קטגוריה: אהבה ויראה

… ומפיו קדשו של אאמו"ר הגאון המובהק הצדיק המפורסים שליט"א שמעתי בדרשה אחת שדרש ברוב עם הדרת מלך, ודבריו מתוקים כדבש, כי לו נאה כי לו יאה. ואמר לפרש על פי רמז הפסוק "ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים". והלא על פי דקדוק הלשון וסדר המקראות כשהתחיל במספר גדול הולך ואומר תמיד מספר קטן הראוי לבא אחריו. ועל פי זה היה צריך לכתוב "ושבעים וחמשה" (ועיין שם בתרגום), ולמה שינה בו הכתוב לכתוב וחמשה ושבעים, עד שהיה נראה כי מלת "וחמשה" מוסב והולך על שלפניו. "ושבעים" כמו ענין בפני עצמו.

ועל זה מפרש אאמו"ר שליט"א כי ידוע מאמר הכתוב ימי שנותינו בהם שבעים שנה, וזה חיינו בעולם הזה ועל זה החיות של האדם ציווה לנו הקב"ה "ודבקה בו", שחיות של האדם יהיו נדבקים אל ה' יתברך. וזהו כי קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא, ומי שנדבק בתורה הקדושה, על ידי זה משיג הדביקות להקב"ה. ויסוד גדול לתורה עשה בעל השולחן ערוך, שקבע כל הלכותיה בארבעה שו"ע, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, וממילא גם השולחן הטהור מרומז בו, כי הלוא מפיו אני חיים והוא חיינו בעולם הזה.  וכשתדקדק בחשבון סימני שולחן ערוך תמצא כי ארבעה חלקי שולחן ערוך, יש בהם אלף ושבע מאות וחמשה סימנים. ולזה צריך לאדם להדבק שנותיו שהם שבעים שנה, וזהו מרומז בפסוק "ואת האלף ושבע מאות וחמשה" (הם ארבעה חלקי שולחן ערוך) "ושבעים"' (הם ימי שנות האדם שנדבקים בתורה) "עשה ווים לעמודים" כי זה העמוד הגדול שהעולם קיים עליו. עד כאן לשונו.

ועל פי זה אמרתי לפרש מה שאמרו חז"ל בפרק קמא דתענית לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם, איזהו עבודה שבלב, הוי אומר זהו תפלה. עד כאן לשונו. כי כבר ידוע הקושיה כי איך ציווה לנו הקב"ה "לאהבה" את ה', והא ענין אהבה זולת כחו של האדם, ואין זה דבר שיכול לקנות או שיכול לצוות עליה. אולם התירוץ על זה כי על ידי דביקות בתורה כהנ"ל, באמת יכול האדם להשיג גם את האהבה, וזהו ממדות אנושי של אדם כי מאחר שדבק באיזה דבר, מאיזה טעם שיהיה, על ידי דביקות זו יצמח בסופו אהבתו לאותו דבר.

אולם הדביקות בתורה, אין הכוונה רק על לימוד התורה לבד, ואדרבה, לא המדרש עיקר אלא המעשה. ולפי זה רק עבודת ה' יתברך ועל פי דתי וחוקי התורה, הוא ממשיך אהבה בלב האדם. ואיזהו עבודה שהוא מועיל ביותר להידבק בה' יתברך להמשיך לב האדם לאהבה, הלא זהו עבודה שבלב. ואיזהו עבודת שבלב, הוי אומר זהו תפלה. ולעניות דעתי, לזה כוונו חז"ל בגמרא ומפני כי נסמך אהבה ה' לעבודה, שנאמר "לאהבה את ה' אלקיך ולעבדו", הרי משמע כי העבודה ממשיך את האהבה, ואיזהו עבודה שבלב זהו תפלה.

ובעצם הדבר הלזה כי למה נקרא התפלה עבודה. נראה לעניות דעתי לפרש, על פי מה שהאריך בעל העקידה בטעם הקרבנות, והעלה ראשונה הטעם הוא מפני כי הקרבת הקרבן הוא העבודה אשר בו בחר הקב"ה לעבוד אותו. ומעכשיו הלא כבר כתבו הראשונים, והוא על פי ש"ס ערוכה כי התפלות במקום קרבן נתקנו. הרי לפניך הטעם שהתפלה נקרא עבודה.

ובספר יבין שמועה מבאר על פי רמז מה שנאמר ואש המזבח תוקד בו, כי עכשיו שבעוונותינו הרבים אין לנו בית המקדש ולא כהן בעבודתו, על זה מרומז בפסוק כי אותו אש של קדושה, והוא אש הקרבנות אשר דרכו להיות בוער במזבח בעת הקרבה הקרבן, ועל כן הוא "אש המזבח", עכשיו שאין מזבח, "תוקד בו", היינו, בלב האדם. ועל ידי זה נתקבל כקרבן. ועל פי זה ביותר מבואר הטעם כי למה נקרא התפלה עבודה שבלב.

