזכרנו מפי השמועה

פרשת וירא: 'יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם', פירש רש"י ז"ל כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם. אפשר לומר שמשתחווים לאבק רגליהם רומז על הני אינשי שהם מתגאים בנפשם ומתפארים בהצלחתם, והוא מפני שהם טועים וסוברים שכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. אבל על ידי 'מעט מים', והיינו על ידי המי גשמים יכולים אנו להוציא אותם מטעותם הגדול, והיינו ,,,'ורחצו רגליכם'. כי אנו רואים בימינו שחכמת הטעכניק גדלה מאוד, עד שהמציאו כל מיני חדשות, אוירון, ראדיא, ראנטגען וכדומה, עם כל זה אם יש ריבוי גשמים או עצירת גשמים למרות גודל חכמתם עומדים בלי כוח ובלי עצה, ואין יכולים לעשות דבר. נמצא דמעט מי הגשמים מעידים כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה, והכל בידי שמים.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת שמות. מסורה: 'וראיתם על האבנים', 'וראיתם את הארץ', 'וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד' '. בא המסורה לרמז על מה צריך האדם להתבונן ויועיל לו לעבודת הבורא יתברך שמו. וזהו 'וראיתם על האבנים', תחקור ותתבונן על האדם בשעה שהוא נולד, דהיינו על האבנים, שידיו כפופות, שדעתו לכפוף כל העולם תחת ידו. 'וראיתם את הארץ', שוב תחקור ותתבונן בו כשהוא כבר מונח על הארץ לאחר מאה ועשרים שנה, שידיו פשוטות, והיינו שאינו נוטל עמו כלום מכל מה שרכש בעולם הזה, כי ערום יצא מבטן אמו וערום הוא שב לבית עולמו, ושוה הוא אם גופו שמן או רזה, ואם ביתו הוא הבמחנים או במבצרים. 'וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד", אם תתבונן בכל זאת כל ימי חייך, וסוף האדם יהיה נגד עיניך, אז 'וזכרתם את כל מצות ד", ץכחן לך הדרך בתורה ומצות ובמעשים טובים שילוו אותך בעולם הבא. וכדאיתא בפירקא דרבי אליעזר שאין מלוים לו לאדם אלא מצות ומעשים טובים שהרכיש לעצמו בעולם הזה.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת וארא: 'ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ד' '. כצאתי את העיר, פירש רש"י אבל בתוך העיר לא התפלל לפי שהיתה מלאה גלולים. פעם אחת דרש על פסוק זה בבית החיים בשעת העמדת מצבה, בתוך העיר קשה להתקרב אל ד' ולשוב בתשובה שלמה, כי העיר מלאה גלולים, והיינו שהכל רצים אחר תאוותם, תאוות הממון והכבוד וכל תענוגי עולם הזה, ואין איש שם לב שהכל הבל, וסוף כל סוף צריכין ליתן דין וחשבון על כל זה. אבל כצאתי את העיר, ואנו עומדים כאן בבית החיים, שאנו רואים סופו של אדם, ובכאן אין יתרון לעשיר על העני, וכולם כאחד נערים עם זקנים יחדיו, כאן אפרוש כפי אל ד', כולם נתעוררים לתשובה.

(שארית יקותיאל, דף פח-פט)

פרשת משפטים: 'כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגנב מבית האיש ונקרב בעל הבית אל האלקים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו'. יש לפרש בדרך רמז: איש זה הקב"ה, וכמה דאת אמרת 'ד' איש מלחמה', רעהו זה כנסת ישראל, והיינו 'כי יתן איש אל רעהו', אם ד' נותן לישראל, כסף או כלים, שפע רב ופרנסה ברווח, ופתאום 'וגנב מבית האיש', שרואה שפרנסתו מתמעט והולך וצנורות השפע נפסקים. העצה היעוצה לזה, 'ונקרב בעל הבית אל האלקים', יחזור בתשובה ויפשפש במעשיו, ויבדוק מה גרם לו זאת שיופסק השפע ממנו, 'אם לא שלח ידו במלאכת רעהו', אם לא עבר על איסור שבין אדם לחברו, והיינו על איסור 'לא תונו איש את עמיתו', או על איסור ריבית, ועל ידי זה בא לו העונש מדה כנגד מדה, שהוא רצה לקפח פרנסת חברו ומפני זה נתמעט פרנסתו, או שלא נתן צדקה כפי רכושו. כי צריך האדם לידע שהקב"ה נותן לו הרכוש לשמור ולא ימעול בשמירתו, ואז לא יחסר לו כל טוב.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שלח: 'היש בה עץ אם אין', פירש רש"י אם יש בה אדם כשר. יש לומר דעיקר תכלית האדם בעולם הזה לחנך בניו ובנותיו באופן זה שישאיר אחריו בנים ובני בנים צדיקים, נאמנים לד' ולתורתו הקדושה. וזהו, 'היש בה עץ', אם יש בהם אדם כשר, 'אם אין', בעת שכבר נאסף מן העולם אם השאיר אחריו מי שילך בדרכו.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שופטים: 'כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך', היה דרכו לפרש (אין אני זוכר בשם מי) אם אתה רואה דבר פלא במשפט, 'בין דם לדם' שמשפט אחד לדם נכרי ומשפט אחר לדם ישראל, שדם ישראל הפקר רחמנא ליצלן, 'בין דין לדין ובין נגע לנגע', והיינו שאומות העולם אין דנין דיני ישראל שווה לדינו של נכרי, תדע שהוא מפי שיש 'דברי ריבות בשעריך', שאין אחדות בישראל, כי אם שני יודין עומדין ביחד זה אצל זה הוא שמו של הקב"ה ואין למחות אותם חס ושלום.

(שארית יקותיאל, דף פט)

'כי האדם עץ השדה', פעם אחר נפטר איש זקן אחד שהניח אחריו משפחה גדולה, ועורר בהספידו על האבידה הגדולה, והיה מדמה את האדם הנפטר לעץ זקן שענפיו מרובים ומסיך ומגן בצלו על הנטיעות הילדות משרב וסערה, ומכל צרה וצוקה, אולם אם העץ הזקן הזה נקטף ונפל רחמנא ליצלן, אוי ואבוי להנטעים שנשארו בלי מגן ומחסה.

(שארית יקותיאל, דף פט-צ)

פרשת שופטים: 'כי תצא למלחמה על איבך' וגו'. פעם אחת דרש אאמו"ר הגאון הצדיק זצ"ל דרוש התעוררות תשובה בחודש אלול, ובין הדברים פירש פרשה זו על פי האור החיים הקדוש שרומז על מלחמת היצר, 'והיה כקרבכם אל המלחמה', שאנו קרבים ועומדים לפני ימים הנוראים אשר כל היצורים יעמדו למשפט לפני אדון כל. ואנו צריכין ללחום נגד השטן שרוצה לקטרג עלינו, 'ונגש הכהן ודבר אל העם', כהן רומז על מנהיגי ישראל שהם בבחינת כהן, הם ידברו אל העם דברי כבושין ומוסר, 'ודברו השוטרים אל העם לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו' כאשר נצטוונו בתורה הקדושה, והיינו שיעשה מזוזות כשרות, ויהיה ביתו פתוח לעניים, ולא יביא לביתו מאכלים שיש עליהם חשש ואינם בתכלית הכשרות. והעיקר שיחנך בני ביתו בדרך התורה ויראה, שיה א ביתו "איין עכט אידיש הויז" אם לא חנכו כן, 'ילך וישוב לביתו', יחזור בתשובה, שלא ימות במלחמה ע"י שלא יכתב בספר החיים חס ושלום 'ויש אחר יחנכנו'.
'ומי האיש אשר נטע כרם', נטיעת כרם רומז על עסקי פרנסתו, שלא חללו, שיש בהם ממון של איסור, שעבר על לאו של אונאה או רבית, או על אסור השגת גבול, או חילול שבת חס ושלום ודברי משא ומתן בשב, וכדומה שאר איסורין בדבר שבממון, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה, פן ימות במלחמת היצר 'ואיש אחר יחללנו'.
'ומי האיש אשר ארס אשה ולא לקחה', שלא היה נזהר בדברים שבין איש לאשתו, כי פתחי נדה הן הן גופי הלות, וצריך זהירות רב מאוד שלא יבוא חס ושלום לידי איסור כרת רחמנא ליצלן, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה גמורה, שלא 'ימות במלחמה', שלא יגזור עליו גזירת מיתה חס ושלום, 'ואיש אחר יקחנה. ויספו השוטרים לדבר אל העם, מי האיש הירא ורך הלבב', פירש רש"י שירא מעבירות שבידו, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה ויתחרט בחרטה גמורה על כל עבירות שעבר (ודכירא כשדרש אאמו"ר הגאון הצדיק דרשה זו היה התעוררות גדול כל כך עד שגעו כל העם בבכיה בהתעוררות תשובה).

