קטגוריה: יארצייט

יום ששי בבוקר,

יקירי למה אין אתם מבקרים אותי. בשבת בבוקר אפשר, ואחרי הצהרים לא. ביום ראשון אחרי הצהרים וביום שני לפני הצהרים אפשר. הייתי צריך מטפחת יד. אני מרגיש טוב. אם קבלתי מכתב מאמכם תביאו עמכם, כי אני מאז יום ששי לא קבלתי כלום. נתן תלמד עם מוישעלע להתפלל, ותלמד בהתמדה כי כל מלה מקרבת את הישועה. גם תהלים תאמר עם דמעות, שהקב"ה הטוב ירחם עלינו יחד עם שאר אחינו, כדי שנגיע להשמחה הגדולה במהירות הגדולה ביותר.

אל תדאגו, הקב"ה יושיע אותנו. בשעת התפלה תשפכו את לבכם, אבל בכל שאר העתים יהיה לכם מצב רוח טוב, כי הקב"ה הטוב אינו עושה עמנו שום רעה, הוא רק רוצה שהשכר שלנו יהיה גדול יותר. רצוני שתביאו את אסתי ואת ריקי, אבל לא בבת אחת.

עמרם געשטעטנער, בודאפעסט, רחוב סאבלאטש 39, ה9, מחנה א

(מכתב שכתב הרב עמרם גשטטנר מכלאו בבית הסוהר בעיר בודפסט, מתורגם מהונגרית, להורות נתן, נישואין, עמ' רפד)

קיץ שנת תש"ד, יום שישי בצהריים

אל צאצאי היקרים שלי.

המנהל מר לעדערער אמר לי בטלפון שאתם נמצאים שם (אצל הנכרית גברת ווילשעק), שני ילדי טויבער מצויים אצל משפחת אדלער גיסו של דוד [שרייבר הי"ד, בעיר נייפעסט], שאר ארבעה הילדים ימצאו להם מקום עד היום בצהרים.

ביום שלישי הגיעו לכאן רעקד סילארד, הם דברו עם האמא ועם השאר, והם מרגישים טוב. מאז לא שמעתי עליהם, אני מקוה שיהיה טוב גם להבא.

זיסל יקירי, האמנם הודיה הגדולה ביותר הנני חייב לגברת ווילטשעק, שקלטה [בביתה] מי שאין לה עליהם היכרות כלל, במצב נורא בו נמצאים היום, אף על פי כן תיזהרו על עצמיכם שלא תאכלו מאכלי בשר. אני מקווה שתוכלו להסביר להגברת שלא תפגע אם לא תאכלו הכל.

בעזרת בורא עולם אנו מחכים בכל רגע, שעוד תהיה לנו הזדמנות לבטא את הודייתנו על טובתה של גברת ווילטשעק.

יותר הייתי רוצה אילו הייתם אצל משפחת אדלער. אבל אם אי אפשר, הנה זהו רצונו של הבורא עולם הטוב…

טוב היה אם שאר הילדים היו מבקרים אותי כל יום. בבית היתומים יתנו את הכתובת שלנו. תכתבו לי בפרטיות.

שמעתי כי שאר הילדים שהיו אצל מיריל הלכו לנייפעסט אל דוד [הנ"ל]. יותר הייתי רוצה שתשארו בבודאפעסט, אבל יותר הייתי מרוצה אם הייתם נוסעים לעיר גיור [ראב] אל הסבתא הצדקנית [מרת חנה לאה ע"ה]. אולי תוכלו לקבל רישיון לנסיעה על ידי המועצה היהודית.

אל תדאגו, כי בורא עולם הטוב יעזור לנו, והכאב הגדול שלנו יהפוך הקב"ה בשמחה הגדולה ביותר…

אביכם

(מכתב מאת הרב עמרם גשטטנר הי"ד, מתוך כלא בודפסט, מספר ימים לפני שנשלח לאושוויץ. להורות נתן, נישואין, עמ' רפו)

---

הרב עמרם גשטטנר (געשטעטנער) הי"ד, מיחידי הסגולה בדורו בצדקות ובמעשים טובים, נולד בשנת תרנ"ה להוריו הרב נתן וחנה לאה גשטטנר בעיר ראב.

הוא למד במשך ארבע שנים בישיבת אב"ד אונדסדורף, ביחד עם אחיו הגדול הרב עזריאל נפתלי. ראש הישיבה, הגאון הרב שמואל רוזנברג, בעל 'באר שמואל' שהעמיד אלפי תלמידים, אמר שלא היו לו תלמידים גדולים ביראת שמים יותר מהרב עמרם. בהמשך למד בישיבת רבי עקיבא סופר, בעל ה'דעת סופר', בעיר פרשבורג וקיבל שם הסמכה לרבנות.

לפרנסתו היה הרב עמרם יבואן שעוני זהב משווייץ. הווא התחתן עם מרת מלכה הי"ד בת הרב שלמה שרייבר–סופר, תלמיד חכם גדול וסוחר יהלומים מווינה, נינו של בעל ה'חתם סופר'. הרב שלמה הצליח להימלט מווינה לאנגליה במלחמת העולם השנייה.

דרכו הייתה להתפלל בבכיות מרובות, בעיניים מלאות דמעות. גם אמירת 'שלום עליכם' ואמירת תהילים היו בדמעות. הוא נהג לאסוף אליו הביתה לשבת אחר הצהריים את ילדי עירו שגדלו בבתים בהם פחות הקפידו על ההלכה, ללמוד איתם ולאכול איתם סעודה שלישית, כדי לחנכם ליראת שמים. בתקופת מלחמת העולם הראשונה לא היה מלמד בעיר, והרב עמרם עם בחור נוסף לימדו את ילדי החיידר. הרב עמרם דאג לאורחים או לבחורים, בכל סעודות השבת.

הרב התגורר בעיר נייפסט הסמוכה לבודפסט, שם נהג לשאת דרשות בחברת 'תפארת בחורים' ועורר בדברי מוסר את הבחורים העובדים ללכת בדרך ישרה. הוא השקיע רבות בהחזקת תלמידי חכמים והחזיק על חשבונו את ישיבתו של הרב בנימין ברגר מבעלעד הי"ד במשך שנים עשר שנה. בכל שבוע שלח מכתב לאימו, לקיים מצוות 'כיבוד אם'.

בתקופת מלחמת העולם השנייה הגיעו להונגריה פליטים יהודים רבים, שנמלטו מפולין ומסלובקיה, והייתה סכנה גדולה למי שיסתיר אותם. הרב עמרם הסתיר במסירות נפש בביתו פליטים חסרי אזרחות הונגרית. הוא הכניס את עצמו לסכנת נפשות, במסירות נפש, למען הצלת יהודים. על אף הסכנה, לא הסכים לגלח את זקנו הארוך – והיה מסתיר אותו בכובע צמר בחורף, ולובש כובע לבן בקיץ, כך שיראה כפרופסור לא יהודי.

הרב עמרם חלם שהרבי מבעלז מורה לו לבקר בקברי אבות בעיר ראב, ושם יפגוש יהודי בשם אליעזר לנדא וישתדל להצילו אותו. כשהיה בתחנת הרכבת בראב ניגש אליו יהודי, פליט מפולין שלא ידע לדבר הונגרית, וביקש סיוע ברכישת כרטיס נסיעה לבודפשט. כאשר התיישבו ברכבת התברר שיש היהודי היה 'אליעזר לנדא'. הרב עמרם הסתיר ואירח בביתו את אליעזר לנדא ומשפחתו עד שמצאו לעצמם דירה.

לאחר שהונגריה נכבשה על ידי הנאצים, בכ"ד באדר תש"ד (1944), התגורר הרב עמרם בבודפסט. הוא הסתיר את בני משפחתו בשתי דירות שכורות בעיר, כשהם מחופשים לגויים. על מנת שיראה כגוי, גילח הרב עמרם את זקנו במכונת תספורת והסתרק להסתרת פיאותיו. בעקבות הלשנת שכנים, נאסרו ונכלאו הרב והרבנית, ושתיים מבנותיהם: חיילא ווינשטוק ושרל גשטטנר. בעת מאסרו הוכה הרב קשות, אך צחק והסביר לנכדו בן השש, כי הוא שמח כי מכים אותו בגלל שהוא יהודי.

בנו הצליח לבקר את אביו בכלא וראה אותו עם זקן ופיאות, לומד משניות עם יהודים נוספים, במסירות נפש ממשית. לאחר מספר שבועות נשלחו האסירים להשמדה במחנה אושוויץ בשבת. על פי עדות שהגיעה לידי משפחת הרב, בהיותו דחוס בקרון הנוסע לאושוויץ שר הרב עמרם זמירות של שבת, אכל סרדינים לסעודה שלישית ואמר ליהודים בקרון כי 'צריכים להיות בשמחה על שהולכים להיות נעקד על קדוש השם'.

הרב עמרם נהרג עקה"ש באושוויץ בב' באב תש"ד, עם רעייתו ושתיים מבנותיהם. הי"ד.

בנו, הגאון הרב נתן גשטטנר, היה גאב"ד קרית אגודת ישראל בבני ברק,  ראש ישיבת 'פנים מאירות' ומחבר סדרת הספרים 'להורות נתן'. ייחוסו ותולדותיו של הרב עמרם הובאו ב'קונטרס עובדא דרבי עמרם' בתוך הספר 'להורות נתן, נישואין' (בני ברק, תשע"ג).

על בקשת אביו, במכתב מתוך הכלא, לבנו נתן שילמד בהתמדה, כתב הרב נתן: 'פלא גדול שאדוני אבי זצ"ל כתב לי מבית הסוהר שאלמד בהתמדה, כי באותו זמן היו כל היהודים בבודאפעסט בפחד ובהלה, כי בכל המדינה כבר הובילו את היהודים לאוישויץ ורק בבודאפעסט נשארו יהודים, ובכל יום פחדו מה ילד יום, אם לא יוליכו את היהודים הנשארים לאושויץ. ואני הייתי נע ונד אצל משפחות שונות, ואיך נער צעיר כמוני יחשוב על לימוד בהתמדה. אבל אבי ז"ל ברוב צדקותו, גם כשהיה בבית הסוהר, היתה דאגתו שאלמד בהתמדה, וגם לומר תהלים בדמעות. זכותו יגן עלינו'.

ולהיות למזכרת לדורות למשמרת ארשום בזה מה ששמעתי מפי איש נאמן שהיה במחנה ההסגר יחד עם דודי הגה"צ רבי יעקב זצ"ל הרבה זמנים קשים ומרים תחת יד הרשעים הארורים, ואתו עד ראיה זכה וניצל ונמלט לחיים, ודודי נשרף על קידוש השם. וסיפר לי האיש שראה התנהגותו בתורה ובעבודת השם תחת יד הרשעים הארורים בתנאים האיומים כשכל תנועה היתד כרוכה במסירות נפש, כאשר מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, וחיי כל האסירים היו תלואים להם מנגד, ובכל זאת התהלך דודי רבי יעקב תמימות ועבד את בוראו עבודה תמה עד שהגיע הרגע בו נקרא אל השמים ונבחר לקרבן כליל על מזבח ה', ועלתה נשמתו בסערה השמימה, גווילין נשרפות ואותיות פורחות. והפליג אותו העד ראיה את התנהגותו בזמנים הקשים, כאשר מרבית האנשים התייאשו מחייהם ולא קמה בהם רוח מחמת יאושם ומרירות נפשם, שם היה ניכר ובולט האיש אשר על כל גל וגל נענע בראשו ואמר חס ושלום לית אנא מוביד סברי מן בריי, והמשיך להגות בתורה ולעסוק בעבודת התפלה.
והאיש הנ"ל סיפר לי על שיחה אחת נאה שאמר דודי הגאון הצדיק זי"ע באחד השבתות במחנה ההסגר בשעת אמירת 'ריבון כל העולמים' קודם הקידוש, באמרו 'מודה אני לפניך ד' אלקי ואלקי אבותי על כל החסד אשר עשית עמדי, ואשר אתה עתיד לעשות עמי ועם כל בני ביתי' וכו', באמרו תיבות אלו בהתלהבות ודביקות ושמחה, פתח דודי ופירש כך: 'מודה אני לפניך ד' וכו' על כל החסד אשר עשית עמדי', הנני נותן הודאה על חלקי ועל החסדים המרובים לאין שיעור שעשית עמדי כל הימים, בהיותי במחנה ההסגר מעונה ומדוכא תחת יד הרשעים ראיתי בעיני חסדים גדולים ועצומים, אמנם אני עומד ומתפלל 'ואשר אתה עתיד לעשות עמי', כלומר כל החסדים שאתה עומד לעשות עמי, שאלתי ובקשתי כי אותם החסדים העתידים לבוא יהיו 'עם כל בני ביתי' וכו', שאזכה לראות אותם החסדים לא בגפי, ולא לבדי, אלא כל בני ביתי יזכו יחד עמדי להשפעת החסדים העתידים.
הדברים הללו נאמרו אחרי שהרשעים הארורים הבדילו בין איש לאשתו ובין הורים לבניהם, בבואם למחנה ההסגר באכזריות נוראה שלא תתואר, וקרעו יונקי שדים מחיק אמותם, ובאותם ימי האימים כאשר היו הגברים במחנה נפרד לבדם, לא ידעו מה עלה בגורל בני משפחותיהם, ולכך היה דודי הקדוש רבי יעקב הי"ד מתפלל ומבקש רחמים 'שהחסד אשר אתה עתיד לעשות עמי יהיה יחד עם כל בני ביתי', שיזכה לראותם שנית אחרי פרידתם, ויחדיו יזכו להשפעת החסד מידו הרחבה של ריבון כל העולמים.
אמנם בשמי מרום נגזרה הגזירה, ודודי חמק עבר וזכה להיות בין שש מאות רבוא מקדשי השם אשר אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, יחד עם חלק מבני ביתו הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, ארץ אל תכסו דמם ואל יהיה מקום לזעקתם…
העתקתי דבריו הקדושים והמלהיבים להיות לזכרון לנו ולדורנו, כי בזכות הקדושים אבותינו ואבות אבותינו שנהרגו על קדושת השם בכל מיני מיתות משונות ואכזריות, בזכותם אנו חיים ומתקיימים, ובזכותם אנו מצפים ומקווים להגאל בקרוב, ותהיה זאת נחמתינו בענינינו, דו"ק ותשכח.
ואמרו חז"ל תפלה עושה מחצה. ואם כי לדאבון הלב לא זכה דודינו הקדוש רבי יעקב שתתמלא בקשתו בשלימות בחיים חיותו, שיתקיים 'החסד אשר אתה עתיד לעשות עמי ועם כל בני ביתי', כי נגזרה הגזירה. אמנם זכה דודי ונשארו מצאצאיו יבלחט"א בן ובת ה"ה הרה"ח מוה"ר אברהם הכהן פרידמאן ז"ל וה"ה מרת נייטשא תלאויט"א שהקימו משפחות מפוארות, ובוודאי תפלתו הזכה של דודינו עשתה רושם ובחמלת ה' עליהם הגדיל חסדו ונותרו לפליטה גדולה.

