דרך לתשובה במדות ודעות – פרק ח / הרב דוד בודניק הי"ד

מידת הדין

אמר ר' אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, מה יוסף קטן שבשבטים היה, כשאמר להם אני יוסף, נבהלו מפניו, על אחת כמה וכמה כשיבוא הקב"ה וידון ויוכיח את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, ויאמר אני ד' (מדרש רבה ויגש פרשה צ"ג).

הקשה בזה אדמו"ר ז"ל בספר "דרכי החיים", שהיה צריך לאמר תחילה התוכחה ואחר כך הדין, כי קודם הוויכוח ואחר כך הפסק דין?

אמנם לפי דברנו יתבאר פרשה שלימה בתורה, ונורה מזה דעה להבין עד כמה טמונים לרגלי האדם פחי הטעות וחשבונות רבים, וכמה צריך האדם להזהר מהם עד שיגיע אל השלימות האמיתי. ואין לנו אלא להרחיב קצת עצם ענין מכירת יוסף. כי מה היה הסיבה הראשונה למכירת יוסף אחיהם? אחר שהיו גדולי עולם שבטי ה', והיו כל כך בטוחים בדרכם ותקיפים בדעתם שאינם שוגים מן האמת כלום, עד ששתפו להקב"ה עמהם… (תנחומא). ולא יתכן לאמר שדחק להם הכתונת פסים כמשמעו, וגם לא על אשר הביא את דבתם רעה לפני אביהם בלבד, דנו את  יוסף למיתה, אלא שהלשון הרע היה סיבה לחשבונות רבים ועמוקים מני ים שגרם הדיבה להבאיש ריחם בעיני אביהם שירחיקם ממנו, ולא יורה אותם תורתו משם ועבר, כמו שהורה ליוסף אחיהם הצעיר, ועל כן עשה לו הכתונת פסים לאות חיבה והתקרבות. ועל כן הביטו עליו כעל מפריד בין הדבקים, וגורם להם חסרון השלימות, והרי הוא יורד לחייהם, והם הרוב בניין והרוב מניין של ההווה והעתיד, ולכן עלתה בלבבם קנאת האמת, שלא לוותר שלימותם ושימושם אף הם את אביהם, עד שהותר אצל רוב האחים להורגו, כי דחק להם מצבם הרוחני בהווה ובעתיד לדורי דורות, והוא הגורם לחבורה גדולה כזו התרחקות והתפרדו מאביהם לבניין בית ישראל. וכוונת יוסף הצדיק לא היתה חס וחלילה להבאיש ריחם בעיני אביהם, אלא לתקן חסרונם, כדי שיהיה הכלל כולו שלם, כי דורות הבאים תלוים בירושת האבות, כמו שאמרו ז"ל "מעשה אבות סימן לבנים", ואמרו ז"ל "כבוש דרך לבני" ונמצא שכולם לשם שמים נתכוונו, וכולם נענשו במדה כנגד מדה, וכל אחד סבל אחר כך, ונפל ממדרגתו לא מזולתו כי אם מעצמו, כדאיתא (במדרש רבה יישב) "הכר בשביל הכר", לפי שאמר יהודה "הכר נא הכתונת בנך היא אם לא", אמרה לו תמר "הכר נא למי החותמת והפתילים". "ונראה כנגד ונראה", בשביל שאמרו "ונראה מה יהיו חלומותיו", לפיכך צווחה רוח הקודש, "ונראה מה יהיו חלומותיו"…

ולא עלתה ביד יהודה על ידי דבר זה להתקרב ביותר אל אביו, כמו שכתוב "וירד יהודה מאת אחיו". והכל נגרר ממה שלא יכלו לדבר אתו לשלום, וכל מה שלא נתברר כוונתם זה אצל זה נתגדל החשד, ונצמח הקנאה ועשתה פרי רב עד שנתפרדה החבילה. ולו התבררו דבריהם מתחילה אל יעקב אבינו עליו השלום, ולא בנו על דעת עצמם אז לא נשתלשל כל המעשה הנורא הזאת, וכל החשדים משני הצדדים היו אז כאבק פורח. וכיון שלא יכלו לדבר לשלום ולהתווכח בתחילה, נמשכו עד לתהום רבה.

ועל כן כיון שהיה המכשול מעצמו לעצמו, לא היה יתכן הבירור אלא מתוך עצמו מיניה וביה, שיתברר להם הסבה הראשונה. ובחכמת אלקים אשר בו, השכיל להוכיחם על ידי הגביע שסיבב בעצתו, כדי להראותם תמונתם הרוחנית במעשה הזה, כבמראה מלוטש, על פי הכלל הגדול בתורה "מאי דסני לך לחברך לא תעביד". כי על ידי שנתן הנביע באמתחת בנימין, היה מן הדין לפי הסכמתם הם, כמו שאמרו "מה נדבר ומה נצטדק האלקים מצא את עון עבדיך, הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו". ועל מה סמכו ביסוד טענתם רק על הרחמנות על אביהם הזקן, כי איככה יוכלו לראות בירידת אביהם הזקן ביגון שאלה? ועל יסוד תביעת הרחמים ולפנים משורת הדין הסכימו להרג את מצרים אם לא ישמעו לבקשתם, ותבעו הלפנים משורת הדין בתוקף כל כך. ויוסף הצדיק המתין כל כך וסבל דבריהם החריפים עד הקצה האחרון, כמבואר במדרש שם. וכל זה עשה כדי להגדיל טענתם מפאת היושר והרחמים, ובהגיעם אל קצה ההתמרמרות ברגע האחרון, אז הגיעה השעה הגדולה לבירור טעותם הגדול הנמשך זה כעשרים ושתים שנה, בהפכו כל דבריהם וטענותיהם על עצמם גופא, בדברים קצרים המחזיקים את המרובה, ברגע קטן. עד שהגיבורים הללו למרות מעמדם ברגע האחרון בכל אומץ לבבם וגבורת רוחם לנצח באמיתיות טענותיהם, ולפתאום נסגו אחור, והודו על האמת. כי נוכחו לדעת מיניה וביה האמת המוחלט. וכל הטענות נהפכו עליהם, עד שפרחה נשמתם מפני הבושה, כמו שכתוב, עיניך לנוכח יביטו, אז, עפעפיך יישרו לנגדך (משלי ד,כה), כי ראו ונתביישו מעצמם, בשמעם את ה"אני יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה", כלומר, אם באים אתם מצד תביעת הרחמנות, איפה היתה הרחמנות בשעת המכירה? מדוע לא חסתם אז על אביכם הזקן שתורידו את שיבתו ביגון שאלה? אף שיתכן שמצד הדין היה הצדק אתכם, אבל מצד הלפנים משורת הדין והרחמים, על אבינו הזקן מדוע לא חסתם אז? ומזה נתברר כי נפלה בלבבם קצת טינא דק מן הדק אשר קלקלה השורה מבלתי הרגישו כלום, ונפלו בטעות הזה באופן דק מן הדק, עד שלא היה בכוח שום ילוד אשה להוכיחם על טעותיהם לברר אותם בראיות שונות בשעה ששתפו גם להקב"ה עמהם, רק בראותם את יוסף אחיהם נצב לנגדם אחר טענותיהם החזקות נתברר להם מיד, ודנו על עצמם ממנו, וראו את עצמם כבראי מלוטש, בגדר "כל מאי דסני לך לחברך לא תעביד"… מיד נבהלו מפניו "הגיבורים הללו" עד שכל העולם לא נחשבו בעיניהם, והיה ביכלתם לכבוש כל העולם, דברים אחדים כבשו אותם, היש גבורה יותר גדולה בעולם לנצח גבורה כזו? הקדושים הללו אשר כל ימיהם בקשו את האמת לאמתו, ומסרו נפשם ללחום עם כל העולם אף עבור לפנים משורת הדין, נפלו פתאום שדוד, גבורתם וקדושתם והקנאות שלהם עבור האמת בשביל בירור האמת, האם יש בעולם מבקשי־האמת יותר מהם? ברגע קטן יצאו מאפלה לאור גדול.