(שארית יקותיאל, דף צ)

קטע ממה שאמר בדבר תורה בסעודת שבע ברכות: 'כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך'. החתן עלול הוא שיתעורר בו מדת הגאווה, כמו שאומרים ההמון שחתן סובר "שמעולם לא נשא אשה רק הוא" וכן רגילין לומר "חתן דומה למלך", על כן הזהיר הכתוב 'כי תבנה בית חדש', כשאתה בונה ביתך הבנין עדי-עד, 'ועשית מעקה' גדר וסייג, 'לגגך', גג רומז על מדת הגאווה, מעקב עם הכולל גימטריה 'יראה'. תבנה ביתך על יסוד היראה, וזה יהיה לך לשמירה שלא תיפול ברשת הגאווה, 'כי יפול הנופל', דעל ידי הגיאות יוכל ליפול חס ושלום כל כך שלא יהיה לו עוד תקומה.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מדרש תנחומא: מנורה של פרקים מהו לתקנו בשבת, מנורה של פרקים חייב משום בונה. יהודי יחידי נקרא 'נר', נר ד' נשמת אדם. והציבור שהם הרבה נרות נקרא 'מנורה'. כשרואים שהמנורה, היינו הציבור, נפרדה ונשבה לפרקים, שיש מחלוקת ושנאת חנם בניהם, מהו לתקנה בשבת, לדרוש ולהשתדל לתקן בשבת את המנורה הנפרדה ותחזור לאחדותה. ומתרץ דחייב משום בונה, והיינו שחוב קדוש הוא לבנות ולשכלל את המנורה, ולהחזיר עטרה ליושנה, אפילו בשבת.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מחבר הלכות פסח (אורח חיים סימן תכ"ט) מתחיל: שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. והרמ"א הוסיף: ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח. הבית יוסף היה רב ומרא דאתרא במדינת הספרדיים שהם אנשים באמונה פשוטה. והם אינם מבקשים מהרב שידאג עבורם רק על הצטרכותם הרוחני, אבל הרמ"א היה במדינת האשכנזים והם רוצים שרבם ידאג גם עבור הצטרכותם הגשמי.

(שארית יקותיאל, דף צב)

'אחורי ארי ולא אחרי אשה'. היה רגיל לעורר בימי אלול שלא לאחר מלעשות תשובה ויתקנו מעשיהם עוד קודם שיבואו הימים הקדושים, ופתח ואמר 'ארי' הוא חודש אב. 'בתולה' מזל חודש אלול. וזה שרמזו לנו חז"ל בדרך אגדה ומוסר, אחורי ארי, מיד שעבר חודש אב שמזלו ארי עשו תשובה, ואל תמתינו עד אחורי אשה, שיעבור חודש אלול כולו, ורק אז תתחילו להתחרט על מעשיכם כשיגיעו עשרת ימי תשובה.

(שארית יקותיאל, דף צב)

'באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חור ומשפט וצדקנו במשפט המלך המשפט'. הנביא אומר היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו. אנו רואים שקול השופר מפיל מורא ופחד על כל יהודי, ומעורר אותו לתשובה, וכשישראל עושין תשובה נסתם פי המקטרג, והקב"ה מוחל עוונותיהם של ישראל ומכריע כף מאזנים לזכות ויוצאין בדימוס. אבל כשחל ראש השנה בשבת אין תוקעין בשופר, 'מאין מליץ יושר', שאין לנו שופר, 'מול המגיד פשע', נגד השטן המקטרג עלינו, אז העצה היעוצה, 'תגיד ליעקב דבר חוק משפט', יאמר הרב דברי כבושין ומוסר ויעורר העם לתשובה, ועל יד התשובה נזכה 'וצדקנו במשפט המלך המשפט'.

(שארית יקותיאל, דף צב)

הרב יקותיאל ליכטנשטיין הי"ד אב"ד באלקאני שבהונגריה, נולד בשנת תרמ"ג (1883) לאמו מרת רחל ולאביו הרב יהודה ליכטנשטיין אב"ד בעלטאן שבטרנסילבניה, בנו של הרב הגאון יעקב קאפל שהיה אב"ד בקהילות בעלטאן, ווארשארהעלי וראדוביץ (בוקובינה) והיה אחיו הצעיר של הרב הגאון הצדיק המפורסם רבי הלל ליכטנשטיין אב"ד קולומיה.

הרב יקותיאל התבלט בכישוריו עוד בילדותו. הוא היה תלמידו של אביו ואחר כך למד בהתמדה רבה בישיבת הגאון הרב משה גרינוואלד, בעל 'ערוגת הבושם', בחוסט, והיה מהעילויים של הישיבה. עוד לפני חתונתו, מינה אותה אביו למנהל ישיבתו, בה למדו כמאתים תלמידים. הוא התמסר לתלמידיו ודאג לכל צורכיהם.

הוא נשא לאשה את מרת מנידל בת הגאון הצדיק רבי ישראל מנחם ברוין אב"ד ברזוביץ וליפיאן, גיסו של בעל 'ערוגת הבושם' מחוסט. לאחר חתונתו גר בבית חותנו והמשיך ללמוד בהתמדה רבה ש"ס ופוסקים. הוא השתלם בכל מקצועות התורה ובניהול רבנות והחזקת ישיבה והוסמך להוראה על ידי רבו ועל ידי הרב שמואל רוזנברג אב"ד אונסדורף.

בשנת תרס"ט (1909) כיהן הרב יקותיאל ליכטנשטיין כאב"ד ניראטשאד, וייסד שם ישיבה עם בואו. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעל רבות להצלת פליטים יהודים ודאג לכל צורכיהם. רעייתו עשתה למעלה מכוחה לסייע לבעלה, בפרט בתקופת היותו חולה. בתום המלחמה ייסד הרב בית יתומים, שהיה מוסד חרדי ייחודי בכל המדינה.

בשנת תר"פ (1920) מונה לכהן כרב ואב"ד בעיר באלקאני, שם תיקן תקנות לציבור והרביץ תורה ברבים. הוא דאג לפקח על מערכת החינוך, ודאג לכשרותם של התפילין, המזוזות והציציות של בני קהילתו. הרב נודע כדרשן מופלא, והדריך את בני קהילתו בתבונתו הרחבה, בסבר פנים יפות, בהשכנת שלום, בעצות ובברכות. לצד היותו ענוותן ובורח מן הכבוד, לא חשש להוכיח על הדרוש תיקון ולתת מוסר בלא לשאת פנים לעשירים ולראשי הקהל. במשך שנים רבות טרח הרב יקותיאל לזכות את רבים בליקוטי דינים נחוצים, והמשיך לעשות זאת במסירות נפש בשנותיו האחרונות בהם סבר ממחלות וייסורים קשים.

הוא היה מעמודי התווך של הלשכה המרכזית האורתודוקסית ונקרא פעמים רבות להתייעצויות דחופות בעניינים נחוצים לחיזוק הדת בהונגריה. על אף שקהילות גדולות ביקשו הציעו לפניו את משרת הרבנות, סירב לעזוב את קהילתו.

בהיותו כבן ששים החל לסבול קשות ממצב בריאותי לקוי, ובמשך מספר שנים היה מוטל על ערש דווי ולא היה יכול לצאת מביתו. הוא נהג להתפלל בבית המדרש שבביתו, שם השמיע דברי תורה בבכיות מעומק ליבו. רק בשבת הגדול ובליל 'כל נדרי' היה הולך לבית הכנסת הגדול וחוזר לבית המדרש בביתו לאחר הדרשה.

לאחר שהנאצים פלשו להונגריה, ומצבם של היהודים התדרדר מיום ליום, עורר הרב את בני קהילתו לתשובה, לעבודת הבורא מאהבה ולמסירות נפש. ניכר היה שהוא מתכונן להיות ממקדשי השם. הרב גורש ברכבת עם בני משפחתו וחברי קהילתו למחנה ההשמדה אושוויץ, ונהרג עקה"ש בי"ז בסיון תש"ד. הי"ד.

רוב כתביו אבדו בשואה. משרידי כתביו ושמועות משמו, הוציא בנו, הרב יעקב הלל ליכטנשטיין, בשנת תשל"ט (1979) בברוקלין, את הספר 'שארית יקותיאל'. ספר זה כולל שני חלקים- חלק א: לקוטי הלכות בעניינים השכיחים מאד ונחוצים לכל אדם, וחלק ב: הנהגות ישרות מלוקט מספרי הגאונים וקצת חידושי תורה. בספר נדפס גם צוואתו של הרב יקותיאל, שלא הספיק לסיים את כתיבתה.

בהסכמתו לספר כתב הרב שלמה זלמן אוירבך: "ראיתי כי יראת ד' היתה יוקדת בו וכל כוונתו רק לזכות רבים שיזהו קלה כבחמורה, גם ראיתי דאסהידו גדולי עולם על רוב גודלו של המחבר בתורה ויראה והי' מפורסם במקומו לשם ותהלה, לכן יפה עושים המוציאים לאור לזכות רבים בספר זה וגם עושים בכך נחת רוח לדובב שפתותיו של אותו צדיק מהמעט אשר נשאר לפליטה כאוד מוצל מאש".