(הקדמה מאת הרב שמואל דוד פרידמן, אחיינו של הרב יעקב פרידמן הי"ד, שרגא בטהרה, עמו' לו-לח)

פעם הגיעו חסידים בליל הסדר לבית הרה"ק מסטראפקוב לחזות בנועם זיו עריכתו את הסדר, והמה ראו כן תמהו שרבינו יושב והוגה בלימוד גמרא ותוספות. כששאלוהו על כך, אמר רבינו: הנה אמרו לי בשם הרה"ק מבעלזא שלימוד גמרא ותוספות מקרב הגאולה, והנה הרב מבעלזא הוא צדיק הדור, ומתי יש זמן מתאים יותר לפעול לקירוב הגאולה כמו בליל הסדר. לכן נזדרזתי לסיים הסדר, כדי שאוכל ללמוד ולקרב הגאולה שלימה.

(הרב אברהם פרידמן בשם אביו הרב יעקב פרידמן הי"ד, הובא בספר דברי שלום, עמו' תרצ"ג)

פעם אחת היה הקדושת יום טוב זצ"ל בצאנז על ימים האחרונים של חג הפסח, ובליל שביעי של פסח טעה הרה"ק מצאנז זצ"ל בעת ספירת העומר ואמר 'היום מ"ט ימים לעומר', ואף אחד מהקהל לא העיז לתקנו, עד שהרה"ק מצאנז בעצמו נזכר ואמר הספירה הנכונה. כשחזר הקדושת יום טוב לאביו הרה"ק הייטב לב זצ"ל, שאל אותו אביו מה היה בצאנז, וסיפר לאביו שהרה"ק טעה בספירת העומר. אמר לו הייטב לב: 'לא טעה כלל', דהלא סופרים שבעה שבועות כנגד שבעה נקיים, שנהיה מוכנים לקבלת התורה וביום שביעי של פסח כבר עמד הרב מצאנז במדריגה של שבעה נקיים והיה מוכן כבר לקבלת התורה.

(הרב נפתלי לנדוי בשם חותנו, הרב יעקב פרידמן, הובא בספר שיח זקנים, ה, עמו' ר"ח)

ב"ה, כ"ב אלול תרצ"ו חוסט יצ"ו התולה ארץ על בלימה, הוא ייטב עמו הכתיבה והחתימה, לכ"ק אדמו"ר הרב הגאון המפורסם בקצוי ארץ פאר הדור פטיש החזק עמוד הימיני נזר הזמן בו' כקש"ת מ' יוסף צבי שליט"א האב"ד ור"מ בעיה"ק ירושלם תובב"א, ולכל הנלוים אליו רב שלום וברכה וכל טוב סלה.

מכתב קדשו הגיעני במועדו בעת שלא הייתי בביתי, שהייתי שבועות אחדים באיזה מקוס רחצה לעסוק ברפואות בעזרת ה' יתברך, וה' יתברך ברחמיו המרובים ירחם על שארית עמו הקדוש וביחוד לשוכני ארץ הקדושה תוב"א, ובפרט להוגי דת האמת תורה הקדושה… וימלט אותן מכל שמץ דבר רע חס ושלום אפילו שימצא דשימצא, וכבוד הדרת גאונו נ"י שליט"א יוכל לעבוד ה' יתברך בלי שום מניעה חס ושלום כלל וכלל, וינצל משום בהלות ופחדים חס ושלום, ועל כלליות ישראל ירחם ה' יבתרך ויחיש וימהר ישועה ויקבץ נדחנו, ואך טוב וחיים ושלום ישמע באהלו תמיד בתוך כלל ישראל אמן.

והנני לשחר פני הדרת גאונו שליט"א, היות בני יחיה אברהם בן סימא יכנס אם ירצה ה' לבר מצוה ביום ה' תשרי הבא עלינו לטובה, נא לברך אותו, ויתפלל נא כבוד הדרת גאונו נ"י, שיכנס בקרבו היצר טוב, ויגרש ממנו ההפכו, ויקבל עליו עול תורה ומצות, ויתמיד ויצליח בלימוד תורה הקדושה, ולרוות ממנו נחת של תורה ויראה, וימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, ויהי לרצן לפני אדון כל, ויתמיד בריאותו, כי הוא מזג חלוש, ויכנס בקרבו רוח טהרה ויעמוד למשמרת. וכן נא להתפלל בעדנו, כי עדיין המצב בעירנו מבהלת הוא אלי בכל ענינים, והדוחק שורר, כמאמר חז"ל כמה קשה כח המחלוקת שמזיק אפילו ליונקי שדים שאין להם שום יד במחלוקת. ה' יתברך ירום קרננו למעלה, ואזכה להגות בתורה הקדושה מתוך מנוחת הנפש והרחבת הדעת דקדושה.

ומאוד נצטערתי על אודות הדפסת ספר של כבוד קדושת אדוני אבי מורי ורבי עטרת ראשי הרב הגאון התסיד זצללה"ה מחמת בלבול הדעת בעוונותינו הרבים כל אותן השנים אשר לא שלוותי ולא נחתי, ואדרבה להיפך להיפך, המה עכבונו אשר מאוד לבי הומה על זה, וככר נתעוררתי על זה מכבוד קדושת הדרת גאונו שליט"א. ה' יתברך יעזור ויניח לי, אקווה אם ירצה השם במקודם האפשר להדפיס, לעשות נחת רוח לנשמתו הטהורה, וימליץ טוב בעדנו ובעד שארית הפליטה, שירחם ה' יתברך על שארית עמו ישראל וינטרם משמץ דבר רע חס ושלום, ובקרוב נזכה לשמוע קול מבשר ישועה מראש הרים, ומכנפות הארץ יתקבצו נפזרים, וה' יתברך ישמע תפלתנו בימים הבאים לטובה, ויכתב ויחתם בספרן של צדיקים גמורים לחיים טובים ארוכים ולשלום, וירווה נחת וחדוה מבנו יקירו הנצמד בלבבי שיחיה. ובזה הנני המשתחווה מרחוק מול הדרת גאון ישראל מצפה לברכתו הטהורה.
הק' יעקב הכהן בן ניטשה

לבריאות הגוף ולסייעתא דשמיא בכל ענינים ולהנצל מפחי נפש ועוגמת נפש חס ושלום ולא יוכל שום בן אדם להרע לו חס ושלום, ולהרחבת הדעת דקדושה
זוגתי סימא בת מאליא לבריאות הגוף ולרפואת הנפש על כל איבריה. בתי מאליא לבריאות הגוף. בני אברהם לבריאות הגוף ולהתמדה והצלחה בתורה הקדושה ויראת שמים. בתי ניטשה לבריאות הגוף, בני צבי לבריאות הגוף. ולכולם כתיבה וחתימה טובה ולגדלם בחיי נחת לכל טוב סלה, אמן כן יהי רצון.
נא להזכיר לטובה גם את כבוד קדושת חותני הרב הגאון הצדיק שליט"א מטערניווא, לטובה וחיי נחת וכל טוב עם כל הנלווים אליו לטובה, אמן כן יהי רצון.

פרישת שלום וברכת כל טוב לבנו יקירו האהוב והנחמד ונצמד בלבבי הבחור המופלג בתורה ויראה המהולל המשובח והמפואר כבוד ישראל משה שיחיה.

עכשיו נזכרתי מה ששמעתי מפה קדוש מדבר כבוד קדושת הדרת גאונו שיהיה ביום א' סליחות בעת הדרשה שנת תרפ"ט, שפירש מאמר הכתוב 'יוודע בגויים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך', היינו שהלא אין אנו מבקשים לנקום מגויים בפועל, רק אנו מבקשים שיתקדש שמו הגדול בפי כל הבריות אומות העולם, וזה יהיה נקמתנו מהם. וזהו שכתוב 'יוודע שמו יתברך לעינינו, שיתקדש שמו בגויים, וזה יהיה נקמת דם עבדיך השפוך'. כן אני אומר לעת כזאת אשר בעוונותינו הרבים ולדאבון ליבנו נשפכו דם בני ישראל רחמנא ליצלן רחמנא ליצלן. יאמר נא ה' יתברך די לצרותנו, וירום קרן ישראל וקרן התורה הקדושה, במהרה בימינו אמן, ויתקדש שם שמים ונזכה לגאולה קרובה במהרה בימינו אמן.
הנ"ל.

(שרגא בטהרה, תשע"ה, עמו' תמח)

---

הרב הגאון ר' יעקב הכהן פרידמן הי"ד, היה דומ"ץ חוסט (צ'כיה), ומרבני מרמרוש.

אביו, הרב שמואל דוד הכהן (ב"ר צבי הרש) כ"ץ פרידמן, היה תלמיד ה'ייטב לב' מסיגט ומחשובי החסידים והמקורבים של הרה"ק רבי יחזקאל משינואווא, חידושיו הובאו בספרים  'שרגא בטהרה' ו'שדה ברכה', והוא כיהן כדיין בברגסאז, בווערעצקי ובמשך יותר מארבעים שנה כיהן כדיין בחוסט. היה חבר בבית הדין של 'הרב משה צבי ראטה מחבר 'בית היוצר', הרב משה גרינוולד מחבר 'ערוגת הבושם' ומהרי"ץ דושינסקי. לאחר פטירתו בשנת תרצ"ג, מילא בנו, הרב יעקב, את מקומו כדומ"ץ חוסט.

הרב יעקב הכהן פרידמן נשא לאשה את מרת סימא בת הרב הצדיק הגאון שלמה אליעזר וויזל הי"ד אב"ד טרנובו. עוד לפני מלחמת העולם השנייה נפטר בנם הילד חיים ברוך. בשנת תש"א ברח אליו חותנו, שנמלט מרדיפת הנאצים, והמשיך לסאטמר, שם נכלא בגטו ונפטר שם בשביעי של פסח תש"ד.

הרב יעקב נהרג עקה"ש באושוויץ בשנת תש"ד. על פי דפי עד שכתבו קרובותיו הוא נולד בשנת 1882 או 1895, ולפי דף עד שמילא נינו הוא נולד בשנת 1898 ונספה בשמחת תורה תש"ה (1944). על פי הרב שמואל דוד הכהן פרידמן, אחיינו, הרב יעקב נספה באושוויץ בכ"ז תשרי תש"ה, ויתכן שלזה הסכים גם בנו של הרב יעקב, הרב אברהם.

נספו גם הרבנית, וגם ילדיהם: מליא (ערב שבועות תש"ד), צבי (היארצייט נקבע לשביעי של פסח תש"ה), הילד שמואל דוד (ערב שבועות תש"ד) והילדה הענדי רחל (ערב שבועות תש"ד) הי"ד.

שרדו, בנם הרב הנגיד ר' אברהם הכהן פרידמן רעייתו צפורה, ובתם מרת נייטשא אשת הרה"ג ר' נפתלי לאנדא אב"ד חוסט, ומשפחותיהם.

בספר 'שרגא בטהרה' (תשנ"ה) מעמו' קסז ו'שרגא בטהרה' (תשע"ה) מעמו' תל"א, הובאו שרידי כתביו של הרב יעקב הכהן פרידמן בעניינים הבאים: האם מותר להדליק נר ביום טוב שחקוקים עליו אותיות (נדפס בשו"ת חסד יהושע א, סי' כה), דין משאיל חלוק לילך בו לבית האבל (נדפס בשו"ת חסד יהושע, אף סי' מא), תקנות במקולין, היתר מאה רבנים לאחר שאשה עזבה את בעלה (נכתב בשנת תש"ב ונדפס בשו"ת 'טללי אורות' הנספח לשו"ת מהר"ף שוסבורג, גראסווארדיין תש"ד, עמו' קז), בהיתר עגונה, מכתב מאת הרב יעקב פרידמן אל הרב זוננפלד והרב דושינסקי שיתפללו לרפואת אביו. מכתבים אל הרב דושינסקי ודין נטיעת ענפים ופירות ארץ ישראל בשנת שמיטה.

האדמו"ר ממונקאטש בעל 'מנחת אלעזר' השיב לו תשובה בעניין שימוש בבנזין שמעורב בו ספירט חמץ, ותשובה זו הודפסה בכתב העת 'הכוכב' ובספר 'כוכבי יצחק', ב, סי' כד. מכתב הרב יוסף צבי דושינסקי לרב יעקב פרידמן הי"ד, משנת תרצ"ד, הובא בתחילת הספר 'שרגא בטהרה'.

