התורה הקדושה מזבח ליצר הרע וכל החיצונים / הרב יעקב ליפפא הי”ד
יתברך היוצר וישתבח הבורא אשר יעצנו להוציא אורה הספר “יעיר אוזן”, חמדה גנוזה שהיתה גנוזה לנו, תמה מן שוק הספרים והיה ליקר המציאות. ובכל לבי אתן לו לה’ יתברך שמו שיר ושבח על אשר חנני דעה להיות נטפל לעושה מצוה ולהעמיד מטה גם מחידושי הנוגעים לדברי מרן ז”ל. והגם כי בושתי ונכלמתי להרים פני בגשתי אל הקודש פנימה להיותי חבור לטהרה לדברי גאון וקדוש ישראל מרן החיד”א ז”ל, כי יודע אני מך ערכי ושפל רוחי, אשר אין בי לא תורה ולא יראה, ומתיירא אני שלא אבוש בעולמא דין ובפרט בעלמא דאתי. אך יהיה לי לסניגור ולמליץ יושר דברי המדרש, מובא בפסקי תוספות דמנחות פרק כל הקרבנות, וזה לשונו: כשכתב עזרא התורה עשה נקודות ואמר אם יאמר משה למה נקדת יאמר הלא לא מחקתי. עד כאן. וכן בדל שפתי אצטדק גם אני ואומר הלא לא גרעתי, ואדרבה תמכתי יתדותי כי זכות תורת אמת של המחבר ז”ל יעמוד גם לי לטהר מחשבתי שתהא זכה צלולה וברורה לשם שמים וכדאיתא בבבא מציעא (דף פ”ה) מתניתא דמר מתנינא ואתסאי, כי זלעפה אחזתני בראותי דברי קדוש ישראל החתם סופר ז”ל בשו”ת שלו (באורח חיים סימן ר”ח) שכתב כל מחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות “נגד שמא אבד שמא”, ולא תעשה ידיו תושיה להוציא מחשבתו אל הפועל, כי יבואו מבקרי מימין ויחפשו וימצאו, מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן, ולא הותר אלא משום “עת לעשות לה'”, ואם איננו עושה לה’, האיסור במקומו עומד. עד כאן דבריו הקדושים.
ועל פי זה יש לפרש כוונת הכתוב (סוף פרשת יתרו) “ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו”, דהנה “מזבח” מורה על תורה הקדושה עיין עבודה זרה (נ”ב עמוד א), וכן יש לומר על פי מה דכתב בזוהר הקדוש (ויקהל דף רי”ש עמוד א) דלמה נקרא מזבח הפנימי בשם “מזבח”, הלא אין שם זביחה כי אם הקטרת קטורת, אך משום הכי נקרא “מזבח”, שזובח להמקטריגים וקליפות. והלא כן נמי היא התורה הקדושה מזבח ליצר הרע וכל החיצונים, כדאיתא בקידושין (ל’ עמוד ב) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. ואם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ. וזה יש לומר בכוונת הכתוב “ולא תעלה במעלות על מזבחי” ללמוד תורה בהתנשאות, “אשר לא תכלה ערותך עליו”, למען לא תגלה חרפתך, כי יבואו מבקרי מומין ויזניחו דבריך. אי לזאת בזכות הבאתי אורה ספרא רבא דגברא רבא, באתי להסתופף ולהתלונן בצל תורת קדשו ז”ל, שיגן גם עלי ועל פרי מחשבותי שיהיו בלתי לה’ לבדו, וכתפלת נעים זמירות ישראל (בתהלים כ”ז) אתחנן ואומר “אחת שאלתי מאת ה’ אותה אבקש שבתי בבית ה’ כל ימי חיי”.
