ורבנן להיכא אזלו? על אחריותם ותפקידם של גדולי ישראל בדור הרס וחורבן רוחני / הרב אלכסנדר זושא פרידמן הי"ד
ורבנן להיכא אזלו?
אותה העלילה הנשגבה של קדוש-השם, שהתקיימה בשעתה בגלות בבל ע"י חנניה, מישאל ועזריה במעמד באי כח כל העמים, שריהם וסגניהם, אותם המאורעות הנסיים רבי הפרסום של יציאתם שלמים מכבשן אש מצד אחד, והחייאת מתים על ידי יחזקאל, באותה שעה, בבקעת דורא, מצד שני – ראויים היו שיזעזעו את העולם כלו, ולפכחו מרוחות תוהו ועוועים שאחזוהו. צריכים היו, לא רק לשרש את העכו"ם לפי שעה, כי אם לנפץ ככלי-יוצר, לדורות, כל ממלכות האליל, לתקן עולם במלכות ש-די, למלאת כל הארץ דעה ולהביא בכנפיהם גאולת-עולם.
ולסוף, לא לבד, שהרשעה כלה, לא כלתה כעשן, ממלכות האליל לא חלו ולא רגזו, ומימיו של נהר כבר לא עיכבו מרוצתם, אלא שגם עולמו של ישראל כמנהגו נוהג. אין כאן יקיצה פתאומית, התעוררות לתחיה, התנערות מעפר הטמיעה, לרגל אותה המערכה הנפלאה של שנויים בלתי משוערים בעולם הטבע. אין כאן אותה התפרצות הכחות הראויה בעקב אותם המעשים. והכל על מקומו, עד מלאת לבבל שבעים שנה. האין זה פלא?
על מדוכה זו ישבו חז"ל, ועל שאלתם שהביעו בסגנון קצר "ורבנן להיכא אזלו?" באה תשובתם: "הלכו לא"י, נשאו נשים והולידו בנים". כלומר: כל מאורע בלתי-טבעי, כל עובדא של קדוש-השם, אפילו הכי נשגבה והיותר מפליאה עלולה רק אז לפעול פעולתה, לשנות פני המצב השורר, ולהביא בכנפיה ברכה נצחית, אם מרקעים את הברזל כשהוא רותח, זאת אומרת, כשנגרר אחריה שורה של מעשים מכוונים לנצל עד כדי מצוי רב טוב האצור, באותה תופעה של קדוש-השם, באותה התגלית בלתי-טבעית, כשיש כאן עמידה על המשמר מטעם גיבורי התופעות לשם מלוי תפקידם, ולשם שמירתן מהתנוונות, התכווצות או רפיון. בקצרה: אם אחרי הרוח-רעש-ואש, באה קול דממה דקה שניזון מקוויהם, הרי זה משרה כבוד ה'. מה שאין כן, אם אין כאן אותו ההמשך החשאי התדירי, כי אם הפנאה לעסקי הפרט ומנהגו של עולם, הרי מרוצת החיים היום-יומיים ששוטפת בלי הרף, מוחה לאט לאט את שארי הרשמים שנקלטו בשעת מעשה של התגלות, עד שמתנדפים והולכים להם. ולפיכך גם אותן העצמות היבשות עצמן שנעשה בהן, באותה שעה מכריעה של קידוש השם של רוח-רעש-ואש, הפלא הגדול של נתינת גידים, העלאת בשר, קרימת עור, והפחת רוח ודעת, גם הן מעלו בתעודתן, אגב שטפת-החיים, גם הן "הלכו לא"י, נשאו נשים והולידו בנים". ואליל אחר שנעקר שב לעשות פרי, ועולם כמנהגו נוהג…
הכל מודים, שהאספה הקטוביצאית, הכנסיה הגדולה, כראשונה כשנייה, היו מטעם רבנן של דורנו, מערכות נשגבות של קדוש שם שמים. והכל מודים, שאגודת-ישראל יצירת כפם, היא הפחת רוח בעצמות יבשות, והיא היא שתמריצנו להרים קול צווחה, ולצעוק ככרוכיא, ורבנן להיכא אזלו?!
חיים אנו בתקופה הרת-חידושים, של פשיטת צורה ולבישת צורה, קבע של דורות נעשה ארעי. וארעי – בין לילה כחלום יעוף. ערכים נוצרים לבקרים, ואחרים הולכים בתהו, מושגים מתנדפים, ומשניהם יורשים מקומם.
