קטגוריה: אייר כח

ב”ה

החיים והשלום לך אהובי בני רחומי מחמד נפשי ולזוגתך כלתי הצנועה והחשובה בת גדולים שתחיה, תזכו שתבנו בית נאמן כרחל ולאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל אמן כן יהי רצון.

בני יקירי נ”י, להיות כי בעת שמחתך לא היה הזמן גרמא לדבר ולטייל אתך באריכות להורות לך הדרך אשר יעשה האדם וחי בהם, על כן אמרתי לבוא במגילת ספר כתוב הדר הוא לכל מי שרוצה לילך בדרך התורה כאשר קבלתי מפי מוריי זקינינו הגאון הצדיק זצ”ל.

ראשית דבר לאשר זכית בזכות אבות אבותי לקחת בת תלמיד חכם וגדול הדור מפורסם אשר כל העם עונים אחריו מקודש, על כן אחלה אותך שאליו תשמע כאשר יורה אותך ואל תסור מדבריו, וכאשר יאמר כן תעשה, כי נתאמת אצלי שכל דבריו המה תורה ויראת שמים , ואפילו שיחות חולין של תלמידי חכמים, כביכול, צריך לימוד. ד’ יאריך ימיו ושנותיו. והגם שכל התחלות קשות, אמנם לאחר שתרגיל עצמך לשמוע בקול דברו הנאמר באמת וצדק מעומק הלב, תראה עד היכן דבריו מגיעים לתכלית האמיתי כי רצונו להרבות כבוד שמים בכל דבר ודבר.

אמנם אני מזהיר אותך שיהיה הכל בשמחה, כמאמר דוד מלך ישראל “עבדו את ד’ בשמחה”. ותרגיל עצמך במדות ישרות והגונות, כאשר ציווה הרמב”ן ז”ל לבנו, כמבואר באגרת הרמב”ן ז”ל, לילך בדרך הענווה האמיתית ולהסיר מדות הכעס מכל וכל, אל יזכר ואל יפקד, אפילו בעת שנראה שצריך לכעוס חס ושלום, אל תאבה ואל תשמע, כי דברי חכמים בנחת נשמעים.

ובעניין סדר לימודך יש ת”ל מי שיורה אותך, חותנך הגה”צ שליט”א. ובוודאי מהטוב שתעשה לך זמן קבוע לכל לימוד ולימוד, ותמחול לעיין בספר תשובת חות יאיר בסימן קכ”ד אופן וסדר הלימוד לשמה, יעויין שם.

וכבר נודע לך בני רחומי מאמר חז”ל, שצריך לכבד אשתו יותר מגופו, ובשאר ענינים שבינו לבינה תלמוד בשלחן ערוך אורח חיים סימן ר”מ ובראשית חכמה ושל”ה ושאר ספרים הקדושים המדברים מזה. וכן תעשה וינעם לך. ובעניין טבילת עזרא, מינה בל תזיע. ותעיין במאור ושמש פרשת אמור ותראה עד היכן הדברים מגיעים, שלכך תפילתן ותורתן של תלמידי בעש”ט הקדוש זלה”ה זי”ע עולה למעלה לאשר היו נזהרים בזה. יעויין שם.

והעיקר שכל מעשיך יהיו בהשכל ודעת באופן שתמצא חן בעיני אלקים ואדם. והכל בשמחה, שאין השכינה שורה רק מתוך שמחה של מצוה. ודי לחכימא. ותראה שתלמוד הלכות נדה בשולחן ערוך בעיון שיהיה שגור בפיך ובפרט בענייני הווסת. ובזה בל תכשל חס ושלום. ותעמידו דור ישרים כאשר בצפיתני בעזר יתברך שמו. ובין תבין אשר לפניך ובחרת בחיים, ותעלה מעלה מעלה, מדרגה לדרגה, עד רום המעלה, כאשר עם לבבך ולבב אביך המשתוקק באהבתך והמצפה לישועת ישראל ולגאולת עולם במהרה.

