ב"ה אנדזיוב

קטע מדרוש לבנין המקוה שדרשתי בעת הנחת אבן פנה למקוה בקיץ תרפ"ט בקהלת אנדזיוב.

א. איתא בילקוט פרשת במדבר בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו האומות העולם בהם ואמרו מה ראו אלו להתקרב אצלם יותר מכל האומות, מיד סתם הקב"ה את פיהם ואמר להם, הביאו לי ספר יוחסין שלכם, שנאמר 'הבו לה' משפחות עמים', כשם שבני מביאים שנאמר 'ויתילדו על משפחתם'. עד כאן לשונו.
והדבר תמוה.
חדא הלא אמרי' במסכת עבודה זרה דף ג' על הפסוק 'ה' מסיני בא' וגו', מלמד שחזר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבל את התורה עד שבאו ישראל וקבלוה. ובמכילתא פרשת יתרו כשבא הקב"ה אל בני עשו שיקבלו את התורה, אמרו לו מה כתיב בה 'לא תרצח' הלא ברכתי 'על חרבך תחיה' ואיך אקבלנה ובני עמון ומואב השיבו מה כתיב בה, 'לא תנאף', אנו כולנו מנאפים שנאמר 'ותהרן שתי בנות לוט מאביהן'. בא אל בני ישמעאל, תורה מה כתיב בה, 'לא תגנוב', ברכה זו נתברך אבינו 'והוא יהיה פרא אדם', ואיך נקבלנה. ועיין בילקוט ראובני פרשת יתרו ובמדרש פרשת הברכה. וכיוון שהם בעצמם לא רצו לקבל התורה, אם כן במה נתקנאו האומות העולם בהם. גם יש להבין תשובת הקב"ה, הביאו לי ספר יוחסין, מה ענין יחוס לקבלת התורה ואיזה שייכות והתקשרות יש זה לזה, כי תורה אינה בירושה.

וכה נראה לעניות דעתי בזה בהקדם דברי הגאון ר' שלמה קלוגר זצ"ל בהקדמתו לטוב טעם ודעת מהדורה תניינא לפרש הפסוק 'ובת כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחוללת באש תשרף', דיש לדקדק במה שכתב 'כי תחל לזנות', הווא ליה למימר 'כי תזנה'  וגם אמאי 'את אביה היא מחוללת. והכוונה דהנה יש שני מיני רשעים. יש שחוטא מפאת עצמו מצד היצר הרע המסיתו כדרך רוב בני אדם, ויש דעוון אביו גרם לו דהיה מחשבתו לרעה ועוון אבותיו גרמו לו, כמו שכתב דוד המלך עליו השלום 'הן בעון חוללתי ובחטא יחמתנו אמי'. והנה להכיר בעולם הזה מי הוא החוטא כך ומי כך, הוא בסימן זה, כי הנה החוש מעיד דאיש הולך המים אי אפשר מתמימותיו תיכף יעשה עבירה גדולה כמו חלול שבת או עריות, רק כמאמר חז"ל כך דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ומחר כך. וישעיהו אומר 'הוי מושכי העון בחבלי שוא', ואחר כך 'וכעבות העגלה', ולכך אם האדם הנולד בטוב רק היצר הרע מחטיאו אי אפשר להיות נעשה ברגע אחד מהיפוך אל היפוך. אבל אם נולד בטבע רע מבטן, זה יתכן שבפתע פתאום מתמימותו יפרוש לרשעו. וזהו שאמר הכתוב 'ובת כהן כי תחל לזנות', דההתחלה שלה יהיה תיכף בעבירה גדולה כזו, מזה מוכח דנולדה מבטן רע, לכך 'את אביה היא מחללת', שמוכח דגם הוא היה רשע. עד כאן תורף דבריו ודברי פי חכם חן.