ועל התפלות בו יאמר בספר נתיבות עולם שחיבר רבינו מהר"ל מפראג ז"ל בריש פרק ד' בנתיב העבודה שלא תהא התפלה במקרה קרה, כי התפלה הוא הדביקות בו יתברך שהאדם מתדבק בתפילתו בו יתברך, ואם הדביקות הזה הוא במקרה בלבד, אינו נחשב דביקות כלל. כי כל מקרה הוא לזמן ולשעה, ואינו תמידי. אבל דבר שאינו מקרה, הוא תמידי, לכן ראוי שיהיה הדביקות הזה שלא במקרה כלל. ועל זה באה האזהרה שיקבע מקום לתפילתו. וזהו שאמרו בפרק קמא דברכות כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו וכו'. עד כאן לשונו.

ועל פי זה ביותר מובן מה שאמרו בגמרא, אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר לשמוע אל הרינה ואל התפלה, במקום רינה שם תהא תפלה. והוא כי כמו שהקרבת הקרבן היה לו מקום קבוע במקום קדוש, כן התפלה, יש מקום קבוע במקום קדוש, והוא בבית הכנסת – שהש"ץ מרים קולו והוא מקום רינה ומסוגל לתפלה. ועוד הרבו בתפלה לכתוב ולדרוש.

וראיתי בדרושים של בעל שמן רוקח שכתב שם בדרוש י"א כתב וזה לשונו: ומה מתקו דברי הכ"י שכתב לפרש במאמר רז"ל שאמרו המתפלל צריך שייתן עינו למטה ולבו למעלה, דהכוונה דהנה עניני עולם הזה הוא דבר הנראה לעיניים, אבל עולם הבא, עין לא ראתה, אך מי חכם ויבין זאת שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. ולכן יתכן לכנות את ענייני עולם הזה בשם עין ואת העולם הבא בשם לב. והנה בעסקי עולם הזה אם ירצה לשום עינו ולבו ולקנאות במי שלמעלה, אין לדבר סוף ויהיו כל ימיו כעס ומכאובות, ועל כן כל מדה נכונה שיביט אל מי שלמטה ממנו בעושר וכבוד, ואז ישמח במתנת חלקו. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל איזהו עשיר השמח בחלקו. אבל בענייני עולם הבא הוא להפך, כי אם ירצה לומר הנה איש הזה גרוע ממני, אין לדבר סוף כי ימצא אנשים המפרים בכל התורה ומלסטים את הבריות ושופכי דם נקי, אבל המידה הנכונה הוא לשום עינו ולבו אל מי שלמעלה ממנו בחכמה וביראה. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה. וזהו שאמרו המתפלל צריך שיתן עינו למטה, דהיינו בעסקי עולם הזה, יראה באנשים שהמה למטה ממנו. ולבו למעלה, דהיינו מעסקי עולם הבא ישגיח ויביע במי שהוא למעלה ממנו, ויתפלל אל ה' שייתן לו לב טהור ליראה ולאהבה את ה' הגדול והנורא כי קנאת סופרים תרבה חכמה. עד כאן לשונו.

ואם נצטרף לזה מה שכתב בספר חסידים סימן תק"ל, וזה לשונו: הקב"ה גוזר מי נעשה חכם ומה חכמתו "וכמה ספרים יעשה". יש שגוזר עליו שעושה ספר אחד או שנים או שלשה וכו'. וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר – ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי גוזל מי שגלה לו, כי לא גלו לו אלא לכתוב, דכתיב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, וכתיב יפיצו מעינותיו חוצה וכו'. עד כאן לשונו.

ואם נצטרף עוד לכל זה כי לא רבים דשו בהלכות ש"ץ להוציא הדינים השייכים לש"ץ בחיבור בפני עצמו – על כן בטח אל יאשימנו הקורא הנכבד כי באתי לקרב אל המלאכה להוציא מחשבתי מכח אל הפועל בעזרת ה' יתברך ולהביא חיבורי הנוכחי על מזבח הדפוס – ויודע ומכיר אני מך ערכי כי אינני כדאי לסמוך עלי, על כן אפרסם בשער בת רבים כי לא באתי לקבוע ההלכה ורק לעורר באתי כיד ה' הטובה עלי, וזה יהיה שכרי מכל עמלי, אם המצא ימצא אפילו אחד אשר אחר עיון בחיבורי הלזו יהא נזהר ביותר כשירד לפני התיבה לקרב תפלת עם בני ישראל ביותר כוונת הלב ויתעורר על ידי חיבורי לעבודת הבורא יתברך שמו בלב נכון ובכוונה ישרה, אז אברך את ה' כי זיכני עד כה, ואומר אילו לא באתי לכאן אלא בשביל דבר זה כדאי.