ספר הליקוטים, שער ג – שער גמילות חסדים

פרק א, מעלת הצדקה
א. הנותן צדקה עולה ויושב כנגד כסא הכבוד. (ספרי פ' תצא, תנא דבי אליהו זוטא א)
ב. כל העושה צדקה כאילו מלאו לכל העולם כולו חסד. (סוכה דף מ"ט ע"ב)
ג. כל מי שמאכיל פרוסה לצדיק כאילו קיים חמשה חומשי תורה.
ד. גדול המלוה יותר מן העושה צדקה והמטיל לכיס יותר מכולם. (שבת דף ס"ג ע"א)
ה. אין לך מצוה שנפש האדם מתעלית על ידה כמו בצדקה שאדם נותן מיגיע כפו כו'. (אור הגנוז פ' תרומה).
ו. אמרו רבותינו רז"ל בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עליו ועכשיו שלחנו של אדם מכפר, משום שבא עני ונותן לו משלחנו, וכן אמרו רבותינו ז"ל המאריך בשלחנו מאריך ימים, והטעם כדי שיבא עני ויתן לו.
ז. מי שהשלים נפשו של עני ונתן לו צדקה, אפילו הגיעו ימיו של אותו אדם ליפטר מן העולם, הקב"ה מוסיף לו חיים. (מדרש תנחומא משפטים סי' ח', תנא דבי אליהו זוטא א)
ח. דבר נפלא מאד, כל הנותן צדקה אפילו ניתנה רשות למלאך הממונה על הפורעניות ליפרע ממנו, אין המלאך הממונה על הצדקה מניחו, אלא רץ והולך בין מלאכי מרום והן נותנים לו ריצה, ועומד לפני הקב"ה ואומר עליו סנגוריא, ואומר ריבונו של עולם, פלוני שנתת רשות לאבדו זכות גדול בידו, ומלאך הממונה על הפורעניות אומר בשביל זה אתה מזכהו, והלא כמה עונות בידו, וזה משיב מצוה זו שעשה שקולה כנגד כולם. באותה שעה הקב"ה אומר למלאכי הפורעניות, אל תגעו בו, כי מצאו לו זכות. (מדרש זוטא שיר השירים א)
ט. אם ראית זכות אבות וזכות אמהות שנתמוטט, הרבה בגמילות חסדים. (ירושלמי סנהדרין פ"י)
י. אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים יעשה מהם צדקה, וכל שכן כשהם מרובים. (גיטין דף ז' ע"א)
יא. הבעל שם טוב ז"ל היה מוכיח תמיד את הקהל בזה הפסוק 'ה' צלך', דהיינו כמו שהצל עושה מה שהאדם עושה, כך הבורא יתברך כביכול עושה מה שהאדם עושה, ולכך צריך האדם לעשות מצוות ולתת צדקה ולרחם על העניים, כדי שיעשה הבורא יתברך עמו גם כן טובה. (קדושת לוי פ' ויחי).

פרק ב, הדרכה בנתינת צדקה
א. מתן בסתר
גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו עליו השלום. (בבא בתרא דף ט' ע"ב)
כל הנותן צדקה בסתר, הקב"ה כופה ממנו ומאנשי ביתו מלאך המות.
אחד מן הנדיבים היה אומר לחברו, כשתצטרכו לי בדבר אל תבקשו ממנו פנים בפנים, כי איני רוצה שאראה בכם זלזול השאלה, אלא כתבו שאלתכם אלי על ידי אגרת.
ב. ליתן בשמחה
רבינו האריז"ל היה נותן צדקה בשמחה גדולה וטוב לב, ולפעמים לא היה מסתכל אם נשאר בידו עוד מעות, אם לא, והיה נותן הכל.
ג. המעות שנותן יהיה ממון כשר
דהנה מעשה הצדקה אמרו רבותינו ז"ל ששקולה ככל המצות, ושניהם צריכים למעות, הן לפיזור הצדקה, הן לענג את, והעושה אותה יברא לו סנגורים גדולים, ובפרט בשבת ליתן לו משאלות לבו, וזה אם המעות מנוקה מעון גזל ושאר איסורי תורה. אבל אם חס ושלום המעות שיעשה בו צדקה או שמענג בו שבת גזל או גנוב וכדומה, אז סנגורו כו'. (נועם מגדים פרשת תרומה)
ד. עניי עירו
בתשובת שמש צדקה ח"ד סימן י"ט כתב דעניי עירו אפילו הם עמי הארץ, קודמים לעניי עיר אחרת שהם תלמידי חכמים.
ה. עניי ארץ ישראל
תשובה הלכה דעניי ארץ הקודש נקראים עניי עירך.
ו. יגמול חסד אפילו למי שהרע לו
לעולם יגמול אדם חסד אפילו עם מי שהרע לו ולא יהיה חס ושלום נוקם ונוטר.
ז. עונש למי שאינו משיב נפש העני
מאן דלא משיב נפש העני בעולם הזה, הקב"ה לא ישיב נפשו לעולם הבא.
ח. לדון העני לכף זכות
הרוצה לעשות נחת רוח ליוצרו יתברך שמו, אל יכעום על העני. אפילו בשעה שרואה בו שעושה דבר שלא כשורה וכהוגן, ידינהו לכף זכות כי חסרונו ודוחקו גרמה לו זה.
ט. גם המקבל הצדקה יכוון לשם שמים
שמעתי בשם הרב החסיד מו"ה זוסמאן מאניפאליא ז"ל 'ויקחו לי תרומה', היינו שוודאי האדם שנותן צדקה ודאי נותן לשם מצוה כו', אך שהתורה צריכה לזרז המקבל הצדקה שתהיה לשם מצוה ולא לכוונה אחרת. וזה 'ויקחו לי', לשמי, שהלקיחה תהיה לשמי. וזהו שאמרו הרוצה ליהנות יהנה כאלישע, שבוודאי היתה כוונתו לשם שמים. (מבשר צדק פ' חקת)

---

מכתב שכתב הרב אברהם מאיר זיסוויין הי"ד לרבו, האדמו"ר רבי אהרן ראטה:

ב משפטים ת"ש סאטמאר יצו"א

אל כ"ק אדמו"ר הרב הקדוש וכו' מוה"ר אהרן שליט"א (זי"ע), ועיניו תחזינה בביאת גואל צדק במהרה, ובינתיים נזכה לשמוע ולהתבשר מבריאותו ומשלומו ולהתחמם באורו ולהתקשר עם בני חבורתו.

אני כתבתי קארטע רעקאמאנדירט על אדרסת ר' אברהם מרדכי קודם חנוכה, וכללתי שם כמה ענינים נחוצים, והנני מצטער אם הקארטע לא באה אל ידו הקדושה, דקדקתי בלימודי בספר הקדוש 'שולחן הטהורש דקדוק קטן במאמר עצות האכילה (דף קפ"ט ע"א) בשורה כב 'מכמה תענית', ואחר כך בשורה כה 'כאילו התענה תענית שלם', גם בשורה האחרונה 'וחשוב בשמים כמו תענית', שבתחילה כתוב 'מכמה תענית' ואחר כך נראה שרק לתענית אחד נחשב. אבקש מאד כשיקח כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א (זי"ע) מועד להשיב לי.
יאבה בטובו להוכיח את בני יצחק שיחזור על לימודו שרגיל בהם ולא ישכחם, כי צריך בכל יום שעה שלימה לחזור וזה קשה לו מעט, וזה לא כביר אמר לי שהמתין הבאנהויף חצי שעה וחזר טו"ב פרקים, על כן הפסד גדול אם יתרפה לחזור עליהם ואבקש מאד לזרזו בזה. אבקש עוד לקרב את ידידי חיים ישראל נ"י וכו' אני נותן המעמדות כסדר ליד הגובה, בפעם אחרת אשלח בעזרת ה' יתברך אינטערנאציאנאלע יארקליך, רק כעת קשה עלי לכתוב איגרת, בכרטיס הקודמת כתבתי וויכטיגערס, וכעת אין לי מה לכתוב רק עיקר כתיבתי להזכר בזכרון קדשו, ולהתכלל עם השפלים הנכללים ברעיוניו הטהורים, כי בעוונותינו הרבים אין עצה ואין תבונה לכוין איזה כוונה, וזאת תקוותי כי כשיתרמי לעתים רחוקות איזה התעוררות אזי תתעורר נפשי השפילה מאד באהבתו, ולזכות לילך באור ה', כי בדוק ונבחן אצלי פעמים רבות, כן יזכנו ה' יתברך שאזכה להתעורר ולהתקשר בעתים תכופות עם כבוד קדושת אדומו"ר שליט"א (זי"ע), ולהתבשר בשורות טובות ישועות ונחמות.

הנכנע מרחוק מול הדרת קדשו
אברהם מאיר בן בילא נעכא

להנצל מחבלי משיח ומעלילות רעות בדבר חתימות הספרים, לזכור בני יצחק עם בני צבי אלימלך וכל בני ביתי לטובה.

(תולדות אהרן, ג, עמו' רלז-רלח. תשובה על מכתב זה, שכתב אליו רבי אהרן ראטה, הובאה בספר אגרות שומרי אמונים, אגרת לח)

---

החסיד הגאון הרב אברהם מאיר זיסווין, נולד בסביבות שנת תרמ"ח (1888), בעיירה באליגראד, לאביו, הרב יצחק (שהיה חסיד של רבי דוד מדינוב, בעל 'צמח דוד', ובניו, רבי צבי הירש מבלאזשוב והרבי מביקאווסק), ולאימו, מרת בילא נעכא. הרב יצחק היה סוחר שקם בכל יום בשעה אחת אחר חצות לעבודת ה'. הוא נפטר במלחמת הראשונה, לאחר שעסק במסירות נפש בטהרת מתים ובקבורתם, ונדבק במחלקת הכולירע. בצעירותו, התלווה הרב אברהם יצחק לאביו בביקוריו אצל הצדיק מבלאזשוב. ר' אברהם מאיר היה מקושר עם הרבי מבלאזשוב בכל נפשו, ולמד בבית מדרשו. הרבי היה לוקח אותו להתלוות אליו בנסיעותיו, ובחר בו כחברותא לנכדו, ר' ישראל. עוד בצעירותו היה ר' אברהם מאיר מתמיד ועילוי, שמיעט בדיבור, והיה קם בשעה אחת וחצי אחר חצות לעשות בתורה ובתפילה עד לעלות השחר.

במלחמת העולם הראשונה היגר הרבי מבלזאשוב לעיר בודפסט, התלווה אליו הרב אברהם. לאחר ששמע שבישיבת וויצן יש בחור מיוחד, בעל נשמה גדולה, בעל שכל עמוק וחריף, צדיק עליון וקדוש, 'חידוש ועובד ה' גדול', המחזק חבורת בחורים בעבודת ה', נסע הרב אברהם מאיר לוויצן והכיר שם את הבחור רבי אהרן ראטה, ומיד חשב שבחור זה עתיד להיות 'רבן של ישראל, ואלפים ישכימו לפתחו', ונעשה לחסידו ולאחד האריות שבחבורת החברייא קדישא בעיר סטמאר.

לאחר תום מלחמת העולם הראשונה חזר הרבי מבלאזשוב לגליציה והתיישב בעיר רישא, ומשם עבר לגור בעיר סטמאר. משנת תר"פ לערך, התגורר גם הרב אברהם מאיר בסטמאר, בקרבת הרבי מבלאזשוב. הרב אברהם מאיר היה מלמד תינוקות ואחר כך פתח חנות ספרים ותשמיש קדושה. הוא הצליח במסחרו והתחיל עסוק בהוצאת ספרים ובמכירת ספרים ותשמישי קדושה לסוחרים קטנים בכל המדינה. הוא נהג לשבת בחנותו ללמוד ללא הפסקה, ולמעט בדיבורו עם הקונים. הוא חיבר את 'ספר הליקוטים', הכולל לקט דברי תורה, מוסר וחסידות, עצות ודרכים להתקרב לעבודת ה' ולעשותה כתיקנה.

הרב התחתן עם מאת לאה סלאווא, בת הרב יעקב מרדכי שפירא הי"ד, שנהרג עקה"ש בי' בסיון תש"ד.

הרב אברהם מאיר היה תלמיד חכם עצום, וחסיד מופלג, מקובל ובעל מידות נעלות, שהשתוקק לעבודת את ה' ולשמוע את דבר ה'. כשרבי אהרן ראטה אמר לו שיש לו דבר מה לומר לו בעבודת ה', היה הרב אברהם מאיר ממהר להגיע גם באמצע הלילה בעיצומם של ימי החורף. הוא נהג לערוך יחד עם רבי אהרן ראטה תיקון חצות, ולהתפלל יחד עם רבי אהרן וחבורתו. תפילותיו היו בדבקות עצומה. הוא היה בעל תפילה נפלא ובעל קול ערב, ולרוב שימש כשליח ציבור בימים הנוראים.

אגרת ששלח הרב אברהם מאיר לרבי אהרן ראטה, בשנת ת"ש, לאחר שרבי אהרן עלה לארץ ישראל, מופיעה כאן למעלה. מכתבים מרבי אהרן ראטה אל הרב אברהם מאיר מופיעים בספר 'עובדא דאהרן' עמו' קעב, ובספר 'אגרות שומרי אמונים', סי' יח, לח ונג. תשובה לשאלה ששאל מופיעה בשו"ת 'דברי יואל', א, סי' קכו.

באייר תש"ד גורשו יהודי סטמאר לגטו, ומשם החלו להסיע אותם ברכבות למחנה ההשמדה. הרב אברהם מאיר הכין את עצמו לקדש את השם. ביום האחרון לפני הגירוש מהגטו, הלך הרב אברהם מאיר לבית המדרש 'שומרי אמונים', ועמד שם כשלש שעות, כשחתנו הרב יהודה הכהן רוזנברג עומד לצדו, וקרא את כל ספר התהילים. אחר כך אמר לחתנו: 'אני הולך על קידוש השם ואתה תראה להציל עצמך עם המשפחה'. הרב נפרד מבית המדרש בדמעות, והלך לתחנת הרכבת. בדרך אל מחנה ההשמדה אושוויץ, רקד הרב אברהם מאיר כשספר תורה בידו, בשמחה על שהוא הולך למסור נפשו על קידוש ה'. הרב נספה באושוויץ ביום כ"ח באייר תש"ד (1944).

בנו הבחור צבי אלימלך, היה מתמיד עצום ונהג לשורר יחד עם אביו לפני התיבה. הוא נהרג עקה"ש יחד עם קהילת סטמאר בי' בסיון תש"ד.
נספו גם בתו, שבע, ואחיה הילדים: יהושע זאב ונטע.
בנו הרב יצחק נספה יחד עם רעייתו בלימא, וילדיהם חיים שלום, צבי אלימלך, ועוד.
בתו חוה קריינטשא, שרדה, והתחתנה לאחר תום המלחמה עם הרב משה מנחם יאזשעף.