והדבר מסתבר דזה שנולד בקדושה וטהרה ומבטן ומלידה, נוצר בטהרה, זאת מסייעתו לילך בדרך התורה ולהתגבר על היצר הרע האורב עליו בכל יום. לא כן זה שאינו נולד בקדושה והטבע שלו רע, ואין שום קדושה מוטבע בשורשו שימשך אחר כך אל הטוב, זאת גרמה שמיד מתחיל לעשות עבירה גדולה בהתחלה שלו.
אם כן יש לומר דזה כוונת הילקוט הנ"ל דהאומות העולם נתקנאו מהיכן להם כוח אמיץ זה לישראל שיוכלו להתאים אל כל סעיפי וסניפי התורה ויוכלו לקבל על שכמם כל התרי"ג מצות, לא כן האומות העולם קשה להם להתאים אל כל סעיפי התורה. בני עשו קשה להם להתאים אל ה'לא תרצח'. עמון ומואב מיאנו בתורה מחמת הלאו ד'לא תנאף', וכן כולם לכל אחד קשה לעמוד ולהתגבר על יצרם לאו זה או זה. מה שאין כן עם ישראל, נקל להם לקבל על עצמם כל התרי"ג מצות. ועל זה השיב להם הקב"ה: הביאו לי ספר יוחסין שלכם, כשם שבני מביאים. רצה לומר, זאת בא להם מזה ששמרו טהרת המשפחה ומבטן ומלידה נוצרו בקדושה וטהרה, זאת מסייעת שיתגברו על יצרם ולקיים כל התרי"ג מצות. ודברי הילקוט אתיא כמין חומר בעזרת ה' יתברך.

ב. ובזה מיושב שפיר דברי המדרש על הפסוק 'עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם' (תהלים עד) 'באדם', בשביל דם נדה. עד כאן לשונו (מובא בגבולת בנימין ובטעמי מנהגים חלק ב' דף נ"ח). ופלא. ועם האמור ניחא, דכל ענין קבלת התורה, מה שזכו ישראל יותר מכל האומות, הוא רק בשביל דם נדה, כי על ידי זה ששמרו ישראל טהרת משפחה ונוצרו בקדושה, זאת היתה מסייעת להם שיוכלו להתאים אל כל סעיפי התורה יותר משאר האומות, ועל ידי זה זכו לקבל את התורה, וכנ"ל, ואתי שפיר.

ג. במדרש תנחומא פרשת ויגש, בשעה שבקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל, אמר להם: תקבלו תורתי. אמרו לו: הן. אמר להן: תנו לי ערב שתקיימו אותה. אמרו לו: אברהם יצחק ויעקב יהיו ערבים. אמר להם: אבותיכם בעצמם צריכין ערבין כו'. אמרו לו: בנינו יהיו עריבין. מיד אמר הקב"ה: תנו לי אותם ערבים, ואני אקבלם. מיד הביאו בני ישראל את נשיהם עם יונקי שדים, ונשיהם העוברות, ועשה הקב"ה בטנם כזכוכית והיו מדברים עמו. אמר להם: ראו שאני רוצה ליתן תורה לאבותיכם ואתם ערבים בשבילם שיקיימוהו. אמרו לו: הן. אמר להם: 'אנכי ה". אמרו לו: הן. 'לא יהיה לך'. אמרו לו: לאו. וכן היו עונין אותו, על הן 'הן', על לאו 'לאו' כו', שנאמר: 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז', ואין 'עוז' אלא תורה. עד כאן לשון המדרש, כפי שמובא בעץ יוסף שם. והיינו גם כן כנ"ל, דעיקר קבלת התורה הייתה מחמת הבנים שהיו ערבים, ומי גלה רז זה להולדות שהיו עוד במעי אימן שישיבו על הן 'הן' ועל לאו 'לאו' ולקבל על עצמם כל התרי"ג מצות? מנין להם הכוח הזה, אם לא מחמת שנוצרו בקדושה ובטהרה, ובמעי אמן עוד נשרש בהם רוח קדושה שירצו לקבל על עצמם כל מצות התורה. אם כן נמצא איפוא דלולי טהרת המשפחה ודם נדה ששמרו ישראל, אז ממילא לא הייתה בהוולדות שום קדושה מבטן, ואז הם כמו יתר האומות היו ממאנים בקבלת התורה, ולא זכו ישראל בתורה, וכנ"ל. וזה נכון. המשך יבוא.
משה יהודה קרשנבוים, אבד"ק אנדזיוב ווישניאווא-גורא

('הבאר', שנה ח, כרך א-ב, כסליו-אדר תרצ"ג, סי' ה)

---

הרב משה יהודה קרשנבוים (קערשינבוים \ קערשענבוים) הי"ד, בן מרת הינדא גיטל, היה ממוסמכי ה'מתיבתא' בעיר ורשה, התגורר באוטווצק ובלודז' והיה עורך הקובץ ה'תלמודי-פלפולי דגל הצעירים' (תרפ"א-תרפ"ה), . בהמשך היה רב באנדזיוב (ינדז'יוב) וישניובה גורה. משנת תרפ"ו היה עורך ומו"ל של כתב העת התורני 'דגל הרבנים', ורבים מגדולי דורו כתבו אליו מכתבים בהערכה רבה.