(הקדמת אמרי לב)

---

הרב מאיר גרוס נולד בשנת תרס"א (1901) לאביו הרב יאקב יוסף גרוס אב"ד אובן (בודא) דומ"צ בבודפסט, ולאמו רחל. הם שתלו בלבבו יראת ה' והלהיבו בקרבו תשוקה אל לימוד התורה. הוא היה תלמיד הרב ישעיה זילברשטיין אב"ד וייצן, שאמר עליו ש"מובטח בו שיוציא חיבורים יקרים" וראה בו תלמיד מופלא ומופלג בתורה ויראה. וכן היה תלמידו של הרב מרדכי בריסק הי"ד אב"ד טאשנאד. אשתו הראשונה, מרת שרל, היתה בתו של רבי מרדכי מאיר בנט אב"ד שטיינמאנגער. נולד להם בן אחד, ישראל. לאחר שהתאלמן, נשא הרב מאיר לאשה את מרת שרה בת הרב דוד עזרא הירש מגאלאנטא.

חיבר "אמרי הישרים" על הלכות ספק ספיקא, אך לא הוציאו לאור מחמת הוצאות הדפוס. ספרו "אמרי לב", יצא לאור בשנת תרצ"א (1931. ובמהדורה חוזרת יצא לאור בשנת תשכ"ו), ודן בהלכות שליח הציבור. כמו כן, פרסם מאמר ב"תל תלפיות" – אי מותר להשתתף בבחירות לועד המדינה שנקבעה לשבת. מאמר זה קוטלג בפרויקט השימור וההנצחה של הרב יהושע סג"ל דייטש, "קונטרס תל תלפיות". כן הוציא לאור את ספרו של אביו "תבואת יקב" (תש"ב), ולבקשת אביו, צירף להוצאה זו גם את חידושי תוספת הביכורים מאת רבי אהרן ריישער. 

בשנת תרפ"ד (1924) מונה לאב"ד בשארקאד והגליל, ו"בא אל מקום אשר זה שנים רבות היה בלי רב, כצאן בלי רועה ודבר ה' היה יקר במקום ההוא בעוונותינו הרבים, והוא זכה לתקן שם תקנות גדולות ויקרות, ליסד תלמוד תורה, וש"ס חברא, ולבנות מקווה טהרה, והחזיר העטרה ליושנה" (מתוך הקדמת חותנו לספר "אמרי לב")

הרב נספה בז' בשבט תש"ה (1944). דודו כתב עליו דף עד ב"יד ושם" וציין שגורש בטרנספורט ובדרך לשם הרגו אותו. ויש מי שכתב שנספה באושוויץ. 

אחיו הגדול הרב דב בער ע"ה נהרג במלחמת העולם הראשונה. שאר אחיו, הרב זאב גרוס הי"ד והרב אהרן צבי גרוס הי"ד,  עליו כתבנו כאן בעבר, נספו בשואה.

מקורות: החת"ס ותלמידיו, הקדמות אמרי לב, דפי עד ב"יד ושם", מצבת בנו ר' ישראל על הר הזיתים, הספר "כי אחיה ואספר" (גבריאל הלר, תשמ"ז), הספר "תפארת יצחק" (רבי יצחק אייזיק פרידמן מנירעדהאז, תשמ"ב), עולמי ספר זכרון (אהרן צבי אלון (ויינברג), תשנ"ח), ועוד.

 

תכלית כל הדברים ושורש כל השרשים אשר כל העבודה והמצות אשר אנחנו עם ישראל עובדים בה את ה' אלהינו היא מחויבת להיותה דווקא בכל כחות לבבנו וגופינו ונפשינו יחד ורק בעבודה כזאת אנחנו קשורים ודבוקים בה' אלהינו והוא בנו, ומבלעדי תיכון כחות לבבינו וגופינו הרי אנחנו רחוקים ממנו יתעלה והוא מאתנו.

וזאת זאת היא גודל העניין של פרשת שמע ישראל. וכבר בארנו בשערים שער התורה אשר ענינה היא שמע ישראל אשר ה' הוא אלהינו, וירצה רק לנו עם ישראל ביחוד הוא יתברך מנהיג אותנו בהשגחתו לבד, כי הוציא אותנו לבד מתחת ממשלת כל האמצעים לתחת רשותו והשגחתו לבד (והארכנו שם בזה). ולכך אמר ואהבת את ה' אלהיך, אשר לא היה לו לומר אלא רק ואהבת אותו. אלא הכוונה לאשר שכן הוא שהוא ה' אלהיך המנהיג אותך בהשגחתו בעצם, לכן צריך אתה לאהוב אותו בכל לבבך ונפשך ומאדך. וכלומר, שכבר אי אפשר לחול עצם השגחתו יתברך עלינו אם לא שמדבקים בו בכל לב ונפש ומאוד. וכאשר יחסר מן רב השלימות הזאת רק מה, כבר היא לסיג ומסך מבדיל מלקבל השגחתו בעצם. וכבר בארנו מזה בשער דרכי השגחה פרק ו'.

