להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת דברים שבת חזון ועניני המקדש שיבב"א
חומש דברים זמן קריאתו – ראשיתו מצער ואחריתו ישגה מאוד[1]
בשבת זו נחל קריאת חומש דברים, ובדרך מליצה נאמר: ראשיתו מצער ואחריתו ישגא מאוד[2]. ראשיתו בימי צער ואבלות על חורבן בית המקדש ששיאם בתשעה באב, ואחריתו סיום החומש והתורה כולה, בשמיני עצרת שמחת תורה שהוא מפסגות ימי השמחה של ישראל במועדי השנה. נעסוק בגליון זה מתורתם של קדושי ושרידי השואה, שהם ענפי האילן הגדוע אשר מלבנון הוא בית המקדש. ובכך נחיה תורתם ונשמתם החצובה משרשי עד ומשתרגת מכסא הכבוד.
ראשית דברינו יהיו בענין מעלתם של הצדיקים אשר מיתתם מכפרת על ישראל.
המצאות צדיקים בינינו מלמדת על קשרנו אליהם ואל ה' יתברך
הגמרא ירושלמי (יומא פ"א ה"א) אומרת: בני אהרן באחד בניסן מתו, ולמה הוא מזכיר מיתתן ביום הכפורים? ללמד שכשם שיום הכפורים מכפר על ישראל, כך
הרב אברהם יצחק בלוך הי"ד
מיתת צדיקים מכפרת על ישראל. עכ"ל הגמרא.
מבאר הרב אברהם יצחק בלוך[3] זצ"ל הי"ד בספר שעורי דעת (מאמר העוז והענוה, הספד על הסתלקות הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל רבה של ירושלים) וזלה"ק:
ענין הכפרה שיש במיתת הצדיקים יש להבין עפ"י מה דאיתא בחז"ל (מנחות ק"י ע"א) שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות (תהלים קל"ד א') אמר רב גידל אמר רב, זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן [ע"כ הגמרא] ובתוספות שם [ד"ה ומיכאל] כתבו, מדרשות חלוקין, יש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים, ויש מי שאומר כבשים של אש…עכ"ל התוספות.
הגר"א (בסידור אשי ישראל פירוש יעלה ויבוא אבני אליהו ד"ה וירצה) הביא דב'מדרש הנעלם' [זהר נח] א"ר חייא הקרבה זו אינה כשאר הקרבות, אלא כאדם המקריב דורון לפני המלך [ע"כ דברי הגר"א] והקרבה זו היא שמכפרת על ישראל ככפרת יום הכפורים. [ע"כ עפ"י דברי הגר"א]
שפלות החומר ודכאות המחשבה ממלאים חלל עולמנו, יש אשר היאוש מתחיל לקנן בלב, מי יודע אם בדורנו אנו יש מי שעל ידו יתמלא התפקיד הגדול הזה המיוחד לצדיקים. מי יודע אם ימצאו בתקופה זו בעולמנו החשוך והחסר, זוך והטוהר, כאלו בעלי מעשים בהירים הראויים להקרב לפני המלך, מלכו של עולם. ברם בראותנו את אלו הנפשות הטהורות נשמות הצדיקים המובאות לפני אדון כל, ואלו הנשמות הלא מתוכנו צמחו, בני דורנו הם, אם לצדיקים אלו היתה מציאות בתוכנו, אם כאלו קרני אור מזהירים בקעו ופילסו להם דרך בחשכת חיינו, בודאי שישנם עדיין בחביון נשמתנו אי אלו נימים קלים המקשרים אותנו אליהם, ועל ידם לאבינו שבשמים, וזהו הדורון שאנו מקריבים לפני המלך. עכ"ל הרב אברהם יצחק בלוך זצ"ל הי"ד.
בכיה היעילה היא על העתיד לא רק על העבר
וַתָּשֻׁ֥בוּ וַתִּבְכּ֖וּ לִפְנֵ֣י ה' וְלֹֽא־שָׁמַ֤ע ה' בְּקֹ֣לְכֶ֔ם וְלֹ֥א הֶאֱזִ֖ין אֲלֵיכֶֽם (דברים א' מ"ה)
רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד
בספר בסוד קדושים שביבי תורתו של אדמו"ר מסלונים רבי שלמה דוד יהושע[4] זצ"ל הי"ד הביאו בשמו:
ולמה לא שמע בקולם אחר שכבר בכו לפניו? כי היתה תשובתם רק על העבר, כדרך בכיה שהיא על מה שכבר אירע, אבל עיקר התשובה היא מכאן ולהבא.
מכח שתי הדברות הראשונות נזונים ישראל
הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד
ה' אֱלֹקי אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם (דברים א' י"א)
באשל חיים לרב חיים אפרים באלאיטי[5] זצ"ל הי"ד כתב בביאור פסוק זה וזלה"ק:
נ"ל לפרש על דרך שכתב הגאון מו"ה העשיל זצ"ל על הא דאיתא במדרש [ראה שמות רבה כ"ג ה']: כל מה שישראל אוכלים בעולם הזה, הוא בשביל אמונה. משום שהמפרשים מקשין למה לא משלם הקב"ה שכר מצוה בהאי עלמא, הא כתיב בתורה [דברים כ"ד ט"ו] ביומו תתן שכרו, גבי פועל, ועובר על 'לא תלין פעולת שכיר' [ויקרא י"ט י"ג] ?! ותרצו דקיימא לן בשוכר את הפועל ע"י שליח דאינו עובר משום 'בל תלין', והתורה ניתנה ע"י שליח זה משה רבינו ע"ה, משום הכי אינו עובר. ואיתא במסכת מכות (כ"ג ע"ב) אנכי ולא יהיה לך, מפי הגבורה שמענו. וא"כ אתי שפיר שישראל אוכלים בעוה"ז הוא בשכר אמונה דלא ניתן ע"י שליח אלא הקב"ה בעצמו ומחוייב [כביכול] ליתן שכרו מיד ביומו. [ע"כ דברי רבינו העשיל].
ומעתה אפשר לומר דזה כונת הקרא 'ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים' דלכאורה יוקשה, אם יתרבו כל כך אלף פעמים מהיכן יזונו? ועל זה אמר 'ויברך אתכם כאשר דבר לכם' היינו בשביל אמונה – אנכי ולא יהיה לך, אשר דיבר בעצמו לכם. יצו ה' את הברכה באסמיכם כי מחויב לתת לכם, בשביל זה שכרכם בעולם הזה. עכ"ל הרב אפרים חיים באלאיטי זצ"ל הי"ד.