בנוסף להערות שכתב בתפקידו כעורך 'דגל הרבנים', הוא פירסם מספר מאמרים, בחיבורים אלו:

כתב העת 'בית ועד לחכמים', שנה ג חוברת כ, תרפ"ד, סי' תשפ"ט.
כתב העת 'דגל הצעירים', שנה א, חוברת ד-ה, אלול תרפ"ה, סי' סא.
כתב העת 'דגל הרבנים', שנה א, חוברת א, ניסן תרפ"ו, סי' יא.
כתב העת 'דגל הצעירים', שנה א, חוברת  א, טבת תרפ"ה, סי' א.
כתב העת 'דגל הרבנים', שנה א, חוברת א, ניסן תרפ"ו, סי' ג (דף יז): דגל יהודה.
כתב העת 'דגל הרבנים', שנה ב, חוברת ב, כסלו תרפ"ז, סי' כו: דגל יהודה.
קובץ רבני תלמודי פלפולי 'יגדיל תורה', שנה א, חוברת ג-ה, כסליו-שבט תרפ"ז, סי' כו – הדרן פלפולי לסיום מסכת נזיר והתחלת מסכת סוטה.
כתב העת 'דגל הרבנים', שנה ב, חוברת ד-ה, אלול תרפ"ז, סי' מה: דגל יהודה.
כתב העת 'דגל הרבנים', שנה ג, חוברת א, תרפ"ט, סי' יד: הערות על הספר 'מחזה אברהם'.
כתב העת 'הבאר'  – שנה ח, כרך א-ב, כסליו-אדר תרצ"ג, סי' ה, קטע מדורש לבנין מקוה בקיץ תרפ"ט בקהילת אנדזיוב.

תשובה אליו הודפסה ב'תורת חיים', תשובות הגרי"ח זוננפלד, סי' צב, בענין טעימת קפילא במקום סכנה.
תשובה אליו מאת ראי"ה קוק, הרב הראשי לארץ ישראל, הודפסה ב'הבאר', שער המים, שנה יד, כרך א-ד,  סי' כב.
תשובה אליו מאת הגאון הרוגצ'ובר, הרב יוסף ראזין מדווינסק, הודפסה ב'הבאר', שער המים, שנה טו, כרך א-ב,  סי' כז. ושם סי' כח תשובה אליו מאת הרב יעקב מייזליש אב"ד לאסק.
תשובה אליו מאת הרב אליהו קלאצקין אב"ד לובלין, הודפסה ב'דגל הרבנים', שנה א, חוברת א, תרפ"ה, סי' ה.
תשובה אליו מאת הרב יואב יהושע וינגרטן אב"ד קינצק, מחבר הספר 'חלקת יואב', הודפסה ב'דגל הרבנים', שנה א, חוברת א, ניסן תרפ"ו, סי' ב.
תשובה אליו מאת הגאון הרוגצ'ובר, הרב יוסף ראזין מדווינסק, הודפסה ב'דגל הרבנים', שנה ג, חוברת א, תרפ"ט, סי' ה.
תשובה אליו מאת הרב דוב בעריש וויידענפעלד אב"ד טשעבין, הודפסה ב'דובב מישרים', א, תרפ"ה, סי' ה.

הוא מוזכר בכתב העת 'שערי תורה', ורשה, חי"ב, חוברת ו, 'בית מדרש', סי' מט; חי"ג, חוברת ד, הנ"ל, סי' קכג; חי"ד, חוברת א, הנ"ל, סי' קל; חוברת ג, הנ"ל, סי' קמד.

בשנת תרפ"ו נשא לאשה את מרת חיה מרים, בת הרב זליג רוזנשטיין הי"ד (רב ומו"ץ בעיר לודז' וחבר וועד הרבנים בגטו לודז'), ומרת גליקא מיכל (אחותו של הרב משה אהרן טוירמאן אב"ד אנדזיוב והסביבה)..