'אודה ה' בכל לבי אספרה כל נפלאותיך. אשמחה ואעלצה בך וגו' בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך' (תהלים ט, ב). יש לפרש הכוונה, אודה ה' בכל 'לבי' היינו בהצנע, בכוונת הלב, שהוא עניין פנימי ונעלם, אשמחה ואעלצה – 'בך', לחוד, במקום שאין איש רואה, אבל כל זה אימתי: 'בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך', כלומר כשהרשעים מתביישים ונסוגים אחור בחטאיהם ולא חוטאים בפריצות כל כך, אז אין צריך להתנהג בפרהסיא בעבודת ה' יתברך, אדרבה, להיפך, 'והצנע לכת עם אלוקיך' כתיב (מיכה ו, ח). אבל אם הרשעים כים נגרש, ועושים עבירות בפרהסיא, והחרדים יעשו המצוות בהצנע, אז יש סכנה לדורות הבאים, כי כלפי חוץ יראו הבנים רק דרך רשעים, ודרך הצדיקים לא ייראו כלל ויבואו חס ושלום ללמוד מדרך רשעים, על כן צריך להתנהג זה לעומת זה ולהבליט העבודת ה' יתברך בפרסום. ובעת כזאת בעוונותינו הרבים בדורותינו מה טוב שנתייסד דרך החסידים שעושין עבודת ה' יתברך בפרהסיא, כי זה דבר גדול הוא, מאחר שהעזות והחוצפה גברה והרשעים עושין כל מעשיהם בפרהסיא. וזהו שכתב 'אודה ה' בכל לבי', רק בהצנע, אבל אימתי, 'בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך', רק אז אוכל להיות בהחבא ובהצנע, אבל לא כאשר הם פוקרים בפרהסיא, אז גם אני צריך לעשות כמוהם כנ"ל.
ועל דרך זה פירשתי הפסוקים: 'אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם אברם בשם ה'. וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים. ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט' וגו' (בראתית יג, ד-ז), עיין רש"י ז"ל שם שפירש ויקרא שם אברם: שכבר קרא שם במקום ההוא מכבר, ולא שקרא עכשיו עוד הפעם, רק 'אל מקום המזבח אשר קרא שם בשם ה". אבל לענייננו נראה לעניות דעתי בהמשך הדבר, שבאמת קרא עוד הפעם בשם ה', כי כשראה שעבדי לוט כל כך רשעים עושין עבירות גזל בפרהסיא ואין להם בושה כלל וכלל, הבין שזה לעומת זה, הצדיק גם כן צריך לצאת בפרהסיא לקרוא בשם ה'. וזהו שכתוב 'ויקרא שם אברם' עוד הפעם 'בשם ה". ובאופן אחר יש לפרשL שקרא שיש בורא עולם וצריך לעבוד הקב"ה בפרהסיא. והגורם לזה היה: 'ויהי ריב בין רועי מקנה לוט', שעשו גזל בפרהסיא ולא היה להם בושה, ועל כן צריך הצדיק גם כן לעבוד בזה האופן בפרהסיא וזהו שגרם ש'ויקרא שם בשם ה".
ועל דרך זה פירשתי המשך שני מאמרי רבי תנחום הידועים, במסכת שבת (כב.), שאמר במאמר הקודם 'נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה' וכו', ומיד מסמיך אליו עוד מאמר, 'והבור ריק אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו'. ומה שייכות לשני המאמרים. וכבר כתבו בזה המפרשים, ואולם על פי הנ"ל יובן, דאליבא דאמת נר חנוכה, רמז לאור התורה והמצוה שהאדם עושה אותן, צריכים להיות בהסתר ובענווה, אבל מכל מקום צריך שישימו במקום דשליט ביה עינא, והיינו רמז לאור התורה דצריך להאירו בפרהסיא כי בעוונותינו הרבים הבור ריק, רצה לומר הדורות ריקים מכל, ולא ריק לחוד מתורה הקדושה, אלא גם מלאים נחשים ועקרבים, רצה לומר שהוא מקלקל אחרים, כמו עניין נחש הקדמוני, על כן צריך האור תורה להיות בפרסום להגביר הקדושה ואם אין העין שולטת בו פסולה.
ועל דרך זה פירשתי 'טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך, טפש כחלב לבם אני תורתך שעשעתי' (תהלים קיט, סט-ע), והפשט כך הוא: טפלו עלי 'שקר' זדים, אם כאשר הזדים נתפשים בשעת עבירתם וקלקלתם ועודם משקרים מפני הבושה ומנסים להסתיר מעשיהם הרעים אז אוכל עדיין 'בכל לב אצור פיקודיך', רצה לומר להסתיר עבודתי בלבי, ולא אקרא בחוץ בפרהסיא. אבל אם 'טפש כחלק לבם', שהם דומין לחלב שרומז לפרהסיא, אז 'אני תורתך שעשעתי', כלומר אני צריך לדבר דברי תורה בפרהסיא, כדי להגביר כח הקדושה ולבער רוח הטומאה.

'לעשות רצונך אלוקי חפצתי ותורתך בתוך מעי, בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא' (תהלים מ, ט-י). אפשר לומר בסייעתא דשמיא על פי שפירש מרן חתם סופר זי"ע 'והותירך ה' לטובה', אף על פי שכבר השלמת נפשך משאיר אותך ה' בחיים, 'בפרי בטנך', בשביל פרי בטנך, להדריך בניך עד דרך התורה והיראה וישראל סבא. עד כאן דברי קודשו (והובאו דברים אלו בשמו בהקדמה 'פיתוחי חותם' לשו"ת חתם סופר חלק יורה דעה). וזהו שכתוב 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי', ופירש האור החיים הקדוש זי"ע: אני באותה מדרגה ש'לעשות רצונך חפצתי' זה חשק שלי, כי אין לי נטייה לרע, 'ותורתך בתוך מעי', לרוב חשק התורה נחשב אצלי הלימוד ועבודת ה' כאילו אכלתי בתוך מעי. עד כאן דברי קודשו. ואם כן מה תכלית להישאר בעולם הזה מאחר שכבר הגעתי למדרגה גדולה כזו, על זה אמר 'בשרתי צדק בקהל רב', על ידי שאני מדריך אחרים – זה גורם ש'שפתי לא אכלא', מלשון 'ויכלא', כמו שפירש רש"י ז"ל, דהיינו שלא אגמור מלדבר עוד ואמשיך לחיות אף שכבר השלמתי נפשי. ובמקום אחר הארכתי בזה.

'בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא' (תהלים מ, י). יבואר בסייעתא דשמיא, כי מי שאומר דברי תורה ברבים יש חשש שכוונתו לא תהא לשם גאות וכבוד, אבל דוד המלך עליו השלום ידע בנפשיה שכוונתו היה רק להדריך אחרים כדי ששפתותיו יהיו דובבות בקבר, כדרשת חז"ל ביבמות (צו:) מן הפסוק 'אגורה באהלך עולמים' (תהלים סא): אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, שכל תלמיד חכם שאומרים דברי תורה בשמו שפתותיו דובבות בקבר.
וזהו שכתוב 'בשרתי צדק בקהל רב' – כוונתי היחידה היתה 'הנה שפתי לא אכלא', שלא יכלו שפתי מלדבר לאחר פטירתי מן העולם (מלשון 'ויכלא הגשם'), דהיינו שיהיו שפתותי דובבות בקבר, 'ה' אתה ידעת'- שרק זו כוונתי.

'לעשות רצונך אלוקי חפצתי ותורתך בתוך מעי, בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת וגו'. לא כחדתי חסדך ואמיתך לקהל רב, אתה ה' לא תכלה רחמך ממני חסדך ואמיתך תמיד יצרוני, כי אפפו עלי רעות וגו' רצה ה' להצילני ה' לעזרתי חושה' (תהלים מ, ט-יד). אפשר לומר בסייעתא דשמיא המשך הכתובים, על פי שפירש החתם סופר זי"ע אצל אברהם אבינו שנאמר בו (בראשית יג, ג) 'וילך למסעיו', וכתב רש"י ז"ל בשם המדרש: שבחזרתו 'פרע הקפותיו', והכוונה, כי הם שאלו אותו בהליכתו למצרים, אם האמת אתך שיש בורא עולם שמשגיח על הכל וגומל לאיש חסד כמפעלו, למה צדיק כמותך רע לו. אבל כשנעשה עשיר, כמו שנאמר לפני זה 'ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב', אז היה יכול להשיב לכל אדם תשובה הגונה על שאלתם ששאלוהו בהליכתו, וראו האמת כי רק הבורא יתברך שמו הוא המשגיח על הכל.
וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום: 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי וגו' בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת וגו'. לא כחדתי חסדך ואמיתך לקהל רב', וברצוני לפרסם אלקות בעולם כדי שהכל יכירו וידעו כי אתה המוריש והמעשיר ובידך הכל, אבל לזה אבקש 'אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני, רצה ה' להציני', ואז אוכל לקיים 'בשרתי צדק בקהל רב' ותהי בידי תשובה הגונה על שאלותיהם.

'צדקתו עומדת לעד'… יש לומר, כי האיך אפשר לאדם לזכות שצדקתו יהיה לו קיום, אם ידריך בניו על ברכי התורה ויראה וילכו בדרך ה', אז יש לו קיום, כי המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. ועל דרך זה אפשר לומר 'תורת ה' תמימה' (תהלים יט, ח) האיך ניכר אם הוא בתמימות, דהיינו שלמד לשמה ובקדושה וטהרה, אם היא 'משיבת נפש' שאפשר להשיב בו נפש החוטא רחמנא ליצלן בעבירות דרך התורה ויראה. 'עדות ה' נאמנה – מחכימת פתי' על דרך שאמרו (סוטה ה.) 'אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות', אימתי ניכר שעדות ה' נאמנה באמת, אם היא מחכימת פתי, כשיכול להחכים אחרים ולהדריכם. 'פקודי ה" אמתי 'ישרים' כשהם 'משמחי לב'. 'מצות ה' ברא' לשמה ובקדושה, אימתי, כשהיא 'מאירת עינים', כשיכול להאיר עיני אחרים על ידי מצוותיו. 'יראת ה" ניכר אם 'טהורה היא' לשמה, כש'עומדת לעד', כי כשידריך אחרים אז עומדת לעד, יהיה לו קיום ונצחיות.
וזהו שכתוב 'אשרי איש ירא את ה" כש'גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך', והתנאי לזה, 'הון ועושר בביתו', כי אז בקל יכול להדריך אחרים כמו שפירשו המפרשים גבי אברהם (בראשית יג, ג) שכתב רש"י ז"ל: כשחזר פרט הקפותיו, דהכוונה שכשחזר אז פרע תשובה לרשעים, שהקיפוהו בקושיות: איך זה אתה רוצה להדריך אחרים, והלא אתה עני ורש, הלא יראתך כסלתך, אבל אחרי שחזר בעשירות פרע ותירץ כל מה שהקיפו אותו בעת הליכתו. ואמר כאן: כש'גבור בארץ יהיה זרעו הון ועושר' וכל טוב 'בביתו' – אז בקל אפשר להדריך אחרים, ועל ידי כן 'צדקתו עומדת לעד' כשמדריך אחרים.