הדבקות בתלמידי חכמים מלמדת על דבקות בה'
בהפטרת השבוע שעל שמה נקראת השבת 'שבת חזון' אומר הנביא: (ישעיהו א' ד') עָזְב֣וּ אֶת־ה' נִֽאֲצ֛וּ אֶת־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל נָזֹ֥רוּ אָחֽוֹר. מבאר הרב שמעון סופר[6]
הרב שמעון סופר הי"ד
זצ"ל הי"ד מקרקא נכד החת"ם סופר זי"ע בשיר מעון וזלה"ק:
כ' [כתיב] 'עזבו' משמע שלא חטאו רק היו מעשיהם כמצות אנשים מלומדה, ולא היה ליבם דבוק בה' לעשות המצוות לשמו, אבל במה ניכר דבר זה? כי הדבוק בה' בלבו אוהב התורה ואוהב לומדי התורה, ותמיד תהלתם בפיו, אבל אם מנאץ את התלמיד חכם ומבזה אותו, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (תלמוד תורה פ"ו הי"א.) עוון הוא לבזות את החכמים או לשנאותם. לא חרבה ירושלים עד שביזו בה ת"ח, שנאמר [דברי הימים—ב ל"ו ט"ז] והיו מלעיבים במלאכי אלקים ובוזים את דבריו ומתעתעין בנביאיו (שבת קי"ט ע"ב) כלומר בוזין מלמדי דבריו, וכן זה שאמרה תורה אם בחקותי תמאסו, מלמדי חוקותי תמאסו, כל המבזה את החכמים אין לו חלק לעוה"ב, והרי זה בכלל, כי דבר ה' בזה [במדבר ט"ו ל"א], עכ"ל הרמב"ם.
ואפילו אם אינו מנאץ אותו רק שאינו מדבק בו ומרחיק עצמו ממנו גם זה סימן שאינו דבוק בה' בלבו. וזה עזבו את ה', הגם שקיימו מצוותיו. במה נראה שעזבו את ה' יען נאצו את קדוש ישראל, היינו תלמיד חכם שהוא קדוש בישראל, וגם אם אינם מנאצים, נזורו אחור ממנו, ומצות עשה שבתורה הוא לדבק בת"ח ותלמידים כדכתיב (דברים י"א כ"ב וספרי שם) ולדבקה בו, וע"י זה, ואתם הדבקים בה' אלקיכם. עכ"ל הרב שמעון סופר בשיר מעון זצ"ל הי"ד.
נחמה ותוכחה בצדה
שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (תהלים קכ"ו א'). אין מראין לו לאדם (בחלום) אלא מהרהורי לבו (ברכות נ"ה ע"ב)
הרב אריה צבי פרומר הי"ד
הרב חנוך לוי קרון זצ"ל [תלמיד האדמו"ר מסוכטשוב (אבני נזר) והרב צבי פרומר זצ"ל הי"ד] אמר עפ"י הגמרא הזו:
בציפיה לביאת המשיח יש לאנשים כוונות שונות: זה מצפה לעניני גשמיות, וזה לרוחניות. זה שאמר: היינו כחולמים – שכל אחד יוושע [במה] שהרהר בלבו.
(מובא בספר ארץ צבי עה"ת ומועדים לרב צבי פרומר[7] זצ"ל הי"ד מהדורת תשפ"א).
עניני המקדש בהלכה
חינוך המזבח לעתיד לבוא
הרב יחיאל אברהם בלנקמן[8] זצ"ל הי"ד כתב (מובא בספר אודים מאש ח"א עמ' ש"א)
בהא דכהנים אסורים לשתות יין בזמן הזה שמא יבנה בית המקדש. והעירו בתוספות (תענית י"ז ע"ב) הלא כולנו טמאי מתים דצריך הזאה שלישי ושביעי?! ותירצו דטומאה הותרה בצבור. וראיתי למרן הגה"ק (שליט"א) [זצ"ל] מגור [האמרי אמת בנו של השפת אמת] דהעיר בקובץ דרושים (חוברת ד' סימן ל"ו) עפ"י מה שהעולם אומרים בשם הרבי מקוצק ז"ל לתרץ הקושיה המפורסמת בנס חנוכה, שיהיה הותרה בצבור שמן טמא. [כונתו לשאלה מדוע היה צריך הקב"ה לעשות נס כדי שיוכלו להדליק את המנורה בשמן טהור, הרי טומאה הותרה בצבור?!] ותירץ דבחינוך שאני, דאסור לחנך בטומאה! וכן כתב בחכמת שלמה הנדפס בשו"ע הלכות חנוכה. [סימן תר"ע]. והנה כאן ד'יבנה המקדש' הוא בהתחלה, וחזינן דגם כה"ג [כהאי גוונא] טומאה הותרה בצבור, עכדה"ק [של האמרי אמת].
ולפע"ד נ"ל עפ"י דעת רש"י (סוכה מ"א) דביהמ"ק שאנו מצפים יבוא מן השמים בנוי ומשוכלל, יעו"ש, ומבואר בסוף מנחות [ק"י ע"א] לעולם זאת על ישראל[9] אמר רב גידל אמר רב זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, והביאו בתוספות [שני פירושים מהו הקרבן] נשמותיהן של צדיקים וי"א כבשים של אש [ע"כ מהתוספות] ואפשר לומר דבכה"ג [דבכהאי גונא] הוי מחונך, וא"צ [ואין צריך] כלל לחנך אח"כ. ועיין בידי משה על המדרש רבה (ויקרא י"ב) דהביא בשם האלשיך ז"ל דמזבח של מעלה נתחנך בנשמותיהן של צדיקים, יעויין שם, וא"כ כשיבנה בית המקדש לא יהיה צריך כלל מזבח של מעלה – חינוך, ושוב נימא טומאה הותרה בצבור ואתי שפיר.
ובזה אתי שפיר מאי דיש לעורר בהא דתירצו בתוספות דטומאה הותרה בצבור, הא קיימא לן (מנחות מ"ט ע"א) דאין מחנכין מזבח אלא בתמיד של שחר, וכן פסק הרמב"ם (עבודה תמידין ומוספין פ"א הי"ב). ומבואר בסוכה (מ"ב ע"א) דהשוחט תמיד שאינו מבוקר כהלכתו בשבת, חייב חטאת. ודעת התוספות (שם ד"ה שאינו מבוקר) דאפילו נמצא תם יעויין שם. והרי כל זמן דלא איבני בית המקדש לא נתבקרו כבשים, וא"כ הרי א"א להקריב קודם ביקור, וא"כ אמאי אסורין מקודם לשתות יין?! – אלא על כרחך דבית המקדש לעתיד אין צריך חינוך, דנתחנך למעלה, כאמור. עכ"ל הרב יחיאל אברהם בלנקמן הי"ד.
והקול נשמע מיריחו – במה זכתה יריחו שנשמע שם הקול?