כשיבוא הקב"ה וידון ויוכיח את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, לעשות חשבון בירור מעשי-האדם, וחשבנותיו ואמתלאותיו מה שהאדם סומך עליהם לפטור את עצמו מן הדין, אז יראה שלא רק מה שהוא מופרך מצד "התוכחה" אלא גם מצד "הדין" שאין לו לרום ראש נגד הדיין האמיתי הבורא יתברך שמו, ואז יתברר לכל אחד שקר אמתלאותיו מה שסמך על עצמו וכישרונותיו, ומה שתירץ את עצמו לעומת המפריעים שעמד לו על דרכו, ויאמר לו "אני ד'!", שהכל נעשה ברשותו ובדעתו ביושר ובמשפט, אז ימוגו כל הטענות, ועוד יתהפכו מתרעומותיו על מדותיו של הקב"ה, תרעומות על עצמו אין לשער, כי יתברר לו שהכל היה לטובתו, והוא היה כעבד הרע שלא הכיר טובת אדוניו, עד כמה יגדיל הבושה לאין ערך ושיעור, כשיעריך האדם את עצמו לעומת כבוד ה' יתברך והבושה הגדולה הזאת מי יכילנה?

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי"ד)

 

דרך לתשובה במדות ודעות – פרק ז / הרב דוד בודניק הי"ד

בואו חשבון

עד עתה בארנו ארבעה עניינים יסודי בין אדם לחברו, אשר אין אדם שלא נכשל בהם, בהניסיונות הגדולים שהאדם מסתבך מהם בכל שעה, שהמה עקרי חייו, וכל גופי תורה תלוין בזה, והם השבח והגנות, גדול או פחות מחבריו, השתמשות עם זולתו, והתלמדות מזולתו, אשר אין עצה להמלט מהם ולתקנם כראוי רק על ידי הרגשת המציאות "רעך זה הקב"ה".

ומעתה יש לנו לברר הענין "לא תעביד להקב"ה" איך יוכל האנוֹש והאנוּש קרוץ מחומר לעשות ולפעול מה נגד השם יתברך? והעניין הזה הוא דבר עמוק מאד בכוחות הנפש ובדעות האדם. והכלל הזה מלמד לאדם דעה, אף שקנה הרבה מחכמת האדם, ורכש הרבה מאוצר השלימות, אמרו חז"ל  (נדרים ס"ב) תניא "לאהבה את ד' אלהיך, ולשמוע בקולו, ולדבקה בו", אל יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם, אשנה כדי שיקראוני רבי, אלמוד כדי שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא". לכאורה איך מוכח מהפסוק הזה המחייב לאהבה את ד' ולדבקה בו שלא יחמוד האדם שלא יקראהו רבי חכם וזקן. ואם נלמוד מכאן על ענייני חמדות, מניין לנו החיוב על ענייני האהבה והדביקות?

אמנם בעל פת לחם פירש בזה, וזה לשונו: ופרט בכאן השלש חלוקות הידועות שהם מקרא, משנה, גמרא, ונגד זה ג' חלוקות. במקרא, זה נגד מה שאמר אקרא כדי שיקראוני חכם, אמר לאהבה את ד', כלומר שלא תהיה כוונתך שתהיה נחשב לחכם ואהוב לבני אדם על ידי חכמתך, כי החכם אהוב לכל, רק בעבור אהבתו יתברך תקרא תורתו, שהוא יתברך משתעשע בה. וכנגד מה שאמר אשנה כדי שיקראוני רבי, שבעל המשנה תוקע עצמו להורות דבר הלכה, ההמון שומעים בקולו, ועושים על פי הוראתו, והוא מתנשא לכל לראש, בזה אמר לשמוע בקולו, כלומר, שתהיה כוונתך בלמוד המשנה לדעת קיום המצוות ולשרתו יתברך ולא שישמעו בקולך. ונגד מה שאמר שאהיה זקן ואשב בישיבה, שהוא ישיבת תלמידים בפלפול הגמרא, אמר ולדבקה בו, כלומר שלא תהיה כוונתך שידבקו בך תלמידים הרבה, רק שאתה תדבק על ידי זה בבורא יתברך, לפי שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, עד כאן לשונו.

וכן בכל פעולות האדם, יתחלקו בני אדם.

יש מי שרצונו רק להמשכה אל חכמת רעיונו, שכלם יבואו אצלו לשמוע חכמתו והכל יאהבהו בעבור חכמתו. ואם יראה שאין נמשכים אחר חכמתו, ואין משיחין ברעיוניו כפי דעתו יקפיד על זה. ועל זה אמר הכתוב מי שמתרעם על זה, שאין לו כל כך אוהבים ונמשכים שאין הטענה כי אם על עצמו. ובזה גופא שרודף אחר ההמשכה מגדיל הטענה על עצמו, למה אין אתה נמשך אחר ענייני אהבת ד'? ועל זה בא הלל הזקן ואמר "מאי דסני לך", שאתה מתרעם ומרגיש בזה היטב החסרון, מזה גופא תוכל לבוא לאהבתו יתברך, שלא תעביד להקב"ה כן, כי הוא נתן לך החכמה.