'דימינו אלקים חסדך בקרב היכלך' (תהלים מח, י). אפשר לומר בסייעתא דשמיא, כי חייב אדם לקבל את הרע בשמחה ובטוב לבב כמו הטובה (כברכות נד.), כי הכל רק חסדים ורחמים, ומאתו לא תצא הרעות, וכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, אבל אימתי נזכה למדרגה כזו לקבל הכל בשמחה, כאשר יהא מלאה הארץ דעת את ה', ואת רוח הטומאה אעביר מכם, ובמקום שיש קדושה שם ממילא אך ורק שמחה וששון.
וזהו שכתב 'דימינו אלקים', המידת הדין והעונש הכל נחשב אצלו כ'חסדך' לחסדים וטובות, אבל אימתי נזכה לזה 'בקרב היכלך', כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו אז יהיה הכל חסדים, כי אז נהיה במדרגה כזו שנבין היטיב שהכל חסדיך, וכן יעזרנו לתשובה במהרה בימינו.

(מתוך דברי מרי"ד)

יש לפרש פסוק 'כי בן זקונים הוא לו', עיין רש"י, בר חכים, כי כל מה שלמד בשם ועבר וכו'. נראה לפי עניות דעתי הכוונה דהנה שמעתי לפרש מבני בן זקונים הבחור היקר ר' מרדכי יודא נ"י על גמרא ברכות: איכא סבא בבבל, תמה כיון דאמרי ליה מקדמיה ומחשכי וכו'. ופירש בני דהנה פירשו גם כן על הפסוק 'למען ירבו ימיכם', דהיינו מי שלומד רק ביום ולא בלילה אינו חי רק חצי ימיו, אבל מי שלומד גם בלילה, אזי יש לו אריכת ימים יותר, על כן צותה תורה 'ולמדתם אותם את בניכם בשכבך', דהיינו שיעסקו בתורה גם בעת שכיבה, אז 'למען ירבו ימיכם', יהיה לכם אריכת ימים. וזה גם כן הכונה כאן, כיון דשמע דמקדמיה ומחשכי, דהיינו שעוסקים במצות ביום ובלילה, אזי 'למען ירבו ימיכם' ויהיה לכם אריכות ימים. והנה רש"י פירש בפרשת ויצא על פסוק ,וישכב במקום ההוא', אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב, שהיה עוסק בתורה גם בלילה. וזה גם כן הכוונה כאן שפירש מה שלמד בשם ועבר, דהיינו שצריך לעסוק בתורה גם בלילה, זה מסר לבנו שילמוד גם כן בלילה. ועל זה קאמר 'כי בן זקונים הוא לו', דהיינו שהיה דעתו של יעקב, דזה נקרא 'זקן' שקנה חכמה. ויש לפרש בזה גם מה שהביא רש"י דבר אחר שהיה זיו אנקונין שלו דומה לו, דהנה לקמן כתיב 'ויעזב כל אשר לו ביד יוסף, ולא ידע' וכו', דהיינו שהיה מוסר לו כל המפתחות, ולא ידע שיש לו איש זר בביתו כי אם הלחם שהיה יוסף אוכל רק מאכלים כשרים, ובזה ידע שיש לו איש זר בביתו שלא היה אוכל עמהם, וכמו שמצינו אצל חנניה מישאל ועזריה, אף שלא אכלו מפת בג המלך, העיד הכתוב (דניאל א) עליהם 'ומקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר מן כל הילדים', כן היה גם כאן 'ויהי יוסף יפה תואר' וכו'. וזהו שכתוב כאן שהיה לומד עמו מה שלמד בבית מדרשו של שם ועבר, מיעוט אכילה ושתיה, מיעוט שינה, ועם כל זה היה זיו אקונין שלו דומה לאביו שאמרו חז"ל שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון שהיה יפה תואר ומראה.

(חידושי שמואל הרמש"י כ:-כא.)

הרב מרדכי יהודה דאנאטה (דונט) הי"ד, המוכנה יודל, נולד בשנת תרס"ה (1905), היה למדן וצדיק מפורסם, רב וראש ישיבה ומגיד מישרים מפורסם בקהילת פרשבורג, שישב על התורה ועל העבודה יומם ולילה.

בעודו נער היה ניכר כי נוצר לגדולות, בשל מידותיו בנעלות וגודל יראת השמים שלו. כשקיבל חליפה חדשה לבר המצווה, מיהר למסור אותה לעני נצרך. לאחר שסיים ללמוד בתלמוד תורה בעירו, פרשבורג, הלך ללמוד בבית מדרשו של הרב יוסף צבי דושינסקי ובבית מדרשו של הרב יהושע בוקסבוים הי"ד, והתמיד בלימוד תורה, וביראת שמים טהורה בשקידה רבה ועצומה. לאחר שחזר לעיר מולדתו, למד בחריצות יתירה בבית מדרשו של הרב עקיבא סופר, ה"דעת סופר", והתבלט באחד מהמצויינים בחבורת תלמידי החכמים המופלגים והמצויינים.

אביו, הרב שמואל דאנטה, היה רב החברה קדישא וגמילות חסד בקהילת פרשבורג ונודע כדרשן מוכשר במשך למעלה מארבעים שנה. הוא היה תלמיד מובהק של הגאון הרב חזקיה פייבל פלויט אב"ד שוראן, של הרב אברהם ברודא אב"ד מיאווא ושל מרן ה"שבט סופר". חיבר את הספר "חידושי שמואל הרמש"י" (ב' חלקים), ובו הזכיר מספר פעמים חידושים מאת בניו. הרב שמואל נשא לאשה את מרת מלכה בת הרב עמרם קורצוויל, השו"ב בפרשבורג.

הרב מרדכי יהודה חיבר את הספר "דברי מרי"ד" (בני ברק, תשל"ו) דרושים, פירושים וחדושי אגדה על התורה וספר תהלים וקצת חידושים על אגדות הש"ס. חידושיו בסוגיית "תנאי כפול", יצאו לאור בקונטרס זכרון לבר מצוה של הבחור מרדכי יהודה ווינשטאק, ח"י תמוז תשנ"ב (ברוקלין תשנ"ב), ושם הובאו גם תולדותיו.

נשא לאשה את מרת אסתר בת הרב יעקב גליס מהעיר קראלי. לאחר חתונתו עבר הזוג לפרשבורג, שם חיו חיי דחק ועוני, מתוך התמסרות ללימוד התורה, לעבודת ה' ומתוך מסירות נפש לטובת הכלל, הרב היה מראשוני תלמידי החכמים בפרשבורג שהתנהגו ברוח החסידות והקפיד על דקדוקי מצוות בהתלהבות אש קודש בדרך הבעל שם טוב ותלמידיו. הוא התבלט בכובעו הרחב בנוסח החסידי ונסע רבות לצדיקי דורו. הוא לימד והרביץ תורה ברבים במשך עשרים שעות ביממה. הוא עורר את שומעיו להתחזק בתורה וביראת שמים, ועורר ציבור גדול לתשובה. הוא סייע כלכלית לבחורים עניים ועודד אותם ללכת ללמוד בישיבות. סדרי לימודו והנהגותיו בקודש במסירות נפש הוזכרו בהקדמה שהודפסה בספר 'דברי מרי"ד'.

בית מדרשו היה מקום תורה מיוחד במינו. היה רגיל לומר שיעור לפני בעל בתים עד שעה 02:00 לאחר חצות הלילה. בין צדיקי פרשבורג שנהגו לעשות תיקון חצות בבית מדרשו היו הרב יצחק צבי ברנפלד הי"ד, הרב מרדכי כצבורג הי"ד והרב משה וועבער הי"ד בנו של הרב מפישטאני.

בחודש אב תרצ"ח עזב ראש ישיבת פרשבורג, בעל ה'דעת סופר', את סלובקיה ועבר לשוויץ בדרכו לארץ ישראל. רוב תלמידי הישיבה חזרו לבתיהם. מעט התלמידים שנותרו למדו בניהולו של רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בעל ה'חשב סופר', שהמשיך להעביר שיעור יומי בישיבה במסירות נפש, במקומות מחבוא. ומספר תלמידי הישיבה המשיך להתדלדל כאשר רבים מבין התלמידים שחזרו לביתם לחופשת הפסח בשנת תרצ"ט נותרו בביתם, בשל החשש מפרוץ המלחמה.. ה'חשב סופר' המשיך להעביר שיעורים עד לקיץ תש"ג, ואז נמלט לבודפשט מחשש שייעצר על ידי השלטונות, ושם הצליח לעלות לארץ ישראל.

לאחר עזיבת ה'דעת סופר' מונה הרב דאנאטה להיות ממובילי הלימוד בישיבת בפרשבורג (במספר מקורות הוא מתואר כאב"ד וכראש ישיבת פרשבורג), עד שגורש עם משפחתו לאושוויץ. שם נהרג על קידוש ה' בי' בחשוון תש"ה (ויש מי שכתב שהיה זה ב-י' בחשון תש"ב), ביחד עם אשתו הרבנית אסתר וכל שמונת ילדיהם: שמואל, אליעזר דוד, גבריאל, משה, זיסל, שרה רייזל, מלכה ושיינדל.