הרב זלמן סורוצקין[10] זצ"ל בעהמ"ח אזנים לתורה בספר השו"ת שלו מאזנים למשפט מבאר (ח"ב סימן ג'):
[למדנו] בתמיד פרק ג' [משנה ח' דף ל' ע"ב בגמרא] שמיריחו היו שומעים את קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. והנה שם מנו חז"ל הרבה דברים שעשו בבית המקדש והקול היה נשמע מיריחו: שער הגדול שנפתח, קול מגריפה [אחד מכלי הנגינה במקדש[11]] קול בן ארזה, קול החליל, קול גביני כרוז (עמדו הכהנים לוים וישראלים לעבודתכם) קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. ואף שמירושלים עד יריחו היו עשר פרסאות, כמבואר ביומא (ל"ט ע"ב), ועיין בתמיד שם בתוספות יום טוב. ובתפארת ישראל מסתפק אם היה בדרך נס או בדרך הטבע, ומחליט שזה היה בדרך הטבע, כי מה תועלת יש בכל הניסים הללו, ולא עביד קודש אבריך הוא ניסא בכדי.
ובפירוש הראב"ד שם (אחרי הגמרא עמ' 68) כתוב: ומורי החסיד ז"ל [אמר] דכל הנך דקתני שהיו נשמעין מיריחו מעשה נסים היו, ודוקא היו ביריחו נשמעים ולא בשאר צדדים, מפני שיריחו היתה כמו ירושלים מפני שהיא היתה תחילת כיבוש ארץ ישראל, וכמו דתרומת דגן צריך לתרום, כן נתרמה ארץ ישראל עצמה, ובשביל כך התרימה יהושע להיות קודש, לפיכך היא כמו ירושלים, והינו נשמעין בה כל הנך דקתני, כדי שירגישו בני אדם שביריחו יש כמו כן קצת קדושה כמו בירושלים. ולפיכך באלה יותר מבשאר דברים, מפני שכל אלה הדברים קול שער וצלצל וגביני כרוז הם תחילת עבודות, המעמידים את הכהנים לעבודתם ולוים לדוכנם, וגם קטורת היא תחילת עבודת פנים…(וקולו של כהן גדול ביום הכפורים הוא מעשה נסים) כי לא היה בכח בשום אדם שישמעו קולו ביריחו, ע"כ דבריו הקדושים…[מובאים גם במלאכת שלמה לרבי שלמה עדני בפירושו לתמיד במשנתנו].
וראשית כל הנני בזה לתרץ קושיית התוספות ישנים, מה התה תועלת בנסים הללו? ולאמור, שלפע"ד היתה תועלת גדולה במה שהקולות האלה נשמעו ביריחו, ולא במקומות אחרים הסמוכים עשר פרסאות (כמו יריחו) לירושלים, ולא לחינם נעשו הניסים האלה ונשמעין הקולות האלה מירושלים עד יריחו. ולאו דוקא מפני קדושת יריחו, אלא מפני שאמרו בתענית (כ"ז ע"א) כ"ד משמרות של כהנים לויים וישראלים היו בארץ ישראל – הכהנים לעבודת המקדש, הלויים לשיר ולשמור על בית ה', הישראלים כדי שיעמדו על קרבנות הצבור, כי איך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד עליהם? (ונקראו 'אנשי מעמד') הגיע זמן משמר לעלות היו הכהנים והלוים כולם עולים לירושלים, כלומר לבית המקדש, אבל 'אנשי המעמד' היו מתחלקים לחצאין: חצי המשמר היה עולה מארץ ישראל לירושלים וחצי המשמר היה עולה ליריחו, כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבירושלים. הדבר מובן, שהכהנים היו מתפרנסים בירושלים משיירי המנחות ומבשר חטאות ושלמים השייך להם. הלויים – ממעשר שלהם שהיו לוקחים עמהם, אבל אנשי המעמד (הישראלים) בודאי היה בהם בעלי אומנות, בשעה שהם בטלין ממלאכתם אין להם מה לאכול. ולפיכך התקינו שיהיה חצי המשמר שלהם הולך לבית המקדש לעמוד ולהתפלל על הקרבנות שיתקבלו לרצון, וחצי השני עולה ליריחו כדי להכין מים ומזון לאחיהם שבירושלים.
ושם פירש רש"י כשהגיע זמן המשמר לעלות לירושלים בשבת (שלהם) מתחלקים אנשי המשמר, חציין הולכין לירושלים לעבודה, וחציין הולכין ליריחו הסמוכה לירושלים ומתקנין שם מים ומזון לאחיהם, וכך עושין כל הכ"ד משמרות, עכ"ל [רש"י בתענית].
[כעת כותב הרב זלמן סורוצקין] והנה אין שום ספק שכל אחד מאנשי המעמד היה רוצה לקיים מצות מעמדות בירושלים בבית המקדש, ולפיכך היו מתחלפים שאלה שהלכו בשבת שלהם ליריחו לספק מים ומזון, התחלפו עם אחיהם (שהלכו לירושלים) והיו עולים בשבת הבא לעבודה בבית המקדש, ואחיהם היו הולכים ליריחו וחוזר חלילה. וכן מפורש ברבינו חננאל בתענית, וממילא היו צריכם לקיים 'קשר טלפוני' בין ירושלים (או יותר נכון בית המקדש) ליריחו, שהרי גם ביריחו נמצאים חצי אנשי מעמד…שהרי גם הנמצאים ביריחו רוצים בכל ליבם להשתתף מרחוק ב'מעמד' של הקרבנות. לכן נעשו להם נסים הללו והיו שומעים כל ההתחלות העבודות השונות שבבית המקדש. ומששמעו קול פתיחת השער הגדול, ידעו להצטרף במחשבותיהם ובתפלותיהם אל עבודת המקדש, וכן קול גביני כרוז 'קומו כהנים לויים ישראלים לעבודת בית המקדש' והיו קמים ועושים עבודתם ותפלותיהם בשפתותיהם להכין את המים והמזון ולהביאם ירושלימה. וכן קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, שהכהנים מקדשים ידיהם ורגליהם ומתחילים בעבודה בבית המקדש.
וראויים היו להיעשות להם הנסים הללו, שהרי דוד (שהוא ושמואל תקנו כ"ד משמרות הללו) פסק: 'חלק כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים' (שמואל-א' ל' כ"ד). והתחלת הקטורת היתה ניכרת לאנשי יריחו ע"י המגריפה (היינו התחלת עבודת פנים) שבכל אלה היו 'שותפים' המה ה'מחזיקים' ואחיהם ה'עובדים'. ורש"י כתב שבחרו ביריחו הסמוכה, ואולי אפשר לומר מפני שיש שם מעין מים ומזון לרוב. ואפשר עוד להוסיף גם טעמו של הראב"ד שמפני שיש בה קדושה קצת מקדושת ירושלים, לפיכך בחרו בה, שחצי המעמד המכין מים ומזון לאחיהם בירושלים יהיה לכל הפחות ביריחו שיש בה מעין קדושת ירושלים. יהי רצון שיבנה בית המקדש בב"א, ונזכה לראות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם. עכ"ל הרב זלמן סורצקין זצ"ל בספרו מאזנים למשפט.
