התמדת זכרון בית המקדש וירושלים בכל ימי גלותינו, מעידה על כך שיש עוד תקוה לאחריתנו / הרב עמרם וייסמנדל הי"ד
* בשעת תפלת שחרית שבת קודש ויגש, נפל במחשבתי "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" וכו'.
עיקר קיום שבתות שכך צריכים להיות הוא בזמן שישראל על אדמתם ומקדש על מכונו שיכולים "לעשות" את השבת בפועל בקורבנות היום, או על כל פנים בשנים כתיקונם שיש לנו מקדשי מעט שבו נכנסים להתפלל ומרגישים טעם שבת, ואין אנו מוכרחים חס ושלום על ידי גזירות לבטל מנוחת שבת, ואז הם השבתות "ברית עולם".
אבל בזמן כזה בעוונותינו הרבים שבני ישראל רחמנא ליצלן הם דחופים וגולים ומפוזרים בין העמים, ובעוונותינו הרבים כמה וכמה צריכים בעל כורחם לחלל השבתות, אבל מכל מקום השבת קבוע וקיימא, וגם בעניין ובמצב הזה השבת הוא ביני ובין בני ישראל "אות" (רושם למה שהיה בתחילה), אף שצריך בעל כורחו רחמנא ליצלן לחלל שבת, הדבר מועט שעושה לשבת כמו למשל אם עושה מלאכה הוא נזהר שלא יהיה איסור דאורייתא, או על כל פנים למעט באיסור, כמו שיש ספר מיוחד שכתב לאנשי הצבא הגאון בעל חפץ חיים הנקרא 'מחנה ישראל', שם יש על כל מלאכה מל"ט מלאכות איך יוכל ליזהר בהם למעט איסורו. או איזה אות קטן שעושה באכילה ומלבוש לשם שבת, אם אי אפשר בעניין אחר ה' יתברך רואה ללבב ואונס רחמנא פטריה ומחשבה טובה נחשבת כאילו עשה בפועל.
וזה הוא "אות היא לעולם", שהאות נשאר בכל זמן, אף בזמנים מרים כאלה. אבל אחר כך אנו מתפללים לה' יתברך אף שגם באופן כזה הוא שבת, רק אנו רוצים בפועל "לעשות את השבת" בכל פרטיה בעונג כו', כי אם אין ישראל מקיימים את השבת (מחמת הגזירות שיש עליהם) מי יקיים אותה, שמא העכו"ם (שהם יושבים שלוים ושקטים), הלא לא נתת להם הזכות שיהיו יכולים לקיים את השבת, רק לנו נתת כדי לקיים אותה כתיקונה. ועל כן אמר "ולא נתת ה' אלקינו וכו' לגויי הארצות כי לישראל עמך נתתו", (ואנו מבקשים "קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך" וכו') לקיים אותה ככתוב בתורתך, על כן ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים וכו' כדי לקיים השבת כתיקונה במקום המקדש, ושם נקריב לפניך קרבנות חובותינו במהרה בימינו אמן.
* מחברי שמעתי בשם כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א, באמת לא היה נס ביום א' אבל קבעו אף על פי כן ח' ימים, כדי להודיע שגם מה שהוא דרך הטבע ולפי הנראה אינו נס, גם כן הוא השגחה ונס, ועל זה קבעו גם ח' ימים חנוכה, ועל כן נקרא 'זאת חנוכה', דזה רצה לנו להורות חנוכה לידע כי הדרך הטבע הוא בהשגחה.
ובזה הדרך אמר גם כן כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א הכוונה בתפלת על הנסים וקבעו שמונה ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול ועל כולם יתברך וגו', דקבעו ח' ימים כדי ללמוד מזה להודות ולהלל לשמך הגדול על כולם.
* בסליחות בפזמון י' טבת – ארכו ימי אבלי ועוד לבי נאנח, שובה אל לאהלי מקומך אל תנח. ואמר לי חברי כי עלה בדעתו זה הרעיון כי העכו"ם מונין את ישראל ואומרים שה' יתברך עזב את ישראל ולא ישיבו עוד לארצם ולבית המקדש. אבל אם רואים שבכל המשך ימי הגלות עוד לא נשכח מאתנו בית המקדש וירושלים, הרי זה סימן שיש עוד תקוה לאחריתנו, כי גזירה הוא על המת שישתכח מן הלב. וזה כוונת הפייטן, 'ארכו ימי אבלי' ואף על פי כן 'לבי נאנח', זה סימן שיש 'שובה אל לאהלי מקומך אל תנח', שלא החלפת ישראל חס ושלום באומה אחרת או ירושלים בעיר אחרת – ונכון הוא.
* כ"ק אדמו"ר שליט"א רגיל לומר כי הקב"ה מראה ניסים, כדי לעורר את האדם שידע שגם דרך הטבע הוא נס נסתר, והכל בהשגחה. וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא". וכמאמר חז"ל אין בעל הנס מכיר בנסו. אבל דוד המלך עליו השלום התפלל לה' כי יראה לנו נסים גלויים לא נסים נסתרים. ואמר "אנא ה' כי אני עבדך" וגו' "פתחת למוסרי", מה שישועתך ונסים שלך אסורים בעבותות הטבע ומכוסים מעיני הבריות. ונדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו, נגד כל ישראל תגלה ותראה מלכותו עלינו בריש גלי.