בהקדשה בסוף ספר "זר הצבי", חלק ב' (בני ברק, תשנ"א), כתב עליו תלמידו הרב זאב רייכנברג: "אדוני מורי ורבי, הרב הגאון הגדול, צדיק וחסיד ועניו, מרביץ תורה ברבים, פה מפיק מרגליות, גבור מזוין בתורה ויראה, עובד ה' בקדושה ובטהרה. רצוי לכל אחיו ודורש טוב לעמו, ושמו יצא במדינות… זכה להשיב רבים מעון, בראותם עבודתו הנפלאה והקדושה, נתעוררו בהרהורי תשובה עמוקים, ושבו מדרכם הרעה עד שנעשו בעלי תשובה גמורים. רבות עודדני סייעני וקרבני ללימוד התורה, והוזיל מכספו בכדי שאוכל ללכת ללמוד בישיבה. כפי שעשה עם הרבה בחורים, שעקב התנאים הכלכליים הקשים, לא היה באפשרות הוריהם לשלחם לישיבה. יזכור לו האלקים את חסדו עמי, אשר רבות עשה עמדי, ינוח בשלום על משכבו ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים עדי יקיצו וירננו שוכבי עפר בשוב ה' את שיבת ציון אמן".

שבעה מאחיו נספו בשואה:

• אסתר טובה אשת ר' יצחק גראט.
• הרב אברהם אשי, נפטר במוצאי שבת ט"ו בטבת תש"ה במחנה ברוינשוויג בגרמניה. אשתו צארטל בת ר' אליעזר הלוי נספתה בי"ח באב תש"ד. בנם מנחם שלמה נספה בא' באייר תש"ה במחנה ראוונסבורק.
• שרה ריזי אשת יצחק יהודה רוטנברג.
• מרים יולי אשת  חיים ווילדר
• הרב משה אליעזר דונאט מחבר הספרים "דיבורי אמת" ו"אהל משה", שהרביץ תורה ברבים בתלמוד התורה בפרשבורג ואחר כך כיהן כאב"ד עיר חדש. מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג:
• רחל לאה אשת חנוך בינדר.
• הרב חזקיה פייבל דאנטה אב"ד אונוד, הסמוכה למישקולץ, הונגריה, מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג. נספה במחנה מאוטהאוזן בי"א בטבת תש"ה (27.12.1944). [לפי גירסה אחרת נספה בארמון הארטהיים באוסטריה].

מכל שמונת אחיו ואחיותיו של הרב מרדכי יהודה שרד רק אחיו הרב מנחם דונט, שעלה לארץ ישראל לפני השואה,

ממשפחת הרבנית אסתר שרדה רק אחותה מרת פיילא, אשת הרב החסיד יוסף לייב ווייס מירושלים.

הי"ד.

בעזרת ה' יתברך שמו ה' לסדר וישלח תרח"ץ סילאדי-טשעה תצ"ו.
שלום וכל טוב סלה לכבוד אהובי ידידי ויד"א הרבני הח' יקר רוח מו"מ בתורה ויראת שמיים שוחט ובודק מומחה מלקט טוב ומקהיל דברי חפץ כש"ת מו"ה משה פישל וועגה נ"י בישוב האדאד.
בתשובה על יקרת מכתבו אשר בו מבקש לחות דעתי ולהסכים להוציא לאור את ספרו "'קהלת משה" הן אמת ידידי שמעתי – וגם ראיתי – לשבח ולפאר ילקוטו אשר ליקט וקיבץ דיני ומנהגי קריאת התורה ויודע שאני מוקירו בלב ונפש, אבל למרות כל אלה לעת כזאת לא אפשר לי לצאת בהסכמות על ספרים שנדפסים כי את ישישים חכמה וימים ידברו וצעיר אני לימים מחות דעי אתכם, ויקבל רק ברכתי כלבבכם למען תוסיפו לעשות הטוב והישר בעיני ה' ויזכה להגדיל תורתינו הקדושה ולהאדירה, דורש שלומו וחפץ בהצלחתו,
יוסף שמואל ליכטנשטיין, רב דק"ק סילאדי-טשעה יע"א.

הרב יוסף שמואל ליכטנשטיין הי"ד, בנו של מחבר הספר "שמן המאור", אב"ד לכניץ, הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד. למד בישיבת סבו הרב ברוך בנדט ליכטנשטיין הי"ד בקראסנא. בסביבות שנת תר"ץ (1930) נשא לאשה את רחל לאה בת מחבר הספר "ליקוטי שלמה- ספר האסיף" ואב"ד סילאדי-טשעה (סילאג'צ'ה) משנת תרמ"ג, הרב שלמה זלמן קליין. בשנת תרצ"ה (1935) עבר הרב שלמה זלמן קליין להתגורר בקהילת ז'יבו ורבנות סילאדי-טשעה עברה לחתנו הרב יוסף שמואל ליכטנשטיין.

הרב יוסף שמואל גורש לאושוויץ עם אשתו וחמשת ילדיהם הקטנים. בי"ג בסיון תש"ד, בעת הסלקציה באושוויץ הופנו בני משפחתו שמאלה למוות, והוא עצמו הופנה ימינה. הוא התעקש ללכת יחד עם אשתו וילדיו, אחז בידי אשתו ולא רצה להרפות ממנה. הגרמנים רצחו אותו במכות בקתות הרובים על ראשו. "היכולה להיות שיכחה, היכולה להיות סליחה?!" (מתוך הקדמת גיסו דוד גלעדי לספר "ליקוטי שלמה – ספר האסיף").

אביו הזכירו בשו"ת שמן המאור סי' נט, עו ועז: "לבני רחימי הרב הגה"צ ר' יוסף שמואל שליט"א"…

כן נספו רבים מאד מבני משפחתם, ובהם אביו, הרב שמעון ליכטנשטיין אב"ד לכניץ, ואמו היצל (בת הרב יהודה ליכטנשטיין), סבו הרב ברוך בנדיט ליכטנשטיין אב"ד קראסנא, ואחיו של סבו הרב בנימין זאב ליכטנשטיין אב"ד מאדיארוש.

נספו אחיו הרב אברהם דוב ליכטנשטיין, ר' משה ליכטנשטיין, הבחור יצחק ישראל, ואחותם רחל אשת הרב משה שמואל בריסק, ומשפחותיהם.

נספו דודיו הרב חיים צבי ליכטנשטיין אב"ד בוצ'וס, הרב יהושע ליכטנשטיין אב"ד מוטש, הרב אברהם ליכטנשטיין מו"צ בסאמוש-אויוואר, והרב יעקב יחיאל שוורץ דומ"צ בקרולה.

נספו גם בני דודיו של אביו, הרב יקותיאל ליכטנשטיין אב"ד בלקני והרב שלמה זלמן ליכטנשטיין אב"ד בעטלען בני הרב יהודה ליכטנשטיין – אחיותיהם ברכה ובעלה הרב מרדכי פורהאנד דומ"צ בעלטען-נייטרא, לאה ובעלה הרב אפרים ביליצר דומ"צ בעטלען, ורבקה ובעלה הרב שלמה ברוך סג"ל פראגער, אב"ד פעטראוואסעללא.

ממשפחת אשתו, נספתה אחותה פעסל ובעלה הרב שמעון גרוזינגר אב"ד ז'יבואו, בנם, חמש בנותיהם ונכדיהם. ואמם הרבנית פייגא קליין בת הרב יקותיאל שוורץ,

"ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר ושפחות ועבדים וחמורים ואתונות וגמלים". יש לדייק, כיון שהיה לאברהם כל אלה למה נקט הכתוב "ויהי" שהוא לשון צער, כמובא בגמרא מגילה (י:) כל מקום שנאמר "ויהי" לשון צער הוא. וביותר תגדל הפליאה דאצל לוט כתיב "וגם ללוט ההולך את אברם היה" וגו', לשון שמחה, ולשמחה מה זו עושה אצל איש רשע.

ויש לפרש על פי דברי ה"קדושת לוי" על הפסוק (תהלים לד,י) "יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו", דהיראים מחשבים תמיד אולי מנכין להם הזכיות בעולם הזה בעת שיש להם די צרכם. ולכן מוסיפין יראה תדיר. וכשרואה הקב"ה שהם מהרהרים בתשובה מצד המורא שמנכין להם הזכויות, אזי הקב"ה מוסיף להם עוד טובה, שפע חיים ושפע פרנסה.

וכן היה אצל אברהם אבינו ע"ה שלא שמח שמחה גדולה מנכסיו המרובים, רק היה לו צער מזה, מחמת שהצדיק אין מגמתו על עושר ונכסים אלא על עבדות הבורא ב"ה, וזהו שאמר הכתוב "ולאברם הטיב בעבורה ויהי לו צאן" וכו', לשון צער, שלא רדף אחר ריבוי הפרנסה ולא שם מחשבתו כלל על העשירות, ונצטער שמא ירבה דאגה מחמת ריבוי הנכסים. וכן אולי ינכה לו ה' יתברך מזכויותיו, והקב"ה יען ראה שאברהם אינו משים רעיונו על הכסף וזהב, לזאת ברכו ה' לרוב בכל טוב בעושר וגדולה באופן ש"ברכת ה' היא תעשיר" ואז "לא יוסיף עצב עמה", ולא יטרידנו מעבדות ה' יתברך. אומנם לוט לא היה כן עמו, וכל מחשבתו היתה בגשמיות וממילא שייך אצלו לשון שמחה.