כל המתרקם בעולם, ממהר להגיח לתוך מחנה ישראל, ומשם לתוך מחננו אנו. ובעקבותם צפים לפנינו כמה עניינים, שאלות ופרובלימות שלמות בחיים, שדורשות מאתנו עמדה, יחס, פתרון ובירור תכוף על פי תורה ודעתה.
הנהלת אגודת ישראל, שמרוסנת לעגלת החיים היום-יומיים ותנאיהם, בכל טוב כוונתה הרצויה, אי-אפשר לה להתעכב בכל פרט ופרט בעבודתה המסובכה, עקב חדירתה לכל ענפי החיים והשתתפותה הבעל כרחית בצרכיהם – לדון אם אין בו משום סטיה קלה, ישרה או בלתי ישרה, מדרך התורה, או מגבול שגבלו לנו ראשונים.
הבהלה והתכיפות, בנות המיכניות שפשטה בכל פינות שאנו פונים, וידה בכל, חוסמות בעדה את האפשרות להקיש על אהלי תורה, ולדון תמיד בקרקע לפני רבותינו: ילמדנו רבינו!
ובמקום ובשעה שהכל נמדד במדה סיטונית, שאמירת א' מכרחת לאמר ב', שיש כאן רצוא, ואין כאן שוב, היש מקום לקוות לביקורת עצמית, לצווחה מרעדת לב, "נורא בי עמרם"?! והשאלה בוקעת ועולה. ורבנן להיכא אזלו?
העזובה בעמודים שכל דת יהודית נשענת עליהם, כמו שבת, טהרת המשפחה, צניעות וכשרות, הולכת ורבה לעינינו, כל יום פרצתו מרובה משלפניו, אסור של אתמול נעשה היום כהיתר, כל כחות הטומאה כמו התאחדו לפעול פעולתן המהרסת ומחרבת, בחציפות יתירה, קרעו מסווה הבושה מעל כל פנים, וחציפא נצח לבושה. ובמחנה התורה השלך הס. אין מגיב כראוי אין חוצץ בפני הטומאה, ואין אומר למלאך המשחית הרף.
ושאלה מנסרת בשמי בית ישראל, ורבנן להיכא אזלו?
הדוד הצעיר ברובו מתגדל ללא תורה, וללא דרך-ארץ הקודמה לה. במבחר פרקו של "ספו ליה כתורא" מתנתק ממקור חיים לשם רעיה למקום מים הרעים. נלעט מדעת או שלא מדעת סמי מוות לגוף ונשמה גם יחד, פורק ממנו עול תורה ודרך-ארץ. והאבות אחרי האנחות הראשונות מתרגלים אל המצב. בתחילה בחשאי ואחר כך בפרהסיא, והמכה מהלכת מבית לבית וממקום למקום. קול התורה הולך ומשתתק, בתי המדרש מתרוקנים, ואם אין תיישים אין צאן, ותורה מה תהא עליה?
ואם אמנם גדולי ישראל מתכנסים פעם לשנתיים או לשלש שנים לפונדק אחד, לדון בכובד ראש ולהתייעץ במה לקדם פני הרעה, אבל לצערנו אותו הטמפו הנפלא שבו מתפתחים מאורעות חיינו, בדורנו דור הרס וחורבן רוחני, מעמידים את גדולינו, עשירי הרוח שלנו, ממש במצבה של מרתא בת בייתוס, עתירתא דירושלים בשעת חורבן המקדש, שהגם שנחתא דרגא מפעם לפעם, מסמידא, לחיורתא, לגושקרא, לקמחא-דשערי, אבל אדאזלה אזדבן, ועד שהחליטה "איפוך ואחזי אי איכא מידי למיכל" גוועה ברעב. התרופה היותר מועילה של אתמול אובדת ערכה בתנאי החיים של היום, ואם אין כאן עמידה על המשמר יומם ולילה, אם אין כאן אותו הקול דממה דקה, תוצאת הרוח-רעש-ואש, עד שיתכנסו שוב רבנן, לחבול תחבולות ולהסיק מסקנות, מי יודע, איזה מעוות שלא יוכל שוב להתקן, וכמה חסרונות שלא יוכל עוד להמנות? מי יודע?