ויש אדם שרוצה שישמעו בקולו לכל אשר יצווה, שלא ישונה כלל, ומי שלא קיים מאמרו רצונו וכוונתו, מתרעם עליו, ומשמיע עליו בקולו על שלא שמע בקולו. על זה בא הכתוב "ולשמוע בקולו", מה שהשם מצווך", וכל מאי דסני לך, "להקב"ה לא תעביד". ומזה יהיה לך פתח להתלמד איך לקיים רצונו יתברך, אחר שהנך מקפיד על שאינם שומעים בקולך, על אחת כמה וכמה שצריך אתה לשמוע בקול ד'.

ויש אדם שרצונו אשר כל הבא להתלמד ממנו, שוב לא יפרד ממנו לעולם, וכאשר לא יצליח בחפצו זה, הוא מתרעם. ועל זה נאמר "ולדבקה בו", כי כל מה שאתה רוצה יותר שידבקו בני אדם בך, צריך אתה להתדבק יותר להקב"ה, וכל מאי דעלך סני, מדוע תחפץ לעשות להקב"ה כזאת?

וכאשר תעמד על שלימות הדעות הללו, לאהבת ה' ולדבקה בו, ולשמוע בקולו, ומכל מקרה שתתרעם, שיאהבו בני אדם אותך ושישמעו בקולך ויתדבקו בחכמתך, תלמוד עד כמה צריך אתה להיות דבוק ושומע בקול ד' וכל למודיך יהיה לימוד לשם אהבתו יתברך ולא לשם אהבת עצמו, אז סוף הכבוד לבוא. כי רבים יהיו נצרכים לו במילי דעלמא ובמילי דשמיא, וישמעו בקולו, וימשכו אחד רצונו, ועליו רק להשתדל להשלים בכוח הרצון שלו, להגיע לרצון ד' בלבד. וכשיעשה האדם כל התביעות והטענות מה שיש לו על עצמו, למה איננו משלים חובתו למקום ברוך הוא, אז לא יקפיד על שום אדם, ולא יפריע לו שום קנאה, ושנאה כלל, ועל כל ניסיון בין אדם לחברו, יביט על זה כעל הוראה מן השמים ואז יוכל באמת לקיים המצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך.

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי"ד)

דרך לתשובה במדות ודעות – פרק ו / הרב דוד בודניק הי"ד

חיפוש הדרך

וכדי להכיר הפתח האמיתי המוליך אל דרך החיים האמיתי, ולא ייפול האדם במצודת הטעות להפך דרכו, שלא לסגור במקום שצריך לפתוח, ושלא לפתוח במקום שצריך לסגור, וכדי שיוכל לקיים "הרעך" ו"כמוך" ממש, הורנו על זה חז"ל שלא יתכן כל זה אם לא יכיר את רעו, שאין הוא העושה לך אלא הקב"ה. אם הגיע כבוד או ממון לחברך יותר ממך אין לך להקפיד על זה, כי צריך אתה לדעת כי רעך זה הקב"ה, כי לו הכסף ולו הזהב, העושר והכבוד מלפניו. ואם אתה מכיר שהכל ממנו ואין לזולתו, אז יסיר מלבבך הקנאה והשנאה והקפדנות ותוכל לאהוב חברך כמוך ממש…

אם יבזוך בני אדם, וידמה במחשבתך קנאת הצדק, להשיב המחרפים דבר, לא למען כבודך כי אם למען קידוש השם שיולד על ידי זה, אבל כשהכיר שכל הניסיונות הבאים בעולם אינם מיד האדם עצמו, אלא מיד ד', והאדם הוא בזה כשליח השם בלבד, ולא די שלא יהיה טענתך מתגברת על חברך אלא תטעון על עצמך, כיון שגרמו לך ביזיון, אות הוא כי בשמים יש מענה עליך, כמה שכתוב אצל דוד המלך עליו השלום, בעת שקללו שמעי בן גרא קללה נמרצת, לא כעס דוד, אף על פי שהיה לשמעי בן גרא דין מורד במלכות, אלא אמר "ד' אמר לו קלל", מה שאצלנו על אונאת דברים קלה יתרגש הלב ותבערה כאש בוערת ול שכן על קללה, ואפילו הדיוט תובע עלבונו וכל שכן ש"כ תלמיד חכם, וכל שכן  מלך, וכל שכן דוד המלך משיח ד'. ומי היה המבייש? שמעי בן גרא רבו של שלמה, ואם כן הבושת גדולה במדה מכופלת. ובכל זאת לא עשה לו רע, ולא הניח לעבדיו שומרי בריתו לעשותו שום רעה ונזק עבורו, אלא מחה הטינא מלבו כלא היה, ולא תבע עלבונו כלל, מפני שבחסידותו הגדולה הכיר כי בא לו הצער הזה מן השמים, ושמעי אינו אלא השליח, ולמה יתרעם עליו? ואם יתרעם עליו הלא הוא כמתרעם על מדותיו של הקב"ה. והאמין באמת ברור כי סוף המעשים כולם משתלשלים בתחילת המחשבה העליונה ברוך הוא, שהוא אדון כל הארץ, ואם כן אין כאן מקום להקפיד על האדם כלל, ולקבל כל מאי דעבדין לו משמיא לטבא. וזה סכלות גדולה מצד האדם אם ילחום ויתאבק עם הסבה האחרונה, מבלי הכיר הסיבה הראשונה. כי צריך האדם לתלות את לבבו אל מסבב כל הסיבות הבורא יתברך שמו, המדקדק עם האדם כפי מעשיו בחשבון מדויק במדה כנגד מדה. וכאשר יתקן הסיבה אשר בעבורה בא לו התוכחה, אז ינצל מן היסורין, כי יתלה החסרון בו בעצמו ויתקנו. ולכן מחשבת דוד המלך עליו השלום היתה טהורה וזכה מכל עירבוב דמיוני ולא נתבלבל מהעינוי והעלבון אלא קבלו באהבה לנכיון על עוונותיו ולא הקפיד על העולבו כלל, כי שמע כל הדברים מפי הגבורה.