וכן ראיתי ב"כתב סופר" שפירש כעין זה, וזה לשונו, לשון "כבד מאד" הווא ליה למימר "היה". ונראה לי שכוונת הקרא שהיה לו למשא וכבד עליו מקנה והון רב ולא חפץ באלה. אבל ראה והבין כי חפץ ורצון ה' הוא שסיבב כל הסיבות האלו, לכן לקח כל העושר מאת פרעה. עכ"ל. ולפי זה אומר אני שמתורץ בזה מה שאמר אברהם "למען ייטב לי בעבורך", ופירש רש"י, "יתנו לי מתנות". ולכאורה קשה לפי מה שפרשתי שהיה לו צער ממקנה והון רב, ולמשא כבד היה לו, איך רצה שיתנו לו מתנות. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דרק מחמת שהיה רצון הבורא ב"ה שייקח, לכן לקח המתנות. אבל הוא בעצמו היה לו צער מזה מצד רוב דביקותו בהקב"ה, שלא תטרד מחשבתו בעניינים גשמיים, ולא היה לו שמחה מהעושר ומהנכסים, כי העיקר אצלו היה עבודת ה' יתברך.

"ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". לשון "כבד" אומר דרשני. ויש לפרש על פי אמרם ז"ל (עירובין יג:) כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה שעה עומדת לו. הכוונה בזה, שצריך האדם לעשות בעיניו את כל ענין עולם הזה טפל, ועבדות השם עיקר. ומצד עצת היצר הוא להיפך, ולא כן היה אצל אברהם אבינו שכל כוונתו היה להגדיל כבוד שמים. ומובא בספר "חומת אנך", "כבד" בגימטריא מספר שם הוי"ה ב"ה.

וזה פירוש הפסוק "ואברם כבד מאד", היינו שהיה כל מגמתו באותיות הוי"ה ב"ה, בלתי לה' לבדו, ועל ידי זה זכה שבירך ה' אותו במקנה בכסף ובזהב. כמו שראיתי באיזה ספר על מאמרם (שבט מוסר פי"ז) כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מפני הכבוד" וכו', שכל הרודף אחר הכבוד, הכוונה מותרות פרנסה, אזי הכבוד בורח ממנו. וכל הבורח מן הכבוד, היינו מן מתרות הפרנסה ועיקר אצלו הוא עבדות הבורא ב"ה, אזי הפרנסה ברווח רודפת אחריו. וכן היה אברהם אבינו שלא רדף אחר מותרות הפרנסה, ועיקר היה אצלו עבדות הבורא להגדיל כבוד שמו בעולם, על כן זכה לעלות לגדולה.

"ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". לכאורה סיפר זה הכתוב, כדי להודיענו שאברהם היה עשיר גדול, אם כן היה לו לומר בסתם, "ואברם היה עשיר גדול" וממילא נדע שהיה לו כסף וזהב, כי עשיר גדול יש לו כסף וזהב. ואם אין לו כי אם קרקעות וכדו', אזי בקל יוכל למכרם ולהשיג תמורתם כסף וזהב. וגם לאיזה צורך הודיעני הכתוב שהיה עשיר במקנה, כי בוודאי העשיר אם רוצה שיהיה לו צאן, יוכל לקנות לו בכל עת. ועוד יש לדייק למה אמר כסדר זה, מקנה כסף זהב, הלא מצד החשיבות היה לו לכתוב "ואברם עבד מאד בזהב ובכסף ובמקנה". ותו קשה מהו הלשון "כבד". היה לו לומר "ואברם היה עשיר במקנה בכסף ובזהב".

ויש ליישב בדרך מוסר על פי כמה הקדמות. הנה בתחילת הפרשה כתוב, "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", וראיתי בשם הגאון רבי שאול מאמשטרדאם זי"ע לפרש כפל לשון בפרשה הקודמת, אצל "תולדות נח נח" וגו'. וזה לשונו, בגמרא דעירובין דף י"ג: איתא פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, חד אמר נח לו לאדם שלא נברא משנברא, וחד אמר נח לו לאדם שנברא משלא נברא, ופירש הגאון הנ"ל באופן שאלו ואלו דברי אלקים חיים, אדם שהוא מתגאה בעולה הזה שלו, ונדמה לו שנח לו שנברא, בוודאי לאדם כזה היה נח שלא נברא כלל, כי עתיד הוא ליתן את הדין על זה. אבל אדם שהוא מתמרמר תמיד על חטאיו ועל מעשיו המקולקלים ויודע בנפשו שלא יצא ידי חובתו נגד הבורא ב"ה אפילו אחד מיני אלף ממה שראוי לו לעשות עבור הטובות נסים ונפלאות שעשה עמו הקב"ה מעת צאתו מרחם אמו, ולאדם כזה דומה בעיניו שנח לו שלא נברא, ולכן באמת לאדם הנוהג כן, נח לו שנברא משלא נברא.

וזהו נמי ביאור הכתוב "אלא תולדות נח נח", מנח אחד יוצא נח השני, שמי שנח לו בעיניו שלא נברא, נח לו שנברא, ואיפכא מי שנח לו שנברא, לזה נח לו שלא נברא. עכ"ל.

ועל פי הנ"ל נחזור לפרש בענייננו, דאברהם אבינו ע"ה בוודאי היה במדרגה הזו שסבר בדעתו שנח היה לו שלא נברא משנברא מגודל ענוותנותו כאשר העיד עליו הכתוב שאמר "ואנכי עפר ואפר". ודרך הצדיקים לבקש מה' יתברך להודיעם באיזה דרך ילכו בעבדות הבורא ב"ה, ושינחם באורח מישור. ובוודאי גם אברהם אבינו ע"ה היה מתפלל לה' יתברך שיורה אותו דרך ה', כי היה רכושו רב והיה בין אנשי רשע, לא ידע איך לעשות שיהיה מן ההולכים בתמים למלאות רצון קונו, כי חש למה שכתוב בתורה (דברים ח,יד) "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך".

ועל זה השיב לו הקב"ה, "ויאמר ה' אל אברם לך לך", ופירש רש"י להנאתך ולטובתך, פי' לטובת הנשמה. "מארצך", היינו מן הארציות שהם הדברים הגשמיים לבלתי ליהנות מהם יותר מן הנצרך לטובת הנפש. ואם תאמר הרי אני בין אנשי רשע והמקום גורם לילך אחר המותרות, על זה אמר לו הקב"ה, "וממולדתך", תלך לגמרי מן הארץ אשר אתה דר בה. ואם תאמר קשה עלי המעשה לקיים מה שכתוב בתהלים (קיב,ט) "פזר נתן לאביונים" לחלק מותר כספי לצדקה והכנסת אורחים, מחמת שעדיין אני בבית אבי. על זה אמר לו הקב"ה "ומבית אביך", שילך גם מבית אביו.

ואם תאמר הלא מותר לאדם להנות גם מעולם הזה, כגון לקנות דירה ומלבושים לו ולבני ביתו, ובפרט לכבוד שבת ויום טוב שמצווה לילך בבגדים נאים, ומצווה לשמח את אשתו ובניו בבגדים נאים כמבואר בשו"ע או"ח (תקכט,ב) וזה לשונו, חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו. כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו, ובסעיף א' כתב שבגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת. אם כן יש עתים אשר רשאי האדם ליהנות מדברים הארציים, על זה אמר לו הקב"ה, "אל הארץ אשר אראך", היינו מאיזה ארציות רשאי אתה להנות, "אשר אראך", דייקא כשהם לצורך הנפש ולא להתענג עצמו בדשן בדברים המותרים.

וכתב הרב החיד"א בספרו "חומת אנך" דתיבת "כבד" בגמטריא שם הוי"ה. והשתא אתי שפיר כל הדקדוקים הנ"ל, דלכן אמר הכתוב "ואברם כבד מאד", רצונו לומר שהיה נזהר מאד שלא להסיח דעתו משם הוי"ה ב"ה כדרך צדיקים גמורים, ועל ידי זה שהיה דבוק בהשם ב"ה, עשה רצון קונו. ראשית "במקנה", שנתן לאכול מן המקנה לכל אדם הנצרך והכניס אורחים בלב שלם, ועוד, גם "בכסף" פיזר נתן, ואפילו "בזהב", שהוא דבר יקר, גם בזה רדף אחד רצון העניים למלאות מבוקשם, והסדר קאי בדרך לא זו אף זו.

ועוד יש לומר "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב", על פי מה שאמר אא"ז הרה"ק הרבי רבי מרדכי מנאדווערנע זצוקללה"ה שהחווה על אחד מאנשיו ואמר שיש לאל ידו לעשותו לעשיר גדול, אמנם רואה הוא שיזיק לו העשירות. אך אצל אברהם אבינו, ראה הקב"ה שלא יזיק לו העשירות מצד ענוות קדשו, כפי שהעיד עליו הכתוב שאמר על עצמו "אנכי עפר ואפר". וזה ביאור הכתוב "ואברם כבד מאד". "מאד" עולה מספר "מה", שהוא מדת ענווה כמו "ונחנו מה", ובשביל זה נתברך במקנה בכסף ובזהב.

