קטגוריה: קניין תורה

בריך רחמנא דיהיב אורין תליתאי (שבת דף פ"ח.) יתברך היוצר וישתבח הבורא אשר הנחיל לנו את התורה הקדושה והטהורה, מבין שורותיה יצהירו יקבים, ואשישי ענבים, כתם אופיר, שוהם יקר וספיר, הררי אל צור שדי לבנון נוזלים מים קרים, זכים וטהורים, כשחר פרוש על ההרים, אדמו עצם מפנינים יקרים, השמש תחדור וקרנים מידה אוז להזריח, כל בושם וכל עצי עדן להפריח. מי מעיינות יזובו מים חיים, ורוה צח על שפים, תנובת שדי רסיסי טל ישאפו, משמים ירעפו, ערפלי העננים כליל יחלופו, כהנדוף עשן, כל צמא צחה למים כאפיק נחלים ירוה דשן. האדם במשכן החומר תחת מסך הערפל, בחן ועפל, אך רגשי שלהבת י-ה אש-דת משנת האוולת תעוררהו, ומתרדמת הזמן תקיצהו, רוח ד' תחל לפעמהו, כי הימים באים, צל צאללו נדים ונעים, תאוותיו צנומות ושדופות, בצפרים עפות, באפס תקוה יכלו, והמכו ככל יקפצון וכראש שבלתי מלו, אם רוח קדים בכנפיו, אין מצל בענפיו, אם חמדותיו, וסעפותיו, ינשאו מעליו עדיו ורדידו, במה יתראה לפני כסא כבודו, ולזאת, יחגור עוז, להוציא הנפש מבית כלאה, לטהר את הלאה, חהסיר את שמלת שביה מעליה, כי תשוב אל בית אביה כנעוריה, בית לבוש שנים עדי עדיים, שלל צבעים רקמה רקמתיים, זאת ישכיל האדם על לבו, בעודנו באבו, אז איתן מושבו לא ירא סער, תארכנה פארותיו בלבנון יער, יקבץ כל חמודות, שלימות התוריי והמדות, ההרים יטפו עסיס רמונים, הדודאים יתנו פרחי שושנים, בגן רוה, כרם חמד שתולה בנוה, שרשו פתוח אלי מים יזל מדליו ומבארו, וטל ילין בקצירו, כלול בהדרו. אל אמרת אלו-ה צרופה ומעוזקה, למשוך בשבט סופר ועל ספר חוקה, דרך מצולה בלב ים ירדו מחוקקים, וגם דלה דלו לנו מים עמוקים, חכמי חידות בחקר תבונתם, היכלי שן רפידתם, עם פרחי מגדנים, ועצי רעננים, תורת חסד על לשונם, והלך דבש בנועם הגיונם, והחונים על דגלם, מקשיבים לקולם, לנטוע בכרם ישראל פרחי עדנים, נטעי נאמנים, איש איש אשר גלומי תכלת וארזים במרכולתו, יוציא שמנו וסלתו, סולת נקיה, במדע ותושיה, כאשר חלק לו ד' בבינה ממולא בגודש, זה סיני בקודש. וכה האיר לנו הרב האלשיך הקדוש הביאו הפרי מגדים בראש יוסף מגילה (דף ו') בבאור יגעת ומצאת תאמין כי כל הנפשות כל אחד קבלו חלקם מהר סיני ובבואה לגוף נשתכח (עיין נדה דף ל') ועל ידי היגיעה שמתיש כח החומר אז מאירה הנפש ומוצא מה שאבד. וזהו לדעתי באור מאמרם ז"ל (אבות פרק ה) 'עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן, יהי רצון מלפניך שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך', והוא על פי מה שכתוב (נדרים דף ב') 'מי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני'. וממילא לא קבל חלקו בתורה. וזהו שכתוב 'בושת פנים לגן עדן ותן חלקנו בתורתך', כי אחרי שיש לנו בושת פנים, עמדנו על הר סיני וקבלנו חלקנו בתורתך. ובמדרש תלפיות אות כ' מביא מזוהר הקדוש באדרא (ועיין בהקדמת הזוהר הקדוש דף ה) בזמן שבית המקדש היה קיים כשאדם מקריב קרבן מתכפר לו. וכשאדם כותב בספר איזה חידוש, כתיבה הזו עולה לו במקום קרבן. וזהו שכתוב יהי רצון שיבנה בית המקדש ואז הקרבנות יכפרו ועל של עתה אנו מבקשים 'ותן חלקנו בתורתך', חלקנו וגורלנו אשר כל אחד קבל חלקו בסיני לחדש חידושי דאורייתא ולחבר ספרי קודש, ויעלה זה במקום קרבן. ולאשר בקרבן יש מחשבה לד' ומעשה של ההקרבה, לעומת זה יש בחידושי תורה הרעיון, הוא המחשבה, והכתיבה, הוא המעשה. והמהרש"א בחידושי אגדות (בבא בתרא דף י') כתב על מה שכתוב 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', כי עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא מכתיבת יד, אשר על כן נקראו החכמים 'סופרים'. ובספר חסידים סי' תק"ל כתב: וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא כילה לו אלא לכתוב, דכתיב 'סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם', וכתיב 'יפוצו מעיינותך חוצה' (ועיין בפירוש הרב אזולאי שם) ובמקרא (שופטים ה') 'יבחר א-להים חדשים', כתב הרלב"ג דאפשר לפרש כי ה' יתברך בחר דברים חדשים (ועיין מה שכתב בדרוש השנים עשר). ורבים קראו אחריו מלא שלא הבדיל בין קודש לחול. ומצאתי בילקוט שם (רמז מ"ט) וכל מי שמחדש דברי תורה על פיו דומה כמי שמשמיעים אותו משמים ואומר לו כך אמר הקב"ה בנה לי בית שנאמר 'יבחר א-להים חדשים', וכל זה מראה לנו בעליל עד כמה גדול השכר לכתוב חדושי תורה אשר חננו ד' ולחבר ספרים, וזהו 'אז לחם שערים', שערים המצוינים בהלכה. וזהו שכתוב (ברכות ה') מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד, כי בזמן שבית המקדש היה קיים היו הקרבנות מכפרים, ועכשיו הנה החדושים בהלכה הנם במקום קרבן ואנו מבקשים יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו שיהיו לנו קרבן לכפר ותן חלקנו בתורתך, כי גם חלקנו אשר קבלנו בהר סיני לחדש חדושי תורה יעלו כעולות מחים, וכאישי ניחוחים. האדם מובחר היצורים, אולם העמיקו שאלה החוקרים (ועיין מהדי"א מ"ג פ"א) הלא משטרי השמים בצורתם, ספיר גזרתם, בצלמותם ודמותם, יותר מהאדם לבוש החומר גויתו, אשר ערפל חתולתו, אמנם כשנבוא עדי חקר תבונתו, נראה כי זה איפוא הוד יפעתו, לאשר כל צבא השכלים, הנבדלים, אין להם רצון הבחירה, על ימין או על שמאל להתאזרה, והאדם לו משפט הבכורה, לאשר יש לו בחירה, וזהו הודו, הדר כבודו. והוא המליצה, זהב משובצה, 'רצונו של אדם זה כבודו', כי זה שיש להאדם הרצון הוא הבחירה, תענדהו לראשו עטרה, להיות מכובד נשגב ונעלה, גם על מלאכי מעלה, וכמו שכתבו חז"ל (חולין צ"א) דמלאכי השרת מזכירין את השם רק אחר ג' תיבות וישראל מזכירים את השם אחר ב' תיבות, שנאמר 'שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד' ומצינו זה בשלשה מקומות בתורה הקדושה בהלל והודאה נאמר (דברים לב) 'כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלקינו', ביחוד השם (שם ו) 'שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד', גם באהבה, 'ואהבת את ד' אלקיך'. וזהו שאנו אומרים בתפלת אהבה רבה (עיין טור שולחן ערוך אורח חיים סי' ס') וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה (עיין אבן עזרא תהלים ג ד'סלה' יורה על אמת והקיום, והרד"ק בשרשיו כתב שהוא מלת הניגון, אמנם יתפרש כמו שכתוב 'מסלה לבית ד") באמת ובאהבה ירצה כי אהבת השם לישראל יותר ממלאכי השרת ניכר מההתקרבות אשר קרבנו ד' לשמו הגדול שם הוי"ה כי מזכירים אנחנו אם ד' בקירוב יותר ממלאכי השרת, והיינו אחר שתי תיבות והוא אבן הראשה, במקומות שלשה, 'להודות לך' (בהודאה כי שם ד' אקרא) 'וליחדך' (אמונת הייחוד בקריאת שמע, שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד) 'באהבה' (ואהבת את ד' אלקיך), ועוד זאת כי האדם הוא נפלא מכל הנבראים בצלמו צלם דמות תבניתו וחכמת אדם תאיר פניו, בצורת אלקים אשר עליו, ועל ידי זה כל ברואי מעלה משמשים לפניו. והנה 'אני' הוא שמו של הקב"ה כמו שכתוב בירושלמי סוכה פרק ד' הלכה ג' ותוספות שם דף מ"ה ובש"ס דף נ"ג שם בשמחת בית השואבה אמר הלל אם אני כאן הכל כאן, כי אם שלם הנני בצורתו אצילות אלו-ק שנקרא 'אני' (ועיין שערי אורה דף עה דשם אדנ"י מכונה בלשון 'אני', ועיין אפיקי ים דף לב) אז הכל כאן, כי הכל נברא לצרכי. ובירושלמי פרק ה' הלכה ד' שם, הלל הזקן כד חמי לון עבדין בכושר הוה אמר די לא נן הכא מאן הכא, שאף על פי שיש לפניו קילוסין, חביב הוא קילוסן של ישראל יותר מקילוסן של מלאכים. וזהו שכתוב (אבות פרק ב) הלל אומר וכו' הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני, והכוונה כי האדם יסודו הבנוי לתלפיות, ברמה בנויות, הוא בסוד אלוק עלי אהלו, ברום מהללו, בהלו נר הצורה על ראשו, צור מלכו וקדושו, וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים טז) 'שויתי ד' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט', כי אם ישים האדם על לבו תמיד צורה אלקית עליו, לא ימעדו קרסוליו, ופונה תמיד לימין הדרום, וקרנו בכבוד תרום, ואמר לכן שמח לבי ויגל 'כבודי' (הוא חלק הנפש עיין הרז"ה בהקדמה) אף בשרי ישכון לבטח, כי גם החומר מזדכך, יעלה אבר כנשרים לעוף, ושכינת עוזו עליו תכופף. אולם על האדם לדעת, פרי עץ חיים לטעת, כי לא נברא לצורך עצמו, בעד כתפו ושכמו, אשר עליו, כי ימלא עטיניו חלב (ועיין מה שכתב בדרוש העשירי וחתם סופר אורח חיים סי' קנ"ט), רק לכלכל לחם חקו, ויהי בשלם סכו, להשלים גם אחרים מתורתו, לסוכך עליהם באברתו, ישריש נטיעותיו, ענפיו ודליותיו, להשקות מערוגות מטעו ואת תעלותיו, כי ישמחו בו חוסיו, ואז אהלו בל יצען בל יסעו יתדותיו. וזהו שאמר הלל וכשאני 'לעצמי', אם הצורה האלקית משתמש אך בקרבי לצורך עצמי, לי לבדי, מה אני, כי אך זה חלק אדם מא-ל ונחלת ד' שפרה עליו, כי יפריח בכרם ד' פרי תנובתו, ולהזריח אור תורתו, כמו השמש אשר כל תנועתו, להעיר הדר יפעתו, כמו שכתוב (שופטים ה) 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו', כי כן נמשלו החכמים לשמש כי ישפיעו יבול תנובתם, להשקות עדרים מבאר תורתם, לחשוף מגבא מים נאמנים, זרע קודש אמונים, גדיים יעשו תיישים, חכמי הרשים, משמים אלקים ואנשים, ואז יציץ ופרח ישראל כבתחת ברוש רענן שמו ינון, ויך שרשיו כלבנון.