ביאור מסורה פעמיים ויברך
וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם (דברים א' י"א) וִיבָרֵ֣ךְ כָּל־בָּ֭שָׂר שֵׁ֥ם קָדְשׁ֗וֹ (תהלים קמ"ה כ"א)
מבאר רבי עקיבא סופר[12] זצ"ל, בעל דעת סופר (נין של החת"ם סופר זיע"א) עיין בעל הטורים. ונ"ל [ונראה לפרש] עפ"י מה שכבר הארכתי דהקב"ה בירך לאברהם אבינו ע"ה בהון ועושר, הגם שלא זה היה אצל אאע"ה תכלית ועיקר, אבל בהיות שאברהם אבינו היה מפרסם אמונת הקב"ה בין העמים, היה צריך להיות מבורך בכל דבר, כי חכמת המסכן בזויה (קהלת ט' ט"ז) ולא היו שומעין לדבריו, כי היו שואלין אותו, למה צדיק ורע לו, וידוע מה שפירש החת"ם סופר ז"ל במה שאמרו ז"ל (בראשית רבה מ"א ג') שחזר אברהם אבינו לשלם הקפותיו, הכוונה שקודם שבירכו ה', שאלו אותו 'למה הוא כאורח נטה ללון, ולמה הרע לו הקב"ה, וחשבו ע"י זה לומר ח"ו 'לית דין ולית דיין', אבל בחזרתו ממסעיו שהיה כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב, שילם לו הקפותיו, היינו התשובה שנשאר חייב להם מחמת שלא היה יכול לסתור את טענותיהם, ועתה השיב להם שהקב"ה צור תמים פעלו ואין עוול אצלו. הנה כן ישראל שתעודתם לפרסם האמונה כמאמר הנביא (ישעיהו מ"ג כ"א) עַם־זוּ֙ יָצַ֣רְתִּי לִ֔י תְּהִלָּתִ֖י יְסַפֵּֽרוּ, כמו כן צריכין להיות מבורכין בכל טוב כדי שתתפרסם האמונה ויתקדש שם שמים על ידם. וזה כוונת המסורה, וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם, על ידי כן וִיבָרֵ֣ךְ כָּל־בָּ֭שָׂר שֵׁ֥ם קָדְשׁ֗וֹ, שרבים יתדבקו בהם ע"י זה, ואתי שפיר. עכ"ל הדעת סופר זצ"ל.
לקראת תשעה באב יהפכהו ה' יתברך לששון ולשמחה
הצער על היהודים ה'טבעיים' שאבדו, והשמחה על פריחת צאצאיהם
בדורנו משמעותו של חורבן המקדש ופיזור ישראל בארבע כנפות תבל, בא לידי ביטוי מוחשי ביותר בתקופת השואה (אלול תרצ"ט-אייר תש"ה).
הרב שלום נח ברזובסקי[13] זצ"ל ה'נתיבות שלום' אדמו"ר מסלונים בקונטרס ההרוגה עליך, שעוסק בסוגיות אמוניות בענין השואה כותב בין דבריו (עמ' כ'-כ"ד):
…לא פחות ממה שיש לקונן על ארזי הלבנון אדירי התורה, ידוה הלב על 'בית רבנו שבבבל' על האוירה הקדושה וההווי היחיד במינו שנרקם במשך דורות…יהודים קדושים פשוטים בתכלית, יהודים ברי לבב אשר כל ישותם אפפה אך אווירה רוחנית…אותם יהודים היו זוכים בענינים מיוחדים למדה של גדלות עילאית, אף כי הם עצמם לא חלו ולא הרגישו כלל בגדלות זו, יסוד גדלותם ננעץ בכך שהם היו טבעיים לחלוטין, ולא קינן בהם אף שמץ של מלאכותיות כל עניניהם הרוחניים היו טבעיים ללא שום כחל ופירכוס. כל הרגשותיהם באהבת ה', באהבת התורה ובאהבת ישראל היו טבעיות ממש, כאהבת אב לבניו שהיא טבועה בנפשו. אמונתם הצרופה היתה ספוגה בדמם כתכונה מתכונות הנפש, טבעית כליל[14]. ליבם היה מטבעו לב יהודי אמיתי…שמטבעו לב חם הוא וער לכל דבר טוב…
ומעלה מיוחדת בפני עצמה שהצטיינו בה, הלא היא התמימות. כי הנה ישנם שני סוגי תמימות, למן התמימות הפשוטה, בחינת תמימות-תתאה ועד לבחינת תמימות-עילאה, אשר האדם מגיע אליה רק אחרי שנפשו נזככה בכור מצרף וכבר התגברה על כל המחיצות של היצרים האפלים, שאז זוכה האדם לתמימות מושלמת. תמימים היו עם ה' אלקיהם ובתומם התהלכו לפניו כל ימיהם, וקדשו שם שמים בחייהם ובמותם, עת הגיעו לדרגה של שלימות במדת תמימות עילאה[15].
הרבה היה ללמוד מהם בחייהם, והרבה יש לספר אודותם אחר שעלו על המוקד ונתעלו בסוד קדושים. יהא זכרונם לברכה, וזכר נועם הליכותיהם יעורר לבבות מבקשי ה' ללכת בעקבותיהם…
ובהמשך באותו קונטרס (עמ' כ"ח) כותב על עדוד ופריחה מתוך החורבן וזלה"ק:
…ועפ"י האמור הרי המספר הנורא והאיום של ששה מיליון כולם קדושים שנעקדו על מזבח קדושת שמו, יש בו אולי להאיר קצת את התופעה המופלאה של דורנו, שבעינינו אנו רואים גילויים כאלו, ששום בעל דמיון וחזיון לא העז להעלותם ברעיוננו לפני שנות דור. לפתע קם וצמח דור מופלא כל כך, דור של תורה ודקדוקי מצוה. אהלי התורה פורחים ולימוד התורה בהם הוא ברמה גבוהה ביותר, ויחד עם זה היכלי החסידות משגשגים במלא תפארתם, וכמו כן תנועת התשובה המופלאה והמדהימה שלא שמענו כעין זה בשום דור. והלא מאליה נשאלת השאלה: מי ילד לנו את כל אלה, מי הוא שבכוחו לטפח ולגדל דור שכזה. ובודאי שאין לכך כל הסבר טבעי, אלא שהקב"ה לבדו, אני ה' בכבודי ובעצמי, טיפח וריבה הדור הזה, ונתקיים בדור הזה 'לעושה נפלאות גדולות לבדו', כביכול הקב"ה לבדו הקים את הכל מחדש בהערותו רוח ממרום אשר תוצאותיה למעלה מכל כל אנושי ומכל חשבונות, וכל זה בזכות אותם קדושים, שאם כל מאורע רוחני יש בו מן הנצחיות ואינו הולך לטמיון, על אחת כמה וכמה העקידה הגדולה הזו, שכל אחד מהקדושים השאיר אחריו קדושה בעולם, ומגודל קדוש ה' של ששה מליוני קדושים אין לשער איך הבריאה נתרוממה ונתקדשה לאין ערוך…והולכים ומתרבים יהודים יקרים שומרי תורה ומצוות ובני תורה. וכל מי שרק רוצה לילך בדרכיהם, יש לו האפשרות לכך …עכ"ל הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל אדמו"ר מסלונים.
הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב 052-6514000 Ybarkai6@gmail.com
[1] הלימוד בגליון לקיים מצות בוראי יתברך. ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת רבקה ז"ל, יום אזכרתה בי"ב מנחם אב ובנם יצחק משה ז"ל יום אזכרתו בי' במנחם אב.
הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע (שלנגר) הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל ז"ל, אשתו מרת סוסא פייגא בת ר' יעקב זאב ז"ל, אודים מוצלים מאש שלא זכו לזש"ק, שלום דוד הלוי ב"ר צבי גרנט ז"ל, נלב"ע כ' באייר תשפ"ה.
לרפואת הרב יעקב בן גלדיס כתון, מור בת נורית, רות שמחה בת לימוד, זלדה זיוה בת שרה, חנה ציפורה בת זלדה זיוה בתושח"י.
[2] המליצה מבוססת על הכתוב (איוב ח' ז') וְהָיָ֣ה רֵאשִׁיתְךָ֣ מִצְעָ֑ר וְ֝אַחֲרִיתְךָ֗ יִשְׂגֶּ֥ה מְאֹֽד. ופירוש 'מצער' הוא מעט, ובלשון המצודת דוד: הטובה שהיה לך בראשית ימיך תחשב למעט כי הטובה שיהיה לך באחרית ימים יגדל מאד עד שלעולם תחשב למעט הטובה שהיה לך מאז, עכ"ל. אמנם כאן השתמשתי ברמיזה למילה של 'צער'.
[3] הרב אברהם יצחק בלוך (תר"ן – כ' בתמוז תש"א) גדל תחת אביו הגדול הרב יוסף יהודה לייב בישיבת טלז אותה הקים סבו הרב אליעזר גורדון זצ"ל. בהיותו צעיר לימים כבן שלשים, נתמנה לצד אביו בתפקיד ראש הישיבה. לאחר פטירת אביו בתר"ץ, נתמנה לראשות הישיבה וכן לרבה של טלז. אחיו הבכור הרב זלמן ששימש כמנהלה הרוחני של הישיבה ומו"צ בעיר, מיד לאחר הלויית אביהם הודיע על ויתורו לתפקיד רב העיר כדי שאחיו הצעיר הרב אברהם יצחק ששימש בראשות הישיבה, יכהן בתפקידו זה וכן ישמש כרבה של העיר (דבר שהיה מקובל באותה תקופה, שראש הישיבה הוא גם רב העיר).
מעמד מסירת השעורים היה רב רושם בו עמדו מאות תלמידים מסביבו כחצי גורן עגולה, הרב פתח ביסוד הדברים ואז התלקחה ריתחא דאורייתא, הרב שיתף את תלמידיו בסוגיה, התיחס לכל תלמיד והערותיו, ביניהם מהמבוגרים היו בקיאים בש"ס כולו!)
בשבת בזמן בין הערביים היה מזמין לביתו את בני השעורים הגבוהים, כששים בחורים ישבו לפניו ומזמרים זמירות של 'רעווא דרעווין' והתלמידים היו שואלים שאלות בעניני הפרשה, הרב הקשיב להם וכשסיימו השתררה דממה והרב החל לשאת דברים נעלים ומרוממים שלא נראו קשורים לשאלות שהועלו, אך במהלך השיחה קיבל כל אחד מענה לשאלתו, והארה למה שהיה זקוק לו. הכל פרח ושגשג עד שבאה רוח הסערה המחרידה ומחריבה לעולם – השואה.
בעש"ק פרשת קרח ב' בתמוז הגיעו המרצחים לבית הרב הוציאוהו עם כל משפחתו לרחבת השוק של טלז, שם רוכזו יהודי העיירה. הרב הסתובב בין אנשי קהלתו ועודדם לשוב בתשובה שלימה ולמסור נפשם על קדוש ה'. כל הקהל אמרו 'וידוי' מילה במילה וכמתואר עפ"י עדי ראיה: הפחד סר מלבות כולם כי נתרוממו לעולם אחר, גבוה מכל הסובב אותם. אף הגרמנים נשתתקו והביטו בהשתאות על גבורי הרוח, שוב נפגשו באמת הנצחית שבעם ה' וחזו ברוחו הכבירה ובנשמתם העליונה. בסופו של המעמד הנשים שולחו לביתם, והרב גם שוחרר אך רצה להשאר עם עדתו. שלשה שבועות הוחזקו בצריף ביער סמוך לטלז. ביום שלישי כ' בתמוז תש"א טרם צאתם לדרכם האחרונה, ביקש מבתו (לימים הרבנית חיה אוזבנד בארה"ב) שתקרא לפניו מהלכות קדוש ה' ברמב"ם. לאחר מכן הוצאו להריגה כולם, אשתו וילדיו נרצחו מאוחר יותר. אחיו הרב אליהו מאיר שהיגר לארה"ב המשיך להבעיר את אש הקודש של טלז במדינה זו. הרב מרדכי גיפטר זצ"ל היה אחד מגדולי תלמידיו.
[4] האדמו"ר הרב שלמה דוד יהושע המכונה בסלונים מוהרשד"י. נולד בשנת תער"ב, היה בנו יחידו של ה'בית אברהם'. דור רביעי בן אחר בן בשושלת של מייסד חסידות סלונים 'יסוד העבודה'. בעל מח חריף ומעמיק יחד עם רגש לוהט וסוער, התקיפות וההכנעה השתלבו בנפשו כאחת. לאחר הסתלקות אביו בתרצ"ג הכתירוהו כאדמו"ר, בין גדולי החסידות הרב משה קליערס שהיה רבה של טבריה. קיבל על עצמו נהול הישיבה 'תורת חסד' בברנוביץ (אותה תקופה שימש בקודש הרב אלחנן וסרמן זצוק"ל הי"ד, היו קשורים ביניהם) וכן ניהול כולל 'רייסין' בארץ ישראל. בעת הפרעות בארץ ישראל (תרצ"ו-תרצ"ט) ויהודים רבים נרצחו ע"י הפורעים הערביים, היו ביניהם מחסידי סלונים, והרוח היתה שפופה, הוא ניצב עודד והפיח תקוה.