(אוהב חסד, עמ' יח-כב)

רבי דוד לייפר הי"ד, נולד בעיר בושטינא בשנת תרנ"א (1891) לאביו רבי ישכר בער (רבי בערצי) לייפר מסאטמר ואימו רבקה לבית חודרוב. רבי דוד גדל בילדותו בסמוך לסבו רבי מרדכי לייפר מנדבורנה, בעיר בושטינא, ואחר כך היה תלמידו של הגאון רבי יהודה גרינוואלד, רבה של סאטמר בעל "קרן לדוד", שסמכו להוראה. על מנת שלא להתגייס לצבא, נאלץ לאכול מאכלים שפגעו במערכת העיכול שלו, וכתוצאה מכל נשאר כל חייו חלוש וחולה מעיים. הוא נשא לאשה את מרת אסתר רחל בת רבי אהרן יחיאל ראפפורט, נולדו להם חמישה בנים ובת. הוא היה סמוך על שולחן חותנו בנדבורנה במשך מספר שנים. בשנת תרע"ד, סמוך לתחילת מלחמת העולם הראשונה, חזר להונגריה, התגורר בבית אימו וניהל את בית מדרשו של אביו. בשנת תרע"ח עבר לגור בעיר באניא, עיר במחוז מרמורש שבצפון מערב רומניה, שנחשבה מקום מרפא, על מנת להקל על כאביו. כמחצית מתושבי העיר היו יהודים, ובהשפעתו הם התקרבו לדרך הבעל שם טוב ונעשו חסידים. החלו להתקבץ בבית מדרשו, ללמוד מתורתו ומדרכיו בקודש. למרות שרוב שעות היום נאלץ לשכב במיטה, התאמץ לעסוק בתורה ביום ובלילה ולהעלות על הכתב את חידושיו ואת דברי קודשם של אביו והסבים שלו. דרכו בעבודת ה' הייתה דרך ההתלהבות והדבקות, שמחה של מצווה ונועם של קדושה. הוא התפלל בנעימות נפלאות, שר זמירות וניגן בכינור, והידר בהכנסת אורחים ובסיוע ליהודים פליטי המלחמות. הוא דאג אישית לצורכי אורחיו הרבים, הקשי בלצרותיהם והרבה לפייס אותם ולנחמם. במהלך השנים נסע על פי פקודת הרופאים לעיירות מרפא שונות, והצליח בנסיעות אלו לפגוש את צדיקי דורו.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, החלו הרדיפות אחר היהודים, ורבי דוד הורה להרבות באמירת תהלים ובתפילות בבית מדרשו. לאחר פלישת הנאצים להונגריה, המצב הלך והחמיר. גוי שנהג לקבל את ברכותיו של רבי דוד, הציע להבריח אותו ולהחביא אותו בבונקר שבבית בכפר נידח, אך רבי דוד מסרב ואומר "אין אני חשוב יותר מכל יהודי אחר, ואשר יעלה בגורלם של כל היהודים, יעלה בגורלי".

לאחר חג השבועות רוכזו היהודים בכיכר העיר וגורשו לאושוויץ. בין המגורשים למחנה ההשמדה היו רבי דוד לייפר ושלשה מילדיו, אברהם מאיר, יצחק ורבקה, שנספו יחד עקה"ש בט"ז בסיוון תש"ד.

רוב כתבי רבי דוד לייפר אבדו בשואה. בשנת תש"ה, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, שב בנו הבכור, רבי אהרן יחיאל לייפר לימים האדמו"ר מנדבורנה-צפת, לבית הוריו לחפש שרידים מחפצי משפחתו, ומצא בערמת אשפה שתי חוברות בכתב ידו של אביו, ומקצת מחפצי הקודש שלו. בחוברות הללו שרידים מחידושיו של רבי דוד לייפר הי"ד על התורה והמועדים, שנאמרו על ידו בדרשותיו לקהל חסידיו בסעודה שלישית. רבי אהרן יחיאל, עלה לארץ ישראל זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה, והתגורר בעיר צפת. שם הקים בית מדרש בשם "נזר הקודש" על שם הצדיקים לבית נדבורנה-זדיטשוב-ראפשיץ. נפטר בשנת תש"ס (2000). המחברות שמצא יצאו לאור לאחר עשרות שנים רבות, והודפסו בספר "אוהב חסד" (נתניה, תשס"א), בהוצאת הרב זאב וואלף לייפר בן האדמו"ר מנדבורנה-חיפה.

בנו השני של רבי דוד לייפר, רבי יששכר בער, האדמו"ר מנדבורנה-בורו פארק, הקים בית מדרש בהארמאנשטאט, עלה לארץ ישראל וקבע את מקומו בכפר סבא. לאחר מספר שנים עבר לבורו פארק, והקים שם את בית המדרש " זכרון דוד", על שם אביו. נפטר בשנת תשס"ה (2005).

בנו השלישי, רבי מרדכי, גר לאחר המלחמה בארה"ב, ונפטר בשם בשנת תשכ"א (1961).

'ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש השם במקום הזה ואנכי לא ידעתי', ולכאורה מה משמעיני בזה גם תיבת 'ואנכי' הוי כיתר, ולא היה לומר רק 'לא ידעתי שיש השם במקום הזה'. ויש לומר בהקדם דברי ספרי תלמידי בעל שם טוב זי"ע שכתבו לפרש מאמר 'החכמה מאין תמצא', כי אי אפשר לבוא ליראת השם ולהשיג דבר מה מגדלות הבורא יתברך אם לא יכיר שפלות עצמו כי הוא קרוץ מחומר חרס מחרסי אדמה והמפליא לעשות נפח בו נשמת חיים ורוח ממללא וכל תנועותיו והרגשותיו וכוחותיו הלא המה הכח אלוהי אשר בקרבו ובהסתלק חס ושלום כח אלוהי אשר בקרבו, בשרו נשאר דומם ולקברות מובל. ובשומו על הלב להתבונן בזה יביאנו להיות נבזה בעיניו ושפל ברך ולהכיר את מי שאמר והיה העולם אחד יחיד אשר האציל ברא יצר ועשה כל העולמות ואין שני לו והשוכן את דכא יערה עליו רוח ממרום לעלות ממדרגה למדרגה. ולזה ירמוז 'והחכמה מאין תמצא', שאי אפשר למצוא החכמה ולבוא להשגת אלוהות רק באם ישום על לבו בחינת 'אין' והתבטלות היש.

ובזה יש לפרש מאמר נועם זמירות ישראל בתהלים 'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי כו' עזרי מעם הויה עושה שמים וארץ'. ולכאורה הווא ליה לומר 'אשא עיני אל השמים', דהווא ליה יותר הפתיחה מעין החתימה שמסיים. ועל פי הנ"ל נכון, דידוע מאמר חז"ל במסכת מגילה דף כ"ט על הפסוק 'למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלקים לשבתו', כי באו הר תבוא וכרמל ובקשו שיתנו עליהם התורה, שהם הגדולים שבהרים, ולא רצה האל יתברך שמו ליתן עליהם התורה, כי אם על הר סיני הנמוך מכל ההרים. ולזה יאמר 'אשא עיני אל ההרים', ואראה כי לא זכו שאר ההרים ליתן עליהם התורה, כי אם הר סיני הנמוך והשפל מכל ההרים, מזה הוכחתי לדעת כי 'מאין יבוא עזרי' היינו שבאם אהיה בבחינת 'אין' אזי יבוא עזרי.

ולהנ"ל יובן מה מסיים המשורר 'עזרי מעם השם" על פי מה שמובא לפרש מאמר ר' יוחנן (מגילה ל"א) בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו, משום שהרבה שמות יש להקב"ה ושם הגדול שבכולם הוא שם הויה יתברך שמו המהווה את כל, ובמספרו הוא מוספר המועט שבכל השמות, להורות על ענווה. ולזה יאמר שאם הוא בבחינת 'אין' אזי 'עזרי מעם הויה' דווקא, המורה במספר על מדת ענווה. ולזה ירמוז הכתוב במה שאמר 'אכן יש ה' במקום הזה'  אך בזה האופן יבוא להשגה הזאת, 'ואנכי לא ידעתי', היינו כשאין יודע לחשוב עצמו ל'אנכי' ולדבר יש בעולם, כי אם התבטלות היש, ולזה בא בחלום ברמזו 'והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה', דהאדם הוא הסולם לעלות מדרגא לדרגא ובאם הוא 'מוצב ארצה', להכיר שפלותו כי הוא אפס ואין, אזי 'וראשו מגיע השמימה', לבוא להשגת עליונות בעזר רוכב שמים.

(תולדות שלמה, פרשת ויצא מאת הרב שלמה שטיינברגר הי"ד)

והנה עיקר כח שירה והודיה לה' יתברך ישנו רק בבעלי נמוכי רוח וענווים ושפלים בדעתם, כי מי שהוא שפל הוא נרצה על כל דבר, מה שאין כן הבעל גאה, שום טובה גדולה או קטנה אינה טובה בעיניו, ותמיד מגיע לו לפי דעתו יותר.

ובזה יתכן לפרש הפסוק בפרשת בראשית, גבי קין, אמר קין אל ד' 'גדול עוני מנשוא'. דהנה גם בעניין חטא, גורם הגאות רעה חולה יותר, כי השפל בדעתו גם עונותיו נחשבים קטנים. אבל הגדול בדעתו, אז גם עונותיו נחשבים גדולים, כי חפצי אדם גדול יש להם חשיבות וגדלות. וזה שאמר 'גדול עוני מנשוא', כלומר, מה שגדל עווני הוא מחמת שאני מנושא בעיני עצמי. ומיד כשהבין זאת אדם הראשון, שטוב ועיקר רק ענווה ושפלות, שוב היה בו כח לומר שירה, כמבואר במדרש.

