עצות לחינוך הבנים בדרך התורה / הרב אברהם דב טרנא הי"ד
אל הקורא
הנה ידוע, כי עניין חינוך הבנים בדרך התורה הוא מדברים העומדים ברומו של עולם, והזהרנו על זה בתורה הקדושה כמה פעמים, כמו 'ושננתם לבניך "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם' וכו', ובפרשת בא 'והגדת לבנך', 'והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו' וכו'. וכן בפרשת ואתחנן, 'למען תירא את ד' אלוקיך וכו' אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך' וכו'. ובפרשת תצא גבי בן סורר ומורה כתיב 'ויסרו אותו', וכן בפרשת וילך גבי מצות הקהל כתיב 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף למען ישמעו ולמען ילמדו' וכו'. וכן מצוות 'יראה כל זכורך' אם הקטן יכול לאחוז בידו של אביו, מחויב להעלותו. וכן בפרשה וירא גבי אברהם אבינו כתיב 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט', פירש רש"י לשון חיבה, היינו כי הקב"ה אהב את אברהם אבינו מפני אשר צוה את בניו לשמור דרך ד'. וכשנתבונן בזה כי אחר כל המעלות ומסירת נפש של אברהם אבינו שהושלך בכבשן האש מפני כבוד ד', לא מצינו בתורה שהקב"ה אהב אותו, ורק מפני אשר צוה את בניו לשמור את דרך ד', מפני כי עניין חינוך הבנים הוא חביב לפני הקב"ה מאד. וכן בפרשת האזינו כאשר גמר משה רבנו שירת האזינו אמר בסוף דבריו 'שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצות את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת, כי לא דבר רק הוא מכם וכו' ובדבר הזה תאריכו ימים', כלומר על ידי חינוך הבנים בתורה וברוח ישראל סבא תזכו לאריכות ימים ושלשלת הזהב לא תפסק, וגם הבנים ילמדו את בניהם תורה, וכן תמיד.
והנה מצאנו ברז"ל שדאגו מאד בעד החינוך, כדאיתא בעירובין פ' במשנה שם: ולא אמרו לערוב בחצרות אלא כדי שלא לשכוח את התינוקות. פירוש כי לאחר שנשתתפו במבוי שוב אינו צריך לערובי חצרות, אלא מפני שהתינוקות אינם יודעים מה שעשו במבוי, לזאת תיקנו לערוב עירובי חצרות. וכן בפסחים קט"ו חוטפין מצות בלילי פסחים בשביל שלא ישנו התינוקות, אמרו עליו על רבי עקיבא מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש, חוץ מערבי פסחים בשביל תינוקות כדי שלא ישנו. וכן שם בדף קט"ו, למה עוקרין את השלחן, אמרי דבי רבי ינאי כדי שיכירו תינוקות וישאלו.
והנה בזמננו נתרפה מאד העניין הגדול הזה של חינוך הבנים, בעוונותינו הרבים, לזאת ראיתי כי טוב ונחוץ לאסוף מחז"ל מגמרא ומדרשים ומספרים הקדושים מעניין החינוך (כמו מספר מנורת המאור ראשית חכמה, של"ה הקדוש, אגרת התשובה לרבינו יונה, שמירת הלשון ועוד). וסדרתי את הדברים בפרקים. וכבר כתב אחד מן הראשונים כי אף שאין בהספר חינוך רק הסידור היפה, גם בן יש בזה תועלת. וכאשר ראו גדולי ישראל את הספר הזה אמרו לי כי טוב ונחוץ ליתן את הדברים בדפוס. ותקוותי בד' כי מי שיקרא את הספר הזה יתעורר לבו לחנך את בניו בתורה ומצוות, ובזכות זה יתקיים בנו דברי הנביא: 'הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא… והשיב לא אבות על בנים ולב בנים על אבותם' ונזכה לגאולה שלמה אמן. כן דברי המצפה לישועת ד', אברהם דוב בלאאמו"ר מוה"ר לעמיל זלל"ה טערנא, רק בקהילת יאסווען…
פרק ה. יבואר לזהר בקטנים בכיסוי הראש.