קריסטור, ב’ לסדר ‘והיתה לו ולזרעו אחריו’. ‘כל הברכות’ לפ”ק.
שמעי’ לעוו

(מכתבה הרב שמעיה לבנו לאחר חתונתו, בני שמעיה, עמו’ י)

במדרש פרשת תבא ‘ושמחת בכל הטוב’, אין ‘טוב’ אלא תורה, לכך משה מזהיר את ישראל ‘עשר תעשר’, עשר בשביל שתתעשר.

ונראה לי בסיעתא דשמיא לפרש בהקדם מאמרם ז”ל ביצה ט”ו ע”ב, דדריש מקרא ‘כי חדות ה’ הוא מעוזכם’, אמר להם הקב”ה לישראל, לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע. והקשו בתוספת, מהא דאמרינן פסחים ק’, עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ובפשיטות נראה לי לחלק, דהנה מקרא זה נאמר בנחמיה ח’, ושם מיירו בראש השנה, כדכתיב ‘ביום אחד לחדש השביעי’, ואם כן להמבואר בכריתות ו’ והוריות י”ב דסימנא מלתא לאכול בראש השנה רוביא, תלתא וכו’ דברים המורים לסימן טוב, וכן הוא בשולחן ערוך סימן תקפ”ג מהאי טעמא לאכול בשר שמן. וברמב”ן על התורה ריש פרשת לך שכתב, ודע כי כל גזירות עירין משיוצא למטה סימן לזה לא ישתנה בשום אופן, ועל פי זה כתב בחיי אדם הלכות ראש השנה שזה הטעם שאמרו חז”ל סימנא מלתא, עיין שם. ואם כן יש לחלק דבריש שתא לסימנא טבא שפיר דמי אפילו ללוות וליקח בהקפה שלא יחסר לו מאומה, ובעזרו יתברך שמו יפרע גם כן הקפותיו. אבל לענין שבת ויום טוב אחר, נאמר עשה שבתך חול, כמו שכתב הטור ריש סימן רמ”ב.

ובספר הקדוש תולדות יעקב יוסף בפרשת תבוא כתב לתרץ קושית התוספות בדרך נפלא, על פי משל ומליצה מרבו הקדוש הבעש”ט זי”ע, לבן מלך שנשתלח למרחקים לכפר אחד בין אנשים פחותי ערך. ובהאריך הזמן שמה הגיע מכתב מאביו המלך, ורצה לשמוח בו מאוד, אך חשש מבני הכפר שילעיגו עליו באומרם מה יום מיומים, ולשמחה מה זו עושה. מה עשה בן המלך, קרא לבני הכפר וקנה להם יין ומשקים המשכרים. ועד שהם שמחים בעסק היין, הוא מוצא עת לשמוח מאוד בשמחת אביו. והנמשל מובן, כי הנשמה בושה לשמוח בשבת בתענוגי אביו מלך מלכי המלכים הקב”ה, בהנשמה יתירה, שהוא לו אגרת שלומים מאביו, מחמת הגוף שהוא בן כפר. לכן ציוותה התורה הקדושה לענג הגוף בשבת ויום טוב, ואז כשהגוף שמח בשמחת הגוף, אז יש פנאי להנשמה לשמוח בשמחת דביקות הקב”ה. וזה כוונת הש”ס, לוו עלי, כי הנשמה חלק אלקי ממעל. וקדשו קדושת היום, רצה לומר, שהנשמה תקדש את עצמה בקדושת היום. והאמינו בי, כי האמנה הוא דביקות הנשמה בהקב”ה וכו’, אז אני פורע. מה שאין כן עשה שבתך חול, היינו כשאינו עושה בשביל בן המלך, רק בשביל בן כפר לחוד, שאז ‘שבתך’ בבחינת ‘חול’, אז יעשה חול ולא יצטרך לבריות. עיין שם דבריו הקדושים כי נעמו.

ועיין תשובת שערי צדק אורח חיים סימן קכ”א לענין לשחוט ביום שני דראש השנה לצורך שבת שאחריו, שכתב להתיר. עיין שם שכתב שאפשר גם כן לאחר שהם ימים קדושים ונוראים, בוודאי כל ישראל כמאז המה בחזקת טהרה לעשות עיקר השמחה בשמחת אביו, כבן המלך הנ”ל.