אותן שנים עולה המפלצת הנאצית בגרמניה, ועם פרוץ מלחמת העולם גם בתקופות הקשות הפיח בחסידיו רוח חיים, ובפורים ת"ש אמר כי 'בן המלך שהוא בעצם חלק מאביו, אינו משתנה במהותו בכל מצב, וכל כמה שישפילוהו ויבזוהו, צריך תמיד לזכור שהוא בן מלך!' גם לאחר הירצחם של אשתו עם בתו היחידה ואמו, לא נפל ברוחו התחזק בה' וחיזק הסובבים אותו. כאשר גברו ועלו השלהבות ניסו לשכנעו חסידיו מארץ ישראל שיעלה אליהם, ולאחר שהחליט בהסוסים רבים להיענות לבקשתם, כשנודע הדבר לחסידיו בברנוביץ געו בבכיה גדולה, שדמעותיהם שימשו כסכר ליציאתו ועזיבתו צאן מרעיתו, איתם הובל להריגה בו' מרחשון תש"ד. במכתבו האחרון בפרוס חג הפסח ת"ש כתב: אם כי אתנו מה לומר ולדבר אין כמובן, והמשכיל בעת ההיא ידום כמו וידום אהרן, אבל לא ידום המזכירים את ה', אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו עד ישים את ירושלים תהלה בארץ…עכלה"ק.
בספר בסוד קדושים (עמ' שע"ח) כותב: כי לימים סיפר הרה"ח ר' יעקב לכוביצקי ז"ל ששהה במחיצת רבינו במחנה עד יומו האחרון ממש, כי בכל עת היו שומעים את רבינו מתנחם בכך שנשאר פליטה בארץ הקודש, בבחינת 'אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה', עכ"ל. לפני כן תיאר דבריו על השתדלותו ומאמציו של רבי אברהם וינברג הראשון (נפטר בתרמ"ד) בעל 'יסוד העבודה' מייסד השושלת לחיזוק הישוב החסידי בארץ ישראל, עת שלח נכדיו וחסידיו לעלות ולחון עפרה תוך מסירות נפש ממש.
הדברים נערכו עפ"י הקדמת ה'נתיבות שלום' הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל לספר זכרון קדוש שהינו ליקוט ואסופת שרידי תורתו של אדמו"ר מוהרשד"י. כמו"כ בספר מאמר 'בסוד קדושים' עיונים הגותיים אמוניים בנושא השואה, וכן מאמר על סיום תקופת חסידי סלונים בברנוביץ. שניהם נכתבו ע"י הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל. הספר יצא ע"י ישיבת בית אברהם סלונים ירושלים. (שבהוצאתה ספרי נתיבות שלום, שהתפרסמו ברחבי עולם).
הספר בסוד קדושים ממנו הובאו הדברים בגליון עצמו לעיל, הינו ספר נוסף שיצא תקופה מאוחרת יותר, ובו נכללו מאמרים ומכתבים רבים נוספים על אלו שבספר זכרון קדוש, ובסופו תולדותיו של הצדיק בהרחבה גדולה שנקרא גם בשם 'בסוד קדושים'.
ספר זה יצא לאור ע"י מכון שיחת קודש סלאנים, ירושלים.
[5] הרב אפרים חיים באלאיטי זצ"ל מגדולי תלמידיו של השבט סופר (נכדו של החתם סופר זיע"א) רב ודומ"ץ בעיר טרנלייא בהונגריה. היה מרובה חולאים אך הצדיק עליו הדין, כמובא בספריו חמודי אפרים (תרפ"ד) חמיו של הרב ישראל וועלץ זצ"ל (שרד את השואה מיהדות הונגריה זכה לעלות לירושלים בעהמ"ח שו"ת דברי ישראל). הרב בלאיטי נספה עם חלקה הגדול של יהדות הונגריה. דבריו עפ"י הוצאה חדשה של ספרו ע"י מערכת אוצר הפוסקים ירושלים תשע"ח.
[6] הרב שמעון סופר נכדו של החתם סופר, בנו של רבי אברהם שמואל בנימין הכתב סופר שמילא מקום אביו. שימש ברבנות בערלוי במשך ששים וארבע שנים. ערך מכתבי סבו את הספר הידוע על התורה 'תורת משה', שעבר כמה מהדורות. בענותנותו הגדולה כאשר הדפיס את ספרו שלו שו"ת התעוררות תשובה בראש כל עמוד בספר כתב: 'אין לסמוך על הוראה זו כלל, עיין בהקדמה'. כמו"כ את חידושי התורה שלו על החומש שיבץ בתוך ספרו של סבו תורת משה, אך כל מאמר חתם בסיומו 'ש"מ' שיר מעון.
במהדורה החמישית של 'תורת משה' (ירושלים תש"נ) לראשונה הדפיסו את חידושיו בקונטרס בפני עצמו, לאחר הדפסת התורת משה, בתשפ"א נדפסה מהדורה מפוארת ביותר ע"י מכון חת"ם סופר ובנוסף למהדורה המשולבת, הוא נדפס כספר בפני עצמו.
משמעותו של השם 'שיר מעון' מוסברת בפתיחת חלק זה במהדורה הנוכחית כי שיר מעון רמוז שמו שמעון ועוד צירוף התיבות שיר מעון יסודו עפ"י הגמרא (חגיגה י"ב ע"ב) דקאמר ר"ל דאיכא שבעה רקיעים ושם אחד מהם מעון ומפרש מעון שבו כתות של מלאכי השרת אומרים שירה בלילה ומחשות ביום מפני כבודן של ישראל.
כמו כן נודע במעלת תפלתו המיוחדת שנבעה מעמקי הלב. אחיינו ה'דעת סופר' רבי עקיבא סופר היה אומר: די היה לשמוע מדודי הרב מערלוי ברכת 'שהכל נהיה בדברו' כדי להתעורר בתשובה. נכדו הרב יוחנן מערלוי (שנסתלק לעולמו בירושלים בשנת תשע"ו) אמר: …כל תיבה ותיבה מהתפלה מתחלתה ועד סופה היה מבטא בנעימה קדושה ובנגון מיוחד, וכל מי שהיה נוכח שם, היה מרגיש שק"ז [קדושת זקני] עומד לפני בוראו באימה וביראה…איה המלים לתאר את קריאת 'שמע ישראל' שאז היה מגיע להתפשטות הגשמיות ממש…(נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תש"פ).