(התחלת הקדמת המחבר, משנת אליעזר, א)

---

הרב אליעזר הלוי מישל (מישעל) אב"ד טורקא (שבגליציה המזרחית), נולד בעיירה שצ'ריץ (שעל יד לבוב) בשנת תרכ"ג (1863), לאביו, הרב החסיד ר' דובער מישעל, ולאימו, מרת בריינטשא בת ר' יואל רוזמן. הרב אליעזר התמיד בתורה מאז ילדותו, בלימוד מעמיק ומפולפל, בהלכה, באגדה ובדרשות, ונשא ונתן במכתבים עם גדולי דורו. בתחילה למד אצל מלמדים פרטים, ומגיל בר מצוה למד בקלויז שבעיירתו. הוא העביר שיעורים, והיה תלמידו של הרב צבי הירש אורנשטיין אב"ד לבוב. הוא נשא לאשה את מרת שרה מלכה בת הגביר ר' שמואל מרדכי אינגר מראדיחוב, ונולדו להם ארבעה ילדים: יצחק צבי, אברהם משה, ציפורה אשר הרב דוד נפתלי כהנא וגולדה אשת הרב שלמה הערץ הי"ד. לאחר מספר שנים בהם היה ר' אליעזר סמוך על שולחן חותנו, החל לכהן בשנת תרמ"ה (1885) כאב"ד בגאלגא (יאליגורי, שבמזרח גליציה). הרב חיבר מספר ספרים ובהם: 'קרני רא"ם' (פרימישל, תרמ"ב), 'נחל דמעה' (לבוב, תרמ"ח) ובו הספד על הרב צבי הירש אורנשטיין אב"ד לבוב, הוא היה דבוק באדמו"רי סטרעטין, ובעיקר ברבי יהודה צבי ובנו רבי אברהם, וכן דבק באדמו"ר רבי יהושע רוקח מבעלז, ואף הספיד אותו ברבים בלבוב, בהספד שיצא לאור בספר 'פלגי מים' (לבוב, תרנ"ד), 'משנת אליעזר' (מהד"ק, דראהאביטש, תרס"ו) דרשות, שו"ת ופלפולים (דראהאביטש תרס"ו), משנת תרס"ו (1906) ועל לשואה כיהן הרב מישל ברבנות טורקא והגליל. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, העלו הרוסים את טורקא באש. הרב איבד את ביתו ואת רכושו, ובהם גם את ספרייתו שנשרפה עם רבים מכתבי ידו. הרב ברח עם משפחתו והגיע לבודפסט, שם התגורר כפליט, סייע לרבני העיר במתן תשובות בהלכה וכתב חידושי תורה על הש"ס ודרשות. לאחר פטירת האדמו"ר רבי אברהם מקניהיניטש, הספידו הרב אליעזר, והספדו יצא לאור בספר 'בתוך הגולה' (בודפסט, תרע"ח). בעקבות הצהרת בלפור נערכה אסיפה גדולה בקלויז של סדיגורה ובסיומה נשא הרב דרשה נלהבת בתמיכה בבניין הבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל. הוא נהג לברך את הנערים שבאו להיפרד ממנו לקראת עלייתם לארץ ישראל, בברכה שביטאה את אהבתו הגדולה לארץ ישראל. בתום מלחמת העולם הראשונה חזר הרב לטורקא. בשנת תרפ"ד (1924) צירף לשארית כתביו שהצליח להציל מהדליקה, חידושים נוספים, והוציא אותם לאור במהדורה תנינא של ספרו 'משנת אליעזר', הכולל דרושי פלפול ושאלות ותשובות, וחידושים וביאורים על הש"ס והפוסקים עם דברי אגדה ותוכחות מוסר. הספר יצא לאור עם ברכתו של האדמו"ר רבי ישראל מטשארטקוב  ועם הסכמות חשובות מגדולי דורו ובהם הרב מאיר אריק מטארנא, הרב אברהם מנדל שטיינברג אב"ד בראדי, הרב אריה ליב ברודא אב"ד לבוב, הרב נתן לוין מרישא, הרב קאפל רייך אב"ד קהל היראים בבודפעסט, הרב עקיבא סופר אב"ד פרעשבורג, ועוד. עשרות מכתבים ממנו נמצאים בארכיון שלמה בובר, בספרייה הלאומית. בכתב העת 'הבאר', כרך ב שנה ז סי סה, מובאת תשובה מאת הרב אליעזר הלוי מישל לשאלות העורך, הרב צבי הירש פרידלינג, בדבר מינוי מחללי שבת כשלוחי ציבור לימים הנוראים ובעניין 'מה שנתחדש בחכמת הרפואה' לסייע לזוגות חסוכי ילדים באמצעות תרומת זרע. נוסף על גדולתו בתורה, בהיותו דיין ותלמיד חכם מובהק החריף ובקי בנגלה ובנסתר, נודע כבעל מידות נעלות, נואם מעולה, אוהב את הבריות ומסביר פנים לכל אדם, הבקי בהוויות והעולם, בהשכלה הכללית ויודע כמה שפות. בני קהילתו העריצו אותו, ורבים היו ידידיו בלב ובנפש וביקשו לשמוע את חוות דעתו על מאורעות השעה ועתידו של העם היהודי. בעשר שנותיו האחרונות סבל הרב ממחלת כליות והיה חולה מרותק למיטתו. הוא נפטר בתחילת מלחמת העולם השנייה, בשנת 1939 (סוף אלול תרצ"ט).

"הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א,יב). זקני חכמי ארץ ישראל דייקו שהנוסח אינו "אוהב את הבריות על מנת לקרבן לתורה", כי אם כן, אין זו אהבה כלל.

אנו אוהבים כל יהודי מפני שאנו מצווים בכך. "ואהבת לרעך כמוך" הוא יסוד בתורה, ומצווה לאהוב כל יהודי כגופו. קיום מצווה זו המסורה ללב לא באה לאדם בקלות, וגם קשה לצוות על האדם שיאהב את זולתו! בשביל קיום מצווה זו יש לאדם לעבוד על עצמו, להרגיל את עצמו לשעבד את רצונותיו האנוכיים, כדי להגיע לקיים את המצווה בשלמות.

מתוך מאמץ לסלק לצדדים את כל המעיקים עליו מלקיים המצווה, האדם מגיע לדרגה עילאית של אהבת ה'. מתוך התבוננות בגדלות ה' יתברך הוא מגיע לאהבת כל בריותיו. מתוך כך הוא רואה שהוא וחברו שווים. אין שום סיבה לא לאהוב אותו כפי שהוא אוהב את עצמו. להבנות כאלה מגיעים רק על ידי לימוד תורה.

מובא במדרש על אהרן שכשראה אדם עושה עבירה, היה מתחבר ומתקשר אליו עד שנעשה ידידו והיה מתנהג עמו שווה אל שווה. זה אומר לחברו "זה אהרן הכהן היה יודע שבליבי אינני כזה טוב כפי שהוא חושב עלי לא היה מתחבר איתי", עד שמתבייש במעשיו ומתקן את מעשיו.

כל מי שמתבונן בהליכותיו אלו, רואה בזה כוחה של תורה ומתקרב לתורה.

זה יכול להיות ההסבר של "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", בגלל שכך זה צריך להיות, ועל ידי דוגמה אישית שלו, "מקרבן לתורה".

רואים בהליכותיו של הלל ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", ובזה הוא מקרב רחוקים.

הלל אומר – בדרך הלצה היה אומר: הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" צריך לפרש כך: את עצמך אתה אוהב ורוצה בכל דרך אפשרית להטיב עם עצמך גם אם אינך מצווה על כך, את חברך אתה בוודאי צריך לאהוב , הרי אתה מצווה על כך.

 

"רבי חנינא בן חכינאי אומר, הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה ליבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו" (אבות ג,ד). וכי למה החמירו אתו כל כך?

וכי מי ששנתו נודדת מסיבה כל-שהיא הוא חוטא? ואם הוא שומר לילה וזה פרנסתו? שמא בעל ייסורים הוא חס ושלום? שמא מחמת דאגותיו אינו ישן? שמא ההצלחה שלו או אי ההצלחה שלו, או של ילדיו, מדירה שינה מעיניו.

וכי המהלך בדרך יחידי ממקום למקום, מהכא להתם, פושע חס ושלום? אולי הוא הולך לדבר מצווה, אולי הלך לצרכי פרנסה, למה אם כן הוא מתחייב בנפשו?

ההסבר המקובל הוא, מפני שהלילה זמן למזיקים. מי שהולך לבד בלילה יכול חס ושלום להסתכן מהמזיקים. אין לך מציל ומגן מובטח יותר מלימוד תורה. אם היה לומד בדרך, היה תורתו מגינה עליו, ומצילה אותו מפני הפורענות.

בפרשת ואתחנן אנו אומרים בקריאת שמע "ושננתם לבניך, ודברת בם, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך" (דברים ו,ז). "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א,ח), חובה על כל בר-ישראל ללמוד תורה. חובה ללמד ולשנן דברי תורה לילדיך.

וכי איך צריך לשנן דברי תורה לילדים?

רק על ידי כך שדיברת בם! אם האבא בעצמו לומד תורה ומדבר בבית דברי תורה, זה הנושא בעל החשיבות הראשונה בשיחת הבית. הילד הרואה את זה, גדל עם זה ושומע את אביו מדבר אתו בדברי תורה, מדי יום אף שואל אותו מה למדתם היום ובוחן אותו בסוף כל שבוע, הילד הזה מתחנן וגדל עם ההבנה, שזה מה שחשוב בבית וכל היתר הוא צדדי, כך אפשר לקוות שהילד גם ילמד "ושננתם לבניך, ודברת בם".

ומה הגבול? כמה יש לשנן את הנלמד?

יש לשנן ולחוזר על מה שלמד עוד ועוד. עד שיבין, ולא רק עד שיבין, אלא עד שיזכור.

 איסור גמור לגרום לשכוח את לימודו, כפי המובא בפסוק "כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה" (דברים יא,כב), אומר רש"י אזהרת שמירות הרבה, להיזהר בתלמודו שלא ישתכח.

אם הוא כבר מבין וזוכר, יש לשנן עוד ועוד עד שידע בעל פה. אם האדם יודע תלמודו בעל פה, הוא יודע פרק תהלים בעל פה, הוא יודע משניות בעל פה, הוא יודע גמרות בעל פה, אז יש לו מה ללמוד כאשר הוא נוסע בדרכים, או שהוא נעור בלילה, או נמצא במצב שאין לו ספר בהישג יד.

המדרגה הזו לא באה בין לילה, ואת זה יכולים להשיג רק על ידי יגיעה ועמל מתמיד של שנים, ובמיוחד בימי הבחרות.

כך גם מבואר בהלכות תלמוד תורה (ג,יג) אף על פי שחובה ללמוד תורה ביום ובלילה, אין האדם למוד רוב חכמתו אלא בלילה.

זה מה שהמשנה אומרת לנו!

"הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי והמפנה ליבו לבטלה", זאת אומרת בשעת לימודו ובשנות לימודיו הטובים, דהיינו בצעירותו כאשר הדעה עדיין צלולה והראש עדיין פתוח, לא הכין את עצמו לכך שיהיה לו מה ללמוד בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, לא די שאין לו חומר על מה להרהר כשהוא שוכב חס ושלום וייסורים מציקים לו ויכול היה למצוא לעצמו מזור והקלה בלימוד משנה בעל פה על מיתת חוליו, אלא שאז מתחייב בנפשו שהתרשל להתמיד ולאגור תורה וחכמה באותן השנים הטובות שלו (בשבע שנות השובע) שהזמן עמד לרשותו, כל האפשרויות היו בידו, אבא אמא דאגו לסיפוק צרכיו ומחסורו, והדעת רחבה לקלוט דברי תורה.

עוד כוונה אחרת, בלכתך בדרך:

בפרשה הראשונה של קריאת שמע הכתובה בפרשת ואתחנן כתוב: "ושננתם לבניך, ודברת בם, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך" (דברים ו,ז) –  הכל נאמר בלשון יחיד, ומזה צריך להבין שמדברים אל האב, אתה האב תשנן ותלמד לילדך דברי תורה בכל מצב ובכל דרך.