וכגון זה אם חברו משתמש עמדו ושולחו לדברים שלא לפי כבודו ורוחו, ונולד לו טענה בלב על זה, גם על זה אמרו ז"ל "רעך זה הקב"ה", שלוחי דידן שלוחי דרחמנא, ואם אתה מקבל עול חברך, בזה אתה מקבל עול מלכות שמים, כמו שאמרו ז"ל "לעתיד שואלין לאדם המלכת חברך בנחת רוח", הרי לנו מזה שהמלכת חברו עליו הוא דבר נכבד הנולדת מקבלת עול מלכות שמים. ואם מהפך הסדר ומבעט בחברו, הרי בזה הוא פורק עול מלכות שמים, כי צריך לעבוד בשמחה וטוב לבב. וכן אם ילמד אותך חברך, בענייני מוסר ותוכחה, על ידי בירור המדות ותיקון המעשים, אפילו הוא קטן ממך,  צריך אתה להכיר כי שליח ההשגחה הוא, ועל כן אהב את המוכיחים, כמו שאמר הכתוב "אני ד' מלמדך להועיל", היינו כאילו שמעת מפי הגבורה, ודבר זה אמרו (במדרש רבה חקת) "ותמת מרים ולא היה מים לעדה, וילנו על משה ואהרן", שנפסק הבאר להורותם שהלך עד הנה מפני זכותה של מרים הנביאה, ולפי שלא כבדוה כראוי, לפיכך לא היה מים לעדה. ולבסוף "וילנו על משה ואהרן", כי לא די שלא הרגישו הפסקת הבאר לתוכחה על מעשיהם, אלא עוד הרגישו טענה והתלוננות על משה ואהרן, כי לו הרגישו סיבת הדבר תיכף בלי חשבונות רבים, מיד היה להם מים, יען כי זה היה כוונת הקב"ה לעוררם על דבר זה, והמה לא די שלא נתעוררו בזה, אלא התלוננו, ומה גרם התלונה הזאת? אל החטא של "מי מריבה"! וגרמו על ידי דבר זה שמשה רבינו עליו השלום מנהיגם ימות במדבר, ושלא יכנס לארץ ישראל, מה שהיה מזה הפסד גדול לכלל ישראל. היוצא לנו מזה, כי צריך האדם לדעת כי הקב"ה מרחף על כל ענייני בין אדם לחברו, וכשיתרעם האדם על אחרים, אינו אלא על מה שאיננו מייסד התביעות והטענות על עצמו מדוע אינו משלים חובתו למקום ברוך הוא. כי אז לא יקפיד על שום אדם שבעולם, אלא אדרבה יאהבהו בשביל שהוא שלוחי דרחמנא במעשה, ולא ידין על כוונת לבו, ואז יוכל באמת לקיים המצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך'", ולא יפריע לו שום קנאה ושנאה. ומכל ניסיון של בין אדם לחברו ידון על זה כעל הוראה מן השמים להועילו בשני העולמים ולהדריכו בדרך ילך.

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי"ד)

דרך לתשובה במדות ודעות – פרק ד / הרב דוד בודניק הי"ד

יד הפשוטה לפנים

היסוד של מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, איננו דווקא להגר שבא להתגייר, אלא אף לכל אדם שצריך לשוב מדרכו הרעה, ולהעמיד את עצמו על דרך הישרה, על דרך הנצחי לבל ימוט לעולם, ושלא ישוב עוד לכסלה, כמו שה' דורש ממנו. וצריך לזה לשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, ובינו לבין חברו, וצריך לשוב עד ה' יתברך. ועל זה דרשו ז"ל עֵד ה' אם תשובתו שלימה שלא ישוב לכסלה עוד.

וכשאדם מתבונן על כל זה הוא נופל בייאוש, כמה שגבה ממנו לבוא לדרך התשובה, וכמה רחוק ממנו היכולת לשבור את כל המחיצות, כמו שאמרו רז"ל "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד". כי יודע את מכאוביו, איך כמה פעמים הסכים בדעתו שלא ישוב עוד לכסלה, ויעזב הדרך הזה לעולם, ושבר כל המחיצות ועשה גדרים וסייגים, אבל הנחש המצוי תמיד בין הגדרות ופורץ גדרו של עולם, אף מה שיסדו אבירי הרועים. וכבר אמר לנפשו נואש, לבוא לדרך הראשונים, ולילך בעקבות שדרכו אבותינו, אף שאינו מועיל על זה שום ייאוש לעולם, כמו שאינו מועיל שום תנחומין של הבל מכל הבלי עולם הזה, אף להנפש, אשר לפי הנראה כבר מת מכל הרגש רוחני מפני שהיא בת־מלך, ואין בשום כוח בשום אופן שבעולם להמיתה, ואין מקבלים תנחומין על החי… ועד יום מותו תחכה לו, שמא ישוב מדרכו הרעה וחי… ואם הוא צעיר לימים, איננו מועיל הייאוש מפני שעדיין הוא ייאוש שלא מדעת. ואם הוא כבר בא בימים, הוא ייאוש ברשות, שהרשות ביד כל אדם להיות צדיק כמשה רבינו עליו השלום. הנפילה ממדרגת השלימות ושבירת גדרי התשובה, והייאוש שנופל בנפשו, מלהיות מן הצדיקים אשר "שבע יפול צדיק וקם", ובוחר יותר ב"עבר ושנה נעשה לו כהיתר" בשביל אלו שני דברים: אם הוא נמצא בעולם ויורד ונופל ממדרגתו, הוא תולה הסבה בהעולם אשר היא בוערת כאש ושורפת הנשמה בגוף קיים, ועד כמה נשמות נשרפות בגהינם העולמי, והוא בתוכם, ואין ביכולתו וברשותו להינצל מן הגהינם הזה, אשר מרגיש קושי גהינם עולם הזה מגהינם העתיד, מפני ששם נדונים הרשעים אלא י"ב חודש, ובגהינם הזה, כל שבעים שנה… וצועק בקול מר "למה את תבל תֵסיתנו להבל"?!…

וכשיראה זמן מן הזמנים שהשיגעון נתמעט, והדעת מתרבה, והניצוץ אשר בכל האדם נתעורר, ויצא מתוך ההפיכה, והציל את עצמו מעט מעומק הבכא… אז סובר ותועה שכל זה בא לו מעצמו, וגם תועה שיהיה כן לעולם, ומקבל רק שני גדרי התשובה, שינוי מעשה ושינוי השם, ואינו רוצה לשנות מקומו, מלרוץ מעומק הבכא ולישב בין החכמים, למצוא שם מרגוע לנפשו, וחומה בצורה לנשמתו. בעבור זה שוב הוא נופל ממדרגתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא…