[7] הרב אריה צבי פרומר זצ״ל (תרמ"ד – כ"ז בניסן תש"ג). היה תלמיד וחסיד היה לאדמו״ר שר־התורה רבי אברהם מסוכאטשוב שבאזור ורשה, בעל אגלי טל (מספרי היסוד בהלכות שבת) ושו״ת אבני־נזר. עם הסתלקותו של האדמו״ר בתר"ע, , מינה ממלא־מקומו בעל ״שם משמואל״ את הרב־הגאון כראש ישיבת "בית אברהם" בסוכאטשוב, והוא דבק ברבותיו הגדולים עד יום אחרון. ממעיינם הזך והטהור של תורה וחסידות שתה, ועל־פי דרכם בנה טפחות־טפחות לדברי תורה וחסידות שלו — אותם כתב ואותם השמיע לשומעיו הנלהבים בימי שבת ומועד. כשחרבה העיר בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לוורשה, ואחר כך התמנה כרב בקוז'יגלוב, ושם ניהל ישיבה. השלטונות הפולניים גרשו אותו משם. בתרפ"ד, , בא לזאויירצ'ה, שבזגלמביה, אך השלטונות לא אשרו למנות אותו כרבה של העיר. משם עבר לכהן כרב בסוסנוביץ. בשלושת הרגלים היו רבים מחסידי סוכאטשוב בבנדין עולים אליו לרגל.
אחרי פטירתו של הרב מאיר שפירא בתרצ"ה, , ניהל זמן מה את ישיבת חכמי לובלין, עם הרב אריה לייב לנדא מקולביל הי"ד. בחורף תרצ"ה, ביקר בארץ ישראל עם האדמו"ר דוד בורנשטיין מסוכאטשוב הי"ד. בימי מלחמת העולם השניה היה בגטו ורשה, ושם הקים, עם הרב אברהם וינברג הי"ד, ישיבה שהתקיימה בבונקר ברחוב מילא 14, וגם השתתף בארגון שיעורים לבני הישיבות ולרבנים שהגיעו אל הגטו מן העיירות הסמוכות. בגטו עבד ב"שופ" לנעליים. נמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי, שלמעשה היו מחנות השמדה.
יחד עמו עלו בסערה השמיימה כל ילדיו: דב, אברהם, בנימין ומשה ובנותיו מילכה ומרים קיילה הי"ד.
נערך עפ"י אתר 'תורתך לא שכחתי' וויקפדיה.
תולדותיו נחרטו ע"י דוד אברהם מנדלבוים בתולדות רבנו בעל ארץ צבי בני ברק תשפ"ב.
[8] הרב יחיאל אברהם בלנקמן זצ"ל הי"ד. לא ידועה שנת הולדתו. שימש ברבנות במחוז לובלין שבפולין, בעיירה שרבשין. היה תלמידו של האדמו"ר מאוסטרובצא הרב מאיר יחיאל הלוי זצ"ל שהוא אשר השתדל לקבלת הרבנות של תלמידו. הרב יחיאל אברהם התפרסם במוחו החריף ובכשרונו לשאת נאומים שהשאירו רושם רב. פירסם חידושי תורה בכתב העת הרבני 'פרדס' ובכתבים שונים נוספים. לפני הוצאתם להורג ע"י הנאצים ימ"ש אמר מילות חיזוק לעדתו, ובעת זעקו 'שמע ישראל' החלו הגרמנים ימ"ש לירות לתוך קבר האחים הגדול אותו כרו לעצמם הנרצחים לפני כן.
מאמרו וכן תולדותיו נערכו עפ"י הספר (ב"ח) אודים מאש הוצאת מכון משנת רבי אהרן ליקווד תשע"ז. בספר אסופת חידושי תורה שו"ת בהלכה ומאמרים במוסר ובאגדה מאת גדולי ישראל רבנן ותלמידיהון שנעקדו על קידוש ה' בשנות זעם. בתשע"ט הוציאו המכון ספר נוסף באותו שם ובצורה דומה.
[9] דברי הימים-ב (ב' ב'-ג') וַיִּשְׁלַ֣ח שְׁלֹמֹ֔ה אֶל־חוּרָ֥ם מֶֽלֶךְ־צֹ֖ר לֵאמֹ֑ר כַּאֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ עִם־דָּוִ֣יד אָבִ֔י וַתִּֽשְׁלַֽח־ל֣וֹ אֲרָזִ֔ים לִבְנֽוֹת־ל֥וֹ בַ֖יִת לָשֶׁ֥בֶת בּֽוֹ: הִנֵּה֩ אֲנִ֨י בֽוֹנֶה־בַּ֜יִת לְשֵׁ֣ם׀ה' אֱלֹקי לְהַקְדִּ֣ישׁ ל֡וֹ לְהַקְטִ֣יר לְפָנָ֣יו קְטֹֽרֶת־סַמִּים֩ וּמַעֲרֶ֨כֶת תָּמִ֤יד וְעֹלוֹת֙ לַבֹּ֣קֶר וְלָעֶ֔רֶב לַשַּׁבָּתוֹת֙ וְלֶ֣חֳדָשִׁ֔ים וּֽלְמוֹעֲדֵ֖י ה' אֱלֹקינוּ לְעוֹלָ֖ם זֹ֥את עַל־ יִשְׂרָאֵֽל.
[10] הרב זלמן סורוצקין זצ"ל (תר"מ-תשכ"ו) נולד בליטא לאביו הרב בן ציון סורוצקין ששימש ברבנות בעיירה. למד בישיבות סלבודקה, וולוזין וטלז. שימש כרבה הראשי של 'לוצק' (אוקראינה) היה מראשי אגודת ישראל באירופה לפני השואה. בשנת ת"ש הצליח להמלט מפולין אליה הגיע לפני כן. בירושלים היה מראשי 'אגודת ישראל' ומראשי 'ועד הישיבות בארץ ישראל'. לאחר פטירת הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל שימש כראש מועצת גדולי התורה. היה מפורסם בכח דרשנותו המיוחד, שבא לידי ביטוי גם בספריו המיוחדים ביניהם הדעה והדבור (ג"כ), פירושו לתורה אזנים לתורה. בהקדמת ספר השו"ת שלו מאזנים למשפט מתאר בהרחבה תולדות משפחתו המפוארת, (היה נשוי לבת הרב אליעזר גורדון ראש ישיבת טלז, והיה גיסו של הרב אהרן וולקין בעהמ"ח בית אהרן על הש"ס, כמו כן היה מחותן עם הרב אברהם יצחק בלוך זצ"ל הי"ד (בנו של רב יוסף בלוך מטלז, בעהמ"ח שעורי דעת).