והנה עוד יש לפרש, 'גדול עוני מנשוא', שהחטא גדול במדרגת התיקון יותר מהנושא החטא, דהיינו החוטא. דהנה שיטת קין הייתה דכיון שהרגו באבן, כמבואר במדרש אליבא דרבנן, ואבן מיסוד העפר, וגם העפר קיבלה דמו, על כן הוי העפר עיקר החטא, והוא הינו החוטא, דהיינו כלי הנושא החטא. ועל כן כיוון ששמע מפי הקב"ה 'ועתה ארור אתה מן האדמה וגו", ופירש רש"י ז"ל, יותר מן האדמה וכו', על כן תמה על שהחטא חשוב יותר מהחוטא. וזהו שפירש רש"י ז"ל, עליונים ותחתונים אתה סובל ולי אין אתה סובל. דהנה כל חטא, חס ושלום, עושה פגם בדורות שלמעלה מהחוטא ובדורות שלמטה ממנו, כמבואר באור החיים על פסוק 'בסודם וגו", ואפשר להיות שבאם החטא גופו נתעלה ונתקן קצת, נתקנח הפגם מדורות שלמעלה ושלמטה. וזה שאמר, 'עליונים ותחתונים', דורות שלמעלה ושלמטה, אתה סובל, כלומר, מכפר ומתקן, 'ולי', החוטא, 'אין אתה יכול לסבול', כלומר שקלקול של החוטא גרע יותר מקלקול החטא. והנה על פי זה, יש לומר טעם על מצות כיסוי דם בעפר כדי לתקן חטא קין ששפך דמי הבל וגרם פגם לדורות שלמעלה ושלמטה ממנו, ולו בעצמו באמצע, על כן מצות כיסוי בעפר למעלה ועפר למטה והדם באמצע. ועל זה רומז ניקוד בעפר בסגו"ל תחת הבי"ת, דמזה נלמד עפר למעלה ולמטה. ותמהו הב"ח והפ"ת ופרמ"ג ז"ל והרבו לחקור מאין יוצא דרש זה ממה זאת. עיין שם. ולפי זה הוא פשוט דנלמד מן רמז ג' נקודות דסגול, על תיקון ג' פעמים הנ"ל. והבן.

ובזה יתפרש לנו דברי המדרש, 'זאת תהי תורת המצורע וגו" הדא הוא דכתיב 'מי האיש החפץ חיים', דקשה לכאורה מה הוקשה להם ז"ל בפסוק 'מי האיש וגו", עד שתירצוהו עם פסוק 'זאת תהיה וגו". ולפי הנ"ל יתיישב דהנה במדרש וש"ס יש דמצורע, היינו 'מוציא רע', דהיינו בעל לשון הרע. והנה בש"ס מסכת ערכין איתא דלשון הרע שקול ממש כמו רציחה. ואם כן החוטא בלשון הרע הוא אינו חפץ חיים כי רוצח הוא ופוגם גם כן בו בעצמו ובדורותיו למעלה ולמטה. והנה לרז"ל הוקשה כאן גם כן על סגו"ל של אות ה', 'החפץ חיים', והווה ליה לכתוב 'החפץ' בפתח. ועל כן דרשי ז"ל דקאי על ענין לשון הרע, דהנה התורה הקדושה הודיע לנו דבעל לשון הרע 'ביום טהרתו', דהיינו תיקונו ותשובתו, אז 'והובא' תיקונו זה 'אל הכהן' צדק, שלייחוס דורו של חוטא זה, שהיה נוגע בו הפגם מקודם ועתה שב גם אליו התיקון. ועל כן אמרו הדא הוא דכתיב 'מי האיש החפץ חיים', שחוזר ומחיה לו ולדורות במה שמקבל על עצמו להיות סור מרע. ועל כן כיוון שיש בש"ס ששקול כנגד שפיכות דמים, על כן שפיר גם כאן כתיב 'והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע'.

ויתפרש גם כן אצלי תודה לה' יתברך כמו 'גדול עוני מנשוא' דקין הנ"ל, והוא עפ"י אומרם ז"ל בערכין שם, רב אחא ב"ר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש. אלא מאי תקנתיה שלא יבא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו. ויתפרש העניין על החוטא והחטא. 'סיפר', האדם החוטא שסיפר לשון הרע, שכל העולם יתיישבו בדעתם שלא ידברו לשון הרע, 'מאי תקנתיה', מוסב על החטא, דהיינו, באיזה אופן יהיה התעלות החטא לשרשו. וקאמר שלא יבא לידי לשון הרע, שכל העולם יתיישבו בדעתם שלא ידברו לשון הרע. ואם כן יבוטל כללות חטא זה. והיינו, תיקון והתעלות של החטא במקורו, וקאמר באיזה אופן יהיה זה אם לא ילכו בטל, רק 'אם תלמיד חכם הוא וכו", כלומר מי שהוא תלמיד חכם יעסוק בתורה ומי שהוא עם הארץ, יהיה עניו ושפל, וממילא יאמר תמיד שירות ותשבחות לפני הקב"ה ועל כורחך יבוטל עניין לשון הרע ממציאותו. אבל החוטא המספר אין לו תקנה. וזהו 'והנה נרפא נגע הצרעת' יותר 'מן הצרוע', כלומר שהחטא יש לו יותר רפואה ותקנה מן החוטא, ואין תכלית לתקנת החוטא, רק יילקח למטהר, הקב"ה ייקח בשביל הרוצה להתטהר מן החטאים, שתי ציפרים חיות טהורות, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והקב"ה ייקחם ממקומם ויביאם אלינו, ואז יתוקן הכל במהרה בימינו. ולעת עתה ניישב עצמנו שלא לדבר רע על שום בר ישראל הכשר, ויהיה כל אדם טוב בעינינו, והיינו על ידי שנשליך עטרת הגאות המוסרח, כי הענווה האמיתית היא תמיד נרצה מן כל דבר ומן כל אדם בעולם, והגאות אינו רק הבל וחלי רע. ובזכות מדות טובות ישפיע ה' יתברך ברכה ופרנסה ובריאות הגוף וכל טוב סלה.

(סיום הדרוש בדברי מוסר, מוצל מהאש, עמ' פד)

הרב אהרן הלברשטאם נולד בצאנז בשנת תרכ"ה (1865) לאביו רבי יוסף זאב מקשאנוב, בן רבי דוד מקשאנוב בן ה'דברי חיים' מצאנז. עוד בילדותו היה עילוי עצום וה'דברי חיים' היה משתעשע אתו לפני הגדולים שביקרו אותו בצאנז. ה'דברי חיים' קרא לו בצעירותו 'פסוק זאגער', היות ולכל אחד אמר פסוק המתחיל ומסיים באותיות שמו. את הש"ס סיים לראשונה בגיל בר מצווה, ואחר כך סיים עוד שמונה עשרה פעם. היה לו זיכרון נפלא וכשרון מיוחד לניגון ולחזנות. בהיותו כבן ארבע עשרה נשא לאשה את מרת רבקה רחל בת האדמו"ר מוואלברום, רבי אלטר מאיר דוד הלוי רויטנבורג, שנפטרה בלידת בנם הבכור בשנת תרמ"א (1881). בזיווג שני נשא לאשה את מרת דבורה בת רבי יהושע יצחק קלוגר אב"ד גריידינג. משנת תרמ"ט (1889) שימש רב ואב"ד בקהילת ביאלא-ביליטיץ והרביץ תורה יותר מחמישים שנה, עד לחורבן הקהילה. בגיל שלושים ושלוש כבר כתב עשרים ואחת קבצי חידושים בכל מקצועות התורה, שהתפרסו על כשלשת אלפי דף. בין היתר כתב כמה מהדורות של חיבורים על התורה, חיבור על ספר הזהר בראשית, חיבור על תרגום שיר השירים וקהלת, חיבור על כל מאמרי רבי יוחנן, ספר דרשות גדול, שני חיבורים על המועדים, חיבור על המצוות, חידושים באגדה ופלפול, וכן רשימת פסוקי תנ"ך. פרסם בחייו בעילום שם את הספרים 'מגד ארץ' – קיצור ספר פרי מגדים על אורח חיים (מונקאטש , תרס"ו) ו'פרי נאה' – קיצור ספר פרי מגדים על יורה דעה (בילגורייא, תרצ"ח). רוב חיבוריו אבדו בשואה ושרידים מתורתו, שהועתקו קודם השואה בידי בנו מנחם בנימין בן-ציון רוטנברג הלברשטאם, יצאו לאור בספר 'מוצר מהאש' (ניו יורק, 1955). בתחילת ספר זה מובא קונטרס גדול של סדר יוחסין, הכולל גם מידע על הרב אהרן הלברשטאם.

בפרוץ המלחמה ברח מעירו, והגיע לטרנוב (טארנא). שם הוקם גטו ב-19.02.1942, אליו גורשו גם יהודים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. מספר התושבים בגטו הגיע לכ-40,000, והצפיפות בו הייתה גדולה. הרב אהרן הלברשטאם נהרג בטרנוב בעת הטבח הנורא ביום כ"ו בסיון תש"ב (11.06.1942) שבוצע לפי מדיניות של "גירוש במקום", שבמסגרתה מיינו אנשיה של שלוחת משטרת הביטחון בטרנוב את היהודים, וכ-8,000 יהודים, בעיקר של קשישים, חולים ומי שלא היו עומדים בתלאות הגירוש לבלז'ץ, הובלו  ליערות זביליטובסקה גורה וסקשישוב הסמוכים לעיר, ונרצחו שם בו ביום בידי חיילי וופן-ס"ס. כ-3,500 יהודים גורשו באותו יום מגיטו טרנוב למחנה ההשמדה בלז'ץ. נוסף על היחידות הגרמניות, השתתפו באקציה גם משטרת העזר הפולנית ושירות הבנייה הפולני, שבראשו עמד פקיד גרמני.

אודות שואת יהודי טרנוב – ראה באתר 'יד ושם' ושם באנציקלופדיה של הגטאות.