בפרשה השנייה הכתובה בפרשת עקב:

"ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך" וגו' (דברים יא,יט) בלשון רבים, אל מי הכוונה? למורים? למלמדים? אם כך היה צריך לכתוב "בשבתכם בבתיכם"? אלא הכוונה היא לאב, ואחר כך לילדים. התורה פונה לאב שילמד את ילדיו בכזו התמדה, בחשק והתלהבות ולשנן להם כך, שיהיה להם את הרצון ואת היכולת להמשיך ללמוד תורה בעצמם. כך אפשר להבין את סיבת הדבר שהתורה פותחת בלשון רבים ומסיימת בלשון יחיד…

בכל המצבים שאדם נתון בהם בטוב וחס ושלום ברע בצעירות ובזקנות, בעושר או בעוני, בבריאות או חס ושלום בחולי, אם מוקף בידידים או בודד, בהרחבת הדעת או בשפיפות, תורתו מגנה עליו ומשמרתו…

"הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי והמפנה ליבו לבטלה" ואין בו תורה להעסיק עצמו בעת זקנתו, "הרי זה מתחייב בנפשו" שלא שנן דברי תורה במידה מספקת בימי בחרותו, ועתה כזקן מסכן יושב בטל ומוצץ את המקטרת ומשתעמם.

(הלל היה אומר, דברי תורה בעל פה שנמסרו בשמו, עמו' 36-40).

 

---

הרב הלל אונסדורפר הי"ד, נולד בפרשבורג בשנת תרנ"ב (1892).  לאביו הרב מרדכי אריה דומ"ץ ושו"ב בעיר גוטא. אחיו של הרב הלל היה הרב שלמה זלמן אונסדורפר הי"ד מפרשבורג, הרב הלל היה מחשובי תלמידי אב"ד פרשבורג רבי עקיבא סופר, ה"דעת סופר" ותלמידם של הרב יוסף צבי דושינסקי כשהיה רבה של גאלאנטא ושל רבי אלכסנדר הכהן שטיינברג. לאחר שנשא לאשה את הרבנית רבקה בת רבי חיים צבי רוזנברג, הם התגוררו בפרשבורג. בשנת 1919 הוקמה אגודת ה"מזרחי" בפרשבורג, והרב הלל שהיה בין פעילי האגודה סייע להתארגנות מחדש של אגודות המזרחי בכמה מערי סלובקיה, יחד עם ידידיו הרב משה אשר אקשטיין הי"ד ורבי יוסף אהרן פרנקל הי"ד מחבר הספר "בית מדות". בכל האירועים הציבוריים ראו אותם ביחד, הולכים בדרך ומתפלפלים בתורה.

הרב הלל נודע כאיש אשכולות, חריף ובקי בתורה, העוסק בצרכי ציבור באמונה. בהמלצת רבו ה"דעת סופר" מונה הרב הלל בקיץ תר"פ לרב בקהילת לושוניץ שבסלובקיה, שם כיהן כאב"ד ור"מ. לאחר קבלת הרבנות הפסיק את פעילותו ב"מזרחי". למרות שהרב דושינסקי תמך במועמדותו של הרב אברהם יעקב קאפל זינגר לתפקיד זה, הוא לא נמנע במכתבו מלהפליג גם בשבחו של הרב הלל אונסדורפר, וכתב:

"תלמידי חביבי מהו' הלל אונסדורפר נ"י… לפני ימים ושנים למד אצלי, והי' לו שכל זך וצח והי' כלי מוכשר לתורה וטהרה ומאז עברו ימים ושנים וכמה פעמים עמד לפני וראיתי שעלה כמה מעלות בקודש, וגם נודע לי מתנהג הוא כראוי לת"ח ביראת השם, ורחוק הוא מהמחדשים.. ותלמידי הנ"ל כפי מה שהבטיח לי מחזיק בדרך המורשה… ראוי הוא לעמוד בראש עדה קדושה".

משנת תרפ"ז היה הרב הלל מעביר שיעורים לחברת "צעירי אמוני ישראל" לנוער, בשבתות ובימי החול. בשיעורים אלו למדו הנערים במשך כשעתיים חומש, רש"י וגמרא. הרב היה גם מוהל זריז, שוחט ובודק, בעל תפילה מצוין בעל קול טנור מרשים, בעל מנגן, נואם בחסד עליון, בעל קורא מעולה ובעל דקדוק חסר פשרות. הוא הרבה לכתוב על סוגיות הש"ס, חידושי בהלכה ובאגדה, דרשות על פרשת השבוע ועוד. הוא התכתב בקביעות עם רבני דורו ובהם הרב דוד וועסעלי דומ"צ בפרשבורג, הרב יצחק שטיינר מיעמערינג, הרב משה אשר אקשטיין רבה של קהילת סערעד, הרב יחיאל באום מגוטה, הרב ברוך לעבעל סגן מנהל ור"מ  ב"יסודי התורה" בפרשבורג, האדמו"ר רבי יצחק אייזיק וייס בעל ה"חקל יצחק" מספינקא, האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא בעל ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש (איתו היה נפגש מידי שנה במקום המרפא סליאטש למרגלות הרי הטאטארה), ר' שמואל ויינגרטן לימים היה יושב ראש המועצה הדתית בירושלים, ועוד.

במשך לילות שלימים היה הרב הלל יושב בלשכתו שעל יד בית המדרש ומתקתק את מכתביו במכונת כתיבה, תוך שהוא שומר לעצמו לרוב העתקים ממכתביו. במשך שנים רבות נאגרו כתביו הרבים היו בתוך מזוודות עור וקרטונים שאוחסנו על גבי מדפים רבים בצמוד לבית מדרשו. בצוק העיתים נהרסו ואבדו כתבים אלו, וחבל על דאבדין. הרב הספיק להוציא לאור את הספר "מאורות אש" (תרפ"ז) מאת הרב שטיינברגר, והוסיף לו הקדמה משלו ובה מתולדות המחבר.

בתקופת השואה אגר הרב מזון מהשוק השחור לצורכי קהילתו, אף על הסכנה הרבה שבדבר. בכסלו תש"ג הוא חיזק את היהודים המפוחדים בצוק העיתים ואמר להם:

"מלאכת 'הוצאה' בשבת מורכבת משני חלקים, עקירה והנחה. אם לא בוצעה הנחה, אזי לא חייבים גם על העקירה. בימים אלו מלאים לבבות ישראל בצער רב על אודות ה'עקירה' מהבתים, העקירה מהמשפחות, העקירה מה'היים', העקירה מהקהילות, בתי הכנסת ובתי המדרש שב'שטעטלאך'. כל יחיד כל כך רווי בצרותיו וסאת יגוניו, עד כדי שבדרך הטבע איננו מסוגל לקלוט שה'עקירה' אינה אלא חצי פעולה – בדרך ל'הנחה' בארץ חמדה טובה ורחבה!".

הרב גורש עם קהילתו לאושוויץ ומשם הוא נשלח למחנה הריכוז גינסקריכן, שם נפטר בז' בטבת תש"ה. עד ראיה מסר לנכדתו כי היה עם הרב ברגעיו האחרונים ואף הביאו לקבר ישראל. רעייתו נפטרה במחנה הריכוז ברגן בלזן בכ"ד בניסן תש"ה.

לרב הלל נולדו שמונה ילדים, ארבעה בנים וארבע בנות.

* בתם חנה (נולדה 1919) ובעלה הרב חיים אליהו פלברמן רבה של נאג'-אידה, נספו בשואה עם ילדיהם יצחק-צבי ולאה לאחר שהוגלו מגטו קאשוי.

* בנם צבי (האשי) (נולד 1920) היה תלמידו של הרב יצחק שטיינר בישיבה ביעמערינג. בשנת 1938 עלה לארץ ישראל ללמוד בישיבתו של הרב דושינסקי בירושלים. הוא התגורר בתל אביב, ובמשך מספר חודשים נמנה עם רעייתו על מייסדי הישוב נווה צוף. במהלך מלחמת יום הכיפורים היה בנם ר' הלל אונסדורפר (תשי"ב – י"ז בשבט תשנ"ג) חייל בנח"ל שלחם במוצב המזח. לאחר שבוע של לחימה עיקשת התקבלה נפל המוצב. התמונה של ר' הלל בעת ההליכתו אל השבי, כשהוא צועד בראש מורם עם ספר התורה בידו, היא אחת התמונות הייצוגיות של אותה מלחמה. לאחר שחרורו מהשבי אמר "הרגשתי שחיי שנתנו לי במתנה, לא ניתנו על מנת לפתח את עצמי למען עצמי, אלא לפתח את עצמי למען הכלל. צריך לחנך את כל עם ישראל למצב של יותר קשר לארץ, יותר קשר למקורות והדברים האלה הולכים ביחד". הוא התנדב לסייע בהקמת הישוב קשת ברמת הגולן, למד תורה מספר שנים ומונה לרב הראשון של הקיבוץ בית רימון שבגליל ולדיין בדיני ממונות. לאחר שנהרג בתאונת דרכים נבנה בית הכנסת החדש בקיבוץ על שמו ונכתב עליו הספר "הלל ממוצב המזח" מאת מנחם מיכלסון. 

* בתם יהודית (נולדה 1921), אשת הרה"ח מאיר משה שפיצר, ובזיווג שני אשת הרב משה ניישלאס אב"ד שיכון סקווירא. נפטרה בשיבה טובה בניו יורק בשנת תשס"א.

* בנם הבחור אלכסנדר שמואל (נולד 1922), בחור חריף, כשרוני ומתמיד שלמד בישיבות שוראן ונייטרא, הוגלה למחנות עבודה באוקראינה ונפטר על סף השחרור.

* בתם שולמית (נולדה 1924), גורשה ונרצחה באושוויץ.

* בנם טוביה אונסדורפר (נולד 1925) למד בישיבה בקולטה. הוא שרד את השואה ועלה לארץ ישראל. בשנת 1942 כשגברו רדיפות יהודי סלובקיה, השתתף טוביה בארגון הבריחה היהודית אל מעבר לגבול. בשנת 1944 הוא נאסר וגורש למחנה ריכוז בהונגריה, אך ברח משם לבודפשט והסתתר תחת חסות הקונסוליה השוויצרית. כאשר הגיסטאפו הצליחו לעלות על עקבותיו ולתפוס אותו, הוא גורש למחנה ברגן-בלזן. לקראת סיום המלחמה תכננו הנאצים להטביע אותו  יחד עם אסירים נוספים מהמחנה, בנהר אלבה, אך הוא וחבריו שוחררו בטרם עלה בידי הנאצים לרצוח אותם. בשנת 1945 עלה לארץ ישראל. בדרכו לארץ מצא טוביה ילד יהודי יתום בצרפת, טוביה לקח את הילד תחת חסותו, והביא אותו לארץ בתרמיל המסע שלו. הוא גר בחדרה, שם עבד כמדריך וכפועל במאפיות בשעות הלילה. מיום עלייתו לארץ הצטרף לארגון ההגנה ולקח בו חלק פעיל. מיד עם פרוץ המאורעות בשנת תש"ח התגייס לגדוד הראשון, גדוד 'העמק', בחטיבת "יפתח" של הפלמ"ח ושירת בעמק יזרעאל ובגליל העליון. ביום י"א בתמוז תש"ח (18.07.1948) נפל בשילטא אל בורג' בעת נסיגת היחידה שלו מהקרב בלטרון. לפני שיצא לקרב זה בא טוביה להיפרד ממשפחתו, ואמר להם: "אפשר ויפלו רבים, אך כדאי הדבר, ובלבד שירושלים תהיה שלנו". ביום א' באדר תש"י (28.2.1950) הועבר למנוחת עולמים בקבר אחים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.