בהקדמת ספרו לתורה כתב: יש הודאה ויש הלל והודאה. הודאה – היא הבעת תודה למי שעשה טובה במסיבות רגילות. אבל השש להיטיב ונותן בעין יפה מתוך אהבה ונדיבות, לו נאה להודות ולהלל ולספר מעשיו ברינה….כל ישראל שזכו לצאת לחירות מאירופה, מן הגיהנם של 'התרבות המערבית' או מן ה'גן עדן' של התרבות המזרחית [רוסיה] – חייבים להודות על גאולתם ממיתת ניוול מיד אויב או פדות נפשם מעבדות והתבוללות בין ה'אוהב' (והשניה קשה מן הראשונה, שהרי יעקב אבינו הקדים להתפלל הצילני נא מיד אחי ורק אח"כ מיד עשו) אבל אלה שזכו לעלות מתהומות ארץ אל הגבוהה מכל הארצות, אל ציון קרית מועדנו…הם חייבים להודות ולהלל למי שעשה להם את כל הניסים האלה…כולנו ישבנו במאסר בזמנים ובמקומות שונים…ובחמלת ה' עלינו הוציא אותנו מעבדות לחרות בניסי ניסים… ויביאנו (אותי ואת אשתי ורוב בני) אל הארץ שנשבע לאבותינו לתת לנו, לראות בהתחלת בנינה ולשמוח נקוה גם בשכלולה…עכ"ל מהקדמתו לפירושו אזנים לתורה. אמנם יש ממשפחתו שנהרגו בתו בעלה ונכדו, כלתו ועוד, אותם מפרט בהקדמתו זו. עם זאת זכה ובניו וצאצאיו 'תופסים כותל המזרח' של עולם התורה, בארה"ב ובארץ ישראל.
[11] ראה עליו בשלטי הגבורים לרבי אברהם משער אריה דפוס ראשון מנטובה שע"ב, הדפסה חדשה ועריכה מופתית מבית היוצר של מכון ירושלים ע"י השלוחה בישיבת שעלבים, תשע"ב. הספר עוסק בכלי המקדש ובהרחבה בכלי הנגינה.
[12] הרב עקיבא סופר הדעת סופר – בנו של רבי שמחה בונם סופר (השבט סופר), נינו של החת"ם סופר זיע"א.(תרל"ח פרשבורג – ב' בכסלו תש"כ ירושלים). רוב לימודו אצל אביו השבט סופר בהם עשה חיל בהתמדתו וכושר חידושו בו התברך. משנת תרס"ב עד הסתלקות אביו בתרס"ז מסר השיעור בעיון בישיבה, והוא נתמנה תחת אביו הגדול. בשעה שנפטר אביו בתחילה סירב לשמש גם ברבנות בהיותו בורח מכל סוג של מחלוקת, ובבחירות שאמורות להתקיים יהיו כאלו המתנגדים, אולם לאחר שדובר שרק אם תהיה הסכמה מוחלטת ישב על כסא הרבנות, ואכן כך היה בהיותו בן עשרים ותשע עלה על כס הרבנות בפרשבורג בהיותו ה'רביעי במרכבה' החתם סופר בנו הכתב סופר נכדו השבט סופר. מבחירתו נחשב על ראשי מנהיגיה הרוחניים של הונגריה וסלובקיה, ואף מבוגרים ממנו כפפו עצמם אליו. בתקופתו עלתה ישיבת פרשבורג לאחת הישיבות הטובות והגדולות בעולם, הרב מסר ארבעה שיעורי עיון במשך השבוע, בשיטה שקיבל מאבותיו הגדולים.
בשלהי תרצ"ט ערב פרוץ מלחמת העולם השניה (י"ז באלול עש"ק כי תצא) נסע למקום שונה מרגילותו, והגיע ללוגנו שבשוייץ. כשהפצירו בו שלא יחזור לביתו בתחילה סירב בטענה הידועה של גדולי וצדיקי הדור, שאינו רוצה לנטוש צאן מרעיתו. בהתיעצות עם דודו הגדול הרב שמעון מערלוי זצ"ל הי"ד, קיבל הנחיה להשאר בשוויץ עד שושן פורים ולאחר מכן לנסות לעלות לארץ ישראל. כשקיבל שלשה אישורי עליה לארץ ישראל רצה למסרם לשלשה רבנים שיצאו מהונגריה והם: רבי יהושע מגאלנטא הי"ד, הרב מנייטרא [שמואל דוד הלוי אונגר] זצ"ל והרב מטירינויא אך הם סירבו כי לא רצו לנטוש את עדתם. לפני שיצא משוויץ פקד על בניו שיכתבו מכתב תודה לשלטונות שוייץ שאישרו לו לשהות במדינתם.
משהגיע לירושלים בשנת ת"ש קיבלו פניו אלפי בני ירושלים. והוא קרא להם בפנים צוהלות לאחר שהפך את כיסי מעילו וניערם לים אמר: הנני זורק לים את כל העבר שלי בגולה, מעתה אני איש ירושלים ככל אנשי ירושלים. בחוץ לארץ עבדתי עבור אנשי ארץ ישראל כל השנים [היה נשיא כולל שומרי החומות בירושלים] וכעת זכיתי בעצמי לישב בפועל על אדמת הקודש. בעת היתה סכנת פלישת הצבא הגרמני לארץ ישראל ממצרים, קרא לרב יצחק צבי בערנפעלד רבה של קהילת חת"ם סופר בני ברק סגר הדלת בעדו וביקש ממנו להגיד פרשת הקטורת שבע פעמים, בלי שום כוונה רק פירוש המילות, פניו היו בוערות כאש ואמר לאט לאט. כאשר סיימו אמר תפלה קצרה ואח"כ בצהלה על פניו אמר: הקב"ה יעזור [תרגום מאידיש]. מן הענין לספר כי תפלות נוספות שנשפכו כמים באותה תקופה קשה מתוארת תפלה מיוחדת בספר נר המערבי תולדות אור החיים הקדוש (בני ברק תשע"ג) של ר' שלומק'ה מזוועהיל ורבי ישראל מהוסיאטין זכר צדיקים לברכה, בתפלה שערכו על קברו של אור החיים הקדוש ביום ההלולא ט"ו בתמוז תש"ב. (בפרק 'ציון המצוינת' עמ' שנ"ט-שס"ב). כשהגיעה שארית הפליטה מהשואה מקהילות הונגריה יסד עבורם את חוג חתם סופר בירושלים. היה חבר מועצת גדולי התורה. בכ' בכסלו תש"כ תמה מסכת חייו בתקופה כה סוערת בתולדות ישראל.
נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תולדות ופרקי חיים של רבנים ומנהיגים נכדי החתם סופר, ירושלים תש"פ.
[13] הדברים נכתבים ביום הסתלקותו ז' במנחם אב, נלב"ע בשנת תש"ס.
[14] זוכר וחרוטים בדמי, זכרון הורי היקרים אודים מוצלים מאש, שהאמונה היתה טבועה בדמם ונפשם כמתואר לעיל.
[15] נראה להביא דבריו של היעב"ץ הקדמון ממגורשי ספרד שבספרו אור החיים (פרק ב') שיבח את הנשים ועמי הארץ שמסרו גופם וממונם על קדושת בוראם, מתוך תמימות טהורה. וראה במעין גנים לרב צבי אלימלך מדינוב סביב ספר זה.