בעת פטירתו של ה'נועם אלימלך' זי"ע ראו האנשים שעמדו אצל מיטתו מסביב לו, איך שבכל פעם הוא פותח את עיניו ומביט ומתבונן על האנשים העומדים לפניו וסוגר את עיניו בחזרה', כאילו מחפש הוא את מישהו. 'כן כמה פעמים'. והרב ר' יצחק אייזיק מספרין היה אז נוסע על דרכו לליזנסק.
ברגע בואו, פתח הרב הקדוש את עיניו, ואמר לו: 'וואס האט איר אייך אזוי לאנג געזוימט' (למה התמהמת כל כך?) "איך ווארט שוין אויף אייך לאנג" (אני מחכה לך מכבר!) "ומיד יצאה נשמתו הקדושה בטהרה".

(מתוך מכתב מאת הרב יוסף שמואל שמלקא ארליך, בשם אבי זקינו הצדיק ר' חיים ארליך אב"ד סוואליווע, בתוך 'ר' יצחק אייזיק מקאמארנא' עמו' 29-28)

הרב הצדיק ר' חיים ארליך אב בית דין של העיר סוואליווא סיפר כי כשהוא היה כבן עשר, לן בבית אביו, הצדיק הקדוש רבי יצחק אייזיק מקאמארנא, שהיה בדרכו לחתונת נכדו, ר' משה'לי אלטאטאטר בזידיטשוב.'עבודתו בלילה היתה עד להפליא. דרכו בקודש, כשהלך לישון, שני הגבאים היו ניעורים אצלו ועמדו הכן עם ספר ומים. והוא שכב על מיטתו והתחיל לומר פסוקים ומאמרים בגמרא ומדרשים עד שישן, ולא היה כחצי שעה שהקיץ משנתו. וברגע הקיצו, מיד נתנו לו המים ונטל ידיו והתחיל שוב לומר פסוקים ומאמרים כנ"ל עד שישן שנית. וגם כן בזמן מה, ויקץ משנתו, ותיכף ומיד נטל ידיו והתחיל שוב לומר כנ"ל. וכן היה כמה פעמים. והכל ביחד היה ישן לערך שתים-שלוש שעות. ואחר כך ויקם על רגליו לעבודתו הקדושה, ויקץ משנתו ויאמר: אכן יש ה' במקום הזה. ועסק בתורה עד אור הבוקר'.

(מתוך מכתב מאת הרב יוסף שמואל שמלקא ארליך, בתוך 'ר' יצחק אייזיק מקאמארנא' עמו' 86-85)

רבי צבי, בנו של רבי יצחק אייזיק מספרין, העמיק בחכמת הקבלה ונפשו דבקה בתורת הנסתר. לעת זקנתו, קודם פטירתו, כתב לגאון הקדוש רב שר שלום רוקח מבעלז ש'טמורין אצלו רזין דרזין, סודות התורה, מילי דלא שמעתן אוזן מעולם… ואין לו למי לגלות אותם. ונתקרב עת ישוב לגן עדן העליון, ולכן מבוקשו שיבוא אליו, שיודיעו ויגלה לו'. והאדמו"ר מבעלז השיב 'שמפחד ליסע, שמתיירא שלא יאבד מדריגתו ולא ישיג מדריגת הקדוש האלוקי מזידיטשוב'.

(מתוך מכתב מאת הרב יוסף שמואל שמלקא ארליך בשם אבי זקינו הצדיק ר' חיים ארליך אב"ד סוואליווע, בתוך תלפיות, ז, חוברת ב-ג-ד, עמו' 514)

---

הרב יוסף שמואל שמלקא ארליך – הולנדר הי"ד, משושלת האדמו"רים רבי צבי הירש מזידיטשוב, מהר"ם מלינסק ובעל באר מים חיים, נולד בשנת תרס"ט (1909) לאביו, האדמו"ר רבי יהודה ליב (יודע'לע) מנירעדיהאז (שנקרא בשם משפחת אמו, 'הולנדר'), בן האדמור רבי חיים ארליך מברעזנא אב"ד סוואליווע חתנו של הצדיק רבי יוסף כ"ץ הולנדר אב"ד אמסאנא.

הרב יוסף שמואל שמלקא התחתן עם חיה רבקה בת הרב נפתלי צבי אונגר הי"ד מבארדיוב (בן האדמו"ר רבי משה אליקים בריעה אונגער אב"ד דומברובה, וחתנו של האדמו"ר רבי משה הלברשטאם מבארדיוב), ונולדו להם עשרה ילדים.

הרב היה חסיד נלהב ובר אבהן, למדן עצום, גדול בתורה, חריף ובקי, ירא ושלם, חכם מחוכם ובעל הוראה מובהק, מתון ושקול, נעים הליכות ואהוב לבריות. התגורר מספר שנים בנירדהאז, כיהן כאב"ד ריגליץ, ובתחילת מלחמת העולם השנייה, בשנת תרצ"ט, התקבל לכהן ברבנות בבארדיוב, ועבר לשם עם משפחתו. הרב סבל רבות מהתנכלויות השלטון הסלובקי ונהרג עקה"ש עם רעייתו ושמונה מילדיו באושוויץ בט"ו בתשרי תש"ה.

רק שתים מבנותיו, פיגא וטובה, נצלו. אחר המלחמה עלו הבנות לארץ ישראל. והתיישבו בקבוץ יסודות, של פועלי אגודת ישראל: פיגא ציפורה שנישאה לר' מנדל בריקמן, וטובה שנישאה לר' דוד באש.

תשובות אליו: גבעת הלבונה (מאת דודו, הרב נפתלי הירץ בומבך), נה-ס; מנחת יחיאל (מאת הרב אלטר יחיאל נבנצאל), ח"ב, כ, קלט, ח"ג: קטו.

'אגרא דבי הילולי מילי' (ברכות ו' ע"ב). שמעתי מהגאון הצדיק מו"ה ירחמיאל הכהן קצבורג זצ"ל הי"ד אבדק"ק אוזד, שאמר בדרך צחות בחתונת בתו שתחיה של הגאון הצדיק רבי חיים אהרן דוד דייטש זצ"ל הי"ד אב"ד ור"מ דק"ק ב' ירמוט יע"א, בשנת תש"א, דהכונה שהרבנים הדורשים בחתונה, אם לא יאריכו בדרשתם ויעצרו מילין כדי שהקהל המון חוגג יוכלו לשמח לחתן והכלה, על עצרת הדברות האלו בדרשתם, מקבלים שכר. וסיים הגאון הצדיק הנ"ל, ברם איתא בפרקי אבות אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, לכן לא אתחשב בשכר ההוא, ולא אעצור מילין בדרשתי, ואשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר.

הנה שמחה זו הוי כמדרש פליאה, דמי ראוי לשמוח יותר מחתן וכלה היוצאים מחופתם, ומה הצורך עוד לשמחם. ולבאר ענין זה נראה על פי משלו של המגיד מדובנא בספרו 'אהל יעקב', שביאר את דברי המדרש (מ"ר במדבר לב, קד) על הכתוב (במדבר כה,לט) 'וכי ימוך אחיך עמך' וכו', שכתב המדרש 'דבר אחר 'וכי ימוך אחיך עמך', הדא הוא דכתיב (משלי יט,יז) 'מלוה ה' חונן דל', אמר רבי אלעזר כתיב (תהלים קלו,כה) 'נותן לחם לכל בשר' בא זה וחטף לו המצוה (שעל הקב"ה מוטל לפרנסו והלך הוא ומפרנסו), אמר הקדוש ברוך הוא עלי לשלם לו גמולו, הדא הוא דכתיב (משלי שם) 'וגמולו ישלם לו'.

וביאר המגיד מדובנא דברי המדרש הללו כדרכו בקודש על פי משל לעשיר גדול שהיו לו שני בנים שגרו במדינת הים, האחד עשיר והשני עני, לאחר שנים רבות שלא ראו האחים האלה את אביהם הביאו להם ביום בהיר אגרת מהאב הגביר, בה הוא מבשר לאח העשיר כי אחיהם הקטן הנמצא עמו בבית עומד להינשא בזמן הקרוב, ובזה הוא מזמין את שני הבנים הגרים במרחק לבוא ולהשתתף בשמחת הכלולות, ובאגרת ששלח לבנו העשיר ציוה עליו להביא עמו את אחיו העני, וביקש ממנו לבל יחסוך בהוצאות שתהיינה לו בנסיעה, כי כל ההוצאות אשר יעשה בעבור כבוד אביו ישלם לו האב ממיטב כספו.

כאשר קיבל העשיר את האיגרת הזו הלך לחנויות שונות ורכש לעצמו לאשתו ולבני ביתו בגדים מפוארים בכסף רב והתכונן לנסיעה. לפני צאתו לדרך נזכר שעליו להביא עמו את אחיו העני, ושלח אליו רצים שהבהילו אותו בחפזון. העני לא ידע כלל במה המדובר, ואף אחיו לא האריך בדברים אלא פקד עליו לעלות על המרכבה ויסעו.

בהתקרב המרכבה אל מחוז חפצם, נשמע הקול בבית אביהם לאמר 'שני הבנים ובני משפחותיהם הגיעו'. כיון שכך יצאו המחותנים בלווית עם רב ומנגנים לקבל את פני הבאים. ראשון ירד העשיר מלובש בבגדי הוד והדר, והמחותנים שאלו 'מי האיש הלזה', ויאמרו להם 'הלא הוא הבן הגביר'. אחר כך יצא אחיו קרוע בגדים ערום ויחף, וישאלו גם עליו, ויאמרו להם 'גם הלז הינו בן הגביר, ומקום מגוריו בעיר מגורי אחיו'. הדבר נראה להם מוזר אך הם שתקו ולא אמרו דבר.

ימי החתונה חלפו ועברו ומקץ שניים או שלשה שבועות אמר העשיר אל אביו הגביר כי לא יוכל עוד לשהות כאן יותר, שכן עליו לחזור לעסקיו. אמר לו האב 'סע לשלום. אין איש מעכב אותך להשאר'. לשמע הדברים האלה נדהם העשיר, כי ראה שאין אביו חושב לשלם לו את אשר הבטיח. בלית ברירה פתח פיו ואמר לאביו 'הנה החשבון של ההוצאות הגדולות שהיו לי. כך וכך עולה סך הבגדים שלי, וכך וכך הבגדים שעשיתי לאשתי ולבני, ועוד סכום על הוצאות הדרך'. אמר לו אביו 'איני חייב לשלם לך מאומה'. נזעק הבן ואמר 'הרי אתה הבטחת לי אשר כל הוצאה שאעשה יהיה על חשבונך'. ויאמר האב 'קרא נא את הדברים בפיך'. ככלותו לקרוא אמר לו אביו 'הלא בעצמך קראת לאמר כל ההוצאות אשר תעשה לכבודי אשלם לך, אם באמת עשית לכבודי, אשאלך איך לא חסת על כבודי ולא זכרת את אחיך בני העני להלבישו כראוי? אחרי שהבאת אותו לכאן ערום ויחף לבוש קרעים ובלויי סחבות, מבלי להתחשב בעגמת נפש שתהיה לי מזה, אין לך ראיה גדולה מזו, כי רק למענך עשית את כל ההוצאות הגדולות, ומה לך איפוא כי תדרוש ממני את ההוצאות'.

הנמשל הוא שהקדוש ברוך הוא כתב אגרת אל האדם ובה כתוב שכל ההוצאות שיעשה למען כבודו יתברך בעונג שבת ויום טוב, הכל ישלם לו, כדאיתא בגמרא (ביצה טז, א) 'כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת ימים טובים, שאם פחת פוחתין לו, ואם הוסיף מוסיפין לו'. ואם כן, חובה על האדם להשתדל שיהיה לכבוד ולתפארת בעיני אביו שבשמים, ואיככה יכנס הוא אל השבת מקושט ומהודר ויאכל מעדנים, ואחיו העני ישב כמתאבל ויאכל זרעונים. אם אמנם יעשה כן ויתעלם מן העני, יתברר כי כל מה שהוציא בפיזור על התענוגים, לא להתענג על ה', אלא לענג את עצמו, באופן שכזה יאמר לו הקב"ה 'מה לך לדרוש ממני דבר עבור ההוצאות שעשית'. וזוהי משמעות 'מלוה ה' חונן דל', מי הוא המלוה לה', זה שחונן לדל. לאדם זה מובטח המשך הפסוק, 'וגמולו ישלם לו', כלומר גם מחיר ההוצאה שהוציא על עצמו ג"כ ישלם לו.

ויש לומר דאותו ענין הוא גם כן בשמחת חתן וכלה, שאין זה כפשוטו רק בשביל צורך החתן והכלה לשמחם, אלא גם ובעיקר צורך שלנו לשמחם, להראות שאנו שמחים עם הריבונו של עולם עם הבית מקדש מעט שנבנה עכשיו, עם הבתים נאמנים והדורות הבאים שיצמחו מזה ויוסיפו חיילים לצבא ה'. וזה לא פחות משמחה ששמח כל איש ירא שמים שיש לו קצת רגש של קדושה, כשחונכים עוד בית מדרש גדול או ישיבה גדולה של מאות בחורים או מתפללים בעירו, ומתמוגג מנחת מריבוי התורה וכבוד התורה. נמצא דשמחת חתן וכלה אין זה שמחה פרטית שלהם, אלא שמחה של הכלל, שמחה ששמחים עם הריבונו של עולם, ויוצאים לקראתם כמו שיוצאים לקראת ספר תורה חדש שמכניסים להיכל.

ומהני טעמא מצאנו שכל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, ובהיפך אם משמחו זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות, כי הנה אורייתא, קוב"ה וישראל חד הם, וכיון שכן, אם משמחו, מראה שהוא שמח מכבוד התורה וכלל ישראל, ומוכיח בעצמו שהוא נמנה עם קהל יראי השם וחושבי שמו ומתענג על ה', ולכן בשכר זאת זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות, וחוט המשולש לא במהרה ינתק. מה שאין כן בהיפך חס ושלום.