* בנם אהרן (ארי) (נולד 1926) למד ב"יסודי התורה" בפרשבורג, שרד את השואה, וחיבר את הספר "בית הלל" לזכר אביו. בספר מביא המחבר תיאור של קורותיו בשואה, וכן לקט של דברי תורה ששמע בשם אביו, משרידי מכריו ותלמידיו. בראש ספרו כותב אהרן כי מה שנתן לו כוח להחזיק מעמד ולשוב ולברוח בתקופת השואה, היה רצונו לשרוד ולהודיע לעולם כי בית הוריו בלושונץ היה "בית של תורה, חסד, הכנסת אורחים, אהבת ה' ואהבת כל ברואיו, בית של אהבת ישראל. בית שבו ה'שולחן ערוך' לא היה ספר מאובק על השידה, כי אם מצפן לאורחות חיים. בטוב וח"ו ברע, בחול וביו"ט השולחן ערוך היווה ציר מרכזי סביבו סבב הבית. כזה היה ביתו של הענק ר' הלל אונסדורפר זצ"ל זי"ע והרבנית האצילה שלו אמנו הצדקת, מרת רבקה בת נדיבים".

* בתם מרים תמר (מירי) (נולדה 1928) שרדה את השואה ונישאה בשנת תשי"ד (1953) לרה"ח ר' ישראל צבי הכהן פרנצויז, ששרד אף הוא את השואה. הם התגוררו בתל אביב, בטבריה ובירושלים.

א. כל מטרתו ותכליתו היה להורות דעה ולהבין שמועה לאמיתה של תורה לברר שמעתתא אליבא דהלכתא.

הערה: הוא היה אומר רק על ידי דרישת וחקירת התלמוד ולעות יעף דבר על אופנו בהוויות אביי ורבא לבחורים צעירים תצא תורה אליבא דהלכתא והמה מחכימים את רבותם (תולדות משה). והיה מרגלא בפומיה כמו שאמרו חז"ל באבות ואם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, מי שמייגע בלימוד שילמוד רק הרבה ואינו מייגע לחדש חידושים, זה אינו מחזיק טובה לעצמו, כי לכך נוצרת, כי מה שלמדת היה מוכן לפניך כאשר נוצרת ואין זה טובה שתחזק לעצמך שתאמר שלך היא (חוט המשולש).

ב. בעת החילו ללמד מן המשנה עשרת מונים כאילו לא למד פרק זה מעולם. וכן עשה בין שלמד בד בבד קודש בין שלמד ברבים. וכאשר שאלוהו על זה השיב חדשים לבקרים רבה אמונתך, בכל יום יהיו דברי תורה בעינינו כחדשים. ורק לכך נוצרתי ללמוד עם בחורים להרגילם לעיון התלמוד ופקודתו זאת שמרה נפשי למען ידעו דרך הלימוד וממני יראו וכן יעשו.

הערה: כן כתב בספר "תולדות משה" (וממש קיים בעצמו ונתקיים בו מה שכתב בחידושיו לנדרים דף נ"ה ע"א "כיון שנתנה לו במתנה נחלו אל", דמה שניתן לו במתנה פירוש שעל ידי התלמידים שהוא לומד עמהם ומפקיר עצמו כמדבר, על ידי זה זוכה להבין ולהשיג יותר מכוח שכלו שהקב"ה נותן לו מתנה ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר. אך אפשר שישיג היום וישכח מחר, כמתנה על מנת להחזיר. על כן אמר "נחלו אל" שנותנים לו בירושה שאין לה הפסק. והיינו "כנהר שאינו פוסק". עד כאן לשונו. ועיין גם בקרית סופרים, היינו ההקדמה לחידושיו על מסכת חולין, שכאשר היה לומד עם תלמידיו ועלו בלבו רעיונות נשגבים בחריצות נפלא כשטף מים כבירים ונהר היוצא מעדן, היה מפסיק בלימודו וגעה בתפילה "אהבה רבה אהבתנו ה'" וכו', כי זה היה אצלו כהפסק מעבודתו הגדולה שהוא צמצום שכלו הרחב כדי ללמד).

ג. בכל התחלת הזמן טרם נשא דברו בשיעור הו"ת הייתה מלתו על לשונו בדברי אגדה במוסר השכל ללמד ארחות חיים לבני הישיבה (והיא הנקראת עד היום פתיחה). ומאוד הזהיר אותם שלא יתגאו בלימודם ויתעטרו בנימוסם ובמדות טובות, ויהיו דוברי אמת בלבבם להיות תוכם כברם ויתרחקו מאוד מאנשי שקר ומרמה אף אם מבני תורה המה.

הערה: וכן כתב בספר "נגיד ומצוה", צריך ליזהר מן הגאווה, ובפרט בעניין ההלכה, כי גדול כוחה והגאווה בזה הוא עוון פלילי.
הערה: והיה רגיל לצוות להם ללמוד ממנו האיך הדביר הוא משנאיו תחתיו, מימי לא נצחתי אדם, ועל ידי זה מימי לא נצחני אדם (לקוטי חבר בן חיים במכתבו). ועיין בס"ח אות קס"ג.
הערה: כתב בספר "חוט המשולש" אם היה בא אליו אחד אשר הכיר בו כי מינות נזרקה בו, גילה לסביביו כי בכל פעם שהאיש הזה הולך מביתי, מיד אני לוקח לי ספר מוסר ללמוד בו, כי הבל פיו מטמא רחמנא ליצלן.

ד. קודם לימוד השיעור פתח פיו בחכמה ללמוד ספר חובת הלבבות לערך רביעית שעה כדי להלהיב לב תלמידיו ליראת ה' ולא דילג אפילו הקדמת המתרגם הן לשער היחוד והן לשער הבחינה. ולא למד עמהם שום מוסר אחר, רק מספר זה, אבל ציווה להם להגות גם בספר מנורת המאור המלוקט מאגדות חז"ל, וגם הוא בעצמו למד עם בנותיו מספר זה.

הערה: וידוע כי היה רגיל לומר לתלמידיו תאמינו לי כי ביום שאין אני לומד מספר מוסר אני מרגיש בעצמי הצטננו ביראת ה' (חוט המשולש) (ועיין גם ב"עבודת הקודש" ב"צפורן שמיר" שהזהיר על זה מאוד. וכן כתב בספר "לב העברי" שהעיקר להרהר בתשובה קודם הלימוד שלא יהיה בכלל "ולרשע אמר מה לך לספר חוקי", ויבקש מאת ה' "לב טהור ברא לי" וכו', "אחלי יכנו דרכי" וכו' "יהי לבי תמים בחקיך". ועיין גם בספר טעהמ"נ בשם "הנהגות ישרות" דהעומד בתפילה ולא הקדים תשובה לתפלתו, עליו נאמר "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי". ובזה יש לומר מה שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ע"ג) "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם", דבבבא מציעא דף פ"ן נתנו חז"ל מזה לסימן דרב אשי ורבינא היו סוף הוראה). ובכל זאת לא היה דעתו שישקדו כל היום על ספרי היראה והמוסר, אלא הזהירם לאמר "יוקח נא מעט מים", "מים", דהיינו המידות המביאות אותנו אל התורה רק מעט בכל יום ויום. אבל העיקר "ואקחה פת לחם", לחמה של תורה להיות משוננים בדברי תורה (חבר בן חיים במכתבו). והיה רגיל לפרש מה שכתוב "אין להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה, שכל ד' אמות שהולך ופוסע האדם יהיו מיוסדים על פי ההלכה. ו"ד' אמות" מלשון "יש אם למקרא", היינו יסוד ושורש והד' אמות המה ללמוד וללמד לשמור ולעשות (חוט המשולש).
הערה: פעם אחת מצא את בנו הכתב סופר זצ"ל בבחרותו שהיה עוסק בספר "ראשית חכמה", אמר לו "הנח זה בני בימי בחורותיך (שם).

ה. אחר לימוד חובת הלבבות אמרו התלמידים האבלים קדיש דרבנן, ורק קדיש דרבנן זה הניח להם. אבל בכל שאר לימוד השיעורים אמר הוא בעצמו הקדיש.

ו. דרכו היה ללמוד מסכתא על הסדר ולא לדלג ממסכתא למסכתא או מעניין לעניין. ולמד שיעור זה (שיעור עיון) שלש פעמים בשבוע. ביום ד' חזרו התלמידים על למודם. וביום ה' קודם חצות היום היה הנסיון בשיעור השבוע.

ז. בעת הציע השיעור כל סברא שאמר מדנפשיה וכל יישוב קושיא ושאר חידוש שהעלה מיד חזרו התלמידים על דבריו בין כולם (ובהמשך החזרה הזאת פלפלו עמו התלמידים המופלגים) וכן נעשה ונשמע אף בשעת הדרשה בבית הכנסת, הן באגדה הן בשמעתתא, כל דבר ודבר חזרו ושנו הקהל והתלמידים (אשרי עין ראתה אהבת התורה הזאת).

ח. מאוד היה מקפיד על חזרת הלימוד תמיד, וגם הוא בעצמו חזר על כל שיעור שלמד עם תלמידיו ד' פעמים בכל יום.

הערה: ורמז לתלמידיו במה שכתבו חז"ל על רבי שמעולם לא פסק מעל שולחנו לא צנון ולא חזרת, הצנו בחריפתו מרמז על הלימוד למסבר, וחזרת מרמז על הלימוד למגמר, שצריך לחזור על הלימוד פעם אחר פעם כדי לאוקמי גירסא (חשן המשפט). (ועיין בחידושיו לחולין דף ז' אחר שהאריך בעניין החילוק והפלפל בחריפות בדרך הישר והיפוכו, כתב וזה לשונו: אמרו חז"ל לעולם יעשה אדם עצמו כשור לעול כחמור למשא בדברי תורה. והעניין כשור לרדיא המשדד עמקים. וכרוב ותני, מעיין ודולה מים מבארות עמוקים, הוא החריפות. ואחר שבירר שמועותיו וטחן וברר לסולת, סולת נקיה, יהיה כחמור למשא, לישא אלומותיו כחמור נושא ספרים. ואם זה השור יחרוש במישור, אחר כך בעליו יבצור ויזמיר וישאהו על גביו כחמור. אך מאוד צריך להזהר שבין הדרישה והאסיפה יברור ויזרה ברחת ובמזרה, אבל "לא תחריש בשור ובחמור יחדיו". ה' יודע כי כעין האמור למעלה הבנתי מקיצורי דברים ורמיזותן של רבותי הקדושים זצ"ל, אלא הם שסו מחסום לפיהם ולא גילו אלא ברמז לצנועי תלמידיהם, ואני עני וכואב, מקום הניחו לי להתגדר בו. וה' הטוב יכפר בעדי. עד כאן לשונו הקדוש.

הערה: כאשר הספיד עליו הגאון רבי דניאל פרוסטיץ זצ"ל הזכיר בשבחיו שקרוב לארבעה פעמים למד כל הש"ס בעיון (אבני בית היוצר). ועיין עירובין דף נ"ד, תנו רבנן כיצד סדר המשנה שנמצא ביד הכל ד' פעמים.

ט. צהלתו תמיד בפניו גדלה עד מאוד בעת לימודו, שהיה לומד בחדווה ודביקות נפלאה אין לשער.

הערה: בספר חוט המשולש וש"מ מספרים מזה שגם בעת שהיה לו חולה בביתו לא עלינו אשר התמרמר עליו התפלתו מקודם, כיון שהתחיל ללמוד לא היו מרגישין בו שום עצבות כלל וכלל (עיין בספר "נגיד ומצוה" שמידת העצבות מגונה מאוד ובפרט להשיג חכמה והשגה כי אין לך דבר מונע ההשגה יותר מזה. וכן כתב בספר דרך החיים כי שמעתתא בעי צלותא).

י. כשחזר לביתו אחר לימוד השיעור היה מוכרח להחליף את הכתונת מרוב הזיעה מחמת לימודו ביגיעה.

הערה: עיין בספר "נגיד ומצוה" שכתב ראיתי למורי ז"ל כשהיה קורא ההלכה בין החברים שהיה מקשה בכוח עד שהיה נלאה ומזיע זיעה גדולה. ושאלתי לו למה היה עושה כן. והשיב כי עסק התורה הוא לשבר הקליפות וכו', ולזה צריך שיטרח האדם מאוד. ועל זה נקראת התורה "תושיה", מתשת כוחו של אדם, וכן ראוי להעיר עצמו ולשבר כח להתישו.