בשנת תרפ"ט נפגעה בריאות של הרב משה יהודה והוא נזקק לשני ניתוחים, כפי שעולה מגלויה שכתב באלול תרפ"ט לרב חיים יוסף זוננפלד, המופיעה באתר 'מורשת מכירות פןמביות', ובה כותב הרב קרשנבוים: 'באתי בזה לברך את כק"ג שליט"א בברכת הדיוט מעומקא דליבא שיאריך ד' ימיו ושנותיו בנעימים ויזכה לקדם פני משיחנו – ובבקשה נא בזה לזכור גם אותי שאעלה על זכרונו הטהור שאזכה לכוח"ט [=לכתיבה וחתימה טובה] ואריכות ימים כי בשנה זו כמה ארפתקאות דעדו עלי שהיו לנו בזה השנה ב' אפעראציעס ל"ע [=לא עליכם] והי"ת הרוב רחמיו וחסדיו ריחם עליו בזכות תפלת צדיקים, לזאת רבינו יקירי! יתפלל נא בעדי שאזכה לישועה בכל… ולעבדו באמת ובלבב שלם'.

בדף עד שכתבה גיסתו נכתב כי הרב ומשפחתו היו בזמן המלחמה בוורשה.

הרב, רעייתו וילדיהם נספו בשואה. הי"ד, וזיכרונם הוזכר בספר 'דעת חיים', ח"ב (חיפה, תשס"ג) מאת הרב חיים ישראל שפלר, שהיה גיסו של הרב משה יהודה קרשנבוים.
גיס נוסף שלהם היה הרב יחזקאל אביגדור סילמן הי"ד, אחיו של הרב משה ישראל סילמן הי"ד.

התמונה המובאת כאן למעלה לקוחה מתוך גלויה מאת הרב קרשנבוים, המובאת באתר 'מורשת מכירות פומביות'.

.

לקראת שבת פרשת תזריע מצורע, בה מובא מצוות טהרת בנות ישראל, מובאים כאן דרשות הרב יחיאל מאיר בלומנפלד הי"ד בעניין, עם הקדמה על תפקיד הדרשה וחשיבותה:

עת לעשות לד׳

ישנן דרשות שלא נועדו לחדש חדושים, להביע הגיוני לב סתם או ליישב איזה מדרש פליאה, אלא נדרשו לצורך השעה, כשיש הכרח לחזק את בדק בית ישראל ולעמוד בפרץ, כגון: לשמור על טהרת המשפחה; לכבות את דלקת חלול השבת שבערה בכל פנות הבית (כסגירת החניות בזמן) או להפיח רוח חיים בעצמות היבשות, לעוררן לתחית התורה ולתמוך ביד בחורי ישראל לומדי תורה ועוד כהנה. ובכגון דא אמרו חכמינו ז״ל ״עת לעשות לד׳ הפרו תורתך״, אם תדרוש תהי׳ הדרשה מכוונת כלפי העם והמליצות והפלפולים יהיו כעין טפל.- או ״הפרו תורתך עת לעשות לד׳״, כלומר: כעת שהשעה צריכה לכך, שתטיף לעם על חזוק היהדות – אל יהא הטפל כעיקר בעיניך, ולא יהיו החדושים והדרושים אלא כאמצעי למטרה הגבוהה והנעלה. והנה אעתיק בכאן תמצית הרעיונות וקטעי הדרשות שהבעתי בכמה וכמה בתי כנסיות בורשה. אבל לא אעתיק את הדרושים בפרוטרוט-כאמור למעלה ״הפרו תורתיך״… וכל רב או מטיף אם יבא לידו אחד מהדברים המובאים ילביש את הרעיון במאמרים כרצונו…

ה. על תקון מקואות מודרניות וכשרות ועל טהרת בנות ישראל.