(הרב בצלאל יאיר הלפרט, בשם חותנו הגאון הרב יוחנן סופר מערלוי, מחבר 'אמרי סופר'. הובא ב'אגרא דבי הילולא, עמו' רמ)

---

הרב ירחמיאל (איזידור / מיקשה) הכהן קצבורג (קאצבורג) הי"ד, "הרב הגדול בתורה ויראה החרוף ובקי", נולד בסביבות שנת 1879, לאביו, הרב ישראל חיים הכהן קצבורג (אב"ד באליאק-אוזד משנת תשכ"ח. היה בנו של אב"ד טאפאלשאן הרב יהודה דוד צבי הכהן קצבורג, והיה תלמידם של ה'כתב סופר' והרב עזריאל הילדסהיימר).
הרב ירחמיאל התחתן עם מרת רוז'יקה (סידוניה סילקה) בת הרב ישראל הלוי יונגרייז, רבה של נאדאודואר.
היה גיסו של הרב יוסף ישראל דייטש אב"ד באלאשא-יארמוט, מחבר ספר 'בן גרני'.
לאחר פטירת אביו, בשנת תרס"ד מילא את מקומו של אביו, כאב"ד אוזד-בויוק והסביבה. בתקופתו התפתחה הקהילה במהירות. בשנת תרע"א הוציא לאור את ספרו של אביו 'כתבי מהרי"ח', ויחד עם אחיו הרב דוד צבי והרב שלום הי"ד, הוסיף לו הקדמה.
בשנת תרפ"ה (1925), היה הרב אחד משלושת המועמדים להיות רבה של פאפא, והדרשה שנשא שם עשתה רושם רב.
נספה באושוויץ עם נכדו הילד, ישראל חיים רובין, בכ"ב בסיון תש"ד (1944). (יש לציין כי ע"פ ספר 'קהילות הונגריה, עמו' 13: בכ"ז באייר תש"ד (1944), ובספר 'חדש בחדשו' כתב שנספה בכ"ד בסיון). חלק מאחיו ומילדיו נספו בשואה.
בתו ובעלה הרב בצלאל יונה הכהן רובין, מחבר ספר 'דברי הרב ודברי התלמיד', שרדו את השואה וחזרו לגור בקאשוי. בשנת תש"ט היגרו לארה"ב.
מאמרו בעניין השתלת אברי הולדה מאשה לאשה, נדפס ב'פליטה הנשארת', תל תלפיות, ג, עמו' קד.

בעזהשי"ת

שוכ"ט לכבוד הרבנים הגאונים הצדיקים די בכל אתר ואתר הי"ו.

הנה האברך ר' ירמיה בר' משה מסאנטאוו נשא אשה מווייצען הנקראת מרים בת ר' אברהם בשנת תרפ"א ולמספרם 1921 בחודש פעברואר, וישבו יחדיו בחיי צער לערך שבעה שנים במסה ומריבה בקטטות ובזיונות, שציערה אותו בקללות נמרצות בביזות וחרפות ומקללת יולדת בפניו בכל מה שהפה יכול לדבר, וגם לחשוד אותו והוציאה עליו שם רע שהוא רועה זונות רח"ל, ואף על פי שנתברר בעדים כשרים ונאמנים כי שקר ענתה בו, כי בכל יום בזמן שחשדה אותו כי למקום פלוני הוא הולך היו רגליו מוליכות אותו לביהכנ"ס ולביהמ"ד ללמוד שם תורה כמה שעות, והוא מפורסם לאדם חשוב בעל צדקה וגמ"ח ולאיש כשר והגון ונכבד. ואף על פי כן זה האדם לא מצא בה עזר אלא כנגדו, היה מוצא בה מר ממוות, ככה סבל האיש הזה ממנה עד שנת תרפ"ח ולמספרם 1928 בחודש יאנואר, ואזי מרדה על בעלה ועזבה אותו והלכה לה מביתו ויצאה והיתה בבית אחת מקורבותיה, ולערך שמונה חדשים הניחה לו מנוחה שלימה שאינה רוצה בו. ולאחר כך נתיישבה בדעתה לחזור לביתו, אמנם לא להשלים אתו כמו אשה כשירה שעושה רצון בעלה, אלא מצערו עוד יותר מכבראשונה ותמרר את חייו לגרש אותו מביתו למען תוכל לעשות בבית כל חפצה, עד כי הוכרח לנוס מפניה לבית אבותיו, אשר המה גם כן דרים שמה. ויהי בראותה כי אין האיש בביתו ונתקיים מגמתה, תפסה כל כלי הבית שלא בידיעתו ותנהג מן הבית ככל חפצה ותברח לחלוטין ולקחה עמה הכל והלכה לה לגמרי לבלתי שוב תשוב עוד לבעלה, וממאנת לקחת גט פטורין ולא לדור עמו כאורח כל ארעא.

ומאז ועד עתה היו שולחין לה מב"ד חמשה התראות ע"י הרב הגאון אבד"ק סאנטוב נ"י וג' התראות ע"י הגאון מופת הדור מה' מאד ז"ל שתעמוד עם בעלה לדין תורה לברר טענותיה בבית דין מדוע עשתה ככה ומדוע ממאמנת לדור עמו, ואם לא תעמוד לדין תורה תהיה נדונית כמורדת על בעלה. אמנם השמן לב האשה הזאת ואזניה הכבד ועיניה השע, אטומים אזניה משמוע לקול הורים ומורים ונותנת כתף שוררת ומסרבת לעמוד לדין תורה, ובכל פעם היא משנית את דבריה, פעם אומרת אם יתן לה הבעל עשרה שענגע אזי תקבל גט פטורין, ופעם אחרת אומרת שאם ישליש הבעל עשרת אלפים שענגע  ביד בית דין אזי תעמוד עמו לדין תורה, ועיקר כוונתה לעגן את הבעל האיש היקר הזה, ולהבעל אין שום נכסים רק אביו אשר הוא עתור נכסין רק מעות מוזמנים אין לו להשליש ורצה ליתן וועקסלען על הסך הנ"ל שאם יתחייב בנו ע"י הבית דין ליתן מעות אזי יהיה ממה לגבות. אבל האשה אינה רוצית בזה בשום אופן, כי נראה כי כוונתה הוא רק לעגן את בעלה. ויקונן ירמיה על מר גורלו אשר חייו אינם חיים ועדיין מצות פריה ורביה לא קיים כי בנים לא היו להם עד היום והוא דופק לפתוח לו פתחי תשובה אם מותר לקחת לו אשה על אשתו הראשונה נחש הקדמוני ומבקש להתירו מכבלי העיגון של האשה זאת אשר מן הנמנע לו לבלות עוד ימיו ושנותיו כאשר עד עתה.

והנה ממחמת שראוי להשתדל עבור הבעל שהוא איש צעיר בשנים ימי חייו הם לז' שנים והוא מוכרח להיות נדוד בלא אשה מלבד קיום המצות פריה ורביה שלא קיים, הרי לא טוב היות האדם לבדו, וכמו שמובא באבן העזר סי' א' סעי' ח' וזה לשון המחבר: אפילו מי שקיים פריה ורביה מכל מקום אסור לו לעמוד בלא אשה. והובא בב"ש ס"ק י"ג דלדעת הרמב"ם איסור מדרבנן הוא וקרא אסמכתא, והרמב"ן מסופק בזה, והובא בפ"ת ס"ק י"ב דלדעת הרי"ף איסור זה הוא מדאורייתא, והובא בחמ"ח ס"ק י' דהרהור עבירה קשה מלשבת יצרה כמו שכתב התה"ד סי' ס"ג, וכן כתב הגאון מקאוונא שראוי להשתדל ולראות בתקנת הבעל כדי להוציאו מן העיגון ולא יכשל באיסור חמור כל ימיו. וכן כתב בספר שו"ת פנ"י וזה לשונו: אפילו קיים פריה ורביה מכל מקום אסור לו לעמוד בלא אשה. מכל שכן בנידון דידן שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה בוודאי מצוה להזדקק ולחדש בתקנת הבעל כל מה דאפשר על פי התורה. ועיין בטו"ז אבן העזר סי' קי"ט ס"ק י"ד שכתב דבזמנינו שיש חרם דרבינו גרשום שלא לישא ב' נשים, נמצא שהוא יהיה מעוגן כל ימיו, וזה ודאי שראוי לחוש לעיגון שלו, קל וחומר מעיגון של אשה דאקילו חכמים הרבה בעדות אשה, ואם כן קל וחומר בעיגון של איש שהוא מצווה על פריה ורביה. עד כאן לשונו. ובפרט שביקשו אותי הרב הגאון אבד"ק סאנטוב נ"י והגאון המובהק מה' מאד ז"ל שאשתדל עבור האיש הנ"ל ולהתיר מכבלי העיגון, על כן אמרתי לגלות דעתי על פי דעת הפוסקים הראשונים והאחרונים, והנה שריותא דהאי גברא בנוי על ה' טעמים להתיר:
א. משום שהיא מורדת.
ב. משום שהיא מסרבת לעמוד לדין תורה.
ג. משום שהיא אשה רעה בדעותיה.
ד. מפני שהוציאה שם רע עליו שהוא רועה זונות רח"ל.
ה. דאף לשיטת הפוסקים שסוברין דגם במקום מצוה גזר רבינו גרשום מאור הגולה, עם כל זה משום חשש דהרהורי עבירה לכולי עלמא לא גזר.

…

בהא נחיתנא וסלקינא דיש להתיר להנ"ל לישא אשה על אשתו מכל הני טעמים שכתבתי לעיל ומצוה רבה להרבנים הגאונים נ"י לסייע להאברך האומלל ר' ירמיה נ"י להצטרף בצרופא דרבנן ת"ח מופלגים כמו דמבואר בנודע ביהודה ק' סי' ג' ובחה"ש סי' ד' וזה לשון הנודע ביהודה: ולא דוקא רבנים שנתקבלו בקהלות אלא אף לומדים ראוים להוראה וכל אב"ד בעירו יראה לצרף עמו הראוים להצטרף. עד כאן לשונו. וכל דברינו הוא רק אם אינם נגד חוקי המדינה והממשלה,

ועל זה באתי על החתום היום יום עש"ק מו"מ תרצ"ב פה"ק ראצפערטא יצ"ו.

יקותיאל יהודא שעהנפעלד, דומ"ץ דפה, בן הגאון הצדיק ממיהאליפאלווא זצ"ל.

(מכתב מודפס, נדיר, באדיבות בית המכירות תפארת)

---

הרב יקותיאל יהודה שנפלד (זלמן ליב) (שעהנפעלד), בנו של הרב משה יוחנן שנפלד, אב"ד מיהאפאלווא, מחבר ספר 'נחלי מים', שהיה ידוע כגאון וצדיק, מהמקורבים למרן ה'דברי חיים'.

הרב יקותיאל יהודה התחתן עם רבקה, בתו של הרב שאול רוזנברג, אב"ד רצפערט, בעל 'חמדת שאול'.

הרב יקותיאל יהודה היה דיין ומו"צ בראצפערט, ואחר כך מו"צ במיהאפאלווא, כעוזרו של אביו.

שניים מאחיו היו, הרב אברהם שנפלד, מו"צ בקהילת ערמיהאליפאלווא, והרב בנימין שנפלד, אב"ד מיהאלפאלווא.

הרב יקותיאל יהודה נספה בא' בסיון תש"ד באושוויץ, עם רעייתו וילדיהם: יחזקאל, פיידא, משה יוחנן חיים צבי באושוויץ
שרדה בתם מרת טובה, אשת ר' שלמה ריקאווער.

נספו גם אחיה ואחיותיה של הרבנית רבקה: שרה ובעלה הרב משה יהודה עהרנרייך אב"ד ומשפחתם, משפחתו של אחיה ר' משה שלמה, אחותה חיה ובעלה הרב אליעזר ויינברגר אב"ד לעטא ומשפחתם, הרב יהושע אב"ד פ' סט' מיקלוש וראב"ד שאפראן ורעייתו אסתר מלכה ומשפחתם, צביה ובעלה ר' שלום פינקלשטיין, חנה ובעלה הרב הילל רוזנברג אב"ד סילאדי נאדיפאלו ומשפחתם, ואחיה הרב עמרם ממלא מקום אביו בקאצפערט ורעייתו שאשא ומשפחתם.. וכן גיסה הרב שלמה בריסק אב"ד יאנש-האלמא. הי"ד.

מהגה"ק שר התורה מאוסטרובצה שליט"א [זצ"ל] (נשלח לנו לדפוס ע"י הרה"ג ר' יחיאל אברהם בלאנקמאן שליט"א [הי"ד} אבד"ק שעבערשין)

א. לחבר סוף התורה לתחילתה, דהנה בתלמי המלך שינו שכתבו 'אלוקים ברא בראשית', ומבואר במדרש דלמה באמת לא נכתב 'אלוקים ברא בראשית', ואמר דהנה איתא במסכת נדרים, לא יאמר 'לד' קרבן', 'לד' עולה', דשמא ימות ויזכור שם שמים לבטלה, רק יאמר 'קרבן לד", 'עולה לד", לכן מהאי טעמא לא כתיב 'אלוקים ברא בראשית', דחשינן שמא ימות וכו'. והנה בלוחות הראשונים כתיב 'חרות על הלוחות', ואמרו חז"ל אל תקרא 'חרות' אלא 'חירות' ממלאך המות, ואם כן לולא נשתברו הלוחות היה חירות ממלאך המות ולא היתה מיתה בעולם, וזה הסיום 'ולכל היד החזקה וכו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל', ומבואר ברש"י ז"ל שהן שבירת הלוחות, שאמר לו ה' יתברך 'יישר כוחך ששברת', וחזרה המיתה, לכן 'בראשית ברא אלוקים', ולא כתיב 'אלוקים ברא בראשית', שמא ימות כנ"ל, אבל לולי שבירת הלוחות היה יכול לכתוב 'אלוקים ברא בראשית'.