ובזה נאמר להבין דברי הש”ס ברכות ו’, כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר ‘קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה’ צבאות’. ואם משמחו מה שכרו, זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות. עיין שם. ולכאורה שמחה מה זו עושה להיות שכרו גדול כל כך. אמנם להנ”ל יש להסביר, דהנה עיקר השמחה לשמוח חתן וכלה, הוא בדרך הנ”ל, כי השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה ובלא חומה ובלא טובה, כמאמרם ביבמות ס”א. ועיקר השמחה והסעודה בשמחת הגוף, הוא שאז יש פנאי להנשמה לשמוח בדביקות הקב”ה, כי קוב”ה ואורייתא וישראל חד. ובגלל זה עיקר השמחה, שמחת הנפש, לשמוח בשמחת החתן שזוכה לתורה וחומה כנ”ל. ואם הוא משמחו באמת ואין כוונתו לשמחת הגוף, על ידי זה שכרו שהוא גם כן זוכה לתורה, מידה כנגד מידה, וכנ”ל.

ולפי זה נאמר בכוונת המדרש הנ”ל, ‘ושמחת בכל הטוב’, אין ‘טוב’ אלא ‘תורה’. דהנה כתיב ‘לא טוב היות לאדם לבדו’, ואמרינן יבמות ס”ג, זכה עוזרתו, והיינו שעל ידי זה [ש]עוזרתו, הוא זוכה לתורה, שנשאר לו עת ללמוד. ואם כן תכלית הטובה אשר נתן ה’ אלקיך לך ולביתך, הוא אשתו, שעל ידי זה יזכה לתורה. ועל כן הזהיר משה את ישראל, עשר בשביל שתתעשר, וכתיב בתריה ‘למען תלמד ליראה’, כי על ידי זה יהיה לו פנאי, ויהיה מקום לשמח את הגוף לתכלית שמחת הנפש בתורה ומצות.

ובזה יש להבין דברי הזוהר הקדוש שכתוב לגנות על הני דצווחין בימים הקדושים ‘הב הב. הב לן מזונא. הב לן מייא’. ולכאורה הלא בביצה ט”ז אמרינן כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, ומפיק ליה מקרא “כי חק לישראל הוא'”, ו’חק’ הוא לישנא דמזוני, מקרא ד’ואכלו את חוקם’, ומקרא ‘הטריפני לחם חקי’, ולא לחנם השמיענו זאת חז”ל, אלא בוודאי להתפלל עליו. ואמרינן בראש השנה ט”ז, מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. וכן שתי הלחם בשבועות, על פירות האילן. וניסוך המים בחג, על גשמי שנה. עיין שם. הרי שיש לאדם לעשות פעולה שיתברך בכל צרכיו, ואם כן לפי זה מהראוי בראש השנה שנידון על מזונא, להתפלל עליו. אולם באמת יש לומר דבוודאי מי שמתפלל על צרכי הגוף שיהיה הגוף בשמחה כדי שעל ידי זה יהיה מקום לשמח הנשמה בעניין תורה ומצות, וכהמשל הנ”ל מהבעש”ט זי”ע, בוודאי ראוי לו להתפלל עליו אפילו בימים הנוראים. והזוהר הקדוש מיירי בכאלה שמגמתם הוא רק לצרכי הגוף, כבני הכפר שהשמחה שלהם רק לצרכי הגוף, בוודאי אין הזמן ראוי כעת להתפלל באופן כזה.

וזה יש לומר בפסוק “תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו”, היינו אף על פי שצריך לתקוע בשופר, והעיקר לשבר הלב להתעורר בתשובה, וכמו שכתב הרמב”ם, עורו ישנים מתרדמתכם, ובכל זאת “כי חוק לישראל הוא”, יש להתפלל גם על פרנסה, שעל ידי זה יהיה ה”משפט לאלקי יעקב”, לקיים מצות וחוקי התורה, וכנ”ל.

