עיקר עבודת אהרן הכהן בהדלקת הנרות הייתה להעלות ולהלהיב נשמת ישראל לאביהם שבשמים / הרב ישעיהו שלום רוקח הי"ד בשם אבי סבו ה'שר שלום' מבעלז זצ"ל

והנה בקיץ העבר שמעתי מהרב רבי ישעיה שלום רוקח אב"ד קהילת קודש ואנאוויטש, נכד הקדוש מבעלזא ז"ל, בשם זקינו רב שר שלום מבעלזא זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, בביאור פסוקי דמנורה בפרשת בהעלותך (במדבר ח,ב-ד) "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' את משה, וזה מעשה המנורה עד ירכה עד פרחה". וקשה למה כתיב "הנרת" חסר ואחר כך כתיב מלא ושוב כתיב נמי חסר. וכן קשה מה שפירש רש"י "להגיד שלא שינה", מה רבותא דאהרן בזה.

וכתב הקדוש הנ"ל דידוע דעיקר עבודת אהרן הכהן היתה בהדלקת הנרות להעלות ולהלהיב נשמת ישראל לאביהם שבשמים, כי "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז), וכפי בחינת עבודתו כך היה מעלה את נשמותיהן של ישראל לדביקות השם. והיה בא הציווי ממנו יתברך דלאו דוקא את הנשמות הגבוהות והגדולות במעלה יעלה בהדלקתו, אלא גם הנשמות השפלים והקטנות והחסרים מכל מעלה, כידוע דישנם נשמות שונות גדולות ויקירי ערך וגם קטנות ופחותי ערך, ואהרן בקדושת הדלקתו הוצרך להעלות את הכל בשווה, וקטן וגדול שם הוא אצל עבודתו. וזה ודאי עבודה גדולה וקשה שבמקדש, כי לנשמה שהיא מטבעה מסוגלת וקרובה אל הקדושה בקל יוכל להעלותה, מה שאין כן נשמה שהיא רחוקה מהקדושה צריך לזה כח גדול לקרבה אל הקדושה. וה' יתברך דכתיב גביה "כי לא ידח ממנו נדח" ציווה לאהרן לקרב גם נשמות הקטנות ולהעלות הכל בשווה.

וזה המכוון בפסוק הנ"ל "דבר אל אהרן גו' בהעלותך את הנרת" חסר כתיב, לרמז דהעיקר בא הציווי להעלות את נרות החסרים, היינו הנשמות הפחותים והחסרים מכל מעלה, כי הנשמות המלאות והגבוהות הוא דבר פשוט וקל להעלות אותן, אבל היה מוכרח להשתדל שכולן יאורו בשווה – "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", שגם החסרים יאירו כמו המלאות. וזה שאמר אחר כך "ויעש כן אהרן גו' העלה נרתיה", שבאמת העלה גם הנשמות הקטנות והחסרים "כאשר צוה ה' את משה".

וזהו שאמר רש"י "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה", רצה לומר שלא שינה בין נשמה לנשמה, כולם העלה בשווה. והיינו רבותא דאהרן שהיה כוחו גדול לתקן הכל בשווה.

ואמר עוד "וזה מעשה המנורה". לכאורה קשה מה ענין מעשה המנורה לכאן. אבל רצה לומר שלא יחשוב האדם אחר שקלקל מעשיו שאי אפשר חס ושלום לתקן כל כך עד שיהיה הכל שלם בלי פגם כלל ובלי שישאר איזה רושם. על זה בא הפסוק לגלות "וזה מעשה המנורה מקשה עד יריכה עד פרחה", רצה לומר שהעלה ותיקן את הנשמות שהיו חסרים ופגומים בתכלית השלימות, עד שנעשו אחד באחדות השלם, בלי שום רושם ופגם כלל וכלל, והכל הביא באחדות האמיתי. עד כאן דברי קדוש ישראל מרן רב שר שלום מבעלזא זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

(הרב שלמה יששכר טייכטל הי"ד בספרו משנה שכיר, מועדים א, עמ' 532-533, בשם רבי ישעיה שלום רוקח הי"ד בשם אבי זקנו האדמו"ר רבי שלום מבעלזא).

רבי ישעיה שלום רוקח הי”ד, צדיק מפורסם, רב גאון, חריף ובקי בנגלה ובנסתר, מצאצאי אדמו"רים מרופשיץ ומבעלז. בנו של רבי אפרים זלמן רוקח מהרובישוב, בנו של רבי יהודה רוקח מאוחאן בנו של הרב הקדוש רבי שלום מבעלז.