ב. בפרשת נח, על הכתוב 'זה ינחמנו ממעשנו' וכו', ומבואר במדרש, שנח תיקן להם כלי מחרישה. וקשה להבין, וכי בשביל שנח תיקן להם כלי מחרישה תכתוב עליו התורה 'זה ינחמנו'. אך הענין כך, דעשרה דורות מאדם ועד נח עבדו את ד' רק בחיצוניות לבד, מצות אנשים מלומדה, וכמו הזורע בלי חרישה, אין הזריעה שוה כלום, כי מקצת מתקלקל ומקצת יאכלו עופות, אבל כשחורש ומניח הזרעים בפנימיות האדמה אז יצמח בטוב ויהיה תבואה טובה. כן האדם כשעובד בפנימיות הלב לא בחיצוניות לבד, עבודה זאת רצויה לפני ה'. וזה פירוש שתיקן להם כלי מחרשה, פירוש שלימד להם דרך לעבוד בפנימיות הלב, וזה עבודה גדולה וטובה, ולכן זכה שה' שילם לו מידה כנגד מידה, ולקחו ה' לפנימיות התיבה, והפרישו מרע של כל העולם. ושני בני אדם זכו שה' לקח אותם לפנימית להפרישם מבני אדם, שלא להתערב ברע שלהם, נח ומשה. אולם משה רבינו עליו השלום היה גדול מנח, שהיה רק טוב. וזה הפירוש 'ותרא אותו כי טוב הוא', שלא הורגש כלל מרע של כל העולם, ואך בחוץ היה זפת, אבל חומר בפנים, שלא יריח אותו צדיק ריח רע וכו'. אבל נח לא הגיע למעלת משה רבינו עליו השלום, לכן אף שהפרישו ה' מרע הדור, אף על פי כן הריח ריח רע מהדור.

ג. בפרשת וישב, במדרש 'כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל וכו' ואביון בעבור נעלים', ומבואר במדרש שכאשר מכרו את יוסף בעשרים כסף, קנה לו כל אחד ואחד מנעלים. והוא פלא, וכי עד מכירתו של יוסף הלכו יחף ולא היה להם מעות לקנות מנעלים, והלא עשירים גדולים היו השבטים.  אך הענין הוא כך, דידוע שכל מקום שהשראת השכינה שורה, אסור לילך במנעלים, כמו שנאמר במשה רבינו עליו השלום, 'ויאמר לו ה' של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא'. וכן ביריחו אמר המלאך ליהושע 'של נעלך', וכן הכהנים בבית המקדש שקדושת השם היתה שם בהשראת השכינה, היו אסורים לילך במנעלים. והנה קודם מכירת יוסף, שהיו יעקב וכל השבטים הקדושים ביחד, ויוסף הצדיק המקשר הכל עמהם, היה אצלם השכינה כמו בביהמ"ק, והיו אסורים לילך במנעלים. אבל כאשר מכרו את יוסף הצדיק למצרים, אז נסתלקה השכינה משם, והשכינה ירדה עם יוסף למצרים, כמו שכתוב 'ויהי ה' את יוסף', ואז כאשר נתפרדה הקדושה מאותו מקום, הותר להם לילך במנעלים, ואם כן שפיר א הקנו מנעלים.

ד. בפסוק 'ויאמר יהודה מה בצע' וכו', ולהבין זאת, יש לומר דהנה מפני מה לא ידע יעקב אבינו ברוח הקודש שיוסף חי ואחיו מכרו אותו, הוא מפני שאין רוח הקודש שורה אלא מתוך שמחה, ויעקב אבינו היה מתאבל תמיד על יוסף, ולכן לא נחה עליו רוח הקודש ולא ידע. ומפני מה היה מתאבל ולא קיבל תנחומים, כי נגזר על המת שישתכח מן הלב, אבל לא על החי, ולכן לא קיבל לעולם התנחומים והיה מתאבל תמיד. וזאת אמר יהודה לאחיו, 'מה בצע כי נהרג את אחינו', פירוש אם באמת נהרוג את אחינו וכסינו את דמו, הלא אז כשימות יוסף יקבל אבינו תנחומים, וישרה עליו רוח הקודש, ותיכף יוודע לו שאנחנו הרגנו אותו, רק העצה 'לכו ונמכרנו' וגו', ובאמת יהיה חי, רק אבינו יסבור שמת, ולא יקבל תנחומים לעולם, וממילא לא ישרה עליו רוח הקודש.

ה. גבי טומאה הותרה בציבור, אמר בזה על הא דווקא טומאת מת הותרה בציבור ולא טומאת זב. הלא לכאורה טומאת מת חמורה דטעון הזאה שלישי ושביעי. אך הענין כך, דזה שטומאה הותרה בציבור, מפני שכתוב כי אני שוכן בתוך טומאותם, אף על פי שהן טמאים, שכינה ביניהם, כי אף שנטמאו הגוף אבל הנשמה שהיא חלק אלוקי ממעל, לא נטמאת. וזה דווקא בטומאת מת, שבא הטומאה רק מהגוף אבל לא מהנשמה, כי באם שהיתה הנשמה לא היה כלל טומאה, לכן אף שנטמא מכל מקום טומאה הותרה בציבור, כי טומאה שבא מגוף לבד אינה יכולה לגרש הקדושה מהנשמות ישראל, וד' שוכן בתוכם והותרה. מה שאין כן טומאת זב וזבה, שהטומאה בא מגוף ונשמה, לכן נטמא גם הנשמה, פסקה השראת שכינה מהם, ולכן לא הותרה בציבור.

ו. בפרשת פנחס 'ויאמר ה' אל משה עלה הר העברים הזה', ופירש רש"י ז"ל משכבש ארץ סיחון ועוג סבר שהותר הנדר, לכן אמר לו ה' 'עלה'. וקשה לכאורה, למה לא נכתב בפרשת חקת תיכף לאחר שכבש ארץ סיחון ועוג 'עלה אל הר העברים' וגו', למה המתין עד אחר המנין בפרשת פנחס. ונראה בהקדם קושיא אחרת, למה בכל מקום נמנה אפרים קודם מנשה, וכאן בפנחס נמנה מנשה קודם אפרים. אך דמה שנמנה אפרים קודם מנשה הוא מפני שיעקב אבינו עליו השלום אמר 'גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל', שיצא ממנו גדעון, שיעשה הקב"ה נס על ידו. 'אולם אחיו הקטן יגדל ממנו', שיצא ממנו יהושע שינחיל את הארץ לישראל, 'וזרעו יהיה מלא הגוים', שיגדל שמו, שיעמוד השמש בגבעון וירח בעמק אילון. לכן כאשר כבש משה רבינו עליו השלום ארץ סיחון ועוג, סבר שהותר הנדר, והוא יבוא את ישראל וינחיל להם הארץ, ולא יהושע, לכן מנה את מנשה קודם אפרים, וכיון שראה ה' יתברך שהוא מונה את מנשה קודם אפרים, ראה את כוונתו שסבר שהותר הנדר, לכן אמר לו ה' יתברך 'עלה' וגו'.

(כרם, חוברת א, אדר א' תרפ"ז, סי א)

---

הרב יחיאל אברהם בלנקמן (בלאנקמאן) זצ"ל הי"ד, נולד בסביבות שנת תרמ"ח (1888) להוריו ב"ר שמואל ומרת חנה הדסה בלנקמן מאוסטרובצה.

הרב יחיאל אברהם היה תלמיד מובהק של הגאון הקדוש האדמו"ר מאוסטרובצא הרב מאיר יחיאל הלוי זצ"ל.

הרב יחיאל אברהם היה מחשובי הרבנים בפולין שהתפרסם במוחו החריף. ובהיותו סופר ונואם מצוין, שדרשותיו השאירו רושם רב על שומעיו.

הרב פירסם חידושי תורה בכתבי עת תורניים רבים ומגוונים, ובהם: הפרדס (שנה ב, תר"פ, חלק א, קו' ב, סי' טז, שם, קו' ו, סי' סא; שם, חלק ב, קו' א, סי' י, קו' ב, סי' טז, קו' ג סי' לב. חלק ג, חו' ו, סיון תרפ"א, סי' נד, חלק ד, חו' ב, סי' קכב), אוהל מועד, איזביצא (שנה א, קו' א, סי' פ; שנה ב, סי' קנו; שנה ג סי' יג, סי' כח וסי' לה; שנה ו סי' כו); אהל תורה' (קראקא תרפ"ח, קונטרס א, סי' עז, קכג וקמא); קול תורה (שנה ג, קו' א-ב, סי' יג; שנה ד, חוב' טו סי' ב); כתר תורה, רדומסק (שנה ח, חו' א, סי' ז; שנה ט, חשון תרצ"ט, סי' ו); מכתב שכתב לדודו הרב שמואל זאב שלזינגר בענין פרה אדומה, יצא לאור בקובץ תורני מרכזי 'זכרון אריה' (חו' ח, ניסן תשמ"ט, הוצאת איחוד מוסדות גור בארץ ישראל, עמו' לה); דבר בעתו, א, סי' מב; קונטרס זכרון קדושים, חידושי הגרי"ז יוסקביץ, עמו' קס; מרגניתא דרבי מאיר (מהדורה חדשה, הוצאת מכון להנצחת מורשת חכמי פולין (א -רח, רנו, רפו, שז, שטז שכט, שסז, שע, שעא, שעב, שעג, ב – רסב); תלפיות, חוב' ב – סי' יב; עטרת תפארת (עטרת חכמים, שנה א, חוב' ב, סי' כ); הכרם (אדר א תרפ"ז, חוב' א, סי' א – בשם הרבי מאוסטרובצה, וסי' ה; חוב' ב, סי' טו); כרם שלמה, שנה כ קונטרס ט, אלול תשנ"ז, עמו' כז; רבי מאיר שפירא – במשנה באומר ובמעש, א, עמו' 230; תורת העולות, עמו' צו-צז; ספר 'אור המאיר', קונטרס אחרון, סי' מז; אודים מאש, אש התורה, עמו' שא. חידוש ממנו הובא בקובץ 'יגדיל תורה', ווארשא (והודפס בספר 'ישיבת חכמי לובלין הישיבה ומיסדה, ב, עמו' פה, ובספר 'במשנת הגאון… רבי מנחם זעמבא', עמו' לט). קושיא ממנו הופיעה בשו"ת חבצלת השרון (יו"ד, א, סי' פג). הובא גם בשו"ת מקדש השם (א סי' מח, ב סי' כא). חידוש ממנו הוזכר באבני שמואל, מאת הרב שמואל אהרן הלוי פרדס, עמו' נו.

הרב יחיאל אברהם התחתן עם מרת רחל'ה בת הגאון הרב שמואל שלמה ברוין אב"ד ליקווא (לוקובה). בנם, ר' מאיר הי"ד, היה ממצטייני התלמידים ב'ישיבת חכמי לובלין', בתורה ובחכמה. הוא היה גם צייר מוכשר, וציורו 'בית המדרש' הוצב בישיבה ורבים התפעלו מהרמה האמנותית הגבוהה של הציור. עם פטירת ראש הישיבה, המהר"ם שפירא זצ"ל, היה הנער ר' מאיר מראשי המספידים.

הרב יחיאל אברהם כיהן שנים רבות כסגן הרב וכראש הישיבה שניהל חותנו בלוקובה. לאחר פטירת חותנו, מילא הרב יחיאל אברהם את מקומו ברבנות לוקובה. משנת תרפ"ד הוא נבחר, בהמלצת רבו, לכהן כרב העיירה שרבשין, השוכנת בין זמושץ' ולובלין. בעקבות כך, כתב האדמו"ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב הי"ד ברכה לבני קהילת שברשין: 'אור גדול עלה בשברשין. צהלי ורוני יושבת שברשין כי גדול בקרבך'.

על פי עדותו של מר י' בורנשטיין, (מתוך 'דאס נייע לעבן', ורשה, 12.10.1948) שהובא בספר אוסטרובצה עמו' 295, נלקחו, באקציה בי"א חשון תש"ג (1942), הרב, אשתו רחל'ה, בנם מאיר ואשתו, עם עוד מאה ושמנים יהודים מקהילת שברשין, והובלו לבית העלמין. "הובילו אותם לבית העלמין, וציוו עליהם לכרות קבר ענק, ולרדת לתוכו. הרב ביקש מהגרמנים רשות לומר כמה מילים לעדתו. עשרים דקות דיבר הרב אל בני עדתו, התפלל אתם ואמר את הוידוי'. בעת זעקו 'שמע ישראל' החלו הגרמנים ימ"ש לירות לתוך קבר האחים הגדול, ומיד החלו לכסות את הקבר באדמה, כשרבים מהנרצחים עוד הראו סימני חיים".

הן כל יקר ראתה עיני מעשה ידי אומן איש באנשים ה"ה ידידי הרבני המופלג בתורה ויראת יא"מ הישיש כש"ת מו"ה ר' שמואל בר' דוב ליאצקי מפה קהילתנו שקבע עתים לתורה ולתעודה, ויגע ועמל ומצא כדי מדתו בספרו שקרא אותו בשם 'חקר שמואל' ושמואל בקוראי שמו, לבאר ולהבין את דברי רבותינו ז"ל בדעת ובתבונה כפי שחננו ד' ולמצא במדה הגונה את הפנינים היקרים הצפון בדברי רבותינו ז"ל בכדי לקרב לב בנים לאביהם שבשמים; וכאשר המחבר היקר הנ"ל רוצה לקבוע דבריו בדפוס למען יעמדו ימים רבים, בכדי לזכות את נפשו ולעשות לו מזכרת נצח, וגם לזכות את הרבים, על כן הנני בזה עם הספר להודיע בשעת בת רבים, כי דבריו ישרים ונכוחים למבין דעת ומבאר דברי רבותינו ז"ל בהשכל ובדרך ישרה, לקרב הדבר אל הדעת וההגיון; ולבקש גם מאת נדיבי עמנו כי יהיו למסייע שיש בו ממש, בכדי שיוכל למלאות מבוקשתו בזה שיביאו ברכה לתוך בתיהם ספרו הנחמד הנ"ל הראוי לכל נפש, הנכתב בלשון צח ונקי, ונוצר תאנה יאכל פריה ולהחזיק במעוז התורה ולהאדירה. וד' יהיה בעזרו להוציא מחשבתו לפועל ולמען כבוד התורה וכבוד המחבר הישיש הנ"ל באתי על החתום א' לסדר 'ונתתי שלום בארץ', כ"ח למטמונים תרפ"ז חפ"ק פה אורלי.
נאום אלי' נח בהרה"ג רי"י זמלה"ה היילפרן החונה פה ק"ק הנ"ל.

(הסכמה לספר 'חקר שמואל')

אגב אורחיא, אביא את אשר שמעתי מכבוד מורי ורבי המאור הגדול אב"ד דעירנו, ר' אליהו נח הלפרין שליט"א [הי"ד], על פסוק (במדבר כה,יא): פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם' וגו', ופירש רש"י ז"ל: לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא השבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן.