ובזה יש לומר “שובה ישראל עד ה’ אלקך”, על דרך המבואר בספר הקדוש ‘ישמח משה’ על פי מאמרם ז”ל “ואתם הדבקים בה'”, וכי אפשר להדבק בשכינה, אלא הדבק בתלמידי חכמים. והיינו “שובה ישראל עד ה’ אלקך”, להחזיק ביד ברכי תלמידי חכמים, “כי כשלת בעונך”, שלא היית מחזיק לתלמיד חכם שיהיה פנוי ללמד אתכם חוקי התורה והמצוה, על כן “כשלת בעוניך,, כי שגגת תלמוד עולה זדון. עיין שם. ועל זה וכיוצא מותר להתפלל שיהיה להם פרנסה, להיות בכוחו להחזיק ידי תלתיד חכם, ועל זה אמר “קחו עמכם דברים”, היינו כמו ‘לכם’ ‘לכל צרכיכם’, גם אותן הדברים שאתם מתפללים לצרכי הגוף, היינו פרנסה וחיים, “ושובו אל ה'”, שאתם רוצים בזה עצמו שתסייע אתכם לידבק בה’ יתברך, “אמרו אליו כל תשא עון”, היינו לכל אדם אפילו מי שאינו בגדר שילמוד בעצמו, מכל מקום גם לו תשא עונו, על ידי “ונשלמה פרים שפתינו”, על דרך כל הלומד פרשת עולה, כאילו הקריב עולה, ועל ידי שיחזקו ביד התלמיד חכם העוסק בתורה, ממילא הלימוד שהמה לומדים תכפר גם עליהם. אמן כן יהי רצון.

(חלק מתוך דרשה לשבת שובה, בני שמעיה, עמו’ צה)

---

הרב שמעיה לעוו, נולד בשנת תרמ”ד (1884) לאביו הרב אשר (בנו של הרב הצדיק המפורסם רבי מרדכי יהודה לעוו אב”ד אינטרדאם) ולאימו מרת חיה בת הרב הצדיק המפורסם רבי יהודה גרינפלד אב”ד סעמיהאלי.

הרב שמעיה נשא לאשה את מרת חוה בת הרב יעקב יהודה הכהן גליק, ואחותו של המהרש”ג, הרב שמעון גרינפלד. לאחר נישואיו התגורר במשך מספר שנים בכפר אורישור, והוציא שם לאור את ספרו של הרב דוד טעבלי מפוזן “שערי ציון”.

הרב שמעיה למד אצל הסבים שלו, וכן בישיבת הרב יהודה גרינוואלד אב”ד סטמאר מחבר “שבט מיהודה” ו”זכרון יהודה”.

הוא היה מקושר לבניו ונכדיו של ה”דברי חיים” מצאנז, לרבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים בעל ה”קדושת יום טוב” מסיגט ולבנו רבי חיים צבי טייטלבוים מסיגט מחבר שו”ת “עצי חיים”, וכן לדודו הרב אברהם יהושע פריינד מנאסוד.

דודו זקנו, היה הרב יששכר בער קאהן, רבה של קהילת ערדא-סענזשארץ, מחבר שו”ת “בינת יששכר”.

משנת תר”ע (1910) כיהן כרבה של סעקעלי-קרסטור, שבטרנסילבניה (רומניה), והיה רבה היחיד של העיירה. בשנת תרע”ד. בשל מלחמת העולם הראשונה נתמעטו הכנסות הקהילה ולא היה בידם לשלם את משכורת הרב ושאר עובדי הקהילה.

מחבר ספר “בני שמעיה” – על התורה, על המועדים ודרושים ושו”ת (ברוקלין תש”ך). הספר יצא לאור על ידי בנו, הרב משה אריה לעוו, הרב מטעמשוואר ורב בית המדרש “תפלה למשה” בברוקלין, שהוסיף בה מקצת מתולדות אביו המחבר. הרב משה אריה היה חתן האדמו”ר רבי אליעזר פיש מביקסאד הי”ד שהיה תלמיד של רבי מרדכי יהודה לעוו באינטערדאם.

נהרג עקה”ש באושוויץ בכ”ח באייר תש”ד. כן נספו הרבנית חוה, וילדיהם חנה מלכה, ריקל (וחמשת ילדיה: אברהם יהושע, חנה מלכה, חיה, צירל ואשר זעליג, שנרצחו באושוויץ בט’ בסיון תש”ד), שרה רבקה (וילדיה: משה שלום, פראדל ואברהם יהושע, שנרצחו באושוויץ בט”ו בסיון תש”ד) ויהושע נפתלי (שנרצח בשנת תש”ה).