ובעניי אמרתי לפרש זאת דאיתא בראשית חכמה (פרק ג’ משער הענוה) דעיקר האדם שיקרא “אתה” הוא הנשמה, כי הגוף כלה ואבד, ואינו בעל קיום שיקרא “אתה”. ואיתא באור החיים הקדוש (תצא כ”א י”א) דהגוף נקרא “בית”, והנה באם האדם מכניע ומזכך גופו להתנהג בקדושה וטהרה, אזי יקרא “בית ה'”, ואס לא חס ושלום, אזי הוא סתם בית או עוד בית טומאה ועבודה זרה, רחמנא ליצלן, כהכתוב “לא יהיה בך אל זר”. וכן אפרש “להעביר גילולים מן הארץ”, ד”הארץ” נקרא הגוף, כדאיתא בסנהדרין (צ”א עמוד ב’). וזה יש לומר “אחת שאלתי מאת ה’ אותה אבקש”, דתפלתי הוא מן ה’, “שבתי” הוא הנשמה הקדושה, כמו שכתב הרב רבינו חיים הנ”ל שיהיה בבית ה’ בגוף קדוש וטהור. וכן אמרתי בכוונת הכתוב (תהלים ק”ב) “תפלה לעני כי יעטף” על פי מה ששמעתי בשם ה”בני יששכר” לפרש “הגבל את ההר וקדשתו”, דאם מגבילין אותיות “הר” יצא “קדוש”, היינו סביב האותיות “הר”, לקודם הה”א הוי אות ד’ ואחר הה”א אות ו’, קודם הרי”ש אות ק’ ואחר הרי”ש אות שי”ן, וזהו “הגבל את ההר וקדשתו”. ועל פי זה יש לומר “תפלה לעני כי יעטוף”, שיוכל לעטוף אותיות “הר” לקדש עצמו בקדושת ה’ יתברך. ויש לרמז כי “יעטוף” בגימטרייה “הר”. וכן יעזרנו ה’ על דבר כבוד שמו להכניע חומרינו ולעבדו עבודה שלימה תמה וברורה בקדושה וטהרה, ויקוים בנו המקרא “אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך”. אמן סלה.
(מתוך הקדמת הרב יעקב ליפפא לספרו “תוספות יעקב” על הספר “יעיר אזן” לחיד”א)
דברים נחמדים ששמעתי מכבוד קדושת הגאון הצדיק אב בית דין קהילת קאטוב שליט”א.
אבות פרק ד’ “כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות. ודקדקו המפרשים שהיה לי לומר “כל המכבד התורה מכובד על הבריות, וכן המחלל” וכו’ מאת רצו בתיבת “את” ותיבת “גופו”. ואפשר לומר על פי פירוש רש”י בסנהדרין מ”ד ע”ב מעשה במוכס רשע שמת ובו ביום מת אדם בעיר. ובאו כל בני העיר ונתעסקו במיטתו וקרובי אותו מוכס הוציאו גם את מיטת המוכס אחריו וקפצו עליהם אויבים והניחו המיטות וברחו, והיה שם תלמיד אחד שישב לו עם מיטת רבו וכשחזרו נתחלפה להם מיטתו של חכם בשל מוכס, והיה אותו תלמיד צועק ולא הואיל. וקרובי המוכס קברו את החכם, ונצטער בה אותו תלמיד מאד מה חטא גרם ליקבר זה בבזיון ומה זכה אותו רשע ליקבר בכבוד גדול כזה. נראה לו רבו בחלום ואמר לו “אל תצטער, בא ואראך בכבודי בגן עדן ואותו האיש בגיהנם. אבל פעם אחת שמעתי בגנות תלמיד חכם ולא מחיתי ולכך נענשתי, וזה פעם אחת הכין סעודה וכו'”. נמצא מזה כי גופו של חכם נתחלל ונקבר בבזיון על ששמע דברים על תלמידי חכמים ולא מיחה. ולולא מיחה בידם, אזי גם גופו היה נתקבר בכבוד. ואיתא בפסחים כ”ב עמוד ב’ “את” לרבות תלמידי חכמים. וזה אמר רבי יוסי כל המכבד “את” התורה, דהיינו תלמידי חכמים, שלא לשמוע לזולם ולשתוק, “גופו” מכובד על הבריות, אבל המחלל “את” התורה, “גופו” מחולל על הבריות כנ”ל ודו”ק.
(משכנות יעקב, שנה א, חוברת ג, עמ’ סג)
מגילה ט”ז ע”ב, כי מרדכי היהודי כו’ ורצוי לרוב אחיו, לרוב אחיו ולא כל אחין, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין. והדבר מוקשה דמפני שעסק בהצלת נפשות של בית ישראל על ידי זה יפרשו ממנו סנהדרין.
ואפשר לומר דאיתא בסוטה (מ’ ע”א) דר’ אבהו דרש באגדתא ור’ חייא בר אבא בשמעתא, ובשו”ת חות יאיר סי’ קנ”ב שיער בזה משום דרבי אבהו היה גדול בי קיסר, כדאיתא בחגיגה (י”ד עמוד א) ובכתובות (י”ז ע”א) וכיוון שהיה טרוד בהשתדלות בי קיסר, לזאת לא העמיד בהלכות כשאר התנאים ודרכו היה יותר לדרוש באגדה.