הנה בזמננו אלו נעשה כמעט בהיתר לילך בגילוי הראש ואין מחנכים את הבנים בקטנותם בזה, וממילא הולכים ושונים בגדלותם וחושבים שאין בזה שום חטא. ובאמת הוא איסור גמור. וזה לשון השולחן ערוך אורח חיים סימן ב' סעיף קטן ו' ולא ילכו ד' אמות בגילוי הראש. עיין שם (וכתבו אפילו לישן במצנפת קלה). וכתב הט"ז בסימן ח' וזה לשונו: ונראה לי שיש איסור גמור בזה, כיון שחוק הוא עכשיו בין העכו"ם שעושין כן תמיד, ואם כן זה נכלל בכלל 'ובחוקותיהם לא תלכו', כל שכן בחוק זה שיש לו טעם, דכיסוי הראש מורה על יראת שמים כההיא דסוף שבת: כסי ראשך כי היכי דלהוי עלך אמתי דמרך. עד כאן לשון הט"ז. עיין שם. וזה אפילו יושב בביתו, וכל שכן בחוץ. והנה בגמרא שבת הנ"ל איתא שם, כי אימיה דרב נחמן בר' יצחק אמרו לה כלדאי 'בריך גנבא הוה', לא שבקתיה לגלויי ראשו, עד שפעם אחת שנפלו לו הגלמא מעל ראשו, אז שליט ביה יצר הרע ולקח אשכול של תמרים מדקל שאינו שלו, עיין שם בגמרא. וכנתבונן בזה נראה כמה גדול כח העניין של כסוי הראש, כי הלא היה לו נטייה לזה, וכמו שראו הכלדאי, וכל זמן שכסה ראשו לא נשלט עליו היצר הרע, וזה מפני שכסוי הראש גורם ליראת שמים. והנה איתא במסכת כלה: כי שני תינוקות עברו לפני חכמים, אחד בכיסוי ראש ואחד בגלוי הראש. ואמרו על מי שהלך בגילוי הראש שהוא עז פנים. עיין שם. נראה מזה שכיסוי הראש גורם לבושה ולצניעות, ועל ידי זה בא ליראת שמים, וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק 'לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו' זו הבושה, וכל המתבייש לא במהרה הוא חוטא. על כן נחוץ מאד להרגיל את הקטנים בכיסוי הראש, ואז גם כי יזקינו לא יסורו ממנו.
פרק ו. בענין חינוך בדרך ארץ.
ידוע כי דרך ארץ קדמה לתורה. ולזאת כמו שהאב מחויב לחנוך את בניו בתורה ובמצות, כן מחויב לחנכם בדרך ארץ. ועוד יותר מזה וכמאמר רז"ל באבות 'אם אין דרך ארץ אין תורה', וביותר בבית המדרש שהבנים הקטנים רצים ושבים בבית המדרש בעת התפילה ומבלבלים דעת המתפללים, והאב אינו משים על לבו להשגיח שיעמוד בנו אצלו בדרך ארץ, כפי כבוד בית המדרש מקדש מעט ויענה 'אמן, יהא שמי רבה' וכו'. ובאמת האב מחויב לחנכו במצות של מורא מקדש כמו בכל המצות, ועניין 'אמן' הוא ענין גדול מאד, וכמו שאמרו חז"ל: תינוק מאימתי בא לעולם הבא משיענה 'אמן'. ו'אמן של התינוק חשוב יותר משל הגדולים, כי הוא הבל שאין בו חטא, וזה זכות גדול להאב, כי בוודאי יתנהג גם כן כשיגדל באופן זה, לעמוד בדרך ארץ בבית המדרש וירוויח כל התפילות בכוונה. ואם חס ושלום האב בעצמו מדבר בעת חזרת הש"ץ ובקריאת התורה, מלבד שהאב עושה בעצמו איסור, עוד הוא מקלקל את בנו ומחטיא אותו. וכתוב בראשית חכמה כי צריך האדם להיזהר ביותר ולשמור פיו ולשונו, שלא ידבר בפני בנו בדבר מגונה, וכל שכן לעשותו. ואף על פי שהדבר מגונה מצד עצמו, מכל מקום יותר מגונה אם עשה זה בפני בנו, שמא ילמוד ממנו. ואם יאמר לו האב 'למה עשית כך וכך', יאמר לו הבן 'והלא כך וכך עשית גם אתה. סוף דבר, ישתדל מאד להרחיק את בנו מן הכעור ומן הדומה לו. וכשיעשה האב מצוה, יעשה בפני בנו וילמדנו לעשות כך, כדי שילמוד הבן לעשות כמעשה אביו, ויזכה האב לטוב ולזרע ולברכה.
פרק ז. יבואר חיוב של חינוך הבנות.