בתו פייגא נצלה ונשאה לאחר המלחמה לרב יחזקאל הלוי מנדל, נכד רבי יחזקאל פנט.

מספר הצפיות במאמר: 42

תני המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם, אבל המקיים ספר תורה של אביו בביתו, עליו הכתוב אומר (תהלים קי”ב) הון ועושר בביתו, וצדקתו עומדת לעד (ירושלמי פרק ג’ דכלאים)

הצירוף הששי מהי”ב צירופי הוי”ה השולט בחודש אלול הוא ההו”י יוצא מן סופי תיבות הקרא וצדקה תהיה לנו כי וגו’.

וצריך להבין למה נבחרו תיבות הללו דווקא, והלא בכמה מקראי קודש נרשם צירוף הזה.

ואפשר לומר על פי מה דנודע מספרים הקדושים דאף על פי דמוטל על כל אחד ואחד להכיר מציאות ה’ יתברך על ידי הכרה עצמית בדרך מחקר והשכל עד מקום שיד שכלו מגעת, כמו שאמר הכתוב דע את אלקי אביך וגו’, מכל מקום נחוץ להקדים אמונה הפשוטה, שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים מדור דור. כי החקירה בלבד היא בחזקת סכנה, מפאת ששכל האנושי הוא מוגבל. והאדם באשר הוא אדם איננו יכול לחדור עם שכלו המוגבל לתוך עומקם של דברים העומדים ברומו של עולם. ואם יאמר האדם שמאמין רק מה ששכלו משיג, יכול האדם ליפול (חס ושלום) ברשת הכפירה. ועוד זאת, דבאם האמונה במציאות ה’ יתברך היא בדרך מחקר בלבד, אז איננה יכולה להתקיים אצל האדם לימים רבים. כי בניסיון קל הוא פושט צורה ולובש צורה ומשליך את אמונתו אחרי גוו, כמו שהורה לנו הניסיון בכל דור ודור. וכבר העיר הגאון מהר”י יעב”ץ זצללה”ה שעיניו ראו בשעת גזירת שמד, רחמנא ליצלן, שאותם החוקרים אשר עמדו במציאות ה’ יתברך בדרך מחקר המירו כבודם בלא יועיל ביום זעם, ואלו אשר האמינו במציאות ה’ יתברך באמונה הפשוטה שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים, קדשו שם שמים במסירת נפש נפלאה, אפילו נשים וקטני הדעת.

וכמו שפירש הגאון בעל חתם סופר ז”ל דברי הש”ס (חגיגה יד:) ארבעה נכנסו לפרדס. בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, אמר יצא לתרבות רעה, רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. ויש לדקדק על תיבות נכנס בשלום, וכי רבי עקיבא בלבד נכנס בשלום, והלא כלם נכנסו בשלום, ולא היה חלוק בינו לבין חבריו רק בהיציאה בלבד, ולא הווא ליה למימר רק רבי עקיבא יצא בשלום? ופירש הגאון הנזכר על פי הדברים הנאמרים למעלה, כי האמונה בדרך מחקר היא בחזקה סכנה, מפאת ששכל האנושי הוא מוגבל, ואיננו יכול לחדור עם שכלו המוגבל לתוך עמקם של דברים גבוהים ונעלים. ובקל יוכל האדם ליפול (חס ושלום) ברשת הכפירה. ועל כן נחוץ להקדים בעת הכניסה לפרדס החכמה – להשיג מציאת ה’ יתברך בדרך מחקר – את אמונה הפשוטה והיא הקבלה מאבותינו הקדושים, שיקבע האדם בדעתו שמאמין באמונה שלמה במציאה ה’ יתברך ובכל דברי תורתנו הקדושה, שזאת התורה היא הנתונה למשה רבנו עליו השלום ושלא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו. ואף אם יפגע במקום קשה ההבנה לא יזוז אותו דבר זה מאמונתו החזקה אף זוז כל שהוא. ואז לא יאונה לו לצדיק כל עוון בשימו פעמיו עלי דרך החקירה להשיג מציאה ה’ יתברך גם בדרך מחקר והשכל. וזה כוונת מאמרם ז”ל הנזכר למעלה, ארבעה נכנסו לפרדס, והכוונה, לפרדס החכמה להשיג מציאת ה’ יתברך בדרך מחקר והשכל, וכו’ רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, והיינו על ידי שנכנס בשלום לפרדס החכמה שהקדים קודם המחקר את אמונה הפשוטה, שקבע בדעתו שמאמין באמונה שלמה בכל דברי תורה הקדושה שנתנו מרועה אחד, ואף אם יפגע במקום ספק שאין יד שכלו מגמת שם, לא תחלש על ידי  זה האמונה, זה גרם לו שיצא בשלום, שלא נפגע בשימו פעמיו עלי דרך החקירה.