עומדים אנו עכשו ומצפים בחרדת קדש לבוא הימים הנוראים. החזן יתחיל במהרה באמירת פיוטים וסליחות המעוררים אותנו לחפש דרכינו, עוד מעט ומפי כל אחד תשתפך התפלה: ״הנשמה לך והגוף פעלך – חוסה על עמלך; הנשמה לך והגוף שלך – ד׳ עשה למען שמך״. אבל נחפשה דברינו ונחקרה, האמת בפינו ש״הגוף שלך״? היכל נוכל ליחס את גופינו המזוהמים שלא טבלו במי המקוה אל ד׳? ״כטומאת נדה היתה לפני״ צווה הנביא, מה נדה זו, שגדולה טומאתה שהיא אב הטומאה – מכל מקום תפסו בה קדושין-הוא יהא-בהויתה יהא – וענין הקדש חל עליה – אף אנו, כנסת ישראל, צריכים היינו, למרות גופינו הטמאים טומאות חמורות וקלות, להתיחס אל הקב״ה, יען כי ״הנשמה לך״ וקדושה אלקית מסתתרת בגופינו שאינה פוקעת מהם ומתנוצצת בקרבנו לעתים. אבל גדולה מעלתה של נדה עלינו, שרצונה ותשוקתה לטהר את עצמה תמיד ואין טומאתה אלא זמנית ולזאת לא נפקו הימנה קדושי הבעל וגופה בקדושיה עומד. אבל אנו, שכמה וכמה שנים לא עלתה לנו לחשוב מחשבת טהרה, שגופינו לא טבלו במקוה כשרה ובנינו אינם בקיאים בטומאה וטהרה ובנותינו אפשר לקרא להן ״בנות ישראל (לא כותים) נדות מעריסתן״ – איככה נוכל להעיז ולהגיד: ״הגוף שלך״?  איככה נוכל להעיז ולבקש: ״טהרנו-כמה שכתוב: כי ביום הזה יכפר עליכם ויטהר אתכם וכו׳״ – בעת שאין אנו מעלים על דעתנו לתקן את עצמינו ולהטהר מן הטומאות הבוקעות ועולות מגופינו, כל שכן לטהר את נשמותינו. הלב דואב למראה ההרס הפורע בישראל. שמדי שנה בשנה נוספים עלינו כמה וכמה ילדים שאמותיהם לא טבלו בנדתם. עון זה הוא בכלל עברות שבין אדם לחברו, שהאם חוטאת לבנה הקטן, שאינו נמצא עדיין ברשותו בקטנותו, שיטהר את עצמו מטומאת נדתה. מקובל בידינו מפי האגדה, כי ״בכ״ה באלול נברא העולם וכו׳״ (פרקי דרבי אלעזר) ולא נברא העולם בזוהמתו זו שאנו רואים היום, אלא בטהרה וזך ולא הספיקו עוד בני אדם לקלקל את הבריאה. גם כל שיח הלזה טרם יצמח והיה אור גדול שולט בעולם. ״ראה שאין העולם כדאי ־ וגנזו לעתיד לבוא״. ובכל שנה ושנה בחדש אלול עומדים אנו לפני שנה חדשה, לפני תחלת הבריאה, לפני ״היום הרת עולם״, שכל היצירה צריכה להוולד מחדש בקדושה ובטהרה, מבלי שתשתרש בה הרעה והטומאה. ולא לחנם מבקשים אנו מהקב״ה שיגן עלינו מפני רוחות הטומאה. לבל נטבע בתהום הזוהמא, שיחדש אותנו כיצורים חדשים בעולם החדש, העומד עדיין בטהרתו, ושנוכל להגיד בפה מלא: ״הנשמה לך והגוף שלך, שהגוף שלך כמו הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל.

