בעת כתבי עלתה בדעתי לפרש מאמר חז"ל שהבאתי בריש דיבור במסכת מועד קטן, רבי אמי יליף דמיתתן של צדיקים מכפרת מסמיכת מיתת מרים לפרה אדומה, ורבי אלעזר יליף מסמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה. ואפשר לומר דלכאורה צריך להבין למה לא יליף רבי אמי מילפותא דרבי אלעזר ורבי אליעזר מילפותא דרבי אמי, מאי נפקא מינא אם ילפינן מהא דסמיכת מרים לפרה אדומה או מסמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה.
ואפשר לומר דהנה הטור באורח חיים סימן ק"כ מביא המדרש דמיכאל שר הגדול מקריב נשמתן של צדיקים על גבי מזבח של מעלה, ועל זה תקנו בתפלת שמונה עשרה "ואשי ישראל", עיין שם. וראיתי בספר אחד מחכמי הספרדים שמסתפק אימתי מכפר מיתת הצדיק, אם הוי סמוך למיתה מיד ממש, או אם הוא כקרבן, ואז דוקא אחר הקרבן שנתכפר. ומביא בשם "מערכי לב" דלא מיד אחר המיתה הוא מכפר, אלא אחר הקרבן שנתכפר. ומביא על זה ראיה מגמרא יומא דף מ"ד ע"א, "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל" (ויקרא טז), כפרתו קודמת לכפרת ביתו, כפרת ביתו קודמת לכפרת אחיו הכהנים, וכפרת אחיו הכהנים קודמת לכפרת כל קהל ישראל. ואיתא (שם דף מ"ג:) תנא דבי רבי ישמעאל, כך הוא מדת הדין נותנת, מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב. וכן הוא דמיתת צדיק מכפר על הדור, היינו אחר הקבורה וטהרה וניקיון וטבילה בנהר דינור, דעל ידי זה הוכשר לקרבן שיקריב מיכאל השר הגדול, ואז הוא דמכפר על הדור דוגמת הקרבנות, דהכפרה בעת ההקרבה. וכן כתב השל"ה בענין הכפרות בערב יום הכיפורים, לעולם יסובב מתחילה לעצמו קודם שיסבב לבני ביתו, כדי שיבוא זכאי ויכפר על החייב. וכן הוא אומר בכהאי גוונא "וכפר בעדו" ואחר כך "בעד ביתו" כנ"ל.
אמנם בעל נחמד למראה דעת אחרת עמו, דאין הכי נמי לעניין הקרבן שמקריב מיכאל במזבח של מעלה נשמתן של צדיקים, צריכים תחילה שיקבלו עונשם הראוי להם על חטאהם הקלים. עם כל זה גדולים צדיקים במיתתן שתיכף ומיד מכפרים על הדור, אף שלא נטהרו הן עצמן. והראיה שמביא ממסכה יומא הוא מדחה בטוב טעם ודעת ואין כאן מקומו להאריך, ותמצית העניין שיש פנים לכאן ולכאן, יש סברה לומר שתיכף ומיד בסילוק נשמתן של צדיקים מכפרים, ויש סברה לומר דרק אחר ההבאה, כמו קרבן ממש, אחר גמר הקרבתן.
והנה יש נפקא מינא בין כפרת פרה אדומה לכפרת בגדי כהונה. פרה אדומה הוא קרבן ממש ומכפרת רק אחר כל גמר מצותיה, לא תיכף ומיד אחר שחיטה. אמנם בגדי כהונה מכפרים תיכף ומיד אחר הלבשה. ובזה יש לומר דרבי אמי סבירא ליה דמיתת צדיקים מכפרת, לא תיכף ומיד אחר המיתה, כי אם אחר הטהרה הניקיון והקבורה, כקרבן ממש אחר כל גמר מצותיה, ועל כן יליף דמיתתן של צדיקים מכפרה מפרה אדומה. ורבי אלעזר סבירא ליה דמיתתן של צדיקים תיכף ומיד אחר מיתתן מכפרת, בעל כורחו צריך למילף מבגדי כהונה, כמו שבגדי כהונה תיכף ומיד אחר ההלבשה מכפרין, כן נמי מיתתן של צדיקים. ובכן נפקותא גדולה איכא בין שני מימרות הנ"ל.