בשביל הטעות אשר הוא משני הצדדין, מעכב אותו מן התשובה. ואם ישוב באותו מקום הוא מוכרח ליפול מתשובתו, ועל טעותיו האלו, הוכיח לנו הנביא הושע עליו השלום, ואמר, שובה ישראל עד ה' אלהיך, שגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שמא תאמר איך אני יכול לעשות תשובה, אחר שכמה וכמה מפריעים נמצאים בעולם, על זה אומר לו הנביא "כי כשלת בעוונך", ולא בעוונות אחרים… ואם נפלת? נפלת מעצמך, כי לא העולם והזמן גרמא, כי הבחירה והרשות נתונה ביד האדם, בכל מקום שהוא להיות צדיק כמשה רבינו עליו השלום, ובכל זמן שהוא: ובמקום שהבלתי בעל שכל אומר "מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל, והזמן ישלח הזבוב, וייתן הנשר בכלוב…", אומר הבעל שכל, "מה שיעשה השכל לא יעשה הזמן", ובמקום שמדמה הבלתי דעתן את הזמן לאש, והמקרים לעצים, והוא השה לעולה, מדמה השכל להיפוך, הזמן לאור, והמקרה והניסיון לשני מנורת המאור, והאדם הנעלה, אוחז הנרות בידו להאיר לו הדרך, אשר הולך ואור עד נכון היום… כמו שאמר הכתוב "וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים" (ישעיה נח,י). ובמקום לשאול את העולם, "למה את תבל להבל תסיתני?", שואל את עצמו "למה אני אחרי ההבל רודף". אם הכיר את העולם לגזלן-שוא, אשר נדמה מרחוק שיש בה ממש להתפחד ממנה, והכיר כי כל העולם הוא רק אחיזת עינים, לחושך אשר האור נעדר ממנו, והתחיל להרגיש בעצמו הניצוץ הטהור, אשר טמון עמוק בלב כל אחד ואחד, ונתעורר בקרבו הבת קול הקורא לתשובה "שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם" וקורא ותובע אותו בכל שעה ושעה, והתשובה תלוי בידו וברשותו, כי ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, זה היא התשובה הראשונה אחר אשר הכיר היטב את הו"כי כשלת בעוניך". אבל אחר ההתעוררות ששב מדרכו הרעה בשביל הכרת עצמו והעולם, ואיך שהפתח חתורה לפניו, ושהכל בידו וברשותו, ומזה יכול לפול להחסרון של כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ונופל בטעות שני שיכול בעצמו לעמוד בכל נסיונותיו, וללחום נגד כל זרמי החיים והזמן. ובשביל זה נופל שוב ממדרגתו, ונופל בייאוש, ואומר אף שיודע שרע ומר דרכו, אלא שקשה לו לפרוש. על זה הוכיח לו הנביא שנית, שלא די שאתה שב מן העולם, אלא שצריך אתה לשוב אל חבורת מבקשים את האמת. וזה גם כן בקל להשיג, ובידו וברשותו של אדם, וזה גומר "קחו עמכם דברים", קחו עמכם, עם התשובה שלכם, מדברים ושובה שנית מן הטעות השני שנדמה לך שבכוחך תעמד, ושוב אל ה'. ועל זה יהיה עֵד ה' שהתשובה היתה אליו, ולא ישוב עוד לכסלה בשביל שהכיר שאין התורה נקנית אלא בחבורה, ואין מתקיימת ביחידי…

וכששב מן העולם כמו שדרש ממנו ה' וקנה תורה הרבה, מן החבורה, והיה הולך וגדול, וחי שנים הרבה, בהשקט ובמנוחה, בענווה ושמחה, שבנה עצמו מהחבורה, ובנה החבורה מעצמו, עד שנתרבה הדעת, ונתרבה הדעות, ועמהם חילוקי דעות, ונפל הפירוד בין הדבקים, מהכלל האמת אשר שאבו כולם ביחד, התחיל להעידר, עד שנעשה עדרים עדרים, ולכל אחד עדר לבדו, ומחלקו של כל אחד עשו לכלל, ומהכלל שיטה ובמקום התלמדות ובקשת האמת עלה השקר, ועל מקום התפתחות היושר והצדק, נתפתחו חמדות, ובמקום החבורה אשר פעל זה על זה, ונפעל זה מזה, עלה חבורה של הקדרין והזגגין… וכל אחד מרגיש שהצדק אתו, והחיסרון תלוי רק בזולתו. ואינו יודע כי יש צדיק לפעמים שהוא אובד בצדקו, ומאביד את אחרים בשביל צדקתו, אף שהתחיל להכיר, איך שכל הדרכים הולכים אחר הרצון הראשון, וזה היה הסיבה הראשונה להפריד בין הדבקים, וגם הוא אשם בזה, אבל עדיין איננו מכיר שבידו לתקנו, ובתיקונו תלוי גם תיקון הסביבה והוא עולה, והעולם עצמו מתעלה עמו, אם עשה מצווה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות,  אלא הסביבה גרם כל זה וחושב שחברו צריך ומוכרח להחליף בתשובה…

על זה בא היסוד של כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, עם פירוש שלשה החשבונות, וזיל גמור. ועל זה בא הושע הנביא עליו השלום שנית ואמר, שצריך האדם לשוב עד ה' ואין שום אדם שגורם בנפילתך ובמפלתך אלא אתה עם הנהגתך גרמת שחברך יהיה גורם בעווניך, ואין הדבר תלוי אלא בך, מתחילה שהיה אצלך עיקר הלקיחה ולא הנתינה, והיה אצלך עיקר התורה לקנות התורה, ואין התורה נקנית אלא בחבורה, ולא הרגשת את עצמך לעשות שיטה מחלקך, בעבור זה היה אצלך ההתלמדות וההתאגדות בכל תוקף ועוז… אבל אחר כך שנתהפכת מלוקח להיות מוכר, ועליך אמר הכתוב "אמת קנה ואל תמכור" (משלי כג,כג), בעבור זה עשית עדר לבדך ונכשלת בעוונך ובידך לתקן ולשוב עד ה', אם אתה אומר שהחבורה אינה רוצה, או שיש הרבה חסרונות בחבורה ולכן אתה אינך רוצה, על הראשון אמר קחו, אין אתה צריך לחכות על נתינה, אלא אתה צריך בעצמך לגרום הלקיחה, ועל השני אמר קחו עמכם דברים, קחו עמכם מדברים, וביחד שובו אל השם בתשובה שלימה­.