כבר כתבנו בפרק א', כי כשם שחייב לחנך את בנו כך חייב לחנך את בתו. וכאשר יחנך את הבת על פי התורה במדות טובות ובצניעות, אז אחר כך, כשתהיה אם, תגדל את בניה על פי התורה, כי הבנים כרוכים אחר האם יותר מן האב. ומצינו בתנ"ך מלכים 'ושם אמו… ויעש הישר בעיני ד", וכן 'שם אמו… ויעש הרע בעיני ד". כן כתיב בכמה פסוקים. עיין שם. ושמעתי הטעם בזה מהגאון המנוח מוה"ר אברהם זצ"ל אב"ד דק"ק מאיראמפאל, שהפסוק מורה לנו כי כל זה גרמה האם, מפני שהחינוך הוא בידה יותר מן האב. וכמו שכתבנו לעיל בפרק ב' בשם של"ה הקדוש, ונמצא בשם חכמי העמים שאמרו מפני מה אין לנו בנים טובים, מפני שאין לנו אמהות טובות. ואף כי שאינו מחויב ללמוד את בתו תורה, אבל הלא צריכה לדעת הדינים השייכים לאשה כמו הלכות שבת, נדה, וכדומה. וכן פסק הרמ"א ביורה דעה הלכות תלמוד תורה, וזה לשונו: ומכל מקום חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה. עיין שם. ובפרט במדות טובות, וביותר במדת הצניעות. כמו שמצינו גבי קמחית שבזכות הצניעות זכתה לבנים טובים, וזה לשון הגר"א ב'עלים לתרופה' באתי לבקש מאתך מאד מאד שתדריך את בנותיך מאד, שלא תצא מפיהם קללה ושבועה וכזב ומחלוקת וכן שאר דברים, לשון הרע ורכילות, ושלא יאכלו וישתו כי אם בברכה ראשונה ואחרונה וברכת המזון וקריאת שמע, והכל בכוונה. עד כאן לשונו.. ויראה להשיאן סמוך לפרקן, עליו הכתוב אומר 'וידעת כי שלום אהלך ופקדת את נוך ולא תחטא', כי (ספר נזיר עולם) מפני איחור נישואין שנתהוו בזמננו שהוא נגד טבע הבריאה ועל ידי זה נתגבר היצר הרע מאד ובאים על ידי זה לכמה עוונות חס ושלום. וזה לשון הספר ראשית חכמה וישיא את בתו לאיש מיד כשתגדל ותגיע לזמן הבגרות ולא יעכבנה בבית, אלא ישיא אותה כפי אשר תשיג ידו, ולא יאמר ממשפחה יקרה אני. עיין שם. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.
חתימת הספר. הנה כאשר כוונת הספר הזה הוא כדי לעורר לעניין חינוך בנים טובים וישרים, וכתבנו לעיל דברי חז"ל שהחינוך מתחיל משעה שהתינוק מתחיל לדבר. כנה כאשר נתבונן בזה נראה, כי באמת ההתחלה היא עוד משעת יצירת הוולד, כי הלא מצינו בפסוק 'זרו רשעים מרחם', הלא עוד לא חטאו וגם הבחירה בידם להיות צדיקים, אלא הכוונה שהם נוטים מצד נשמתם לצד הרע, וזה מפני שהאב והאם לא הייתה להם כוונה טובה בעת מעשה, כי הנה אמרו חז"ל במסכת נדה שלשה שותפים יש באדם הקב"ה ואביו ואמו. לכן אם האב ואם מכוונים בעת מעשה לשם מצווה, כדי לקיים מצוות בוראם, שיהיו להם בנים עוסקים בתורה ומקיימים מצוות בישראל, וכמו שכתב בשולחן ערוך אורח חיים סימן ר"א, עיין שם, אז הקב"ה נעשה שותף עמם ומשפיע נשמה טהורה בהוולד. ואם חס ושלום לא, אז הקב"ה מתרחק מהם ואינו רוצה להיות שותף עמם. וכן כתב הרמב"ם בהלכות דעות פרק ה' אחר שכתב שיתנהגו בצניעות ובבושה, כתב שם בהלכה ה', זה לשונו: כל הנוהג מנהג זה לא די לו שקידש נפשו וטהר עצמו ותיקן דעותיו, אלא שאם היו לו בנים יהיו נאים וביישנים ראוין לחכמה ולחסידות. כל הנוהג במנהגות שאר העם ההולכים בחושך, יהיו לו בנים כשאר העם. עד כאן לשונו.
