חזון ישראל / הרב ישראל דוד רוקח הי”ד
כאלפים שנה נגוזו ועברו מיום שפך ד’ כוס חמתו על ציון ועל מקראיה, לשימם לבז ולמשיסה בידי אדונים קשים. כאלפים שנה חלפו הלכו למו מעת ראה בן חלקיהו את העני בשבט עברתו ויקשור מספד על עם אובד ונדח. הן זה שנות כאלפים נבכה ונתאונן, נריד בשיח ונהימה, נעורר תאניה ואניה, ומדוע זה סך א-ל רחום בענן לו מעבור תפלה? כמה דמעות הורדנו בימי אבל אלה ולמה זה טרם נתמלא הנאד עד כה? הקצור קצרה חלילה יד ד’ להושיע ולחבוש לשברנו? זאת לא יעלה על לב, כי אם בנו האשם. לד’ הצדקה ולנו בושת הפנים, כי כל מעשינו אלה עשה נעשה רק מן השפה ולחוץ. קול דברים אנחנו משמיעים ותמונה ממשית איננו מראים. בכה נבכה על שבר עמנו מבלי העלות על לב כי עלינו לתקן את אשר שחתו אבותינו, לבלתי למוד אל דרכי הגוים ולצפות בצפיתנו אל גוי לא יושיע, להיות עם לבדד ישכון מסויג בסיגי התורה כפי אשר גבלו הראשונים, לשמור ולהגן על קדשי עמנו וסגלותיו ולהטביע על כל תהליכותנו חותם קודש ישראל סבא.
בעוד שכל אחד מאתנו יודע כי כל זאת היא התנאי הראשי לשיבת שבותנו אשר עליה נתפלל בכל יום ובכל שעה, וביותר בחודש זה ובשבוע זה, הנה אנחנו לא נשים כלל לב לכל אלה. בפינו אנו סופרים החטאות והאשמות אשר בגללן חרבה עירנו והאדמה תשאה שממה ונתפזרנו בגולה ואין עינים לראות ולא לב להבין, כי בערבנו אנו דשים עדיין את כל החטאות והאשמות האלה, עד אשר נצרפן אחת לאחת למצוא חשבון מעשינו ופעולותינו נמצא כי עדיין לא שבנו מטעותנו הראשונה ואיך נעיז פנינו לשאול: למה זה תאנף לנצח? אם עוד איזה חוש בנו עלינו ביותר להצדיק את הדין ולומר: צדיק הוא ד’ כי פיהו מרינו ומורים עוד. דרשו מעל ספרי נביאי ד’ וקראו את דברי רבותינו המפוזרים בתלמודים ומדרשים הגלים סבות החרבן ותתווכחו כי הסיבות האלה לא הסרנו עדיין, אבל עוד חזקנו את יסודם עד שהכו שורש בלב העם יותר ויותר, ולמה אנו מתאוננים על המסובב?…
אז בעטוף רוח ירמיהו למראה ענות עמו בידי צריו בקימם עליו להכחידו מן הארץ, התפרצה אנחה כבדה מפיו ומנהמת לבו קנן מרה: “מחוץ שכלה חרב בבית כמות”. ידע ידע הנביא את הסיבה העיקרית להאסון הנורא. הוא השכיל לראות כי רק בעזוב ישראל תורת א-ל חי ולא אבו בדרכיו הלוך, רק אז תמצא יד אויביהם להדוך אותם מפניהם ולדברם תחת רגליהם, ועל כן גלה למוסר אזנם על השליכם תורת ד’ אחרי גום וינבא עליהם עתידות לא טובות לאמר: “על מה אבדה גו’ על כזבם את תורתי גו'”. בא וראה כמה הפליגו חז”ל לחדור לתוך עומק דברי הנביא אשר ידע כי רק התורה היא סם החיים אשר בכחו להביא תרופה בקרב העצמות היבשות ההן, עד כי דרשו: “הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו”. ורק בפנות עם ישראל עורף לתורתו שהיא חיים למוצאיה, בא קצו אמת [אולי צ”ל: ומת?] בצעו. אז בנגוע הרעה עד הנפש צעק מר: מחוץ שכלה חרב יען כי בבית שוררת חשכת מות, אין אור תורה ואין נר מצוה רק שמה ושאיה יכו[?] בתי ישראל המצוינים, ומה זה יגן עליהם עתה כמצוא אותם הרעה?
ומה אנו רואים עתה אחרי אשר כבר הובאנו בכור העוני זה כאלפים שנה? ההיטבנו את הרעות? הישרנו את העקמימיות? או לכל הפחות קנינו במשך הגלות הארוכה והנדודים ברבים את ההכרה וידיעה כי התורה והמצוה הנה סמי התרופה המיוחדים לשבר בת ישראל, הנה הפתרונים האמיתיים לזה שהעמים קורים “שאלת היהודים”. על שפת רבים אומנם שגור הוא הפתגם “התורה סם חיים לישראל”, אבל רק מן השפה ולחוץ. ואנו שואלים אם למענם נמצא בהפתגם גם איזה תוכן, אם בליבם פנימה יושבת גם ההכרה והידיעה מאמתתו שאין לפקפק בה. ומכיוון שאנו רואים את העזובה הרבה בחנוך הבנים הקטנים ובתהלוכות הגדולים, אנו יראים מאד לבל תהא התשובה קטיגוריא על רבים ושלמים אתנו…
“מחוץ שכלה חרב” האויב על כל האפסים, עמנו טרם מצא ולא ימצא בגוים מנוח אשר ייטיב לו. מבשרנו נחזה זאת, אשר גם במאה בעשרים אשר מלכיה ושריה בשם האמת והצדק והשלום ידגולו, קמים עריצים לכלותנו ולשימנו מרמס כטיט חוצות. דברים כפשוטם צרים, בני בלי שם יטיפו בריש גלי לרדוף את היהודים ולהשמידם מתחת שמי ד’ – מעשים בכל יום. ויותר מהם הם המאהבים הטובים והאצילים שבגוים אשר בושים לצאת בקרדום, והם מסתפקים במה שעושים בצנעא ובהסתרת פנים, לחקוק חוקים מעיקים ושוללים מאתנו היכולת להתפרנס ביגיעת כפיים – “ובבית כמות”, בבתי ישראל אינם יודעים לדעת ולהכיר כי בכל אלה פרי הגלות המר והנמהר. אולי זאת יודעים, אבל מה שאינם מכירים הוא, שגם עצם הגלות איננו כי אם מסובב שיש לו סיבה.