נולד בסביבות שנת תר"ך (1860). היה תלמיד זקנו רבי חנינא הורביץ אב"ד אולינוב, וגדל בבית דודו זקנו הרה"ק רבי משה מרוזוודוב, שחינכו לתורה ויראת שמים, ולימדו לפעול ישועות עבור כלל ישראל ולנהוג כמנהגי בית רופשיץ. בהיותו בן שלוש עשרה נשא לאשה את מרת נחמה בת רבי נתן דוד דייטש אב"ד קרטשינוב (קרעטשניף). בשנת תרל"ט, לאחר פטירת חותנו, עבר לגור בקהילת אולייאנב לצד אמו הגלמודה, ונשאר שם עד לשנת תרנ"ד. משנת תרנ"ו בערך כיהן כרב ואדמו”ר בוואנוביץ (וואניאוויטש) שליד סאמבור, ונודע בפי כל בתואר "וואניאוויטשער רבי". בשנת תרס"ז עבר לגור בליטוביסק, פתח שם בית מדרש. האדמו"רים מבעלז ומלאזוב הרבה לשבח את גודל מעלותיו והשגיו.

במלחמת העולם הראשונה סבל רבות, נדד כפליט. בט"ז באייר תרע"ו, בהיותם בחרקוב, נפטרה רעייתו. הוא נפצע ברגלו, וצלע מעט עד אחרית ימיו. הוא נלקח בשבי בידי רוסיה ונשלח לגלות בסיביר, אך בשל מחלתו נשאר בחרקוב. בתום המלחמה נחלץ מרוסיה ונקלט בקהילת פרשוב בסיוע הנדיב ר' יצחק ארינשטיין. הרב נשא אשה בזיווג שני, חזר לזמן מה לליטוביסק, ואחרי שנת תרפ"ה התיישב כאדמו"ר בטורקא.

הוציא לאור את ספרו “ילקוט ישר” (בילגוריי, תרצ"ח) שנכתב על דרך הקבלה והחסידות, עם צירופי שמות על פי הקדמות האריז"ל והבעש"ט. ספרו כולל גם על לקט מספרים ומכתבי יד של אבותיו ומבאר ערכים על סדר הא' ב', כעין ספר ערכי הכינויים.

במשך יותר מארבעים שנה עמל יומם ולילה בליקוט דברי תורתו של אבי-זקנו, רבי שלום מבעלזא, “הרב שר שלום”, בסידורם ובהגהתם.  זמן קצר לפני פתיחת מלחמת העולם השנייה הגיע אליו בנו משה לבקרו בטורקא, ואביו שחשש מפני המלחמה הגדולה העומדת בפתח, מסר לו את כתב היד (למעט כתב היד על ספר דברים) וציין את חששו שכתבי היד יאבדו בצוק העיתים. כמענה לשאלת בנו מדוע אינו חושש לחייו ובורח מפני הסכנה, ענה שהוא נשאר כאן יחד עם כלל ישראל. לימים, הודפס ה“מדבר קדש” בעיקר מתוך כתב יד זה.

הרב חיבר ספרים נוספים וקיווה להוציא לאור, ובהם הספרים "דברי שלום" על חמישה חומשי תורה, "חזון למועד" על המועדים, "מבשר שלום" על כל האותיות רבתי בכל התנ"ך, "משמיע ישועה" על כל האותיות הזעירות שבתנ"ך, "קונטרס קנאת סופרים" בענייני אגדה. בנוסף עמל לסיים את כתיבת ספרו "שיר חדש" על פרק שירה  וחיבורים נוספים. כתבים אלו אבדו במהלך השואה.

באחרית ימיו התעוור והתענה בגטו עם אחיו. הרב נהרג על קידוש ה’, באקציא הראשונה שנערכה בטורקה, שהחלה ביום י"ח בטבת תש”ב (07.01.1942). הגרמנים והשוטרים האוקראינים עברו בין בתי היהודים ואספו אותם לכיוון בנין המשטרה, תוך שהם מכים אותם מכות רצח. יחד עם זקנים וזקנות יהודים נכלא רבי ישעיה שלום במחסן בבניין משטרה, שם המשיכו להכות אותם במקלות. על פי עדות המובאת ה"ספר הזכרון ליוצאי טורקה על נהר סטרי" הצמיד איש גסטאפו קירב אקדח לאפו של הרבי ואמר: "תריח את זה ותתפלל לאלוקיך, שיעזור לך" והמשיך להכות בו ללא הרף", והרבי שתק. למחרת, וביום שאחריו, הובלו קבוצות של יהודים מתחנת המשטרה במשאיות לשדה מחוץ לעיר, בדרך ליאבלונקה, ונורו לתוך בורות. יש שציינו את יום כ"ב בטבת תש"ב כיום הזיכרון של הרבי, עם זאת יש מי שטוען שהעדות הנ"ל עולה שמסתבר שנרצח כבר כמה ימים קודם לכן, בי"ט או בכ' בחודש.

מתוך אחד עשר ילדיו נספו בשואה:
בנו הבכור רבי נפתלי אב"ד קאטוב ומשפחתו.
בנו רבי יעקב, בנו רבי ישראל דוד אב"ד ווינטש וקאטוב ובתו שיינדל.
בנו הצעיר ר' (אפרים) יהושע (שיע'לה) ומשפחתו.
בנו רבי אלטר אליעזר רוקח מירוסלב נפטר בט' אדר א תש"ב, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, והניח אשה וילדים שחלקם הגיעו לרוסיה.
ילדי רבי ישעיה שלום רוקח ששרדו את השואה, התגוררו בישראל, בארה"ב ובלונדון.