ובזה יש לפרש היטב דברי הירושלמי הניצבים בפתח מאמרנו. תני המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם. אבל המקיים ספר תורה של אביו בביתו, עליו הכתוב אומר (תהלים קי”ב) הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, דלכאורה יש לדקדק הרבה בדברי הירושלמי הללו, דמפני מה דווקא ספר תורה של אביו, וכי ספר תורה דידיה אין כאן חשש כלל. וגם קשה על הלשון אין רואה סימן ברכה לעולם, והלא איסורא נמי איכא ולא חסרון ברכה בלבד, כדתניא (במגילה כז.) לא ימכור אדם ספר תורה אף על פי שאינו צריך לו. עיין שם. וגם מה שמסיים הירושלמי עליו הכתוב אומר הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, איננו מובן, דמה ענין צדקה אצל ספר תורה, ומס טובה של צדקה כאן? אבל לפי האמור למעלה מובן היטב דברי הירושלמי דהנה אמונה הפשוטה שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים, נקראת בשם צדקה, משום דבאם השריש אדם בלבו את אמונה הפשוטה שמאמין אף בדברים שהם למעלה מן הסכמה, שאין יד שכל האדם מגעת שם להבין אותם על ברים, מחמת עומק העניין, נחשבה אמונה זו אצל ה’ יתברך לצדקה, שמוסיף מצדו להאמין אף בדבר שאין שכלו משיגו. מה שאין כן אם משיג האדם מציאת השם בדרך מחקר והשכל בלבד, אז לא יונח על אמונה זו שם צדקה. כי מקור אמונה זו היא החכמה והגעת אשר חנן ד’ אותו מתחלת היצירה, והרי הוא כמחזיר פקדונו אשר הפקד אתו השם. ועיין בספר בני”ש במאמר מעלת התורה שהרחיב בזה הדיבור בפירוש הכתוב (בראשית ט”ו) והאמין בד’ ויחשבה לו צדקה) ולפי זה מובן שפיר דברי הירושלמי (הנזכרים למעלה) דנודע מאמרם ז”ל דאף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצווה לכתוב משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם את דברי השירה הזאת וגו’, ופירש הגאון בעל עוללות אפרים (במאמר קל”ט) דהכוונה הוא, דאף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, והיא “אמונה הפשוטה, שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים. עם כל זה מצווה להשיג משלו, וכתיבה זו היא מלשון כתבם על לוח לבך, שהיא החקירה בלב להשיג מציאה השם גם בדרך מחקר והשכל, כמו שאמר הכתוב דע את אלקי אביך וגו’. עיין שם. אבל כבר כתבנו למעלה, שעיקר והיסו היא אמונה הפשוטה, דקודם הכניסה לפרדס החכמה צריך האדם להשריש בלבבו הקבלה והמסורה מאבתינו הקדושים. וזה כוונת דברי הירושלמי, המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם, והכוונה, דמי שמזלזל בספר תורה שהנחילו אביו, והיא אמונה הפשוטה אשר היא נחלה מאבותינו הקדושים, ורוצה להשיג מציאת השם בדרך מחקר והשכל בלבד, אינו רואה סימן ברכה לעולם. כי אמונה מצד החקירה בלבד איננה מתקיימת לעולמים, כי בניסיון קל הוא לובש צורה ופושט צורה ומשליך את אמונתו אחר גוו, כי אי אפשר שלא ינקשו רגליו בשימו פעמיו עלי דרך החקירה בפגעו במקום קשה ההבנה שאין יד שכל האדם מגעת שם. אבל המקיים ספר תורה של אביו בביתו, שאיננו מזלזל באמונה הפשוטה שהנחילו לו אבותיו ומקדימה קודם הכניסה לפרדס החכמה, שמאמין אף בדבר שאין שכלו משיגו, עליו הכתוב אומר הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד. והיינו מי שמקיים בביתו את ההון והעושר, והיא אמונה המסורתית שהנחילו לו אבותיו, אז וצדקתו, אמונה זו המקובלת אצל ה’ יתברך לצדקה, עומדת לעד, בטוח הוא שלא יאונה לו כל עון ומכשול בשימו פעמיו עלי דרך החקירה, להשיג מציאת השם גם בדרך מחקר והשכל, הבן הדברים.