והן זאת זאת היא גם כן עיקר כוונת הפרשה השנייה של והיה אם שמוע, אשר לכאורה הפרשה השנייה הזאת היא משולל הבנה כלל, כי מה השמיענו בה. אם כוונתה היא רק על מצות לאהבה ולעבדו, הלא זאת זאת היא הציווי של פרשת שמע, והרי היא כולה רק כפל והותר. ואם להשמיענו השכר של מצות האהבה, וכי על זאת מצות האהבה בלבד יש שכר, הלא כבר התורה כולה מלאה בשכר על כל המצות, כנאמר אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו וגו'. ועוד רבות כהנה וכהנה. ואם הכוונה בה רק על שמירת שאר המצות והשמיענו בה השכר עליהן, והוא ונתתי מטר ונתתי עשב ואכלת ושבעת, הרי עוד התימה יותר גדול מה חידש לנו בשכרן זאת. וכי לא השמיענו הוא יתברך כבר במקומות רבים בשכר אלף פעמים ככה בפרשת בחקותי עקב תבא ועוד בשאר מקומות. ובעונשן שאמר וחרה ועצר, גם כן כבר שמענו בקשים יותר וברבים יותר אלף פעמים ככה. ואם שדרכה של התורה לכפול בדברים האלה בעניין שמירות המצות ושכרן, ועכשן הרי, על כל פנים, התימה הגדולה אם כן מאי זה שנצטווינו בה בגודל האזהרות האלה ושמתם וקשרתם ולמדתם וכתבתם, מה שלא נצטווינו בכזה בכל התורה כולה, מלבד בפרשה שמע לרב וגודל עניינה. אלא כל כוונתה היא היא רק על זאת העיקר והיסוד שהתחלנו לדבר בה, והוא אשר תכלית ושורש כל העבודה והמצות לא יתכן שלימותה כי אם בתיכון כל כוחי הלב והגוף והנפש יחד. ולכן בזאת שורש השורשים הראשון והיא פרשת שמע אשר כוונתה לייחד אלהותו והנהגתו אלינו ואהבתינו ודביקותנו אליו הן בזאת ציוונו. והזהרנו שכל האהבה והדביקות מאתנו תהיה בכל לבבנו ונפשנו, כי רק זאת זאת היא העיקר. וכאשר יהיה איזה סיג בשלמות כוחי הלב והגוף, הרי יפסד הכל. וכמו כן בשורש השורשים השנית, והיא שמירה כל המצות, שמלבד קבלת אלהותו אשר עליה כיוונה פרשת והיה אם שמוע, כי כבר שמירת המצות היא שורש אחר לעצמה מלבד השורש הראשון, שבקבלת אלהותו. וכאשר כבר העמיקו בגודל עומק חכמת אמרם בזה על מאמרו יתברך אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו, ואמרו הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, והדברים בזה ארוכים ועמוקים. הרי גם בזאת השורש השנית הוזהרנו אשר כל עיקר הקיום ועשיית המצות גם כן צריך שיהיה בכל לבבנו ונפשינו. וזאת היא אמרו יתברך והיה אם שמע אל מצותי לאהבה ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, וירצה אם תעשו כל המצות באהבה ועבודת הלב והנפש, ולכך נאמר כאן ולעבדו כי הכוונה על עשיית המצות, אז ונתתי ואספת. וכלומר אשר השכר הטוב שאני מבטיח על עשיית המצות, היא רק בתנאי ובאופן אם תעשו אותם בכל לבבכם ונפשכם. והנה השכר של ונתתי מטר ואספת כבר בכלל שאר יעודי הברכות והשכר הרב שבפרשת בחקותי ופרשת תבא היתה, ולמה יצאה, להקיש אליה ולאמר מה היא לא נתקיימת אלא בתנאי שיעשו המצות בכל לבבם ונפשם, אף כל שאר היעודים וההבטחות כולן לא יתקיימו אלא בזמן שיעשו המצות בכל לבבם ונפשם. אבל בעשייה בלא לב ונפש, הרי כבר עדיין אנו רחוקים ממנו יתברך, ולא ישפיע עלינו את הטוב. ולכן אמר בזה, השמרו לכם פן יפתה לבבכם. וירצה שכאשר לא יסכים הלב בעשייתן, הרי אחר כך עוד יתפתה גם כוחי השכל ותגיעו לוסרתם, כלומר אשר תסירו כלל מעשייתן. ואחר כך תעתקו עוד ותגיעו אשר ועבדתם אלי אחרים כי זה דרכו היום אומר כך ולמחר כך. ולאשר שנתייסדה בכאן בזו הפרשת זה העיקר והיסוד הגדול אשר אף עשיית המצות כולם צריכין גם כן דווקא תיכון כל הלב והנפש יחד, ומבלעדיה הרי אנחנו רחוקים מהשפעת טובו ועוד יגיע הדבר לוסרתם ועבדתם. לכן הזהיר הוא יתברך על הדברים האלה בושמתם וקשרתם ולמדתם וכתבתם למען בכל עת ובכל מקום יהיה תמיד נגד עינינו ולבבנו העיקר והיסוד הגדול הזה.