והנה בעוונותינו הרבים בזמננו שנמצאים נשים שאינן טובלות עצמן במקווה כשרה, רק רוחצות עצמן באמבטאות והן נדות גמורות, והאיש והאשה עוברים על איסור כרת, רחמנא ליצלן, ולא די זה, אלא שהבנים הנולדים להם הם פגומים והם בני נדה וגורמים רעה גדולה לבניהם, כי בן הנדה נקרא 'עז פנים', ואיתא במסכת כלה, עז פנים לגיהנום, ר' יהושע אומר זה בן הנדה. עיין שם. והנה לפעמים אפשר שאף הנשים השומרות את הטבילה גם כן נדות מפני חסרון ידיעה. וכמו שכתב בספר חכמת אדם כלל קי"ז וזה לשונו: אותן נשים בורות שאינן בודקין עצמן קודם בין השמשות אלא שאומרת שהייתה מתכוונת שתתחיל הנקיים שלה קודם הלילה, ובודקין עצמן בלילות, הם נדות גמורות, וצריך לפרסם הדבר. וכן כתוב שם: אותן הנשים הבודקות באצבע הם נדות גמורות לכל דבריהן, עיין שם. לזאת אנשים שנגע יראת ד' בלבבם יראו שאל יסמכו על נשותיהם בזה, וצריכין להשגיח אם הם בקיאים בדינים ולשאול הכל לרב דמתא, מפני שהם מתביישים לשאול ומקילין לעצמם וביותר להשגיח שיעשו הפסק טהרה כדין וכנ"ל. והנה כבר חלקתי להנשים בפה את הספרים הנדפסים בענין טהרת המשפחה מ'אגודת הרבנים' וצויתי להם שיקראו בהם כדי שידעו הדינים, וכן ראו לעשות בכל המקומות.
עוד עניין נחוץ צריך להזכיר, וזה שלום בית כי הנה אמרו חז"ל איש ואשה שכינה ביניהם, וזה כשהם חיים חיים של שלום ושלווה ואין ביניהם שום קטטה ומריבה. ואם לפעמים כשאחד מהם עושה דבר שלא כהוגן, על השני למחול ולא יעשה מריבה חס ושלום, כי באם לא, אז קשה לחנך את הבנים בדרך טובה. וכתוב בספר עטרת צבי, כי שלום המשפחה תלוי בחינוך בנים, כי באם הבעל לא יכבד את אשתו והאשה את בעלה, והבנים רואים זאת, זה גורם שלא יכבדו שניהם יחדיו ולא ישמעו בקולם. וזה דרשת חז"ל במסכתא סוטה האוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו ומדריך את בניו לתלמוד תורה, עליו הכתוב אומר 'וידעת כי שלום אהלך' וכו', כי זה דבר התלוי זה בזה, כיבד האשה להדרכת בנים לתלמוד תורה. עד כאן לשונו, ואשרי המקיים דברי הספר הזה ויזכה לבנים עוסקים בתורה ובמצות בישראל!
הרב אברהם דב טערנא הי"ד, רב בקהילת יאסווען שבליטא, מחבר ספר "חינוך הבנים" (קיידאן, תרצ"ח), הכולל מאמרי חז"ל המדברים בגדול שכר המחנך את בניו בתורה ומצות ולהיפך גודל עונש המרפים ידיהם מזה, עם כמה עצות בענייני חינוך. הספר זכה להסכמת הרב שלמה הלוי פיינזילבר הי"ד, המציין את חשיבות הספר "ובפרט בזמנינו שירדה פלאים כל עניני החינוך בבתי הספר שמתחנכים ומתגדלים שם ללא תורה ויראה בודאי מהראוי להלהיב הלבבות של האבות אולי יראו ויקחו מוסר".
באייר תרפ"ו (1926) היה הרב טערנא בין הרבנים הליטאים החתומים על קול קורא לתמיכה בעיתון 'אידישן עקאנאמיש-רעליגיעזן' שתפעל למען השלום וחיזוק התורה (פורסם ב'מיכאל: מאסף לתולדות היהודים בתפוצות, ו, תל אביב תש"מ, עמו' צז). בשנת תרצ"ה (1935) חתם על כרוז רבנים לעזור להצלחת רשימת המזרחי – הפועל המזרחי על ידי שיצביעו לה בבחירות לקונגרס הציוני הי"ט.
מאמרו בעניין חיוב ברכה על הטפל, כשהביאו אותו לפני לאחר העיקר, פורסם ב'אודים מאש', ב (ליקווד תשע"ז, עמו' א, ).
עם פלישת הגרמנים חברו עמם הגויים הליטאים והתעללו ברב העיר. הם גזזו את פאותיו וזקנו, היכו אותו ואילצו אותו לרקוד ערום, בעוד שההמון הליטאי מסביב מוחאים כפיים ומפלים בו את מכותיהם. כשאפסו כוחותיו של הרב והוא התמוטט, התנפלה אשתו באגרופים על מעניו, ושניהם נורו בו במקום. הי"ד.
מספר הצפיות במאמר: 38