ובזה יש לפרש הכתוב (במשלי ט”ז) עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא. והוא על פי מה שכתבנו למעלה דאם האדם רוצה שיהיו כל ימיו באמונה, אז הוא מוכרח להקדים את אמונה הפשוטה קודם הכניסה לפרדס החכמה להשיג מציאת השם בדרך מחקר והשכל, ואז בטוח הוא שיהיו כל ימיו תמימים באמונה. וזה פירוש הכתוב עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא, אם רוצה אדם שגם השיבה תהיה בתפארת מעוטרת בנזר האמונה, זאת אפשר למצוא רק בדרך צדקה, אם שם לעיקר חשוב את אמונה הפשוטה הנקראת בשם צדקה, והבן.

וזה אפשר דמרמז הצירוף הזה – של חודש אלול – ההוי”ה היוצא מן סופי תיבות הקרא וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאה לפני ד’ אלקינו כאשר צונו. דהנה איתא במדרש רבה פרשת ראה על כתוב כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת וגו’ שזו קריאת שמע ששקולה כנגד כל המצוה. וכמו כן, יש לומר דגם כתוב הזה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, מרמז על קריאת שמע, שקולה כנגד כל המצות, דהא שפה אמת ודברים אחדים הם. וכבר כתב הגאון מהר”י יעב”ץ זצללה”ה בספרו אור החיים, דקריאת שמע היא בבחינת אמונה פשוטה שהיא למעלה מן החכמה, שנקראה בשם צדקה, דאלו נאמר ראה ישראל, היתה הכוונה על ראיה שכלית, להכיר מציאת השם בדרך מחקר והשכל, עכשיו שנאמר שמע ישראל, על כורכך היא הקבלה מאבותינו הקדושה, שהיא אמונה הפשוטה, והאמונה היא העיקר והיסוד של כל מצות התורה הקדושה כמאמרם ז”ל (במכות ד’ כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, וכמו שרמז מל זה דוד המלך עליו השלום בתמניא אפי (תהלים קי”ט) כל מצותיך אמונה, שכל מצות התורה הקדושה נכללות נכללות באמונה, וסתם אמונה היא אמונה הפשוטה, כי דבר המושג באמצעות הדעת לא יונח על זה שם אמונה, כמו שלא יונח שם אמונה על דבר הנראה בחוש הראות. וזה פירוש הכתוב וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, והכוונה, שאם נשריש בלבנו את אמונה הפשוטה המרומזת בתיבות כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, שהיא קריאת שמע, דהיא אמונה הפשוטה, תחשב זאת לנו לצדקה לפני ד’ אלקינו, מחמת שמוסיפים אנו להאמין אף בדבר שאיננו מושג מצד השכל והדעת.

ומפני כן יוצא הצירוף של חודש אלול מקרא זה, יען שהאמונה הוא כללות כל התורה כולה, והחודש הזה הוא זמן תשובה שכל אחד צריך לחפש ולבדוק בחורין ובסדקין לבער כל חמירא לתקן מעשיו המקולקלים של כל השנה, ולקבל עליו על להבא לשמור ולעשות את מצוות התורה, לכן בא צירוף הזה לרמז שבימי תשובה הללו היא העיקר שישים האדם את לבבו להתחזק באמונה הפשוטה שהיא כללת כל התורה, הנרמזת בכתוב זה, שלא לחקור אחר העתידות, אלא להשליך על ד’ יהבו, ובלב בטוח בד’ ישים לדרך פעמיו לקראת שנה החדשה, ואז לא יאונה לו כל און ומכשול. כי אמונה הפשוטה היא יסוד מוסד לשמירה כל מצות התורה הקדושה. הבן הדברים.