וכבר נכפל העיקר והיסוד הגדול הזה פעמים רבות בתורה ואמר היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. ואמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה ללכת ולאהבה ולעבוד, והכל בכל לבבך ובכל נפשך. ואמר ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, ככל אשר אנכי מצווך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. ואז ושב וקבצך. יאמר ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. ועוד בנביאים וכתובים פסוקים רבות בזה העניין. אמר ולשלמה בני תן לבב שלם לשמור מצותיך, ונאמר ואתה אם תלך לפני כאשר הלך דוד אביך בתם לבב וביושר לעשות ככלי אשר צויתיך. ונאמר אם בכל לבבכם אתם שבים והכינו לבבכם אל ה', אז ויציל אתכם מיד פלשתים. ונאמר כי ה' עיניו משוטטות בכל הארץ להתחזק עם לבבם שלם אליו. ונאמר שובו עדי בכל לבבכם. ונאמר כה תעשון ביראת ה' באמונה ובלבב שלם. ונאמר תנה בני לבך לי. ונאמר כל לבבות דורש ה', ונאמר וה' יראה ללבב. וגדול החסידים בכל עניני תפילותיו ובקשותיו כל עיקרו היתה על שלימות הלב, כנאמר יחד לבבי ליראת שמך, ואמר לבב עקש יסור ממני, ועוד רבות כהנה ועוד פסוקים רבות בזה בכל הנביאים והכתובים לאין מספר. והכל לאשר שרק שלימות הלב היא היא היסוד והעיקר ובכל המצות אשר יעשה מבלעדה, הרי עדיין הוא רחוק מה'.

עוד אתן לך אות ומופת גדול על היסוד והעיקר הגדול הזה באת אשר נאמר במלך אמציהו, ויעש הישר בעיני ה' רק לא בלבב שלם. ובא וראה את אשר עלתה בו אשר בהלחמו על אדום בשמעו לאיש האלהים ועשה כדבריו, ונתקיים הבטחתו של האיש האלהים והכם וגבר אותם, נאמר שם ויהי אחרי בא אמציהו מהכות את אדומים ויביא את אלהי בני שעיר ויעמידם לו לאלהים ולפניהם ישתחוה ולהם יקטר. היש לך פלא גדול מזה על איש שנאמר בו ויעש הישר בעיני ה'. אלא, כל זאת היתה רק לאשר שמראשית לא היה לבבו שלם. ובא וראה גודל פלא קיום אמרו יתברך פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם, וכאשר בארנו לעיל. ועוד יותר מזה אשר אחר עשותו זאת, חרה אף ה' באמציהו ישלח אליו נביא ויאמר אליו למה דרשת את אלהי העם אשר לא הצילו את עמם מידך, והשיב לו הליועץ למלך נתנוך חדל לך למה יכוך. וכן נאמר במלך יהוא אשר הרג כל עובדי הבעל וישמד את הבעל מישראל וגם נקם בשונאי השם והרג כל בית אחאב הרשעים, ונאמר ויאמר ה' אל יהוא יען אשר היטבת לעשות הישר בעיני וגו', ואחר כל זה נאמר בו ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה' אלהי ישראל בכל לבבו לא סר מעל חטאת ירבעם אשר החטיא את ישראל. וענינו אשר הלך בתורת ה', אבל לא שמר ללכת בכל לבבו, לכן זאת אשר עלתה בו אשר לא סר מעל חטאת ירבעם ממש כאשר עלתה למלך אמציהו. מעתה בא וראה כמה גדול וחזק הוא הכח של שלימות הלב. ועל זאת הענין נאמר בתורה כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם.