כבוד שמים, כבוד התורה, כבוד נושאי דגלה, כל המאמצים הרבים שהושקעו על ידם במערכות של "רוח רעש ואש" שנתונים עכשיו בהכרעה, בשעה רבת אחריות, מטילים חובה קדושה על כל גדולי התורה בכל מקומות מושבותיהם, לחרוג ממסגרותיהם, לישב על מדוכת חיי יום-יום ושאלותיו הרבות, ליקח עמדה לכל דבר גדול וקטן שתיפול במחנה ישראל, לבקר ולהעיר על כל מגרעת וחשש מגרעת, לפלפל בחכמה ולהסיק מסקנות לגורל הנוער הטובע במחשכי הבערות, להאירו באור חיים, חיים של תורה ויראת שמים.
רבותינו! אם על כבד שהתליע, עלו בני אסיא ליבנה שלש רגלים, על כבדו וכבודו של ישראל סבא, על אחת כמה וכמה!
(רבי אלכסנדר זושא פרידמן הי"ד, כתבים נבחרים, עמ' 123)
הרב אלכסנדר זושא פרידמן נולד בסוכוטשוב בשנת תרנ"ז (1897) לאביו ר' אהרון יהושע, חסיד אמשינוב, שהיה שמש בית הכנסת בעירו,. עד בצעירותו היה מתמיד ועילוי, ולעולם לא חדל לעסוק בתורה. בגיל 3 ידע בעל פה את כל ספר בראשית, ובגיל 9 המלמד הודיע לאביו שלאין לו עוד מה ללמד את בנו, לכן השקיע אביו את כל משכורתו החודשית לשכור לו מלמד תלמיד חכם מופלג מעיר אחרת. בחגיגת בר המצווה שלו השתתפו הרבי מסוכוטשוב וגדולי הרבנים, ושמעו את דרשתו שנאמרה בחריפות ובקיאות. בגיל 17 למד בישיבת סוכצ'וב. בשנת תרע"ד (1914), בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח עם משפחתו לוורשה. באותה שנה התחתן עם מרת פסה שיפרה (יאלובה). ר' אלכסנדר זושא נעשה חסיד נלהב של האדמו"ר מגור. את פעילותו הציבורית התחיל במסגרת תנועת "צעירי אגודת ישראל" והיה עורך ביטאון התנועה "דגלנו", ועורך ביטאון אגודת ישראל העולמית, "דרכנו". הצטיין בישרותו ובכשרונותיו כנואם, כמחנך, פובליציסט, משורר, סופר ומארגן. בתרע"ט (1919) השתתף ונאם בוועידה הארצית של אגודת ישראל. בתרפ"ה (1925) התמנה למזכיר הכללי של שלומי אמוני ישראל" – אגודת ישראל, ועוזרו האישי של הרב יצחק מאיר לווין. מתרפ"ו (1926) היה חבר מועצת קהילת וורשה מטעם אגודת ישראל. הוא ריכז את כל פעלתנותו לתחום החינוך, היה המנהל הכללי של "חורב", עמד בראש רשת תלמודי תורה, חדרים וישיבות קטנות – "יסודי התורה", עמד בראש "קרן התורה" שתמך כספית במוסדות החינוך הדתי, היה חבר בהנהלת מרכז "בית יעקב", ייסד סמינר למחנכים חרדיים בוורשה ולימד שם ובסמינרים למורות של בית יעקב. הוא התבטל מפני גדולי התורה, הצניע לכת ובענוותנותו מעולם לא דיבר על עבודתו הגדולה. הוא חיבר את "בית יעקב – א רוף צו די יודישע פרויען און טעכטער" (קריאה לאשה היהודית – תרפ"א). כמו חן חיבר ספרי לימוד, כגון ספר על תפילת שמונה-עשרה, ספר "אידיש לשון", ספר לימוד בשם "כסף מזקק" (ורשה, תרפ"ג) על כללי התלמוד ויסודות הפלפול, וכן מאמרים פדגוגיים ורעיוניים בירחון "בית יעקב". חיבר גם את "הצעת תכנית ופרוגרמה של מוסדות החנוך הדתיים" (תרצ"א) ומשנת תרצ"ח הוציא לאור את סדרת ספריו "דער תורה קוואל" ("מעינה של תורה") אמרות, רעיונות, השקפות ופתגמים מאת גאוני וגדולי ישראל – על התורה, על ארבע פרשיות ועל הגדה של פסח.
הרב זושא ביקר בארץ ישראל בשנת תרצ"ד, במשלחת של "אגודת ישראל" בראשותו של הרב יצחק מאיר לווין. הוא החשיב מאוד את תקיעת היתד בארץ ישראל ופנה להמונים החרדים בפולין בקריאה להגביר את עבודת ההכשרה לעליה ולבנין הארץ. הוא שאף להשתקע בארץ, אך נאלץ לשוב לפולין בשל מחויבותו לתפקידיו הרבים שם.