ו. לתמוך בכסף ליסוד מקואות מודרניות וכשרות

"מה מקוה מטהרת את הטמאים אף הקב״ה מטהר את ישראל". (מסכת יומא). ״עברות, שבין אדם למלים יוהכ״פ מכפר: עברות, שבין אדם לחברו אין יוהכ״פ מכפר״. אבל יש עברות שבין אדם למקום ומכל מקום נקראות הן בין אדם לחברו. למשל: תפלה, שהיא נשמעת בצבור יותר מביחיד. אם יש עשרה מתפללין והקדים אחד ורץ לשוק ונתפרדו על ידי זה המנין או המזומן, לכאורה זוהי עברה בין אדם למקום, אבל לאמתו של דבר חטא הבורח מחבריו עברה, שבין אדם לחברו. אבל גדולה עוד עברה זו, בשעה שהיחיד מכשיל ברשעתו את הכלל ומעכב אותו, שיעמוד ברעתו ובטומאתו. כגון: מקוה, שיש בה מ׳ סאה מכוונות, וטבלו בה שנים או הרבה אגשים בבת אחת המה טהורים, ובזה אחר זה – הראשון טהור וכלם טמאים. צא וראה כמה גדול כח הטהרה, שמטהר את כולם בבת אחת. ואם נמצא רק אחד מהם, שהי׳ כועס על חברו וקפץ בראש – הרי נשארו כולם טמאים בגללו ואינם יכולים עוד להטהר בזה אחר זה. ״ומה מקוה מטהרת את הטמאים אף הקב״ה מטהר את ישראל״ – את כל ישראל כשהם יחד ולא כשעברה שבין אדם לחברו חוצצת ביניהם, שאין הקב״ה מטהר ואין יוה״כ מכפר. יחיד זה היה יכול להטהר ביחד עם הכלל, אבל ברשעתו לא זכר אלא את טובת עצמו ומנע טובה מן הכלל – ועל כנון זה אין לו כפרה. בנגוד לזה דרש רבי עקיבא אמנם ״חייך קודמין לחיי חברך – אבל לא נאמרו הדברים אלא בשעה, שאין יכולת ששניהם ינצלו, שעליו לבחור בין חיי עצמו לבין חיי חברו. אבל האנכיות שבאדם נוטה תמיד אחרי הדברים ״חייך קודמין לחיי חברך״ ומביאה אותו לידי הרגל שיחטא תמיד לחברו אפילו בשעה שיכול להטיב לו. אם יש צורך בכסף לבנין מקוה הצריכה לטהר את כולם בבת אחת אסור לו ליחיד להמנע ולהתחמק מהענין, ואף על פי שלכאורה אין זו אלא עברה שבין אדם למקום – אבל לתוכו של דבר זהו חטא לכלל, עבירה שבין אדם לחברו – ועל זו דרש רבי עקיבא ״שאין יום הכיפורים מרצה״.

(כל המצוה. הרב יחיאל מאיר בלומנפלד)

—

הרב יחיאל מאיר ב"ר יעקב שמואל בלומנפלד נולד בפולין בתרנ"ג, 1892. נסמך לרבנות ע"י הגאון ר' שמואל עגל בעמח"ס "שות מהר"ש". בימי מלחמת העולם הראשונה ברח לרוסיה, שם שימש ברבנות בערים שונות ובהם נאחיצ'וואן ורוסטוב, והיה מקורב לאדמו"ר מליובאוויץ. את זכרונותיו כתב הרב יחיאל מאיר בלומנפלד בחיבור בשם "מעט מזכרונותי", שפורסם בתוך ספרו "כל המצוה, ספר על תרי"ג מצות ובאור להשקפת הרמב"ם בהלכותיו". וכן כתב את הספר "גאולים" (מאמרים בדבר אופני בנינה של ארץ-ישראל בענינים תורניים ובשאלות הזמן. וורשה תרצ"ה). והסכמה לספר מאמר מרדכי. אחרי המלחמה חזר לוורשה, ושם השתתף בהקמת ישיבת "תומכי תמימים" של חב"ד. הרב בלומנפלד היה מסור בכל לבבו ונפשו לרעיון יישוב א"י והחזיק בדעה שיהודי פולין צריכים לעלות ברבבותיהם לארץ ישראל. היה פעיל בתנועת המזרחי, ובתרפ"ג, 1923, נתמנה לרב בבית המדרש לרבנים "תחכמוני" שנוסד על ידי המזרחי. בא' בשבט תרח"ץ, נאם בכנס יבנה בשם "כנסת הרבנים המזרחיים". בימי מלחמת העולם השניה היה בגטו ורשה, והיה חבר במפעל "עזרת הרבנים" שהוקם ליד הקהילה היהודית שם. עבד ב"שופ" לנעליים, עם הרב פרומר מקוזי'גלוב, והאדמו"ר קלמן קלונימוס שפירא מפיאסצ'נה.  נספה בגטו ורשה ביום הכיפורים תש"ג, 1942. (ע"פ רבנים שנספו בשואה ועוד) הרב יחיאל מאיר פרסם את מאמריו גם בכתבי עת ובהם: המאסף התורני פלפולי עמק הלכה, בקובץ הרבני ירושלים שבעריכתו (חוברת א, חוברת ב-ג), בירחון סיני בעריכת הרב יהודה ליב הכהן פישמן (מיימון), יודישע שטימע (7.7.1939 ,23, עמ' 3, מאמר "פיקוח נפש") ועוד.