(חגים וזמנים, מאמר שערי תשובה סעיף א)

---

הרב יצחק אייזיק אייכנשטיין מחבר ספר הדרושים “חגים וזמני” (מונקץ’ תרצ”ח). בנו של הרב אליהו אייכנשטיין שכיהן כאב”ד זאקופנה שבפולין משנת תרמ”ה (1885), בנו של הרב שלמה יעקב אייכנשטיין מסטרי, בנו של האדמו”ר רבי יצחק אייזיק אייכנשטיין מזידיטשוב.

העיר מונקץ’ שוכנת לרגלי הרי הקרפטים, ודרכה זורם הנהר לטוריצה. הנהר מחלק את העיר, וגשר מחבר בין אורצוויג (בשמה הההונגרי) או ראסווגובו (“סוף הרוסי”; בשמה הצ’כי, אורוס-וואג, ראסוויגעף) לבין השטח המרכזי של העיר. הרב יצחק אייזיק נשא לאשה את מרת דבורה בת הרב בן-ציון ווייס אב”ד ראסווגובו. רבי יצחק אייזיק ישב במשך מספר שנים על התורה בקהילת חותנו עד שמונה לממלא מקומו של אביו ברבנות זאקופנה.

הרב יצחק איזיק אייכנשטיין הי”ד חיבר מאמר הלכתי שהודפס בכתב העת “בית ועד לחכמים” (תמוז תרפ”ד, שנה ג’ חוברת י”ח, סי’ תשס”ו) וכן חיבר את הספר חגים וזמנים (מונקץ’ תרצ”ח, 1938). ובו דרושים ומאמרים לתקופת השנה וגם דברי הלכה שונים. הספר זכה למספר הסכמות נלהבות ובהם הסכמת אבי המחבר,הרב אליהו אב”ד זאקופנה שבפולין, שכותב: בעת עברתי בין בתרי אמרותיך זלגו עיני דמעות מרוב שמחה אשר מלאה כל חדרי לבבי בראותי בספרך דברים בוקעים ויורדים לחדרי לב מתוקים מדבש ונופת צופים, וברכתי עליהם ברכה הנהנין וברכה שהחיינו, אשר זכני השם לראות פרי עשתונותיך בתורה הקדושה בדפוס וזכית לעלות למעלות אבותינו הגאונים והקדושים אשר נשמתם בגנזי מרומים.

בכ”ב באייר תש”ד (15.5.1944) גורשו היהודים מבית החרושת ללבנים שבגטו מונקץ’ לאושוויץ, לאחר מכן הועברו שאר כל יהודי מונקץ’ מגטו העיר לבית החרושת ללבנים, ובין כ”ו באייר לב’ בסיון תש”ד (19-24.5.1944) גם הם גורשו משם לאושוויץ.

הרב נהרג עקה”ש באושוויץ עם רעייתו הרבנית דבורה ועם ארבעת ילדיהם, פייגא פרל, אהרן, רחל וצירל ,בכ”ח באייר תש”ד (21.05.1944).

הערות:

על פי המובא באחד מדפי העד, הרב נספה באושוויץ בי’ באלול תש”ד. מתוך דפי העד באתר יד ושם ניתן ללמוד שנולד בשנת 1908 בזאקופנה, אך לפי זה יוצא שפרסם מאמר בכתב העת “בית ועד לחכמים” בהיותו כבן 16.

שמו של הרב הונצח בהגדה של פסח, נוסח ספינקא, (הרב יעקב אליעזר וייס, ירושלים, תשכ”ד) ובמדרש אהרן (הרב אהרון וייס, 1978), והוא מוזכר ב”קהילות הונגריה” ו’שבחו של אהרן’.

על חורבן קהילת יהודי מונקץ’ בשואה – ראה באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

מספר הצפיות במאמר: 168