יא. הזהיר תלמידיו תמיד שיתבוננו בדבריו היטב כי על הרב להציע כל אשר יעלה ברעיוניו. אמנם התלמיד צריך שתהיה בו מדת נפה (השנוייה בפרק ה' דאבות) שמוציאה את הקמח ופולטת את הסולת. ככה יבררו להם מחידושיו דברים המסולתים.

הערה: והיה אומר להם נוח לי שלא תאמרו שום חידושי תורה בשמי, מאשר תאמרו בשמי כל אשר שמעתם ממני.

יב. אמנם הזהיר אותם גם כן שלא ישליכו הקדמותי מכל וכל, כי לפעמים תצלח להם הקדמה אחת בעניינים אחרים אשר לא עלו על דעתו.

הערה: ובספר חבר בן חיים מביא למשל על זה דברי קדשו מה שהיה רגיל לפרש בפרשת נח: "את קשתי נתתי בענן". "קשתי" הם ראשי תיבות "קדושתי שם תורתי ימיני". ויגעתי ומצאתי דבר נפלא אמרו רז"ל מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, ולמדו זה במדרש איכה מפסוק "סכות בענן לך" עיין שם. וזה נראה כוונת הטור אורח חיים שכתב שבשעה שישראל אומרים בסוף התפלה "עשה למען שמך" וכו', נעשה רעש גדול למעלה בין העליונים. והעניין דמאחר שננעלו שערי תפלה, בעוונותינו הרבים, אנו אומרים אם גם תפלתנו לא עשתה רושם, מכל מקום "עשה למען שמך" וכו'. וזה רמוז במקרא "את קשתי נתתי בענן", "קדושתי שמי תורתי ימיני" נתתי בענן בעת שהיה "סכות בענן לך מעבור תפלה". תאמרו עשה למען קדושתי שמי תורתי ימני. עד כאן לשונו. (ואגב נזכיר כי כעין בחינה זו כתב בספר "נחלת יעקב", "והיה בענני ענן על הארץ", רצה לומר שאף אם יגרום החטא חס ושלום שיהיה ענן על הארץ, דהיינו מסך המבדיל, לא יהיה כימי המבול שימנע את השפעת הקב"ה מכל וכל, רק "ונראתה הקשת בענן", דהיינו שיהיו על כל פנים האור וההשפעה מפולשים דרך הענן שיהיה האור מכונה בשם "קשת". עד כאן. ועל פי זה היה נראה לעניות דעתי לפרש מאי דכתיב בברכות דף ט' ע"ב ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה וכו', מאי קראה "ייראוך עם שמש". ורצה לומר שהיו מתכוונים בתפלתם להעביר העננים המבדילים כדי שיוכל העולם לקבל אור השפעתו יתברך שמו בדמיון השמש ממש בלי שום מניעה ועיכוב, כמו שכתב דוד המלך עליו השלום (תהלים פ"ד) "שמש ומגן ה' אל לא ימנע טוב להולכים בתמים. המסדר).

יג. לימוד השיעור היה בחורף בבית המדרש והיה שם הערפל הרבה פעמים כל כך מרובה עד שאפילו הנרות לא היו יכולים לדלוק אבל בקיץ למד בבית הכנסת אצל ארון הקודש.

הערה: וידוע מה שכתב בשו"ת יו"ד סי' רל"ד וזה לשונו: ה' יודע כי עיני ראו בחו"ל דבר זה שהיו עומדים צפופים ולא אוכל לפרש מפני פריצי עמנו.
הערה: לעת זקנתו אם רצה ללמוד או להתפלל בבית הכנסת היהו מזומנים לפניו שני ישראלים אשר הוליכוהו שמה בכסא סגור שקורין "זענפטע" וכבוד זה עשו לו גם כן אם היה לו ברית מילה בבית כנסת אחר (חבר בן חיים).

יד. בין מנחה למעריב ביום א' ב' וג' למד עם בני הישיבה טור שו"ע וש"ך יו"ד.

טו. החידושים שחידש בכל שבוע היה כותב בקונטריסו ביום ד' שלא היה לומד בו שיעור עיון, ולא יצא מפיו שלא כתב על הספר.

הערה: עיין מה שכתב בחידושיו למסכת שבת דף ק"א ע"ב, וזה לשונו: מה שנראה לי שנולד לן זה המנהג לחדש חידושים יותר מדאי  וכל אחד בונה במה לעצמו זה בכה וזה בכה, אפשר לחפש לן זכות שגזרו כן גאוני קדמונינו ז"ל שראו שכחה שגוברת בעוונותינו הרבים בעולם ואי אפשר לאוקמי גירסא. אכן על ידי החידושים בכל דף ועמוד, על ידי זה זוכר הכל. ומילתא דתמיה מידכר דכירא. והנסיון מעיד לנו על זה. ויודע אני בעצמי. ואם כן אף אם החידוש אינו נכון כל כך מכל מקום מועיל לשכחה. עד כאן לשונו הקדוש.

טז. אם קיבל שאלה נחוצה היה ממהר להשיב תיכף ומיד.

הערה: פעם אחת שאלו בנו הגאון בכל כתב סופר זצ"ל, על מהירות תשובותיו אפילו בעניינים חמורים, אז השיב לו, ידעתי כי לא דבר קטן הוא ושמעתתא בעי צלותא, אבל דע כי בכל דור ודור מעמיד ה' איש על העדה להאיר להם הדרךולהתיר ספיקות שלהם. ויען כי רובם ככולם שואלים דבר ה' מפי, נראה בעליל כי מן השמים מסכימים לזה. וב"ה למדתי ככל הצורך וכוונתי בלתי לה' לבדו, על כן איני חושד להקב"ה שיכשילני ח"ו, ובוודאי יסכים להוראתי. ואם הראייה לפעמים אינו אמת, מכל מקום הדין אמת הוא (חוט המשולש). ועיין גם כן סוף דברי ההקדמה לשו"ת יו"ד במכתב קדשו בעניין זה ופירושו בקרא "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים" וכו' ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.

יז. גדר בעדו שלא להשיב לשואל בהלכה שני פעמים בעניין אחד, אף אם השואל היה מפלפל אתו ובא כמשיב על דבריו.

הערה: כן כתב לתלמידו החביב הגאון מ' ישראל דוד מרגליות ז"ל אבדק"ק פיזונג (שו"ת מילי דאבות אהע"ז ו' וחוט המשולש) ועיין תשובה מחתם סופר ז"ל נדפס בסוף חידושי כתובות מהדורה תנינא.  

יח. מימיו לא קרא התהלות והשבחים אשר הללוהו ופארוהו בהם במכתבים הבאים אליו (אבני בית היוצר).

יט. יסד ותיקן חבורות חבורות לקבוע עתים לתורה, הן לבעלי תורה והן להמון עם. גם תיקן חברות להחזקת תלמידי חכמים אשר תורתם אומנתם ובפרט להחזקת בחורי חמד דישיבתו.

הערה: ראה זה מה שכתב בחידושיו לחולין דף כ"ה ע"ב אמרו חז"ל אבוקה להבדלה מצווה מן המבחר, פירוש "אבוקה" דביקות וחביקה כמו שכתב רמב"ן ויאבק ויחבק עיין שם. והדביקות ישראל זה לזה היינו אבוקה וחבוקה מצווה מן המובחר להבדלה מן האומות ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי.

כ. ביום ד' וה' למד פרשת השבוע עם פירוש רש"י והרמב"ן.

הערה: גלוי וידוע איך הפליג בכל עת את הרמב"ן זצ"ל ופירושו על התורה. וכן ציווה בצוואתו ללמוד התורה עם פירושו. וכתב בספר "שירת משה" שמעתי מפי תלמידו הגאון חבר בן חיים ז"ל שמעולם לא הלך מלימוד פירוש רש"י שלמד החתם סופר עם תלמידיו שלא זלגו עיניו דמעות מקדושת קול לימודו. גם בלמדו פרשת תרומה או תזריע.

כא. בין פסח לעצרת למד עמהם מסכת שבועות כולה.

כב. מר"ח אדר עד ר"ח ניסן למד מסכת מגילה כולה, והיה דרכו ללמוד עד הפורים עד "מאי מברך", והשורות "מאי מברך" היה לומד ביום הפורים וחידש בכל שנה איזה דרוש במאמר זה.

כג. אחר לימוד הזה שב לביתו ולמד שיעור אחד עם בחור שבביתו והיה מנהגו שהבחור אמר לפניו שיעור מש"ס בפנים והוא שמע דבריו, וכשלא אמר הסימן שנאמר בגמרא (כגון שסד"ך סימן) גער בו לומר גם זה (וכמו שכתוב בשל"ה שיש בהם סודות נעלמים) ועוד הקפיד שלא לומר בלילה הדין כך וכך בשלחן ערוך, אלא שהלכה כך וכך, שאין מזכירים בלילה לשון 'דין' (ש"מ).

כד. העיד על עצמו שמיום הגיעו לכלל עשרה שנים לא הלך ד' אמות בלא דברי תורה, וגם לא עבר עליו יום שלא חידש חידושי תורה.

הערה: הרבה פעמים אמר, הקב"ה נתן לי ג' חושים, אני מדבר עם בני אדם ובתוך כך אני חושב גם כן באיזה שו"ת ואסדר ג"כ השיעור לבני הישיבה או איזה דרשה בדברי אגדה.

כה. כל דבריו אפילו שיחת חולין שלו היה במדה במשקל ובמשורה כאדם המספר מרגליות.

(מנהגי החתם סופר, פרק ב)

---

הרב יהושע ליב ב"ר משה שמואל וחנה שילל, נולד בפרשבורג בשנת 1885. רבי משה שמואל, בעל ספר "ששים אלף", היה מגדולי תלמידי ה"כתב סופר" ושימש בביתו רבו כ"הויז בחור" במשך שמונה שנים. רבי יהושע ליב, בנו, היה תלמידו של רבי עקיבא סופר, בעל ה"דעת סופר". הרב יהושע שילל היה משנת תרע"ג (1913) אב"ד פעזינג (הסמוכה לפרשבורג, סלובקיה) והגליל, ומחבר הספר "מנהגי בעל חתם סופר" עם צוואתו (הוצאת "צעירי אגודת ישראל", פרשבורג, תר"צ), המחולק על פי סדר הזמנים וחודשי השנה, עם הערות ומקורות וביאורים משלו. הספר זכה בהמשך למהדורות רבות. שימש כמגיד מישרים בווינה. נשא לאשה את רבקה לבית גלבר, מפרשבורג [ממשפחת אשתו של רבי שמואל הלוי וואזנר].  היה מתייעץ עם מורו ה"דעת סופר" בהכרעות בהלכה ובבירור תוקף תקנות הקהל. הממונה על הגיטין בבית דינו של רבי יהושע ליב היה הדיין רבי ישעיהו קאליש הי"ד.

זמן קצר לפני פסח תרצ"ט סיפחו הגרמנים את חבל הסודטים, ובתוכה גם את העיר פעזינג. עם כניסתם הגרמנים לעיר הם הכריחו את רב העיר, הרב יהושע ליב שילל ואת ראשי הקהל להוציא מבית הכנסת את השולחנות והספסלים, לשבור ולשרוף אותם מחוץ לעיר. עם החמרת המצב בעיר, בשלהי חורף תרצ"ט, נאלץ לעזוב את עירו בשל התנכלות הגרמנים אליו, ועבר לעיר פרשבורג. ולמרות זאת, היה חוזר לפעזינג מידי כמה ימים לשמור על קשר עם אנשי עדתו, לפסוק עבורם ולתמוך בהם בימים הקשים. בהמשך העלו באש את בית הכנסת בשבת, ובמוצאי שבת היכו נמרצות את כל ראשי הקהל ותלשו באכזריות בידיהם את זקנו ופיאותיו של הרב יהושע ליב שילל. יהודי פעזינג הוגלו לפרשבורג, ומשם גורשו בשנת תש"ב. הרב שילל גורש לאושוויץ, ונשלח שם לעבודת פרך, עד שאזלו כוחותיו והוא נפטר בשנת תש"ד. כל ששת ילדיו נספו. רק בת אחת שרדה את תלאות ימי השואה, אך היא נפטרה זמן קצר אחר כך מחולשה ומחלה.