והנה צריך להבין:
א] מה בכך שאבי אמו פיטם עגלים לעכו"ם? הלא פנחס היה צדיק ועשה דבר טוב לבער הרע מישראל, ובשביל שהרג את זמרי נעצרה המגפה מישראל, ולמה היו מבזים אותו?
ב] מה תיקן רש"י ז"ל בפירושו 'לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן', וכי השבטים שהיו מבזים אותו לא ידעו שהוא גם כן בן אלעזר ונכד אהרן. וכי כשהיה נכד אהרן לא היה גם כן נכד יתרו?
ג] איך זכה פנחס במה שהרג את זמרי שהחזיק לו הקב"ה טובה ופירש לו שלומותיו לו ולזרעו אחריו?

והנה עיקר תמצית ביאורי שמעתי מכבוד מורי ורבי הרב שליט"א [הי"ד], אך אנכי בעניי אחזתי את דרכי להאריך מעט בלשוני, והוספתי נופך משלי. וטרם אבאר הנ"ל אביא משנה אחת ממסכת ברכות (נד, א) דתנן: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, שנאמר: 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך' (דברים ו,ה), 'בכל לבבך' – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע וכו'. והנה צריך להבין:
א] דאמר 'ביצר טוב', מה זה בא התנא להשמיענו, פשיטא, וכי מי לא ידע שאהבת ה' היא על ידי יצר טוב, הלא כל עבודת ה' היא על ידי יצר טוב.
ב] איך יכול לאהוב את ה' ביצר הרע?

אך הנה זה ידוע כי האומה הישראלית נבדלת משאר האומות, שבעים אומות, במדות טובות אשר נחלו מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב עליהם השלום, והם רחמנים בני רחמנים, יען כי דם אבותיהם נוזל בהם. ושאר האומות שבעים אומות, יען אשר אבותיהם היו אכזרים, לכן הנחילו גם כן את מדותיהם הרעות לבניהם אחריהם. לכן מצינו בפרשת חיי שרה שהשביע אברהם אבינו את אליעזר עבדו 'לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו, כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק' (בראשית כד, ג-ד), יען אשר ידע כי אנשי כנען נחלו מאבותיהם מדות רעות, וירא שינחילו את המדות הרעות לבניהם אחריהם, אך את בני משפחתו ידע, אף כי גם הם עובדי אלילים המה, אך בין אדם לחברו אין בהם כל כך מדות רעות, יען כי ממשפחת שם יצאו, ובוודאי הנחיל לבניו מדות טובות. ויען כי אבותינו עליהם השלום נזהרו מאד להתערב עם שאר האומות, אשר להם מדת האכזריות במדה מרובה. לכן גם האומה הישראלית נבדלת משאר האומות במדת רחמנות. אך זה רק בכלל האומה הישראלית, אבל בפרט, אין מדת האחד דומה למדת רעהו, יש אשר אצלו מדת הרחמנות במדה מרובה, יותר ממדת ערך הכללי, ויש גם כן אשר מדת האכזריות אצלם יותר מכפי ערך מדת הכלל. והסיבה לזה היא התערבות המשפחות… אך כל איש יכול לשנות את טבעו במעשיו הטובים, היינו אם יתגבר על יצרו ויתרחק בכל כוחו ממדות הרעות איזה פעמים, אז ההרגל נעשה טבע וישתנה טבעו לטוב, ועל איש כזה אמרו חז"ל בפרקי אבות (פרק ד משנה א): 'איזהו גבור הכובש את יצרו', ואף כי מדת הרחמנות היא מדה טובה מאד, אך לפעמים בכדי לקיים מצות ה' מחויב גם כן לשנות את טבעו ממדת רחמנות לאכזריות. כמו שמצינו באברהם אבינו עליו השלום שהיה בטבעו רחמני, וכשאמר לו הקב"ה: 'קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו לעולה' (בראשית כב,ב), שינה את טבעו הנולד עמו, וגם את טבע האב לרחם על בנו, 'ויקח את המאכלת לשחוט את בנו' (בראשית כב, י), וזה הוא ניסיון גדול אשר אין ביד כל איש לעמוד בניסיון כזה, כדמצינו בשאול המלך שהיה בטבעו רך לב, והיתה בו מדת הרחמים במדה מרובה, כשאמר לו שמואל הנביא בדבר ה' (שמואל א טו.ג): 'לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור', והוא ריחם על מיטב הצאן והבקר, אף כי כוונתו היתה לזבוח לה', וגם על אגג מלך עמלק ריחם ולא הרגו, לכן נענש וניטלה המלוכה ממנו. וגם מצינו במלכים (א כ, לה-לו) דכתיב: 'ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל־רעהו בדבר ה' הכיני נא וימאן האיש להכתוֹ, ויאמר לו יען אשר לא־שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה וילך מאצלו וימצאהו האריה ויכהו', הרי נראה מזה את גודל העונש האיש, אשר יעבור על מצוות ה', ואינו רוצה לשנות את טבעו אפילו ממדת רחמנות לאכזריות, וכל שכן מאכזריות לרחמנות.
וזה הוא לפי עניות דעתי שאמר התנא 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך' – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע, רצה לומר, בין במדת רחמנות שיש לך על פי טבע, אשר הם תחת יד יצר טוב, ובין במדות אכזריות שיש לך על פי טבע, אשר הם תחת יד יצר הרע, תאהב את ה', היינו אם תצטווה בדבר ה' לשנות את טבעך לא תעבור על דבר ה' אף כי הוא נגד טבעך.

ועתה נחזור לענייננו, הנה השבטים כשראו את פנחס שהרג שתי נפשות, התפלאו מאד ולא יכלו להאמין, ואמרו איך יכלו להאמין שפנחס בן אלעזר נכד אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, ובוודאי הנחיל את מדותיו לבנו ולנכדו, והוא פנחס גם כן היה ידוע לכל במדת הרחמנות אשר על פי טבעו, ואיך יהיה ביכולתו לשנות את טבעו ולאחוז את מדת האכזריות להרוג את הנפש, ואיזה נפש! נשיא שבט מישראל? ואף כי דרך האיש להרגיש אהבה לאיש מבני אומתו. לכן גמרו בדעתן, שהסיבה לזה היא יען אשר אבי אמו היה עובד אלילים, אשר הם בטבעם אכזריים, והנחיל גם לנכדו פנחס את מדת אכזריותו. וזה הוא שאמרו: 'הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעכו"ם והרג נשיא שבט מישראל', רצה לומר, זו היא הסיבה שהרג את זמרי, יען כי דם אבותיו מצד אמו אשר היו עובדי אלילים נוזל בו. לכן בא הכתוב והעיד עליו בדבר ה': 'פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן', שהיתה בו מדת רחמנות במדה מרובה על פי טבע, יען כי הוא במעשיו הטובים התחזק והפך כבר את מדת מאכזריות אשר נחל מצד אבי אמו למדת רחמנות, ולא נשאר בו מאכזריות אשר נחל מצד אמו כלום, וזה שהרג את זמרי, הוא בקנאו את קנאת ה' צבאות ושינה את טבעו ממדת רחמנות לאכזריות, 'לכן הנני נותן לו את בריתי שלום'.

(ר' שמואל ליאצקי, 'חקר שמואל', עמו' 70-68)

---

הרב אליהו נח הלפרין (היילפרן) הי"ד נולד במלניק שבליטא בשנת תרמ"ו (1886) לאביו, הרב יעקב ישראל אב"ד מעלניק ונכד הרב אליהו נח אב"ד אסטרין וסעמייאטיץ (חתנו של הרב יצחק יהושע מקהילת קארעליטש, מחבר ביאור 'בית ישראל' על הגדה של פסח, מינסק תקצ"ו). הוא היה מצאצאיו של הרב אברהם, אחיו של הגר"א, וקרוב משפחתם של הרב מרדכ גימפל יפה מרוז'ינוי ושל הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
כבר בצעירותו למד הרב אליהו נח בהתמדה עצומה בבית המדרש במלניק, התקבל ללמוד בישיבת וואלוז'ין, ונמנה על עשרת אברכי 'כולל ברודסקי', בה למדו רק בחירי הישיבה. לאחר חמש שנות לימודים בישיבה הוסמך בידי ראש הישיבה, הגאון הרב רפאל שפירא. הרב אליהו נח נשא לאשא את הרבנית דאבא הלפרין בת ר' חיים, ונולדו להם עשרה ילדים.
הרב כתב דברי תורה רבים שנשארו בכתב יד וכמעט כולם אבדו בשואה.
הרב אליהו נח מוזכר בספר 'מכותבי ראי"ה' כמי שכתב לרב קוק.

בתחילה כיהן לזמן קצר לרב בעיירה לבידוב שסביבות וילנה. לאחר פטירת אביו, נבחר הרב אליהו נח למלא את מקומו ברבנות מלניק, ולאחר שנה עבר לכהן ברבנות העיר אורלה (אורלא ביעלסק). במשך שלושים ושתיים שנה כיהן שם ברבנות והתחבב על בני קהילתו. הוא פעל רבות לסייע לעניי העיר במתן צדקה והסתכן פעם אחר פעם בשתדלנות בפני השלטונות הפולניים לטובת הנזקקים. הרב נמנה על חובבי ציון, תמך בתנועת 'המזרחי', ועודד את העלייה לארץ ישראל. הרב התכונן לעלות לגור בארץ ישראל, ואף שלח לשם את אחת מבנותיו, אך בשל פרוץ מלחמת נעולם השנייה לא זכה להוציא לפועל את תוכניתו. בתחילת המלחמה הצליח הרב לברוח מעירו, נדד כפליט בין יערות ודרכים משובשות, והגיע לביאליסטוק.

יחד עם שרידי היהודים בגטו ביאליסטוק נשלח הרב למחנה ההשמדה טרבלינקה, שם  נהרג עקה"ש בה' באדר א תש"ג (1943). גם הרבנית ורוב ילדיהם נהרגו עקה"ש, ובהם:

• ר' אברהם שמחה יחד עם אשתו שרה (לבית טננבוים) וביתם ליבא
• ביילע רחל אלמנת הרב אברהם שילקוביץ, ובנם מנחם
• דבורה ובעלה ר' אברהם רוזנבלום
• שרה
• התאומים: ר' יעקב ישראל ור' חיים

שרדו:
בנם הרשל שהיגר לארגנטינה, בתם חוה אווה אשת נתן ברוטמן. בתם רייזל שושנה אשת הרב יהושע כהן, ובתם חנה בלומה אשת אליהו שטרק,

אחיו, הרב נפתלי הערץ מאיר הלפרין, חיבר את הספרים 'לב אבות' על פרקי אבות (פרקים א-ב), 'שדה נפתלי' 'כרם נפתלי' על הש"ס בהלכה ובהגדה, ושו"ת 'תל תלפיות'. עלה לארץ ישראל ונפטר בירושלים בי' באלול תש"ב.

'ותמת שרה בקרית ארבע', איתא בספר ציוני על התורה בשם גדול אחד, אל תקרי 'קרית ארבע' אלא 'קריאת ארבע', והובא בילקוט ראובני. שמעתי מגיסי הגאון הצדיק הרב מיכאל פרעסבורגער זצוק"ל ראב"ד דק"ק פאפא לפרש דהנה בפסחים (דף נו, א) אמר רבי שמעון בן לקיש: 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם' (בראשית מט,א) ביקש יעקב לגלונו לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חם ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. ופירש רש"י: 'שמע ישראל', לאביהם היו אומרים, ומאז אנו אומרים 'שמע ישראל'. אבל עד יעקב כשהיו מקבלים עליהם עול מלכות שמים היו אומרים רק ארבע תיבות 'ה' אלהינו ה' אחד'. ובשעת יציאת נשמתה של שרה קיבלה עליה עול מלכות שמים בארבע תיבות אלו. וזהו שדרשו: אל תקרא בקרית ארבע אלא בקריאת ארבע תיבות אלו 'ה' אלהינו ה' אחד'. ועיין בילקוט ראובני בשם מדרש הנעלם: 'ותמת שרה בקרית ארבע' דא קריאת שמע, דלא מיתת האי צדקת על ידי נחש אלא נפקת רוחא דילה בקריאת שמע.

(בית ישראל, [א], על התורה ולקוטים שונים, עמו' כג; ספר תפארת יוסף, קונטרס בית דוד, עמו' כ)

'ויעברו ימי בכיתו, וידבר יוסף אל בית פרעה לאמר אם נא מצאתי חן בעיניכם דברו נא באזני פרעה לאמר' (בראשית נ,ד). והקשו בעלי התוספות, מדוע לא בא יוסף בעצמו אל פרעה לבקש בקשתו, אלא שלח אליו שלוחים. ונראה ליישב, דהנה לעיל פירש רש"י על הפסוק: 'וישלח פרעה ויקרא את יוסף וירצהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו ויבא אל פרעה' (בראשית מא,יד) מפני כבוד המלכות, מכאן שאין לבוא לפני המלך כשאינו מגולח. וכתב המחבר בשולחן ערוך יורה דעה (סימן שמא, סעיף ה): כל זמן שלא נקבר המת אינו חולץ מנעל וכו', אבל אסור לישב וכו'. וכתב הרמ"א: ויש אומרים דאסור ברחיצה ותספורת. והנה כבר עברו שבעים יום מעת שנפטר יעקב אבינו, כדכתיב: 'וימלאו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים, ויבכו אותו מצרים שבעים יום' (בראשית נ,ג), וכל אותו הזמן הזה אסור היה יוסף בתגלחת, שהרי מתו מוטל לפניו ועדיין לא הובא לקבורה. וכן נפסק בשולחן ערוך (סימן שצ, סעיף ד), על כל המתים מגלח לאחר שלושים יום, על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבירו.
והשתא אתא שפיר הא דשלח יוסף לבקש בקשתו על ידי שליח ולא הלך בעצמו, מכיון שאין לבוא לפני המלך בשיער מגודל פרע.