וכזה יש לומר נמי במרדכי כי כעת בגודלו המלך, שוב לא הורשה לו הזמן להעמיק בהלכה כי בעת הדרוש פלפולו התלמודים לברר ההלכה אם כנים דברי הדורש ועל ידי כך נתברר ההלכה, לא כן ברבי אבהו לא היה אפשר להיות כל כך הויכוח ולסתור דבריו, דאיתא ביבמות (ס”ה ע”ב) יתיב רבי אבהו וקאמר משמיה דרבי יוחנן הלכה ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו. איכא דאמרי רבי חייא בר אבא אמר ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו. אמר רב פפא בשלמא למאן דאמר רבי אבהו אמרה, משום כבוד בי קיסר לא אמרו ליה ולא מידי. אלא למאן דאמר רבי חייא בר אבא אמרה, לימרו ליה לא אמר רבי יוחנן וכו’. עיין רש”י דחלקו ליה כבוד ולא רצו להכחישו. אם כן אפשר לומר דלהכי לא דרש בהלכה דכיון דלא יסתרו דבריו לא יבוא לידי בירור, ומובן דגם להשומעים לא היה ניחא להו לשמוע ממנו דברי הלכה, כיוון דלא יכלו לעסוק עמו כל כך במשא ומתן של הלכה, לכן דרש יותר באגדה. והכוונה הלז אפשר לומר נמי בזה דלהכי פירשו ממנו סנהדרין, כיוון שעתה לא יוכלו להתעסק עמו כל כך בלימוד התורה, כיוון דכעת כבוד בית קיסר נגע ביה, לכן פירשו ממנו.
(משכנות יעקב, שנה ב, חוברת ו, עמ’ קמב)
הרב יעקב ליפפא אב”ד זאשרוב, התחתן ביום י”ז סיון תרפ”ט עם מרת שפרינצא, בת רבי ישראל דוד רוקח אב”ד דרוהוביטש (דראהביץ) – חתנו של רבי חיים יצחק ירוחם ובנו של רבי ישעיה שלום רוקח. הרבנית שפרינצא נפטרה כעבור שנתיים ביום כ’ אב תרצ”א, לאחר לידת בתם בלומא יכט. גם לאחר פטירת רעייתו המשיך הרב יעקב ליפפא להתגורר אצל חותנו בדרוהוביטש, מחבר ספר “זכרון יעקב” והערות “תוספות יעקב” על ספר “עין זוכר – יעיר אזן” לחיד”א, ועורך כתב העת “משכנות יעקב” (בילגוריי ודרוהוביטש, תרצ”ב-תרצ”ג). כותבי ההסכמות לספריו העריכו אותו מאוד, כתלמיד חכם חריף ובקיא .
בהקדמתו לספר “יעיר אזן” עם “תוספות יעקב”, כתב על חותנו ועל אשתו המנוחה: “הרב הגה”צ מוהר”ר ישראל דוד רוקח שליט”א… מצאתי ביתו בית נאמן לה’ ולתורתו, וכאב את ב[ן] ירצה יחזקני ויתמכני יותר מכפי יכולתו לישב ולהגות בתורה ועבודה, ישלם ה’ פעלו ומשכרתו תהיה שלימה להושע בישועה ורפאוה [צ”ל: ורפואה] שלימה ויגדל כל יו”ח בהרחבה גדולה לתורה ולתעודה… ולהבדל בין חל”ח [=חיים לחיים] הנני להזכיר למזכרת נצח את זוגתי הצדקית מרת ‘שפרינצא ע”ה בת מוה”ר ישראל דוד’ אשר נקטפה בדמי ימי’ בעודה מאד צעירה ורכה בשנים והי’ לה נפש תאוה למצות ה’ ותאות הולכי קדומה מאסה בתכלית המיאוס, רצון בעלה עשתה עד למאוד, יחשוב לה ה’ ימים תמימים במצות ונחלתה לעולם תהי’ קשורה בצרור החיים ותנוח בשלום רב על משכבה א”ס [=אמן סלה]”.
הרב יעקב ליפפא, ככל הנראה, נספה בשואה. הי”ד.
מספר הצפיות במאמר: 115