שלמה המלך עליו השלום אמר בשיר השירים (א) "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", הכוונה דמעלה האיש ומדרגותיו בקל יוכלו להכיר בהתנהגותו בקרב הבריות על ידי תורתו ותפילתו במשא ומתן שלו בקיום המצוה וכדומה. אמנם מעלה האשה ומדריגתה, אשר עליה נאמר (תהלים מה) "כל כבודה בה מלך פנימה", ועל ידי כן היא אינה מעורבת בין הבריות ופטורה מתורה ומצוה עשה שהזמן גרמא, קשה מאוד ההבחנה אם היא באמת אשת חיל במעלות ובמידות, ומוכרחה היא להסתיר מעשיה, אם כן איפה סימן מובהק של צדקתה. אמנם גם לה ניתן אות ומופת על זה, היינו גידול בניה, אם רואים שבניה הולכים בדרכי התורה ויראה, לא פונים אל רהבים ושטי כזב, ומגדלת בניה בדת ואמונת היהדות כדרך אשר הנחילנו אבותינו ורבותינו זי"ע, הוא ראיה חזק ומצוקת שאין עליו שום תשובה כלל שהיא אשה צנועה משכלה וצדיקה, כי האב אשר הוא טרוד כל היום בעסקיו להביא טרף לביתו בזיעת אפו, הוא עסוק על המחיה ועל הכלכלה, ראשו ולבו מלא דאגות ועשתונותיו מבוכות, כל יום הוא חוץ לבית, והרבה פעמים גם לרבות הלילות אין עתו וזמנו מופנה לגידול הבנים באהבה ויראה ה', ואין ביכולתו לתת עינא פקיחא בדקדוק נכון ואמיתי על התנהגות בניו ובנותיו. ורק האשה היא האם, לה ועליה משמרה הקודש הזאת, יען עסקה תמיד בבית פנימה. ובכן אם אנו רואים זרע ברך ה', אך למותר לחקור אחר האם, ובלתי ספק כלל היא צדיקת.
וזהו שכתוב "אם לא תדעי לך היפה בנשים", אם אין ידוע לך אם האשה היפה במעשה בכשרות ובמידות, אז העצה לזה, "צאי לך בעקבי הצאן", הסתכל בעקבי ודרכי הצאן, הן הבנים שלה, ורעי את גדיותיך שוכנים ורובצים על משכנות הרועים, אצל המלמדים והרבנים שנקראים 'רועים'. אם אהלם ומשכנם באהלי הרועים, באהלה של תורה, בבתי וועד חכמים, אזי בטח שהאשה יפה בנשים היא. ומצאתי שכבר דרך בדרך זה בפירוש הנ"ל בספר שערי שמחה על התורה פרשת חיי שרה, ועיין עוד מה שכתב בזה הנודע ביהודה ז"ל בספרו 'אהבת ציון' דורש שביעי.
איתא במסורה בפרשה השבוע בפסוק (בראשית ח) "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה", ואידך "כי הוא טרף וירפאינו" (הושע ו), הכוונה לפי דברינו לעיל, כי אף אם נטרף צדיק בחצי ימיו, לא נגרע משכרו כלום, והוי כאילו חי ימי גבורות. והנה כנסת ישראל נמשלה ליונה כידוע, וזהו שכתוב "ותבא אליו היונה", כשבא נשמה אצל הקב"ה "לעת ערב", לא בערב ממש כשכלו כל שנותיו, אלא "לעת ערב" בעוד שהיא עוד עת לערב, "והנה עלה זית" יש בידה, היינו שנושאה עמה עלים ופירות של זית של חיי עולם הזה, שהן מרורות כזית. הנשמה לא באתה ריקם לפני קונה, ויש לה מצות ומעשים טובים חיי מרורין של עולם הזה, אמנם "טרף בפיה" אותה העלה של זית הפירות של עולם הזה שטרפה עצמו בחינה של צער ויגון ואינה בשלימות, יען נלקחה הנשמה קודם זמנה ונטרפה קודם קצה, בפיה מקובלת היא שטרף מה לי לעשות שלא יכלה להשלים עצמה כדבעי, הלא נטרפה באבי בדמי ימיה. על זה משיב המסורה לה אין משפט חטא, אין נגרע לה משכרה השלם מאומה, יען "הוא טרף", הוא הקב"ה טרף ומי יכול לעמוד בסוד ה', לא חס ושלום היא טרפה את עצמה, כי אם הוא הקב"ה טרף, ועל ידי זה "וירפאינו".