אל תטעה אותך כל ענין אמרי בשלימות הלב אשר הכוונה בה לבל יעשה מצוה בלא כוונה והרהור המחשבה. אין הכוונה כן. אלא הכוונה רק על הלב הגופני. והוא, כי כבר אם תחקור ותבחן את עצמך תמצאך לפעמים רבות אשר אתה עושה המצוה וגם הרהורי שכלך מכווין לענייניה ולשם ה'. אבל לבבך ונפשך הגופני, כלומר כחותיך הרוחניים של הנפש החיוני אשר בהן כח המתעורר והמתאווה ושרשן של כל המידות, הן הן אשר אינם מסכימים בשלימות על זאת המעשה. וכלומר שאינם עושים זאת מעשה המצות כמו שעושים בצרכי הגוף, אלא עושים המצוה בעל כרחן לתגבורת השכל אשר לו יד המושל בהן, אבל להן בעצמם לפי עניינם אין להם שום חפץ ורצון בה. וכאשר תבדוק ותבחן עצמך היטב בזה תמצאך פעמים רבות, ואפשר תמיד, על זאת העניין וכאילו אתה נחלק לשנים, עשייתך המצות היא ברצון השכל אשר לו יד המושל על כל הגוף וכחתיו. ולבבך ונפשך הגופנים אין להן שום חפץ ורצון בזאת העשייה. ולכן לבבך ונפשך מבלבלים את שכלך בזאת עשייתו וחולקים ומתגברים עליו. וזאת היא אשר נאמר בתורה, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וירצה, אשר אף בעשותך מצות ה' ברצון שכלך, אבל יצר לב האדם, כלומר, מחשבות של הלב הגופני, היא רע, כלומר איננה מסכמת, ואין לה חפץ ורצון בה, וזאת היא מנעוריו. וכלומר, לאשר שהוגדל רק על תאוות והנאת זה העולם, לכן אין לה שום תאווה וחפץ לדבר עליוני אשר איננו נוגע להנאת הגוף.

עוד מצאנו זאת ענין חלוקת כחי גופניים הדקים מן כוחי השכלי יותר מבואר ומפורש בתורה. והאיך שהוא יתברך הזהיר אותנו בעניינה בפירוש, והוא אמרו יתברך, נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו. כלומר, אף שתתן לו ברצון שכלך המושל עליך, אבל לבבך הנפשי ירע בזאת הנתינה ולא תסכים ותרצה בה. לכן הוא יתברך מזהיר אותנו על זה שלא יהיה כך, כי אם להשתדל ולדבר על הלב שגם הוא יסכים וירצה בה. כי כל לבבות דורש ה', וכל חפצו ורצונו יתברך בעבודתו, הוא רוצה גם כן מן הגוף וכל כחותיו. וזה הוא שמסיים בזה כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך. והלא כבר נאמר פעמים רבות בתורה כי יברכך כו'. אלא בגלל הדבר הזה דייקא, כלומר, רק בשביל חפץ ורצון הלב. והן הן הדברים אשר בארנו לעיל בביאור פרשת והיה אם שמע, אשר כל ייעודי הברכות וההבטחות על מעשי המצות אינם אלא בתנאי ובאופן כשיעשה אותם בכל לב ונפש. וכן אמר ומלתם את ערלת לבבכם. ונאמר המולו לה' והסירו ערלת לבבכם. והעניין הוא את אשר בארנו, והוא אשר בעסקינו בעבודת ה' אז לבבינו איננו ממעורר כלל לשום חפץ ורצון ותאווה וחשק בה כמו בעסקינו בענייני הגופני, אלא הלב נשאר ערל ואטום בלי שום התעוררת, וכמשא כבד יכבדו עליה עניין העבודה הזאת. והזהיר אותנו להסיר מאתנו זאת ערלת הלב. ולכן הבטיח לנו הוא יתברך על העתיד, ומל ה' את לבבך, והוא בכדי לאהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. וכן נאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל, ועבדת את אויבך ברעב ובצמא וכחוסר כל. כך היה לומר תחת לא עבדת בכל הטוב וברב כל אשר נתן לך. אלא הכוונה כלומר אם אמנם שעבדת, אבל לא עבדת בשמחה ובטוב לבב. וירצה שהלב לא היתה מסכמת לה כלל, וזאת היתה מרב כל. ורב הטובה היא גורמת לקחת ולהטות את לבבך מעבודת ה'. לכן, ועבדת את אויבך ברעב ובצמא ובחוסר כל. וכן זאת העניין נקראת לב האבן. ולכן אמר והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, וירצה להטות ולהסכים ולהתאווה לכל אשר יחפוץ השכל. ולכן נאמר וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה'. וירצה, שזאת שבא להם השמחה, אשר שרשה בלב הגופני – על זאת, התנדבם לה', הוא לאשר שבלב שלם התנדבו, והרי השמחה מעידה על שלימות לבבם. ולכן אמר דוד שם בבקשותיו וידעתי אלהי כי אתה בוחן לבב ומשרים תרצה אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך. וכלומר, לאשר שידעתי כי אתה בוחן לבב, לכן אני יכול להעיד לפניך על לבבי שהיה שלם בזאת הנדבה. אבל אני איני בוחן לבב ,לכן על עמך כלום אני יכול להעיד, אלא אשר ראיתי בשמחה להתנדב לך, וזאת מורה על שלימות לבבם. לכן אני מבקש מלפניך ה' אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך. וירצה שזכות זאת השמחה תשמור ליצר מחשבות לבבם לעולם בכל עסקיהם לעבודתך. ואמר ליצר מחשבות לבב, כי באמת כבר יצר לב האדם רע מנעוריו וכנ"ל. לכן זכות זאת השמחה השמור להם והכן לבבם אליך תמיד על השלימות האמיתי. וכן נקראת זאת הענין ישר. וכענין שנאמר ביושר לבבי ונאמר משרים תרצה, ועוד רבות פסוקים כהנה, והכוונה בהן להישיר ולהשוות הלב לעשייתו ולהסכים ולרצות עם רצון השכל.