(בית ישראל השלם בשם הגאון ר' מיכאל פרסבורגר הי"ד)

'הא לחמא עניא'. ויש אומרים: 'כהא לחמא'. והביא מורי חמי רבינו בעל תפארת יוסף זי"ע ראיה לנוסח זה, דהנה קשיא רישא אסיפא, ברישא אמר: 'כל דצריך ייתי ויפסח', משמע שבזמן הבית מדבר. ובסיפא אמר: 'השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל', הרי דמייר אחר החורבן. לפיכך צריכין אנו לומר, שבעל ההגדה מספר על פסח מצרים, שאכלו את הפסח ועדיין לא היו בארץ ישראל…
וגיסי הגאון המפורסם הרב מיכאל פרעסבורגער, אב"ד דק"ק פאפא, זי"ע, פירש על פי מאי דאיתא בתרגום יונתן לשמות יט,ד: 'ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי' – וטעינת יתכון על גננין הי כעל גדפין נשרין מן פילוסין ואובילית יתכון לאתר בית מוקדשא למעבד תמן פסחא. ופירש המפרש: שהוליכם להר המוריה, ושם עשו הפסח והמזבח, וחזרו לרעמסס בשעה קלה. עכ"ל. נמצא שאכלו את הפסח בהר המוריה, ולכן ביקשו: 'לשנה הבאה בני חורין', ולא היו צריכים לבקש: 'לשנה הבאה בארעא דישראל', כי אם בשעה שאכללו את הסעודה קודם אכילת הפסח. עד כאן דברי גיסי זצ"ל.

(בית ישראל השלם, חלק ו, מאת רבי ישראל טויסיג, עמו' עא-עב; בית ישראל, [א], על התורה ולקוטים שונים, עמו' סד; תפארת אהרן', קונטרס בית דוד, עמו' כח)

'זכר לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב' (דברים ט,כז). שמעתי מגיסי הגאון ר' מיכאל פרעסבורגער אב"ד בק"ק פאפא, הי"ד, ששמע מחמיו הגאון ר' שמואל הלוי וויינבערגער אב"ד סערדהעלי זצ"ל, בברית מילה של בן אחי מוהר"ר יצחק הי"ד. איתא במדרש (דברים רבה ג, טו) אמר לפניו משה: חשוב אותם כסדום, מה אמרת לאברהם? 'ויאמר ה' אם אמצא בסדם חמשים צדיקם בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם' (בראשית יח,כו), וויתרת לו עד עשרה. מנין, שנאמר: 'ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם אולי ימצאון שם עשרה, ויאמר לא אשחית בעבור העשרה' (שם יח,לב). ואני מעמיד לך מאלו שמונים צדיקים. אמר לו: העמד. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הרי שבעים הזקנים, דכתיב: 'ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו ולקחת אתם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך, וירדתי ודברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם, ולא תשא אתה לבדך' (במדבר יא,טז-יז), אהרן, נדב ואביהוא, אלעזר ואיתמר, פנחס וכלב, הרי שבעים ושבעה. אמר לו הקב":ה הא משה היכן עוד שלשה צדיקים? ולא היה מוצא. אמר לפניו: ריבונו של עולם, אם הללו בחיים ואינם יכולים לעמוד להם בפרצה הזו, יעמדו המתים. אמר לפניו: עשה בזכות שלשה אבות, והרי שמונים. 'זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך' (שמות לב,יג). כיון שהזכיר משה זכות אבות, מיד אמר לו: 'סלחתי כדברך' (במדבר יד,כ). כיון שעמד שלמה וראה שהזכיר משה שבעים ושבעה צדיקים חיים ולא הועיל כלום, אילולי שהזכיר זכות שלשת אבות שהיו מתים, התחיל אומר: ושבח אני את המתים שכבר מתו, מן החיים אשר המה חיים עדנה (קהלת ד,ב). עד כאן לשון המדרש.
ויש להבין, מנין למד שלמה שהמתים משובחים יותר מן החיים, שמא שווים הם, אלא שלא נמצאו שלשה צדיקים חיים והוצרך משה להעמיד לפני הקב"ה שלשה צדיקים מתים כדי להשלים מנין שמונים?
ופירש בספר 'זרע יעקב', דלכאורה קשה: פתח בעשרה צדיקים וסיים בשמונים? אלא כך אמר משה: שבט לוי לא חטא בעגל, נשארו אחד עשר שבטים שחטאו, אעמיד כנגדם מאה ועשר צדיקים – עשרה כנגד כל שבט – ויכפרו על עוונם; והרי יש להם זכות שלשת אבות, שכל אחד מהם שקול כנגד עשרה, אצרף להם עוד שמונים צדיקים מן החיים ויהיו מאה ועשר. אמנם כשעמד משה למנין, לא מצא אלא שבעים ושבעה בלבד, וחסרו לו עוד שלש, כדי להשלים שמונים, התחיל לבקש: עשה בזכות שלשת אבות. כלומר: מלבד מה שהאבות שקולים כנגד שלשים צדיקים, יש לצרף זכות עצמם שהם שלשה וביחד הרי כאן שלשים ושלשה, ובסך הכל יש גאן מאה ועשר צדיקים שיכפרו על אחד עשר שבטים. והסכים הקב"ה על ידו, ואמר לו: 'סלחתי כדברך'. מכאן למד שלמה שהמתים משובחים מן החיים, שכל אחד מן הצדיקים המתים שקול כנגד אחד עשר מן הצדיקים החיים. וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום: 'גל עיני ואביטה' (תהלים קיט, יח). רצה לומר: בזכות האבות הקדושים, שנקראו 'עינים', והם שקולים כנגד שלושים ושלשה צדיקים, נמחל לישראל על עוון העגל וניתנו להם הלוחות האחרונים.
עד כאן שמעתי מגיסי זצ"ל.

(בית ישראל השלם, ה, עמו' מט-נ)

---

תניא ר' אליעזר אומר אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר וכו', אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו שנאמר 'קימו וקבלו', קימו למעלה מה שקיבלו למטה. אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית ליה פרכא (מגילה דף ז' ע"א). הקשו בתוספות וקשה דשמואל מי ליכא פירכא, דהא רבא גופיה הוא דאמר פרק רבי עקיבא (שבת דף פ"ח ע"א), אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב 'קימו וקבלו היהודים', קיימו מה שקבלו כבר. ותירץ, דלכאורה קשה מה מהני מה שקיבלו התורה בימי אחשורוש שנית, הא המפרשים האריכו בהבנת הדבר איך יוכלו האבות לקבל חוב על זרעם. בשלמא במתן תורה כתיב בפרשת נצבים (דברים כט,יד) 'כי את אשר ישנו פה' וכו' 'ואת אשר איננו פה עמנו היום', פירש רש"י ואף עם דורות העתידים להיות, אבל בימי אחשורוש קשה איך יוכלו האבות לקבל התורה על זרעם. על כן צריך לפרש שגם בימי אחשורוש קיבלו עליהם כל הנשמות שעתידים להיות כמו במתן תורה, והאיך אנו יודעים זאת, אלא על כרחך אסתר ברוח הקודש נאמרה. וזו כונת הגמרא 'קיימו למעלה' כל הנשמות שעתידים לבא לעולם את התורה, 'מה שקיבלו למטה'. ועל כן רבא דמפרש במסכת שבת (דף פ"ח) 'קיימו מה שקיבלו כבר', כוונתו על דרך שמפרש שמואל 'קימו למעלה מה שקיבלו למטה', דבלי זאת לא מהני הקבלה על הדורות הבאים.

(ספר בית ישראל השלם, ז, חידושי אגדות, מגילה ז)

---

.

הרב מיכאל פרסבורגר הי"ד, אב"ד פאפא, נולד בשנת תרמ"א (או תרל"ט), לאביו, הרב הגאון ר' יוסף פרסבורגר (דומ"צ בקהילת מטרסדורף, מחבר הספר 'תפארת יוסף' וחתנו של אב"ד מטרסדורף, הרב אהרן זינגר, מחבר הספר 'תפארת אהרן'), ואחיו של הרב אהרן פרסבורגר הי"ד, אב"ד באניהאד.

בספר 'על ישראל הדרתו', מזכרונות הג"ר ישראל טויסיג זצ"ל ממאטעסדארף, מסופר כי שני האחים היו מתפלפלים בלהט עם אביהם, הרב יוסף, במשך כל היום בלימודם, עד שהשכנים הנכרים היו אומרים שאינם מבינים למה בבית הרב מתקוטטים כל היום.

הרב סבל מפרנסה דחוקה, ושני בניו החליטו לסייע לאביהם באמצעות נסיעה לעיר וינה, לעסוק שם במסחר. כשנודע הדבר לאביהם, הוא קרא להם ואמר: 'אם תלכו לעסוק בפרקמטיא, אני אשב שבעה ואתאבל עליכם, ושוב לא תוכלו לראות פני'. דברים אלו עשו רושם חזק בנפש בניו, והם נשארו ללמוד בישיבה, ובהמשך התפרסמו בכל מדינת הונגריה, כתלמידי חכמים מופלגים, מגדולי ההוראה בדור שלהם.

הרב מיכאל היה תלמידם של הרב שמחה בונם עהרנפלד ושל ה'שבט סופר', הרב שמחה בונם סופר, אב"ד פרסבורג.

הרב מיכאל התחתן בשנת תשס"ה (1905) עם מרת הנלה [חנה פיגא] בת הגאון רבי שמואל לוי ויינברגר, לימים, אב"ד סרדיהאלי (חתנו של הגאון רבי הלל מקאלאמיי). לאחר נישואיו היה סמוך על שולחן חותנו בבאניה. בשנת תרס"ה מונה הרב מיכאל לדיין בנאדי באניה, לאחר שחותנו עבר לסרדיהאלי. משנת תרס"ט כיהן כאב"ד ערדע-באניא, וכעבור זמן קצר, התקבל הרב מיכאל לכהן כדיין בפאפא.

גיסו הרב ישראל טויסיג כתב בספריו כי אנשי קהילת פאפא התנו מראש עם הרב, והחתימו אותו על חוזה שהוא מתחייב להתפלל בבית הכנסת של הקהילה. אולם לאחר שהתקבל למשרת דיין בקהילת פאפא, לא הלך הרב להתפלל שם. בני הקהילה איימו כי אם ימנע מללכת לבית הכנסת, יהיה עליו לעזוב ולוותר על משרתו, אך הרב אמר כי הוא לא ילך לשם, אפילו אם הוא יפסיד בשל כך את משרתו. כאשר שאלו אותו אנשי העיר, אם כן למה חתם על החוזה, אם לא היה בדעתו ללכת ולקיים את הבטחתו, השיב להם, כי הוא התחייב רק ללכת אל 'בית הכנסת', אבל מכיוון שאין להם 'בית כנסת', רק 'טעמפעל', היות והבימה שם הייתה ממוקמת ליד ארון הקודש, כמנהג הרפורמים, על זה מעולם לא התחייב. העניין עורר ויכוחים בתוך הקהילה, ובסופו של דבר ראש הקהילה פוטר, הרב נותר במשרתו, והבימה בבית הכנסת הוצבה במקומה במרכז בית הכנסת.

במקור נוסף נכתב כי הרב מיכאל קרא לאביו שיבוא לעזרתו. אביו נסע מיד לפאפא, דרש שם ב'חברת ש"ס', ולא הזכיר דבר מעניין מיקום הבימה בבית הכנסת. עם זאת, דבריו חוצבי-הלהבות אש השאירו רושם עמוק בלב ראשי הקהילה, ובעקבות כך, הם החליטו להעביר את הבימה לאמצע בית הכנסת, על מנת שהרב מיכאל יסכים להיכנס לבית הכנסת.

הרב מיכאל פרסבורגר כיהן כדיין וראש ישיבה מפורסמת בפאפא, ובהמשך כיהן כאב"ד בפאפא. תקופת רבנותו בפאפא ארכה למעלה משלושים שנה, עד לשואה.

הגאון הישיש רבי יעקב יצחק ניימן, כתב כי היה רגיל לבוא לפני הרב מיכאל פרסבורגר להציג לפניו את ספיקותיו בלימוד 'ולהשתעשע מבושם חידושי תורתו'. הרב מיכאל עמד בקשרי ידידות עם הרב הגאון בעל 'ויגד יעקב' מפאפא, ובנו בעל 'ויחי יוסף', שהתייעצו אתו בענייני הלכה, ובפרט בענייני המקוואות שבעיר שלהם. גם הרב הגאון ר' דירנפעלד הי"ד מפאפא התייעץ עם הרב רבי מיכאל כאשר התעוררו אצלו ספיקות וקושיות במהלך לימוד שו"ת 'חתם סופר'.

הרב מיכאל פרסבורגר הי"ד נספה במחנה אושוויץ, בי"ז בתמוז תש"ד, ביחד עם בני קהילתו ויחד עם כל משפחתו: בנו, הלל (עם אשתו בניו), בנו הבחור אהרן, בתו רייזל ובעלה הרב שמעון וואכטל. הי"ד.

רוב חידושיו אבדו, וגיסו, הרב ישראל טויסיג, הדפיס חידושים משמו, לעילוי נשמתו, 'כיון שבעוה"ר לא נשאר ממנו ומכל יו"ח שנספו על קדה"ש הי"ד' (סוף ספר 'תפארת אהרן').

הרב טויסיג בספרו 'בית ישראל' תנינא, ב, פרסם חידושים על מסכת בבא מציעא, בחיבור בשם 'נר מיכאל' לעילוי נשמת גיסו, 'הגאון הצדיק המפורסם רבי מיכאל פרעסבורגער ראב"ד דק"ק פאפא הי"ד, בנו של מו"ח הגאון בעל תפארת יוסף ממאטטערסדארף זצוק"ל אשר פגעו בו (ובאשתו ובשני בניו, הרבני מוהר"ר הלל, עם אשתו ובניו, והבחור אהרן, ובבתו הרבנית מרת ריזל עם בעלה הרב הגאון ר' שמעון ווכטל) ידי הארורים בימי ההשמדה הנוראה ועלה על המוקד בקדושה ובטהרה ביום המר והנמהר שבעה עשר בתמוז יחד עם כל בני קהילתו הי"ד ולא זכה לקבורה, ולא נספד כהלכה. על כן מצאתי לי לחוב קדוש לחרות בעט ברזל ועופרת דברים אחדים מחידושיי לזכרו הקדוש'.