איתא במסכת סנהדרין דף כ"ב כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו נחרב בית המקדש בימיו. הכוונה אפשר שבית המקדש היה לנו לעיניים, לא לבד שמשם יצאה הוראה לישראל, אלא בזמן שבית המקדש קיים אם חטא אדם בשוגג היה מביא קרבן לכפרה, וכהן גדול היה מכפר על עוונות ישראל, ובכן לאחר החורבן בעוונותינו הרבים לא היה מזבח לקרבן ואפס כהן גדול לא היה מי שמכפר, ודרשות רז"ל ידוע (ברכות כ"ו ע"ב) שתפילה במקום קרבן. אמנם מה שהקרבן מכפר הוא מחסדי ה' יתברך כידוע דברי הרמב"ן בפרשה ויקרא אם בשעה הבאת הקרבן האדם שב בכל לבבו ונפשו, כי זולת זה פיגול הוא לא ירצה, כי אין בהקרבה הקרבן בלי כוונת הלב שום מעלה ויתרון, ומה גם בתפלה שהוא רק במקום קרבן, בוודאי צריך שתהא כוונת הלב ומחשבות קדושות בלי הרהור ומחשבות זרות חס ושלום וחרטה ותשובה גמורה. ובעוונותינו הרבים מי יכול לכוון בתפילתו כדבעי ולהסיר מלבו כל מחשבות נפסדות. אמנם אשה משכלה עזר לבעלה עומדת לימינו בכל עניינים מצלת אותו מן החטא, וכמאמר רז"ל (יבמות סג:) דיינו שמגדולה בנינו ומצילות אתנו מן החטא, היא מונעת את בעלה מכל חטא ועוון ואשמה. ואם כן מעלת אשה צדקת וחסידה כמעט יותר מן בית המקדש, שבזמן בית המקדש היה קיים נתכפר האדם מן החטא שיש בידו, ואשה חשובה וצדקת מצלת את האדם שלא יבוא כלל לידי חטא ועבירה.
ואם כן כוונת הגמרא כשמתה עליו אשתו הראשונה ואין מי שיעמוד אצלו כחומה נשגבה להצילו מן החטא, כאילו נחרב בית המקדש בימיו, כי לאחר החורבן לא היה מי ובמה להתכפר מן העבירות, ולכן בעוונותינו הרבים יש לי לבכות ולאונן במר נפשי ולבבי כעל חורבן בית המקדש ממש, לפטירת זוגתי הצדקת עליה השלום. יודע ומכיר אני האבידה גדולה בהפרדה מעלי וממנו בפטירה שלה. לא עליה על דמי נעוריה תשתפך עלי נפשי ולבי וכלו בדמעות עיני, אף שהולכה לעולמה רכה וצעירה לימים בת ל"ב שנים, עם כל זה רכשה לעצמה סכום מצות ומעשים טובים כזקינה לימים. אם אמרתי אספרה כמו כל המידות והמעלות טובות שלה קצרה רוחי. השמחה וששון שלה בעסק המצות אין לשער, והרבה פעמים כמעט מסירת נפש, עם כל זה לא רפתה ידה. היא טרחה בערב שבת בזיעת אפים, הכינה והזמינה לעצמה תפנוקי מעדנים לאכול בשבת. אמנם אוי ואבוי לי אשר אבדתי מרגלית טובה מרגניתא דלית ביה טימא, מקונן הנני עלי ועל נפשי. אין מי יעמוד בעדי, אין מגן בעדי. נשברה חומת ברזל המספקת ביני ובין החטא, לקו מאורות עיני ואיך אנחם. ואני אנא אני בא מגודל הצער של שלשה ילדי הקטנים שנשארו בלא אם. איך אתראה אליהם אם יבקשו ממנו איה עזבתי את האם האהובה. מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'.
הנביא ירמיה מקונן "מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי" (ירמיה ח). הכוונה דאם בא יבוא חס ושלום אסון על האדם והוא אינו יחיד כי הוא מכת מדינה או עיר אחרת, או היגון נפלה על איזה אנשים, יכולים יחד בקריאת השבר וכולם מרגישין הצער והיגון היושבים יחד באבילות רחמנא ליצלן וקוננים ומהאבלים יחד על האבידה, אין אותה צער והיגון גדולה כל כך, יען כולם משתתפים זה עם זה, ונחלק על ידי זה אותו הצער לחלקים. לא כן אם קרה האסון על האדם רחוק מבני משפחתו ואין אחרים יודעים כלל מאותו האסון, אין מי שינחם אותו לדבר על לבו, אז השבר גדולה עד למאוד.