• כלל השורש והתכלית אשר כל העיקר והיסוד בעבודת ובמצות ה' שיהיה גם בשלימות כל הכחות של הנפש הגופני והן כחות המתעורר והמתאווה והרוצה וכל השאר. וכלומר, שגם כל הכחות האלה יהיו מתאווים ורוצים בזאת העבודה על דרך שמתאווים ורוצים בכל עניני הגוף. כי כל עיקר העבודה מן האדם שתהיה בכולו של האדם בכל גופו ונפשו ורוחו ונשמתו. ולמען זאת ברא אותו על ענין זה וזאת זאת היא תכלית הכוונה של אזהרת ציווי יתברך באמרו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. וזאת זאת היא גודל עומק חכמת אמרם בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע, והן השכל והתאווה, ועל הדרך שבארנו. ושים לבבך מאוד ומאוד להעיקר והיסוד הגדול הזה שבארנו כאן, ובחון אותו תמיד ממך. כי אף גם אם כבר התחלת ונכנסת קצת בדרכי עבודתו יתברך, עודך אינך מרגיש כלל וכלל לעשות חילוק והיכר בין השתמשך בעבודת ה' במחשבת השכל לבד, ובין השתמשך בה גם במחשבת הלב, ואין עולה על רעיונך הבחינה בהן. אבל באמת אם תכנוס בזאת הבחינה ותחקור ותעמיק ותדקדק בה מאוד ומאוד, תמצא רב המרחק ביניהן כרחוק מזרח ממערב. ובאמיתת האמת הן רק זאת זאת ה' אלהינו חפץ ודורש ממנו כאמרו יתברך בזה בפה מלא, ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה ללכת לאהבה לעבוד. ובכל אלה ודאי נכנס ונכלל כל העבודה כולה בלי שום שיור. והרי בכולן אינו שואל כי אם שכל זה יהיה בכל לבבך ובכל נפשך לכן מה מאוד ומאוד הזהר והזהר לבחון אותך תמיד בזאת הבחינה. זכור ואל תשכח ולמען רחמיו וחסדיו, יתננו מאוהביו, בכל הלב והנפש יחדיו, ולשוב בהן עדיו. » Read more

אהבה. אהבה בכל לב, אהבה בכל נפש, אהבה בכל מאוד – בגימטריה שבת. כך שמעתי ממחותני הרב הקדוש מורנו הרב צבי הירש זללה"ה מזדיטשוב. ויש להבין העניין מדברי הזוהר הקדוש, שבת איהו כללא דאורייתא. עד כאן. והנה כל התורה הוא לדבקה בו יתברך שמו וימסור לבו ונפשו ומאודו בעבור אהבתו. והנה שבת קודש איהו כללא דאורייתא, על כן בגימטריה כנ"ל (בני יששכר, מאמרי השבתות, אות ט).

אמר המלקט, ונקיטנא נפשאי בשיפולי גלימא של רבינו הקדוש הנ"ל דמהאי טעמא אפשר אומרים בשבת קודש אהבה רבה ולא אהבת עולם. עיין בספר הקדוש בני יששכר, מאמרי חג השבועות, מאמר מעלת החג, אות ו' באריכות, ועיין עוד בשערי תשובה אורח חיים סימן ס' סעיף קטן א. וצריך עיון  קצת שם. עיין שם. ושוב שנית אפשר לומר על פי המקובל אצל צדיקים וחסידים בשם תלמידי רבינו קודש קודשים הבעל שם טוב זללה"ה שאמר לו משיח צדקינו דדין גרמא דעציראו שמעוכב לבא, משום שאין מאריכין באהבה רבה. וכבר הבאתי לעיל מכמה מקומות ששבת היא הסיבה לגאולה במהרה בימינו אמן, על כן אנו אומרים בשבת קודש אהבה רבה דייקא שמאריכין בה, ועל ידי זה יהיה הגאולה במהרה בימינו אמן סלה ועד.