אמנם אמר אף שאנו אין אנו מכירים בנסים נסתרים שלנו, אמנם הגויים הרשעים אשר בכל יום ויום מתייעצים בעצות ותחבולות לכלותינו, הם יודעים כי הקב"ה עושים עמנו נסים כדין שה אחת בין שבעים זאבים. הזאבים יודעים כי גם למעלה מן הטבע הוא, שאין ביכולתם לעשות כליה עם אותו השה החולה והחלש, אף שהשה בעצמו אינו רואה את הזאבים, ואינו מכיר בניסו. וזה שאמר "הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים", אתם הגויים עליכם לשבח ולראות את הנסים הגלויים של הקב"ה "כי גבר עלינו חסדו", ואינו מניח אתכם שבעים זאבים טורפים לעשות כליה בשה הנדח. ואף שלנו בני ישראל הנס הזה נסתר הוא, אבל להגויים הרשעים נגלה הוא, ועליהם היה להכיר בנס נגלה הזה.
הנה האיש הזה אשר אני מתחבא עמו מראה לי חיבור מן כומר, בישאף אחד רשע בזמנינו זה, ושכותב שם כי כל הרעות הבאות על ישראל הוא בשביל שאנו מחזיקים באמונתנו הקדושה, ואין אנו מקבלים את אמונתם הכוזבת. מה גדול היה הטעות לקוות מן הכומרין ישועה ועזר, הם המה נותני העצה, והם המה ההורגים והרוצחים, ואחר כך באים במסווה החנופה והניקיון לומר שהרציחה אירעה בשביל שאין אנו כמותם.
וכשאמרתי היום תהלים נפל בדעתי כי הוא כמעט הפשט הפשוט בדברי דוד המלך עליו השלום, "עמך ה' ידכאו ונחלתך יענו", והם המדכאים והמענים והרוצחים, אומרים אחר כך להמדוכאים והנרצחים מהם "לא יראה י-ה ולא יבין א-להי יעקב", היינו טעמא שאתם נרצחים משום ש"לא יראה י-ה", שהסיר השגחתו מאתכם. ואמר המשורר, אבל האמת, "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה". יש כאן תכלית להיסורין, וה' יודע תכליתם, אבל לא כמו שחושבים הרשעים הארורים, אלא "כי לא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב", גם בעת צרה כזאת.
ועל כן צריך להודות לה' ולתן לו שבח והודיה גם בעת צרה והסתרת פנים כזו, ובמהרה יבוא הזמן אשר ה' יתברך יקדש שמו הגדול על ידי משיח צדקנו ובקיום כל הנבואות הקדושות, ואז נראה אל כל הצרה הזאת כאדם המסתכל על חלום אשר חלם, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה", כמו שכתב לעיל "הללו את ה' כל גוים כי גבר עלינו חסדו", ונראה למפרע ונבין שהיה צורך באלו היסורים והקב"ה ברחמיו יקרא את שמו הגדול במהרה עלינו על ידי נסים גלויים.
(קונטרס חיי עמרם)
הרב עמרם ווייסמנדל הי"ד מנייטרא, היה בנו של השו"ב הרב יוסף ואחיו של הרב חיים מיכאל דוב ווייסמאנדל ראש הישיבה מנייטרא במאונט קיסקא. בהיותו במחבוא במרתף בימי השואה, בחורף תש"ה, כתב מידי יום ביומנו חידושי תורה בהלכה ובאגדה. מתוך קונטרס זה ניכר "איך קדושים הללו עסקו בתורה בקדושה גם בשעת השמד הנורא רחמנא ליצלן, כשנתקיים במלואו הפסוק מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ובמצבים כאלה עסקו בתורה בהתמדה, ולא עוד אלא גם בזמן כזה חידשו חידושים בתורה הקדושה".
בתוך היומן ציין את היום בו שהה במחבוא שלשה חודשים: "חזרתי היום על ח"י פרקים משניות ולמדתי את פרק שלישי ממסכת חגיגה, ובזה סיימתי ברוך ה' סדר מועד משניות. מיום שבאתי לכאן בכ"ב אלול תש"ד, והיום כ"א כסליו תש"ה הרי זה ג' חדשים. ב' פרקים הראשונים של פסחים לא למדתי לפי שחסרים במשניות שלי".
לאחר שהצוררים מצאו את מקום מחבואו, גורש הרב עמרם "והגלוהו עם הגולים ונהרג באמצע הדרך ביום י"ב אייר תש"ה לפ"ק" (25.04.1945). הבית בו הסתתר נהרס במלחמה, וכתביו של הרב עמרם נמצאו בשלימות בזוית המרתף ההרוס. לקט חידושי אגדה מכתבים אלו יצאו לאור בקונטרס 'חיי עמרם', המחובר לספרו של אחיו, 'לחם חמודות' (ניו יורק, תשס"ב). חלק מחידושים אלו מובאים בשמו של הרב שמואל דוד הלוי אונגר הי"ד, אב"ד ור"מ קהילת טירנו-נייטרא ויצאו לאור גם בתוך ההגדה של פסח "נאות דשא" בשנת תשכ"ג.
אשתו, הרבנית שינדל לאה בת הרב משה פישר מאלטנדורף נהרגה עקה"ש בט"ו בתשרי תש"ה (1944), יחד עם בתם הרבנית אסתר ייטל שטרן ובעלה הרב גרשון משה שטרן וילדיהם מרים ויוסף דוד.
ייחד עם הרב עמרם ווייסמנדל הי"ד שהה במחבוא ר' דב הניג, המוזכר מספר רבות ביומנו של הרב עמרם. עדות של ר' בנימין זאב הלוי על ר' דב הניג על תקופת המחבוא ועל היומן שנמסר למשפחת ווייסמנדל הועלתה לאתר משפחת הוניג.