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי"ד)

 

דרך לתשובה במדות ודעות – פרק ג / הרב דוד בודניק הי"ד

מבט בעיניים נוקבות

הדרך להשיג ממצווה זו, יסוד לכל התורה כולה ותיקון המדות בשלימות, הוא על ידי הרחבת שלשה חשבונות הללו, שיצאו לנו מהם ג' כללים אלו:

א. יסוד התביעה והרגשת המדות, הוא על ידי הרגשת עצמו מחברו, והכרת חברו מעצמו. הנה מה שאמרו חז"ל, אין אדם רואה חובה לעצמו, אבל לאחרים הוא רואה חובה, ועל זה אמר רבי אליעזר הגדול לבנו, אל תהיה כזבוב העומד על מקום פגום, היינו שלא תחקור אחרי מומי זולתך, כי כל הפוסל במומו פוסל, אמרו חז"ל. ויש לדבר הזה יסוד בשכל והבנה במילי דעלמא, כי אמרו חוקרי הטבע, שלפיכך אדם יודע להבחין בין צבע לצבע, מפני שבבבת עינו נמצאים שלל כל מראי הצבעים אשר מחוץ לעיניו, ולכן יודע להבחין בין צבע לצבע אשר מחוץ לעיניו. כן הוא בכוחות נפשו של אדם, שאם היה נקי לגמרי מן החסרון, לא ראה אותו בחברו. או אם לא הרגיש שחברו פגע מה בכבודו או שחשב לפגוע בו, בוודאי לא חקר אחר מומו וחסרונו, אלא מפני שבו בעצמו נמצא כל זאת. ועל זה אמר שלמה עליו השלום "עיניך לנכח יביטו, ועפעפיך יישירו לנגדך" (משלי ד,כה),אם עיניך הרעות רואות תמיד חסרוני זולתך, ותמיד נוצר אצלך טענות על חברך, ואין אתה ניצל מן התביעות אשר לא יכלו, ומן הדאגה והשנאה אשר לא יפסקו, כל זה בא מעיניך… וכל הצבעים הרעים אשר אתה רואה, הם נמצאים בעפעפיך, עם הגזלן המדומה אשר אתה לוחם שברא לך דמיונך, בשביל זה אם נפלת, הרי נפלת מעווניך. כמו שאמר הכתוב "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו", ולזה ציוה החכם מכל אדם, ונתן לנו עצה טובה ותרופה לחולי נפשינו, אשר לא די שלא תלקה הנפש בכפלים אלא עוד תתנחם בכפלים, וכל החסרונות שראו עיניך על זולתך יוכל תביעתך על בן גילך תתהפך עליך בעצמך, ולנכח יביטו עיניך, וכל התיקונים שהיה לך על חבריך יישירו הכל מעפעפיך אם יהיו נגדך! כיון שתדע כי כל הפוסל במומו פוסל, הרי תראה את עצמך כבמראה מלוטש על ידי חסרונות זולתו, ואז תבין ליישר מדותיך על ידי ההסתכלות בזולתך, ותייסרך רעתך לשוב ממשובתך, וזה עומק דברי הלל עליו השלום "כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד", היינו שתכיר את עצמך על ידי חברך, ויפתח לך פתח בתיקון מדותיך.

החשבון השני, הוא מה שאמרו החכמים, אם תרצה לדעת מה שבלב חברך, דע מה שבלבבך, ואל תאמר אני אוהבו, רק הוא שונאי, כי כפי שמראה את עצמו לחברו כן חברו מראה את עצמו לו, כמאמר הכתוב "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כז,יט). אם תעבור על מדותיך, אז מן ההכרח שגם הוא ישלים אתך, כמו שאמר הכתוב ברצות ה׳ דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו (משלי טז,ז). ואין לך לתלות בחברך מה שאין ברשותך ויכלתך לתקנו. מוטב לתלות בעצמך, ולתקן את עצמך מה שביכולתך וברשותך. אין זאת כי אם רוע לב, לתלות הקלקול בחברך, כדי לפטור את עצמך מתיקון חסרונך, ואתה בא לחפות חסרונך בחסרון זולתך. ועל זה אמרו ז"ל "כל ישראל ערבים זה לזה". מה שיש לדבריהם הקדושים יסוד במחקר כוחות הנפש, והוא שכל הנהגת האדם תלוי בידו ובבחירתו, ובידו להפך כל תנאי הנהגת חיי הסביבה לסיוע או למכשול לו, וברצונו החזק, אם בעל נפש הוא ובעל רוח חזק, לכפות הסביבה וכל המקרים החיצוניים למטרתו העליונה, כי זה חלק האדם מאלוקה, שהוא בעל בחירה חופשית, ובידו להטות כל זרמי החיים אל רצונו הכביר ורוחו החזק, להבליג על יגונותיו ולעבור על מדותיו, ולפנות לבבו מטרדות העולם וחמודותיו, ויחיה חיי מנוחה ושמחה, והכל יחפצו בחברתו, כמו שאמרו החכמים "מי שמרוצה במדותיו, רבו עליו הקופצים". נמצא כי התייחסות החברה אל האדם תלוי כפי התייחסותו אל החברה, וביד האדם בבחירתו הטהורה לשנות הסביבה בהנהגתו כפי מה שירצה, כי כל ישראל ערבים זה לזה, וכל אחד ערב בעד הנהגת חברו, כי לא חברו הרע לו, אלא הוא גרם לחברו שירע לו, ואם יחסר לך, יחסר בך!… ולו התנהג באופן אחר עם חברו, אז גם חברו התנהג באופן אחר עמו, ואין הדבר תלוי אלא בו, ומאי דסני ליה לנפשיה, לחברו לא יעביד, ואז ממילא לא יעשה גם חברו רעה, ובזה קם הכלל השני, ליסוד תיקון מפריעי הסביבה על ידי תיקון עצמו…

והחשבון השלישי הוא שכל חסרון האדם שאינו יכול לקיים את התורה בבין אדם לחברו, הוא מפני שתמיד מלא טענות על זולתו, כי נדמה לו שמצד עצמו הוא עושה כל מה שמוטל עליו, והוא כבר תיקן את עצמו, רק חברו עדיין אינו רוצה להכניע את עצמו כנגדו, ועל כן ישיב יד תוכחתו לבקרים על חברו, מדוע אינו מתלמד ממנו, ומאחרים הוא מתלמד, ועל כן הוא נושא טינא בלבו עליו. והוא מפני שהחליט בדעתו שחברו צריך להתלמד ממנו, ולא הוא מחברו, אף שבמציאות יתכן הדבר להתהפך, שהוא צריך להתלמד מחבריו הטובים ממנו, ולהיכנע מפניהם, ולסור למשמעתם. וכמה פעמים אין אדם שומע מה שמוציא בפיו, בטענותיו שהוא טוען מדוע דנתיו לכף זכות, והוא דנני לכף חובה? שבזה גופא איננו דן את חברו לכף זכות, ולמה יחפוץ שחברו ידינהו במה שאין בידו? וכמה פעמים יארע לאדם שהוא מתווכח עם חברו, ורוצה דווקא שחברו יסכים לדעתו, ואינו מרגיש כי גם לחברו יש דעת ורצונו בכך, וכן בכמה עניינים. ועל זה אמר הלל עליו השלום, כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, ובטל רצונך מפני רצון אחרים, כדי שיבטלו רצון אחרים מפני רצונך, וקם גם הכלל השלישי יסוד לתביעת שלימות זולתו, יראה שלא לעבור על שלימות עצמו, ובזה יעמוד על יסוד גדול בעבודת ה'  יתברך.