גם כשהיה עסוק מאוד בפעילות ארגונית ומדינית, ייחד לו מידי יום לפחות שלש שעות ללימוד התנ"ך, התלמוד והפוסקים. בשנת 1939 לרגל הגיעו לגיל 40, עמד לפרסם את ספר חידושי התורה שלו על כמה מסכתות בתלמוד וקונטרס שו"ת בהלכה הכולל חילופי דיעות עם הגאון רבי מנחם זמבה הי"ד, אך בשל פרוץ המלחמה הדבר לא יצא אל הפועל. בשנת תרמ"ד (1984) יצא לאור ספר "אלכסנדר זושא פרידמן – כתבים נבחרים", ובראשו הובאו תולדותיו.
עם פרוץ המלחמה, פעל כנציג היהדות החרדית בג'וינט. הקים רשת מטבחים כשרים ללומדי תורה, וארגן מערכת שלמה של מוסדות חינוך מחתרתיים, שהווסו כמטבחים עממיים, בתי משחק או מרכזי סיוע רפואי. בחשון תש"א (20.11.1940) נכלא ר' זושא עם עוד 23 עסקנים כ"בני ערובה", ושוחרר כעבור שבוע. באלול תש"א (ספטמבר 1941) אישרו הגרמנים לקיים מערכת חינוך רשמית, ואז דאג ליסוד מוסדות חינוך דתיים באישור היודרנט ובתמיכת הג'וינט. לאחר שמונה ליו"ר המועצה הדתית של היודנראט, בחודש 02.1942, המשיך ביתר שאת לדאוג לצרכיהם הדתיים של התושבים.
לפני שהחל הגירוש מגטו וורשה, שהחל בערב תשעה באב תש"ב (22.07.1942), אירגן ר' זושא פרידמן אסיפה בא השתתפו רבי מגדולי התורה ועסקני הציבור. ע"פ עדות מיהודי שהגיע מלובלין היה ברור שהסכנה גדולה והצורר מתכוון לעקור את הכל. ביוזמתו של ר' זושא נשלח שליח לשוויץ בניסיון להזעיק את היהדות העולמית לעזרת יהדות פולין. בקיץ תש"ב, כשהחלו הגירושים מוורשה, חיבר תפילה מיוחדת לשלומם של המגורשים, ביחד עם הרבי מפיאסצנה והרב שמשון שטוקהמר. אשתו ובתו היחידה, בת 13, שנולדה לו לאחר 18 שנות נישואין, גורשו לטרבלינקה, ונרצחו שם. הרב אלכסנדר זושא נשאר בוורשה והמשיך בפעילויות חינוכיות, תורניות ובפעילויות הסיוע והרווחה. הוא מצא מקלט בבית המלאכה (שופ) של שולץ. הוא עבד שם בתיקון מגפיים ונעליים, ובשעת העבודה למד בעל פה פרקי משניות, מדרשים ונ"ך עם חבריו לעבודה. במרץ 43 שלח לו ר' חיים ישראל אייז מציריך דרכון של פרגוואי, אבל תעודה זו לא הועילה, והוא גורש באדר תש"ג למחנה המוות בטראווניקי שבמחוז לובלין, שם נרצח ב-ה' חשוון תש"ד (11.1943).
מקורות: פרדימן הרב אלכסנדר זושא – אנציקלופדיה יהודית, אתר דעת.
תולדותיו בראש הספר "אלכסנדר זושא פרידמן – כתבים נבחרים".
פרידמן אלכסנדר זושא – במרכז המידע אודות השואה, אתר יד ושם.
"חייו, פעלו וסופו של ר' אלכסנדר זושא פרידמן", עיתון "שערים", 26.07.1945, עמ' 2.
דף עד באתר "יד ושם".
הרב נולד בי"ט באייר תרמ"ט (1889) בגרודז'יסק מזובייצקי שבפולין לאביו רבי אלימלך שפירא מגרודז'יסק, מצאצאי רבי אלימלך מליז'נסק והמגיד מקוז'ניץ, ולאמו חנה ברכה, שהיתה בתו של האדמו"ר רבי חיים שמואל מחנצ'ין. לאחר שהתייתם מאביו בגיל שלוש, גדל אצל סבו, רבי חיים שמואל מחנצ'ין ובהמשך גדל אצל אחיינו, האדמו"ר מקוז'ניץ רבי ירחמיאל משה הופשטיין, בן אחותו (למחצה) הגדולה, שרה דבורה.