מספר מכתבים מאת הרב שילל נמכרו בעבר בבית המכירות הפומביות "גנזים".. ניתן למצוא בהם גם מכתב שנכתב בתקופה בה שהה הרב בפרשבורג ובו מוזכרים ההתעלליות שחוו, החששות מהמשך הצרות, קשיי הפרנסה, הדאגה לבני משפחתו, הציפייה לקבלת רישיון עלייה והתוכניות לעלות לארץ ישראל ולמצוא בה את המנוחה והנחלה. באדיבות בית המכירות "גנזים", הקלדתי את המכתב והוא מובא כאן לפניכם:

ב"ה ביום ה' לס' ונוחה יאמר בשנת אחיש ישע לפ"ג יע"א

החיים והשלום וברכה מרובה עד בלי די ממי שאמר לעולמו די לכבוד אהובי רב חביבי וידיד נפשי הה"ג המאוה"ג וכו' כש"ת מוה"ר ברוך קונשטאדט שליט"א בתוככי ירושלים תובב"א.

הנה שמעתי מכבוד בית אמך היקרה תחי' כי כבר היה בדעתך להשיב לי על כרטיסי אשר שלחתי לך, רק נעלמה ממך כתובתי העכשוי, ע"כ אבוא לכתוב לך עוד הפעם שאני יודע תוכן הדברים אשר ערכת עבורי במכתבך אל בית אמך הי"ו. ממקום כתבתי הזמן בראש הגליון אתה רואה כי אף שחלפו כבר שני חדשים מאז שעברו עלינו המים הזדונים בעוה"ר, עדין אנו יושבים פה בגולה ומצפים לישועת ה' ית"ש הקרובה לבוא, ועדיין הדבר תלוי ועומד אם לחזור או לא. באמת יש שם עבר ב"ה מנוחה כי העריצים הסקריקין כבר עזבו את המקום, אבל בהיות שהאנשים הדרים שם הנוסעים לדגליהם ברוח היום  ראו את כל המעשה הנורא – ואין צדק ואין משפט – מתפחדים עוד תמיד ממקרי הזמן שלא יתרגשו עוד הפעם ח"ו. וע"כ רבים מבע"ב האמידים נסעו משם והנשארים גם הם טרודים במחשבותם ללכת אל מקום שהרוח נושא אותם. ואם לא יתהפך הגלגל במהרה אי"ה אזי תתפרד חבילת הקהלה ולא ישארו שם רק העניים שאין יכולת בידם לעקור דירתם אל מקום אחר היותר בטוח למראה בני אדם. – ואם גם עד עתה קבלתי את ספוקי – כאשר קבעו לי מראש השנה הזאת למספרם במיעוט ר"ן כתרים מבשנים קדמוניות דהיינו סך י"ג מאות – כ"ז הי' בדוחק גדול מיגיעה רבה כידוע לו, והם מסתפקים אם יהי' באפשרותם לשלם עוד סך זה בחדשי' הבעל"ט. ואם הייתי יודע שעכ"פ תהי' כאן המנוחה קבועה בעה"י ואין לפחוד ממאומה, אזי גם פה אולי הייתי יכול למצוא איזה הכנסה בחצי שיעור דחזי לאיצטרופי עם הסכום המועט אשר אני מקבל תמיכה מהרשות ועם מה שמשתכרות כאן בנותי תי' – אבל הנסתרות לה' א' ומי יודע מה ילד יום לטוב ולמוטב, עכ"פ ערכתי בקשה להשיג רשיות לעלייתי לאה"ק תובב"א אם גם איני יודע מהיכן ירק זה חי שם. ונא לחוות לי דעתך בזה אשר כבר באת ב"ה אל המנוחה – אם אוכל לגמור הפסוק: ואל הנחלה – איני יודע, כי כאשר אמרו לי של"ע אין לך פרנסה קבועה, בכ"ז הראשון הוא העיקר ומאן דיהיב חיא יהיב מזונא.

עוד יש לי ספק גדול אם נוכל להוביל עמנו את הילד החולה ל"ע, כי זוגתי הרבנית תי' בשום אופן אינה רוצה להיפרד ממנו – ובעניין עלית שני בני שי' כבר בקשתי שיותן להם רשיון להתקבל בישיבה באה"ק תובב"א וכתבו לי ממרכז אגדת ישראל: וז"ל "בניו אינם יכולים לבוא אתו על רשיונו מפני שכולם הם למעלה מגיל 18 שנה, וראוי שימסור למישהו ממכיריו כאן לסדר עבורם את התעודות הדרושות שנוכל להשתדל עבורם לחוד בתור בני ישיבה" – ע"כ אבקשך להודיעני בטובך מה לעשות בענין הזה, כמה גדול הסכום הצריך לערב עבורם ואולי אמצא בעזה"י איזה איש אמיד אשר יעשה זאת לטובתי – וכולי האי ואולי. גם אתה תוכל לעשות דבר בזה להחיש הרשיון כי רבים אומרים מי יראנו טוב לשלח את הבנים במוקדם האפשרי. זוגתי תי' בקרה את אמך היקרה שתי' וראה כל התמונות ששלחתי, ושמחתי בספורה כי מראיתך ב"ה בטוב וכי כבר שבת לאיתנך כבראשונה. כן נשמח תמיד לשמוע ממך ומכל ב"ב שי' רק טוב תמיד.

בשבוע הזה הייתי ביום א' בקהלתי לראות וליראות – עיין הם מתפללים בבית המדרש בביתי כי בהכ"נ שלנו פנוי מכל אין ספסל ואין בימה והכל נהרס ונידש עד לעפר בעוה"ר ואין ביכלתם לתקן עדיין המעוות – עתה קבלו איזה ספסלים ישנים מבהכ"נ כפר א', אבל גם בהם הלב מתמרמר לאמר מה נורא המקום הזה, וה' ית"ש ירים קרן עמו ישראל בקרוב בבי"א.

אני סוקר לידע מה יעשה בנך תלמידי היקר אלחנן משה נ"י אם יבוא אליכם בקרוב?

על חג השבועות קבלתי מכתב מבן אחות אשתך מענשעדע, והשתוממתי שאעפ"י שהוא כבר זמן ארוך בהכשרה שעדיין לא קבל רשיון לעלייתו. גם כתב לי שאחות אשתך האשה גוטמאן תי' גם היא עדיין יושבת ומצפה לרשיון כזה.

אנו דרים כאן אצל גיסי ברוך קונשטאדט נ"י בחדר צר מאוד לפי שעה [בתשלום שכר דירה כמובן] אבל גם הוא מוכרח לעזוב את הדירה בחדש הבעל"ט, וממילא גם אנחנו נהי' מוכרחי' לבקש דירה אחרת עד אשר יערה רוח ממרום לידע מה לעשות ונשמח בישועת ה' עולמים.

בעניין עלייתי הנזכרת למעלה שכחתי לאמור, שאנו חושבים שאם נקבל הרשיון אי"ה אזי הבנות בנותי תי' תשמרו עוד כאן עד אשר נוכל להעלותם ע"י שידוכים הגונים בדרך לגלית בעה"י.

שוב אין לי להגיד חדשות ואצפה תמיד לבשורות טובות ונעימות מכם ובזה אסיים בברכה מרובה באה"ר ובדשה"ט גם מביתי לביתו אוהבך הנאמן <חתימת הרב יהושע ליב שילל>

% בול בי-דור בין לאומיי רצוף פה להצלת פארטא%

1. Kunstadt, Bratislava…

אחר חיתום מכתבי אמר לי בני הב' מאיר טובי' נ"י כי כבר כתבי בענין הנשאל למעלה, שא"א להוביל עמנו בננו החולה – ה' ירפאהו – אבל גם בזה אני חושב, כי אם אקבל הרשיון אי"ה אזי אוכל לנסוע לבדי ואח"כ משם אעשה כל האפשרות לקבל גם עבורו רשיון שלא על הסדר מפי טעם המלכות בעזה"י. ועכ"פ איני רוצה לוַתר על הצערטיפיקאט אם אקבלו.

בני שי' שואלים אותך עוד, אם גם היהודים החרדים מדברים שם לה"ק בשפה ספרדית, ואם מן הצורך שירגילו א"ע בזה.

 

הערה: המידע למעלה לקוח מגיליון 32 של הביטאון "דורות", תש"ע. אולם בדף עד שכתב הרב פרץ לוי, בן דודו של הרב יהושע ליב שילל הי"ד, נכתב שנפטר בטרזינשטאט בשנת 1943, ונספו חמשת ילדיו.

אל לומדי דף היומי בכל ארצות תבל!

אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ (פסחים ס"ח).

היו ימים שמתוך מרירות הגלות מתוך צער החיים נדחק לו ישראל להתורה, היו ימים שמתוך תהום של גזירות פנה לו היהודי אל אוצרי התלמוד, והיו ימים שמתוך כל צרה שלא תבוא מצא לו איש הישראלי נוחם בסם המרפא, בקדושת התורה, היא היתה לו לתריס בפני כל מקרי החיים ולמבצר חזק לפני כל סוללת האויבים, בה הרגיע רוחו, בה השקיט צערו, ובה הרגיש גם חיי שלווה.

עתה נשתנה הדבר לדאבוננו הגדול!

המלחמה הגדולה שהכבידה אכפה על כל היהדות האירופאית וטלטלתה ממקום למקום, פזרתה ממזרח למערב, לא רק שלא קרבה נעורנו אל מקורם הרוחני האמתי, לא רק שלא הוסיפה כחל היהדות המסורתית, אלא אדרבה רחקתם רחוק גמור והדפתם משערי הקדושה. המלחמה האיומה בלבלה את המוחות וערבבה את הדעות, ומהפכה גדולה הביאה בכנפיה למחנה ישראל. תינוק ישראלי נתק עול מוסרי האבות, חתך את הקשר שאמצו למעלת ישראל סבא: עם ישראל נעשה כחומה פרוצה שבא בה האויב, השונא היותר איום הגיח ממארבו והכה בה על ימין ועל שמאל. כוונתנו אל מה שקוראים "קולטורה אירופאית". הקולטורה עשתה פרצה בחומת בית ישראל, פרצה גדרו של עולם ונעשתה לסם מרעיל ממית את כל זיקי החיים היהודיים. האומה הישראלית שכחה את מקור מחצבתה, נעשתה ערומה ממצוות התורה, כי הניה עזבוה, וכה הלך המצב הלוך וירוד כי אין מי לכסות מערומיה ונגלה לעין כל ערוותה כי פרועה היא, פריצים באו בה וחללוה.

ראו זאת עיני העדה החשים בגלות השכינה, בחנו זאת ראשי עם קודש המרגישים בעלבונה של תורה ואמרו לשכלל העזובה ולבנות את ההרוסה, לסתום את הפרצה בכרם בית ישראל.

בהכנסיה הגדולה, כנסת חכמי ישראל גדוליו וצדיקיו, סלתה ושמנה של היהדות החרדית, ישבו על מדוכה זו, טכסו עצה להרחיב גבול תורתנו הקדושה בתלמידים ולהחזיר עטרה ליושנה. וברם זכור אותו האיש לטוב ורבי מאיר שמו, הוא האיש אשר בעים רוחו הכביר השכיל לנו לייסד בתי תלמוד לגדולים וקטנים הרי הוא רבנו הגאון מוהר"מ שפירא שליט"א, הנה הוא האיש אשר הרבה עושה לתורה שלא תשכח מישראל, הטיל חובה על כל איש מישראל ללמוד דף גמרא בכל יום, ובהסכמת כל חכמי העם בניה בוניה מצאו לו הרעיון הזה מהלכים בכל תפוצות הגולה, ועיני על ישראל נשואות עתה אל תוצאות הרעיון הזה שכבר הכה שרשים רבים בכל רחבי המדינות.