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי"ד)

 

דרך לתשובה במדות ודעות – פרק ב / הרב דוד בודניק הי"ד

היחיד והיחד

"כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד".

אמנם הגר המבקש את האמת, לא מצא עדיין מרגוע לנפשו, מפני חסרון הכרת רוממות האדם שזה יהיה המכריע לחייב על מעשהו הטוב, אבל מי יהיה המכריע להכיר תכלית ורוממות האדם בעת שעדיין איננו מכיר התרופה מיניה וביה, היינו להכיר האמת מעבודת העצמו, כי לזה צריך איש תבונות, כאמור. ועל כן לא מצא רפואה למדוי נפשו, כי איך יוכל לעשות פעולות ישרות באין פועל ישר ושלם? כי הדרך של "אמת הבנין" אינו אלא עבור אדם המעלה, ולכן לא נתקרב הגר מהיסוד הזה אלא נדחף. עד שבא לפני הלל הזקן ואמר לו "מאי דעלך סני לחברך לא תעביד".

ועלינו להבין איך נכלל בזה כל התורה כולה, ואיך יש בזה רפואה אף למתחילים? וראשית צריך להבין מדוע לא אמר לו כלשון הכתוב, בלשון חיובי "ואהבת לרעך כמוך", ובחר לו בלשון שלילה? והוא, שלא יתכן חיוב האמת בלי שלילת השקר, ולא יתכן הרגשת הטוב בלי הרגשת הרע, כמו שאמר הכתוב "ויתרון החכמה מן הסכלות, כיתרון האור מן החושך". ואמרו ז"ל אם אין חושך אין אור, וכו' ואין הטוב ניכר אלא בהעדרו. הכרת החכמה מן הסכלות, הכרת הטוב מן העדר, שהוא לא מצד המעלה, אלא מצד ההכרח והחסרון. ובשביל זה לא יתכן הרגשת הטבת חברו, מהרגשת הטבת עצמו, עד שיהיה שווה בעיניו רעהו כמותו ממש, בלי חילוקים, מפני שהאדם איננו מרגיש בהטבתו שעושה לעצמו עבור שני דברים: מפני שהוא שקוע כל כך באהבת עצמו, מעת שיצא מבטן אמו, עד שאין באפשרי להרגיש העצמו מאהבתו אותו, כי על שוחד אמרו חז"ל שהוא נעשה חד, עד שאינו מרגיש השוחד, על אחת כמה וכמה על הכלל כולו, של אהבת-עצמו איך יכול להרגיש שהוא אוהב את עצמו? וגם להרגיש כבידות הפעולות שעושה עבור עצמו, עד שכל הכבידות כאין כנגדו, ואין דבר העומד בפני רצונו, עד שאינו מרגיש שעושה מה עבור עצמו, שהדבר והעצמו והאהבה נעשו חד.

ושנית מפני ריבוי התמדתם, שעושה תמיד רק עבור עצמו, יום ולילה בלי הפסק. כמו שאינו מרגיש בטובות הבורא עליו מפני רוב התמדתם,  עד שכל הטרחות והיגיעות שמתייגע עבור עצמו, הם אצלו בבחינת פעולות כהות בלי מספר. כמו שקרה מעשה שאחד ביקש מחברו, שיעשה דבר מה לטובת חברו, וקשה היה לו לעשות דבר זה. ושאל לו אם גם עבור עצמו לא היה עושה זה. והשיב בתמימות כי גם לעצמו לא הטריח כל כך בטרחה גדולה, ומעולם לא עשה כזאת עבור עצמו מפני שיש לו בזה הסתפקות. והוכיח לו השני כי הוא מוטעה בזה, כי הרי לא נסה לרחוץ פניו ידיו ורגליו של זולתו כמו שעושה לעצמו פעמים אין מספר… וכן כל הפעולות שאדם עושה עבור עצמו יום יום, ובעבור זה לא יתכן מי שהוא שקוע באהבת עצמו להטיב לזולתו, כמו שהוא מטיב לעצמו ממש. ואינו יכול לקיים החיוב של "ואהבת לרעך כמוך" אלא מי שיש לו מדרגה של התפשטות הגשמיות, כמו הלל עליו השלום שהיה אומר הפסוק "גומל נפשו איש חסד" בשעת מאכל, והוא מרגיש כל דבר דק שעושה לעצמו, ומכיר גם כן את ה"כמוך", זה יכול להטיב לזולתו, כמו שמטיב לעצמו. וכן מי שרחוק מאהבת עצמו גם מה שנוגע למדת הגאווה, זה יכול להרגיש מה שחברו עושה עמו, שבכל דבר ודבר חברו מטיב עמו, ויכול להרגיש ה"כמוך" מ"רעך", ובזה יכול לקיים את ה"ואהבת". אבל מי שרחוק מכל זה אינו יכול להרגיש מה שמטיב לעצמו, ומה שחברו מטיב לו, אבל הרעות שעושה לו חברו הוא מרגישם היטב, ומקפיד מאוד על שחברו מצער אותו, ויחר אפו עליו מאד, אפילו עד כדי נפילת פנים ושנאה וקטטה. וכל פי שבא לתקן כל זה, שלא יסבול ולא יקפיד כל כך, והתחיל להרגיש ששנאה על חברו הוא שנאה על עצמו, שהשנאה נמצא בלבבו ולא בזולתו, ובא לבקש התרופה למחלתו, הוא גם כן מיניה וביה, ובנקל יהיה לו להתלמד מהרגשתו העצמיות, כאשר ירע לחברו יחר אפו עליו, כמו כן לא ירע לחברו שעמד בניסיון, והוא מרגיש טעם הרע שעושה לו חברו, וידע להיזהר מזה שלא להרע לחברו. ולכן אמר לו בלשון שלילה "כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד". והמדרגה הזאת יכולה להיות אף למתחילים, כי זה הכלל יכול להיות אצלו התובע היותר חזק לתקן מדות נפשו, מפני שיש לו גוער בנפשו על חברו, וצריך להפוך הגוער הזה על עצמו, ונקל לו לקיים הכלל של "מאי דעלך סני, לחברן לא תעביד"…

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי"ד)

 

דרך לתשובה במדות ודעות – פרק א / הרב דוד בודניק הי"ד

פלס מעגל דרכיך

שובה ישראל עד ה' אלהיך, כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו' (הושע יד), ואמרו חז"ל על הפסוק קחו עמכם דברים, קחו עמכם מדברים.