ואתה תחזה שרבותינו הצדיקים תלמידי ותלמדי תלמידי של מרן הבעל שם טוב זללה"ה יתלהבו ברגש קודש באריכות נפלא בשבת קודש בעת אמירת אהבה רבה, כאשר אמר משיח צדקינו להבעל שם טוב זללה"ה שכשיתפשט תורתו של מרן קודש הקודשים הנ"ל בעולם, אז יצפה לרגלי דמשיחא במהרה בימינו אמן, כן נזכה לחזותו במהרה בימינו אמן מתוך חיי נחת דקדושה לאחר ההמתקות שהמתיקו מרורת החבלי משיח רבותינו הקדושים רבי ר' אלימלך ורבי ר' זישא זי"ע, אמן כן יהי רצון.

 אהבה. שבת קודש הוא בחינת אהבה וימי החול הם בחינת יראה, כנודע. ומחמת שעיקר שלימות היראה היא כשהיא מתוך אהבה וכו' על כן אנו מונין ימות החול על ידי השבת, היום יום ראשון בשבת וכו׳ וכן כסדר. והוא כדי לקשר השבת בימות החול וכו' ויהיה יראה מתוך אהבה (ספר הקדוש נעם אלימלך, פרשת ויגש).

אמר המלקט, ואתה תחזה שרבותינו הצדיקים תלמידי בעל שם טוב זללה"ה זי"ע הרגישו זאת הבחינה בפועל ממש, כאשר יסופר בספר דבש השדה, שפעם אחת ביומא דהלולא של רבינו הקדוש מורינו הרב נפתלי צבי זללה"ה מראפשיטץ היה יושב רבינו הקדוש מהר"ש מיערסלאב זללה"ה במסיבת מריעים המקשיבים בסעודה לכבוד ההלולא. ובאמצע הסעודה בא להחדר מרן הגאון הקדוש בעל דברי חיים זללה"ה, וכאשר ראה אותו רבינו מהר"ש הנ"ל, עמד לקראתו מעל  כסא קדשו, חבקו בשתי זרועותיו הקדושות ואמר לו בזה הלשון "ברוך הבא חיים לעולם הבא"; כך בלא שום תואר, ואומר לו שוב, "חיים לעולם הבא. הנה אל ירא בעיניך על אשר אני קורא אותך כך בלא שום תואר רבי, כי רבינו הקדוש זי"ע מלובלין לא היה קורא בשום תואר למי שהיה אוהבו. ואני לא זכיתי למדריגה הזאת, רק ביום השבת, והיום השגתי ברוך ה' מדריגת ובחינת שבת קודש ומעלתו. והא ראיה שכאשר התפללתי לפני העמוד, אז בברכת יוצר אור אמרתי בניגון ושמחה של שבת קודש". עד כאן. הרי לך בהדיא שרבותינו הקדושים הרגישו זאת בפועל, שבשבת קודש היה להם בחינת אהבה.

(מתן שבת)

—

הרב נפתלי הירצקא אמסל הי"ד ב"ר יחזקאל ז"ל, מדמצ'ר שבהונגריה, פרסם בתרצ"ז את ספרו "מתן שבת" וזכה להסכמות רבות ונלהבות לספרו.

בנו, הרב יעקב חיים, הוציא לאור בשנת תשל"ג את ספרו "נחלת יעקב" ובו כתב:

בעקבי אבי הקדוש הי"ד דרכתי, ה"ה הרב הגאון בתורה ביראה ובחסידות,שושן סודות מה"ר נפתלי הירצקא זצ"ל, שמיום עמדי על דעתי היה כותב חידושי תורה בכל המקצועות, בנגלות ונסתרות, בהלכות ובאגדות. ומחמת עוני ודוחק לא היה בידו להוציא לאור כתבי ידיו, ולא נדפסה ממנו רק ספר מתן שבת, ובו נתן מתנה בעין יפה וברה מעניני שבת קודש על סדר א"ב מאות א', עד אות ה'. ספר קטן בכמות אבל רב באיכות. ומשאר ספריו כתבי יד לא נשאר כלום, כי נאבדו בימי השואה. וגם זה הספר לא נתפשט בעולם מחמת חמת המציק שעלה הכורת אחר כלות גמר ההדפסה.