אחרי הצרות האלה, הניקח מוסר להחזיק בחוזקה במורשת דת אבות, לחנך את בנינו על ברכי היהדות הנאמנה הצרופה, שהיא רק היא לנו כתריס בפני הפורענות? “בבית כמות”! כמעט אין בית אשר המאור שבתורה יגיה חשכת הגלות, מפני שלמודי התורה הולכים ומתדלדלים ומתנוונים. לא על המון בית ישראל יסבו דברינו. זוהי קינה ישנה שהתורה הולכת ומשתכחת מקרב הציבור הרחב. כמעט שכבר התייאשנו לבקש איזו לחלוחית תורה בין המון הפועלים והתגרים מדור החדש, אבל קינה חדשה בימינו היא שגם בחוגי התמימים והישרים פסקה התורה מהם ומכרתה לגמרי מפי צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם. אימו הבעלי בתים הוותיקים שקבעו לעצמם שיעורי לימודים יום יום? אימו האבות והאמות אשר פזזו וכרכרו בכל עוז בהובילם את בנם לבית המדרש, אשר פחד ורחב ליבם אם בנם זכה להיות לו פתחון פה בלימודים לפי הרב והלומדים דמתא, אשר שמחו לקראת פרק בתם כדי שיזכו לערוך שלחן מלא ודשן להחתן היושב על השלחן אשר לפני ד’? “בבית כמות”, גם בבתים היותר קרובים לנו, היותר שלמים עם ישראל סבא!!
ואם כה מבטינו עתה, מה יהיה חזון ישראל בעוד דור אחד או שנים אם לא ימהר ד’ לקיים הבטחתו: “וארא כי אין איש גו’ ותושע לי ימיני”?
ישראל דוד רוקח אבד”ק קאטוב.
(“מחזיקי הדת”, 12.07.1907)
רבי ישראל דוד רוקח הי”ד, נולד בשנת תר”ם (1880), בן רבי ישעיהו שלום רוקח מליטובסק הי”ד, משושלת בעלז וראפשיץ. בכסלו תרס”ג (1902) נשא לאשה מרת בלומה יכט בתו של רבו הגאון רבי חיים יצחק ירוחם הי”ד אב”ד אלטשטאדט (סמבור-ישן). משנת תרס”ו (1906) כיהן כרב בקאטוב (גליציה) שליד בוריסלוב. היה חבר ב”אגודת הרבנים הכללי”, שביקשה לייסד את בית הדין הגדול בירושלים לחיזוק הדת ולומדיה. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לדראהביטאש והיה רב ואדמו”ר בוויניוויטש. דברי תורה מאת רבי ישראל דוד הובאו בכתב העת “משכנות יעקב” שערך חתנו, ובמאמר בכתב העת “מחזיקי הדת” (12.07.1907).
רבי ישראל דוד רוקח נספה בשואה בשנת תש”ג. הרבנית בלומה יכט רוקח נפטרה בהיותה בת 31, בעת לידת בנה בי”ב בתמוז תרע”ו (1916) והובאה למנוחות במטרסדורף. כל צאצאיהם נפטרו קודם השואה או נספו בה:
בתם ריבה מלכה, אשת הרב יעקב לאבין אב”ד טשערנעליצא, נהרגה עם בעלה וילדיהם. הי”ד.
בתם חיה בילא, אשת הרב פרץ ב”ר בנימין גרטנר אב”ד סקאלע ואב”ד קאטוב משנת תרצ”א, נהרגה עם בעלה וילדיהם. הי”ד.
בתם שפרינצא, אשת הרב יעקב ליפפא אב”ד זשארוב עורך כתב העת “משכנות יעקב” ומחבר “תוספות יעקב” על ספר “יעיר אזן” לחיד”א, נפטרה בשנת תרצ”א, כשנתיים לאחר נישואיה. בתם היחידה היתה בלומה יכט. בעלה נספה בשואה. הי”ד.
בנם הרב אפרים אריה רוקח נולד בכ”א אדר תרס”ט, גר בדרוהוביטש, ונספה עם רעייתו בכ”ה באב תש”ב או בי’ בחשון תש”ג. הי”ד.
בנם הרב נתן רוקח, אביהם של אליעזר, נפתלי ומשה. חתנו של רבי אריה יהודה שניצער אב”ד קרילוב.
בתם מרת שיינדל, אשת הרה”צ י”י שפירא זצ”ל. בתם בלומה יכט, נולדה בתמוז תרצ”ט.
בתם שרה מרים נולדה בשנת תרע”א (1911), ונפטרה באותה שנה.
בנם בנימין שמחה (שהתייתם מאימו עם לידתו), נפטר בהיותו בן חצי שנה, בחנוכה תרע”ז (1916).
מספר הצפיות במאמר: 144