גם אנחנו תלמידי הגאון ענק החינוך הנ"ל בעקבותיו הננו הולכים ביסדנו את "האשכול" עיקר כוונתנו לתת כר נרחב, בקעה רחבה, ללומדי "דף היומי", להחיות הגות עשתונותיהם בפי רבים מחבריהם ולעשות את האשכול למקלט לכל דורשי תורה ותושיה.

"האשכול" בתור ירחון המוקדש כולו ללימוד דף היומי יאיר נתיב לכל העדות, אשר תעלינה במצודת לומדי דף היומי, לפניהם יהיה ה"אשכול" כלי מבטא להביע על ידו הגיונם וערוכם לפני גדולי הדור, כדי שיוציאו אלה האחרונים את מסקנתם הנכונה.

"האשכול" בתוך אמצעי בין הרב ותלמיד יאפשר גם את אלה שרחוקים ממקומי התורה לסדר שאלותיהם מן הקלות שבקלות אל החמורות שבחמורות ובו ימצאו פתרונם האמתי, ובאופן זה ימלא "האשכול" את החיסרון היותר גדול והיותר מורגש חוסר רב.

"האשכול" יהיה לנס התלמיד, הוא יחיה את העצמות היבשות, והנפשות הכמהות לאור התורה.

"האשכול" יהיה כמפה פרוסה ערוכה בכל ושמורה מכל סיג ופסולת.

בגשתנו עתה להוציא לאור את העבודה הקדושה שהעמסנו על שכמנו תעלוזנה כל עצמותינו, כי יודעים אנו את הרגש הרב שיעורר בכל תפוצות עמנו, ובטוחים אנו שעבודתנו תשא פרי חיים. הבה נקווה כי עיתוננו זה ירכוש לו בזמן קט לבות בני עמנו. שני יהודים כי יזדמנו לפונדק אחד, ותהיה ראשית שיחתם בדבר החידושי תורה שהולידו עשתוניהם בלמדם "דף היומי", זה יבוא וקושייתו בידו, וזה עם תירוצו והערתו אשר כבר נדפס בשמו ב"האשכול".

לכם, שוחרי תורה ודורשי תושייה, הננו פונים, הפיצו את "האשכול", פשטו אותו בכל גבול ישראל ועשו כנפיים לתורה, הרבו חותמים, הגדילו התעניינותו והרימו ערכו בין שדרות עמו, ובזה נעשה חיל בעזרת ה'.

---

הרב שמשון פוגלמן, התייתם בילדותו וגדל כבן אצל רבו המובהק הגאון רבי מאיר שפירא בעיר גלינא. עוד בצעירתו ניכרו בו כישרונות עילויים, בעל זיכרון נדיר וחריפות נפלאה. עם מינויו של הרב מאיר שפירא לאב בית הדין בסאניק, הוא ייסד בה ישיבה והביא אתו לסאנוק את גדולי תלמידיו מגלינא, ובהם את הרב פוגלמן, שהיו לראשוני תלמידיו בישיבה החדשה. ישיבה זו היוותה את הגרעין לתלמידי "ישיבת חכמי לובלין". הרב פוגלמן שימש גם כר"מ בישיבה, לאחר שהיא הצליחה וגדלה. לקראת חתונתו של הרב פוגלמן בפרימשל, בשנת תרפ"ג, שימש רבי מאיר שפירא כמחותן ושושבין מצד החתן, וכתב את ההזמנה לנישואי תלמידו האהוב עליו כבן כאלו הייתה זו שמחתו הפרטית ממש.

שנתיים אחר חתונתו, ערך והוציא לאור את הירחון "האשכול" (פיוטרקוב, תרפ"ה) שיצא כקובץ בודד בהוצאה מצומצמת. הירחון נועד ללומדי הדף היומי ובו מופיעים חידושי תורה על הדף היומי מסכת פסחים מאת רבי מאיר שפירא וכמה מחכמי פולין. בסוף הירחון מופיעה פניה מאת רבי מאיר שפירא בעניין יסוד הישיבה בלובלין. לקט הערות תורניות שפרסם הרב שמשון פוגלמן בירחון זה, נלקט ופורסם בספר "אור המאיר", עמ' 173.

הרב פוגלמן שימש גם כאב"ד ור"מ במרימפול הסמוכה לסטניסלב וכר"מ בישיבת "משיבת נפש" בפשמישל, שייסד רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן.

הרב שמשון פוגלמן הי"ד נספה בשואה תש"ג.

מקורות: מאורי גליציה, ישורון טז עמ' רלו-רלז, דף עד ב"יד ושם".

 

 

על דבר מעלת תורתנו הקדושה נמצא אתי ספרים ומאמרים שלמים, ופה אגע רק בקצה עטי במה שנוגע לבאור איזה מאמרים בהברייתא דקנין תורה הזאת, ואשר הראשונים ספחוה למסכת אבות. וזה החלי.

חכמי המוסר וחכמי הנפש הסכימו שהאיש המאמין האמתי העוסק כתורה האלהית לא ילכד בשום אופן ברשת הפעסימיזמוס והיאוש מכל, הוא מביט על העולם הזה בעין יפה. ועינינו הרואות שבכל מקום שהכפירה מצויה שם גם המאבדים את עצמם לדעת הוא מהמעשים בכל יום. מקור המשחת הזה הוא היאוש הנורא המכלה מבשר ועד רוח. זהו אמנם עומק מאמרו של רבי מאיר בפרק קנין תורה "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו", כונתו לפי הנזכר ברורה מאד כי כל העוסק בתורה לשם שמים בלבד, הוא זוכה לדברים הרבה, גם כל העולם כולו הוא דבר יקר בעיניו וכדאי הוא העולם שנברא, עולם טוב ויפה הוא העולם הזה! ובכן יתקין את עצמו בפרוזדור כדי שיכנס לטרקלין. וזהו אמנם פרי האמונה בעולם הזה מלבד הקרן השמור לו לעולם הבא, וזהו גם עומק מאמרם שם "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא. שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא" וכו', כי התורה האלהית מלמדת את האדם ומורה לו דרך אמונה, וכי פקודי ד' ישרים משמחי לב, ובכן הוא שמח בחלקו, ואין מקום ליאוש להתגנב בתוכו ולדכא אותו עד גמירא. ובכן היא נותנת לו חיים גשמים בעולם הזה, מלבד החיים הרוחניים שהיא נותנת לו בעולם הבא. "ואורך ימים בימינה", כנזכר, האמונה איננה מנחת את האדם לאבד את עצמו לדעת, ובכן הלא היא מארכת ימיו ושנותיו של אדם. "בשמאלה עושר וכבוד", אמנם נכון הדבר כנכון היום, כי האיש אשר החיים לא נחשבו עליו למשא ושמח בחלקו הוא גם נכון לפעול ולעבוד יגיעת בשר ורוח, ועל ידי זה הלא הוא נוחל עושר וכבוד. מה שאין כן בעלי היאוש נרפים הם ומוכים בחולשת העצבים ונאבדים בענים עדי ימותו או עדי יאבדו את עצמם לדעת, והדברים עתיקים.

בזה נכון גם מאמרו של ר' שמעון בן מנסיא משום ר' שמעון בן יוחאי פה "הנוי והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם", כי לפי הנ"ל אמנם כן הוא, כי מה שנאה לצדיקים הוא גאה גם לעולם הזה. מנת חלקם של צדיקים היא התורה והאמונה, והוא נאה גם לעולם הזה. עינינו הרואות כי כל מה שתתחזק הכפירה במדה הזאת תתמעט הזקנה. גם מספר האנשים שאינם חפצים להניח בנים אחריהם מתרבה, כי מה איכפת להם אם לא יניחו בנים אחריהם… וכן הנוי, בעלי האפס ותוהו יאמרו כי הנוי אך למותר הוא, ויכחישו במלאכת מחשבת ובכל דבר שרוח היופי והנוי מרחף עליו, אחרי שמקורו הוא רק מעולם השירה והדמיון שאיננו שוה כלום לדבריהם… ועל ידי זה גם העושר של מין האנושי מתמעט, והעולם חוזר לתוהו ובוהו. וכל זה מפעולת ארס הכפירה ; מה שאין כן לצדיקים כל זה נאה להם ולכן הוא גם נאה לעולם.

ובזה נוכל גם להבין מאמרם שם "חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו, ואלו הן: תורה קנין אחד, שמים וארץ קנין אחד, אברהם קנין אחד, ישראל קנין אחד, בית המקדש קנין אחד", רצה לאמר כי בחמשה דברים האלה העולם נקנה ומתקיים, ולולא הם כבר חזר העולם לתוהו ובוהו. אמנם החמשה דברים קשורים ומדובקים זה בזה בקשר אמיץ:

א) התורה, כאמור שהתורה והאמונה עושה את האדם שמח בעולמו, וטוב העולם הזה רואה המאמין בחייו, ובכן התורה היא קנין העולם כמו שמים וארץ שבלעדה חיי העולם אינם חיים, ואדם בלא תורה ואמונה הלא ידמה כי נח שלא נברא יותר משנברא אחרי שהוא בעולם בלא מטרה ותקוה ולכן חייו המה עליו למשא ולטורח.

ב) אברהם נטע תורת החסד במין האדם וקבל כמה יסורים באהבה, וכל ימיו צדקה וחסד ומעשה, ובכן הלא הוא קנין העולם, כי לולא הוא לא היה תורה בעולם.

ג) ישראל סבא מאריך ימים כימי השמים על הארץ, וכל זה ע"י תורת האבות הנותנת חיים בעולם הזה ובעולם הבא. ואמנם תורה אלהית לא תוכל להתקיים בלי מצות שבין אדם למקום, ולכן גם בית המקדש, מקור העבודה, הוא קנין העולם (אחרי החורבן, תפילה ושפיכת הנפש במקום עבודה, כנודע). ובכן על כורחך נודה כי חמשה קנינים ברא הקב"ה בעולמו, כדי לברך לאל עליון קונה שמים וארץ.

והנה "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים בלמוד, וכו', באימה, ביראה, בענוה בשמחה וכו', במעוט תענוג וכו', בקבלת היסורין וכו' והשמח בחלקו וכו' נושא בעול עם חבירו וכו' וכו' ". דרך התורה, כפי האמור מלמדת את האדם לפעול ולעבוד הן בענינים גשמים, הן בענינים מוסרים, ולשאת בעול עם הצבור וגם היא משמחתו בחלקו, ובכן התורה לא רק שהיא נקנית בהדברים האלה, כי אם גם מקנית את הדברים האלה בעצמם להאדם והיא קונה ונקנה כאחת.