והנה גבי חורבן בית המקדש ראשון, אמר הנביא (ירמיה ט) "על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי", לא היה עסוקים בתורה ועזבו את מצות ה', ולא היה מרגישים האבידה גדולה על חורבן בית המקדש ולא היה משתתפים בצער גלות השכינה, אף שהרגישו יד האויב דבר חרב ויגון בנוגע לגופם ומאודם, אבל לא האסון הנורא של חורבן בית המקדש, בית ה' כי הורס וכי הודש, שיד האויב הרס כל מחמדי בית ה', ועל ידי זה יבוטל וישבות לעלות בית ה'. דבר זה לא נגע עוד ללב גודל החסרון של בית המקדש הרגיש רק ירמיה נביא ה', על כן התאפק לא יכול, ולכן בכה וקונן ויליל במר נפשו וצער גדולה עד למאוד יען לא היה שום אדם מרגיש מאותה הצער של חורבן בית המקדש לחדרי לבבו. כמו כן אני בעוונותינו הרבים נשארתי לבדי בצער יגון ואנחה, גדול שברי עד למאוד, לא אמצא מנוח ומרגוע לנפשי. אין אתי מי שינחם אותי ונפלה כל הצער ושבר עלי לבדי.
ולסיים בקצת נחמה, דהנה הנביא אומר בהפטורה פרשה זו (נח), "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיהו נד), ודרשת רז"ל ידוע (ברכות ס"ד) אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'. הכוונה דהנה כבוא נשמה, אף אם היא טהורה היא, לפני בית דין של מעלה לתת דין וחשבון על מעשיה ופעולותיה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, מקדימים ובאים מלאכי מליצי ישרה שנבראו מהמצות ומעשים טובים של הנשמה הנוכחת, כידוע שמכל מצוה ומצוה נברא מלאך מליץ אחד שמקדמת והולכת, כמו שכתוב (ישעיהו נח) "והלך לפניך צדקך". אמנם בעוונותינו הרבים אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, יען הוא היה מדובק בחומרי, ועל ידי כן אולי ישנם מלאכים של כת אחרת אשר מחבלים ומשחיתים ומקטרגים חס ושלום סרה, הללו מימינים והללו משמאילים. אמנם הקב"ה מלך מלכי המלכים, האב הרחמן, והחסד והסליחות, אשר לפניו נגלו כל מצפוני לבבות האדם, הוא היודע הוא העד שלא בזדון ובשאט לבו עשה מה שעשה, אם עשה איזה פגם וחטא, כי אם על ידי שאור שבעיסה הוא היצר הרע אשר הוא דבוק בהאדם מיום היוולדו הוא השיאו, אמנם לבו היה נכון לה'. וכמידת אב הרחמן על בנו, כן אבינו מלכינו רוצה לרחם על כל נשמה ונשמה. אמנם יש דין למעלה, המקטרגים עומדים על בירור הדין, ולעומתם המליצי ישרה מבקשים את שלהם, ואין שלום בעליונים.
אמנם אם בא יבוא נשמה אשר על ידי המליצים גם נסתם פי מקטרגים, כביכול לא מוכרח ה' יתברך לתווך השלום, כי ממילא נעשה שלום, ואם יוכלו המליצי ישרה להמליץ בזה האופן שהנשמה אף לאחר הפרדה מן הגוף עודנה עוסקת במצות על יד בניה שגידלה וחינכה לה' ולתורתו, כידוע דעל ידי הבנים שהם יראי השם נחשב לה כאילו עשתה בעצמה, אז בעל כרחך יסכר פי המקטרגים ויש שלום בעליונים. וזהו שכתוב "וכל בניך למודי ה'", אם השארת בנים למודי ה', אז "ורב שלום בניך", גורמים בניך לרב שלום בעולם העליון, יען לא לבד 'בניך', אלא גם 'בוניך', הם בונים אותך תמיד למעלה. ובכן לכי לשלום, שלא תהיה שום קטטה בעבורך כאמור "ובלע המות לנצח".
(בתמונה צילום של חלון בבית הכנסת במושבה מטולה.)
(הרב נפתלי צבי שלזינגר, נר צבי, א, הספד בסוף הספר)