ואמנם הדברים האלה הם גם אשרו בעולם הזה, כי על ידי זה הוא חובק את כל היקום באהבה. רבי יהושע בן לוי אומר "בכל יום ויום קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, שנאמר, נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם, ואומר והלוחות מעשה אלהים המה, והמכתב מכתב אלהים הוא, חרות על הלוחות, אל תקרא חרות אלא חירות אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה תדיר הרי זה מתעלה", וכו'. אמנם כן הוא, כרוזא קרי בחיל, והוא הד ובת קול הבריאה כולה, איך אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, אוי להם בעוה"ז ואוי להם לעולם הבא, דיאוש בלא תורה ובלא אמונה הוא נזוף ונכרת מהחברה האנושית ומכל העולם כולו, אחרי שבעל מרה שחורה הוא ומחוץ למחנה מושבו והוא נזוף… והבריאה היפה עם כל מחמדיה היא בעיני בעלי היאוש כמו נזם זהב באף חזיר… אחרי כי סר טעם היופי והרגש הוא. זאת ועוד שאף אם כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה! שאף אם כי לפי האמור, הבעל תורה ואמונה הוא אוהב לטעון ושונא לפרוק עול, בכל זאת, הוא גם הבן חורין והחפשי האמיתי, שהאיש הכופר בכל והחופשי עד הקצה האחרון הלא חייו המה עליו למשא, ומשא החיים לבעלי הנפש השחורה הלא יכבד ביותר מהעֻלים השונים של המאמין, ואם כן הלא אין לך בן חורין כמי שעוסק בתורה…

עוד נוכל לכוין במאמרם זה אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, עפ"י דברי רבינו יצחק אברבנאל (בפרשה נח על הפסוק ויהי כנען עבד למו) ז"ל "ועל חם אמר ויהי כנען עבד למו, ר"ל שכנען בנו היותר אהוב אצל חם יעבוד לשם וליפת, לפי שכמו שזכר הפילוסוף בספרו מהנהגת המדינה 'לחכמים תאות השררה והאדנות בטבעות, ולעובדי האדמה תאות העבדות' וכו' יעוי"ש. ובזה יש לבאר בטוב טעם על מה שנאמר בעשרת הדברות 'אנכי ד' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' ולא 'אנכי ד' אלהיך אשר בראתי שמים וארץ' (וכבר העירו הראשונים בזה, כנודע), כי אמנם כן הוא, כי כל עוד שלא נעקר ונשתרש רוח העבדות מהאדם איננו מסוגל לקבל עול מלכות שמים הנקיה, ולכן עבד גם פטור ממצות, ואין לו להניח תפילין (עיין גיטין דף מ' ע"ב). וגם אצל הרומאים הקדמונים לא נתנה הדת לעבדים ורק לבני האצילים, וכל זה הוא מפני שהעבדות משפלת את האדם עד שאול תחתיה, ואיננה מנחת לו להתבונן חפשי על העולם ולקבל תורת ד' תמימה, וכן בעם ישראל אחרי אשר הורגל בעבדות במצרים, קשה היה לו לקבל תורה טהורה עדי שכח עבודותו לגמרי, ולכן המשפטים הראשונים שניתנו לו הוא גם כן משפטי העבדים, "ועבדי הם ולא עבדים לעבדים', והתבוננותו הראשונה של ישראל סבא הוא 'אנכי ד' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים', זהו היסוד הראשון לקבלת התורה וחרות על הלוחות, ובכן הלא אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה… ואחרי שהוא בן חורין אזי מניח תפילין לאות כי בחוזק יד הוציאנו ד' ממצרים, ולאט לאט הוא עוסק בתורה תדיר עד שהוא מתעלה. והנה אם כי יצאתי מעט מדרכי במאמרי זה, בכל זאת הם דברים נכונים בעצמם. ובינה זאת כי קצרתי.

העוסק בתורה לשמה בא לידי החלטה כי 'כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ואומר ד' ימלוך לעולם ועד' (סוף ברייתא דקנין תורה). הן היוצא מדברינו כי 'באין חזון יפרע עם', כי אם גם המין האנושי בכלל, וכל אדם בפרט, מבלי חזון ומטרה רוחניית איננו מוצא קורת רוח בעולמו ;  איש כזה יחוש בעצמו כאבר מת, מדולדל, יתר בהגויה הכלליית; אולם האיש המאמין הלא בחזיונו רואה בכל פנה ופנה גלוי שכינה… וכי כל מה שברא הקב"ה בעולמו, מקרני ראמים ועד בצי כנים לא ברא אלא לכבודו… באופן כזה יתרגש ויחוש יופי והדר בכל מקום שהוא פונה, גם על ידי זה הוא מרחף במרחביה בעולם שכולו ארוך וכולו טוב. הן 'ד' ימלוך לעולם ועד', והוא נברא לכבודו ומה הוא חי וקיים לעד כן האדם. הצורה מתדבקת ע"י חוט של חן ויופי וכבוד ליוצרה אל־הכבוד וחי לעולם.

ראוי היה העניין המוסרי הזה להאריך בו, אולם הלא כבר הקדמתי אתי מאמרים שלמים המבארים את אמתותו, ועל כל פנים יצא לנו כנוגה צדקת מאמרו של רבי חנינא בן עקשיא 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות' שנאמר ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר', כי רבוי התורה והמצות נותנים מזון רוחני שמימיי לעם ישראל בשפע רב, ועל ידי זה יתרכך אצלם הרגש המעוררם לכל טוב ויופי; על כל אבריו וגידיו תלויה מצוה רוחניית ואם כן הלא כבוד ד' חופף עליו… וזכות הוא לישראל בעולם הזה ובעולם הבא תורתו ומצותיו אשר על ידן נשמר שלא להלכד בפרי החומריות והכפירה המנתקת את פתיל חייתו הגשמיי והרוחניי כאחד. זאת ועוד אחרת, כי אף אם לפעמים לרגלי מקרי הזמן יתעבה אצלו הרגש ויחדל מלהתבונן באלהי הכבוד הלא מהנמנע הוא כי ישכח רבוי תורה ומצות כזה, ואם איזה פרטים ישארו הלא עוד מחזיק הוא בעץ החיים, וכל עוד שהוא מחזיק בעץ החיים הלא עוד יש תקוה… ואם יש תקוה, הלא חי הוא בעולם הזה ובעולם הבא… כן הוא באדם בפרט ובעם ישראל בכלל, כי ע"י רבוי התורה והמצות אשם לא תכבה ומקורם לא יתיבש, ובכן מים חיים יוצאים מהמקור הטהור הזה לחיות את עם ישראל עד העולם. וד' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר!

(טל תחיה)

—

החכם הנודע הרב שמואל ב"ר הלל אלכסנדרוב נולד בשנת 1865, ונרצח כנראה בידי הגרמנים כאשר הגיעו לעיירת מגוריו בוברויסק בשנת 1941. הוא למד בישיבת וולוז'ין והוסמך כרב. עם זאת, ראה עצמו כמשכיל וכחוקר חופשי. הוא השתתף בוועידות הראשונות של המזרחי. מבחינה רוחנית היה קשור גם לפילוסופיה המערבית המודרנית, וגם למקורות קבליים וחסידיים כחב"ד.

בעקבות קונטרסו "אגדת פח השמן" התפרסם לשבח בעולם הסופרים והמשכילים, ומאידך הקנאים רדפוהו. הרב אלכסנדרוב ניהל התכתבות רבת שנים עם הרב קוק זצ"ל, לבירור העמוקות שבסוגיות הפילוסופיות וההיסטוריוסופיות שבהגות היהודית, במיוחד בהקשרן האקטואלי. הרב ד"ר בנימין מנשה לוין, פגש בו בבוברוסק ונעשה לתלמיד-חבר שלו, תוך שהוא מקבל ממנו הדרכות בענייני לימוד התלמוד ומחשבת ישראל.

בין כתביו נמנים: אגדת אש מן השמים, אגדת פך השמן (ורשה תרנ"ב), דברי שמואל, טל תחיה, רסיסי טל ומכתבי מחקר ובקורת (שני הקבצים הראשונים של מכתבים אלו הופיעו בראשית המאה בוילנא וקראקא, והקובץ השלישי הופיע בירושלים בשנת תרצ"ב, בעוד הרב אלכסנדרוב חי בבריה"מ). כמו כן הופיע מאמרו "שיר השירים" במאסף המדעי-ספרותי תחכמוני (ברן, תש"ע) ומאמרים נוספים ניתן למצוא בעיתוני תקופתו (המגיד 4/1/1891, 25/1/1891, 11/5/1899, 23/7/1903, ועוד).

עוד על הרב אלכסנדרוב הי"ד (מתוך ספר יזכור לקהילת בוברויסק), וכן מאמרו לחג השבועות, ראה במאמר נוסף כאן באתר.

מקורות:

אגרת מ"ד/ הרב תמיר גרנות/ בית המדרש הוירטואלי, ועוד.

לעיון נוסף בתולדותיו, ראה: סיני ק,א (תשמז) קצה-רכא/ רבי שמואל אלכסנדרוב, מאת גאולה בת יהודה‫

שארי היקר המצויין חריף ובקי… נ״י

ראיתי את מכתבך, ואני אומר חזק ואמץ בתורה וסוף הכבוד לבוא והעיקר להצליח בתורה ולשקוד כפי הכח, ולא יותר מכפי הכח, וקובץ על יד ירבה, ומעולם לא היו בישיבות כלם בעלי כשרון רק מעט היו בעלי כשרון. ויש אשר אינם בעלי כשרון נשארו בלימודם וגדלו והצליחו, ומה שיעשה הזמן אי אפשר לחשוב מראש. כל דרכי הלימוד טובים וכן כל אופני הלימוד אם הוא רק על פי שכל וקרוב לאמת ובלא שגיאה בהפשט. ותשתדל להתקרב להגאון הר״מ, ותשמע מה שיעורר אותו בדברים ותתבונן אם יישר בעיניך, ואין כל הדעות שוות גם בתורה. חזק ואמץ והעליון יצליחו לעלות מעלה מעלה במדרגות התורה ולחזור על הלימוד ולאסוף ולזכור את כל לימודו

שמחה זליג

(העמק, תשרי תש"מ)

—

 

הרב שמחה ריגר נולד תרכ"ד, גאון מובהק, מגדולי חכמי דורו, בתרנ"ט מו"צ בבריסק. כאשר מינו את ר' חיים במקום אביו, הוא אמר שיש לו תנאי אחד. הוא מוכן להיות רב בבריסק, בלי לפסוק שאלות, ושיביאו את תלמידו הגאון ר' שמחה זליג ריגר שלמד אצלו בוולוז'ין, וכך עשו, והוא היה הדיין של הבריסק עד המלחמה.

גאון ההוראה הבריסקאי בדור האחרון, היה בעל לב טוב והיו לו כל המעלות שמנו חכמים באיש אשכולות. עמד בראש ישיבת תורת חסד, יחד עם הרב משה סוקולובסקי. לימד את הרב איסר יהודה אונטרמן בילדותו. עסק בהיתר עגונות מלחמת העולם הראשונה.

בימי השואה עת נפלו אלפי קדושים בעיר בריסק, לאחר שהגסטאפו מכלה זעמה בספרי התורה שבבית הכנסת הגדול ושורפת כל אשר בתוכו והקומיסאר הגרמני רוצח, סוחט, ומוציא כל דבר בעל ערך, בעת שהיהודים שבים עייפים ורצוצים מעבודת־הפרך, מוכים ומוצלפים במגלבים ובשוטים וכל עצמותיהם מתחננות למנוחה ולמרגוע, הרב שמחה זליג ריגר לא נכנע מהאסון ומארגן מטבח עממי לנצרכים. הוא מארגן עם חתנו ר׳ משה ראובן והרב קלפפיש בחשאי בערב־פסח אפיית מצות, שחולקו לנצרכים חנם. מתפללים במנינים דוויים וסחופים. והשאלה ״מאין יבוא עזרי?״ פולחת את הלב. קול־קורא הופיע: ״תבשיל חם לרעבים!״ הודיעו על כך הרב ר׳ שמחה זליג וחותנו הרב ר׳ אליעזר ליפא קלפפיש. נוסד ועד של בעלי־בתים, בתוכם: ר׳ יוקה רוזנבוים — חתן השוחט ר׳ בוצה זצ״ל, ר׳ נחום סיבוניק, ר׳ אברהם דוד פדר, והוחלט כי על כל בעלת־בית עצמאית לתרום מתבשילה לרעבים.

הרב ריגר נספה בשואה ד' חשון תש"ג.

(מקורות: אוצר הרבנים – תקופת הרבנות – הרב נתן צבי פרידמן, אור אלחנן א, אלה אזכרה ה, בית יעקב תשכ"ב מתוך ״דפים מיומן השואה״ לאשר זיסמן, בספר ״בריסק דליטא״  — הוצאת ״אנציקלופדיה של גלויות״ ירושלים, ברכת אשר – ויקרא, דמויות הוד, הרב מבריסק ח"א, ונהרות לא שישטפוה עמ' יא,ויקיפדיה, ועיין תולדותיו בהרחבה במורי האומה ח"ג).

לעיון נוסף:

מכתב על אודות השבת ביאפאן (תלפיות שנה ב תשה-תשו עמ' 177/ תנובות שדי / עטרת זקנים)

השתדלות בהדפסת ספר מים טהורים (ישורון יח)