ולכאורה למה צריכים למדברים, למבררים ומחזקים, כדי שיהיה יכלתו לשוב אל ה', הרי עיקר התשובה במחשבה היא? וברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, כמו שנראה ממה שמצינן בקדושין, הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור, חוששין לקדושין, שמא הרהר תשובת בלבו, אפילו היה רשע גמור, הרי שיכול להיות בעל תשובה, בתוך כדי דיבור, של הרי­ את מקודשת לי? וכבר שואלים בעולם למה צריכין להרבות כל כך במוסר בהתפעלות, ולהרבות כל כך בעבודה, בדיבור ובבירור על ידי דיבוק חברים, הלא לא ברעש ה' כי אם בקול דממה דקה? ואם כן למדברים למה צריכים? ומה המה שני מיני התשובה, מה שאמר, שובה ישראל עד ה', ואחר כך הוסיף לאמר, קחו עמכם דברים ושובו אל ה'? גם ראוי להבין מה שאמר כי כשלתי בעונך. מאי נפקא מינה, מאיזה סיבה באו לו המכשולים, אם מעוונותיו או מעוונות חבריו, או מן העולם, הלוא סוף כל סוף מכשולים המה, וצריך לשוב מהם?

מצינן בגמרא (שבת פ"ב) מעשה בעכו"ם אחד שבא לפני שמאי הזקן, אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גייריה, אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא זיל גמור, עיין שם. והדברים צריכים ביאור, כי הלא ידוע ומפורסם כי בשאלת ובקשת הגר ללמדהו כל התורה כולה על רגל אחת, היתה כוונתו לשאול מה מהות התורה? וביקש יסוד להתורה, שיוכל לעמוד עליו, ומדוע דחפו שמאי באמת הבנין שבידו? ובמה הסתפק הגר עם היסוד של אהבת הבריות שהורהו הלל, האם נכלל ב"דעלך סני לחברך לא תעביד" אף המצוות של בין אדם למקום, כמו לימוד התורה לשמה, ולעמוד על גדרי הפרישות, ולזכות הרבים, וכל המצוות המעשיות שבתורה? אמנם יתכן לפרש קצת שתי הדרכים של שמאי והלל עליהם השלום, למה שנוגע לעבודתנו ולתיקון עצמינו, איך שנשוב בתשובה שלימה, עד ה', כמו שדרשו חז"ל, עֵד ה'! שלא ישוב עוד לכסלה, ולא ייפול עוד במצודת עוונותיו, ולא יסתבך עוד בתהום טעותיו וחשבונותיו המוטעים, של המבוכה הכוללת אשר רבים חללים הפילה; כי הגר שבא להתגייר, היה מבקש דרך ויסוד לתיקון מידות נפשו, ושיהיה לו תובע וגוער פנימי לשוב מהחטאים שחטא, כמו שאמר החכם, "ואיך ישובו החוטאים הפתאים מן החטא, אם לא יהיה בנפשם גוער"?

ומי יהיה המברר האמיתי על טעותי שכלו בעוד שהישרות שלו צולל בים חשבונותיו הרבים. והנה זה דבר ידוע ומפורסם, שהאדם צריך תמיד לברוא את עצמו, כי זה מציאות האדם בעולמו, לראות תמיד את עצמו כמו שאינו, כי כל הוויות שבעולם התחלתם מהעדר, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל על כל הבריאה, שתמיד דבוק העדר בחומר ובצורה, אשר זה סוד התפתחותם, כן הוא אצל האדם, "שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון" כי צריך האדם, לדעת חסרונותיו ולתקנם, ולבנות מעצמו בנין מפואר, לפי שהוא בחיר של כל הנבראים אשר בראו אלהים לעשות, היינו שיעשה אחר כך וישתדל להשלים הבריאה שנברא בעבורה. ועל זה השיב לו שמאי הזקן בתשובה של "אמת הבנין", שאם האדם יודע ומכיר איך שצריך להיות, ואיך שהוא נמצא עכשיו, כמו שאמר החכם מכל אדם "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרלים, וגדר אבניו נהרסה", והוא משל על נפש האדם, שצריך האדם לשקוד במלאכת הקודש, לגדור נפשו מן הרע, ולהצילה מהמדות הרעות, על ידי ההשתדלות והמעשה. והאדם מתעצל בעבודתו, ונלקה בכפלים, מפני שהכל נברא בעבור האדם, והאדם נברא לברוא את עצמו, ולבנות ביתו הנצחי, כמו שאמר החכם "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט,א), שהכל עמודים עבור ביתו של אדם, כדי שיהיה ביכלתו ובחכמתו לבנות ביתו. ועל זה דרשו חז"ל, זכה הוא נוחל שבע ארצות, לא זכה הוא מתחלק לשבע ארצות, וביכלתו של אדם לזכות ולנחל בשבע ארצות, והוא עשה את עצמו בהיפוך, שאיננו בונה ואיננו נוחל. וזה יכול להיות התביעה היותר גדולה על האדם כדי שיהיה תמיד "אמת הבנין" בידו…

ועל ענין דרך ויסוד לתיקון המדות, כיון שבמדות האדם ישנם דבר והפוכו, והאדם צריך לסדר כחותיו בזמנם ובמקומם הראוי להם, ועל זה השיב לו גם כן שמאי הזקן "באמת הבנין", היינו כמו בבנין בונים על ידי קני-המדה, להעמיד הכותל כשורה, ומהכותל גופא יתלמד איך להניח הלבנים זו על זו ביושר, כן הוא בשלימות האדם, אחר הכרת היושר והצדק, ומשתדל לעשות על פי היושר התוריי כל פעולותיו, והמה גופא יורוהו איך להיישיר מעשיו הלאה. הכרת הנגיעות תלמדהו, הרגשת הפעולות תדריכהו, ושניהם יחד יבררוהו, ואז הרצון והנטיות הטבעיות יעקרו, ובין טוב שברע, ורע שבטוב יבקר, כמו שאמרו חז"ל על אברהם אבינו עליו השלום, שנעשה לו שתי כליותיו, כשתי מעיינות נובעות חכמה. ויתכן לאמר שמעין אחד להכיר התלמיד חכם שבעכו"ם, ומעין שני להכיר העכו"ם שבתלמיד חכם, כמו שאמר הכתוב "מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונות ידלנה" (משלי כ,ה), ובזה הורה שמאי הזקן את הגר שבא להתגייר, שצריך לצאת כקטן שנולד, ולאחוז תמיד בידו המשקל השווה, לשקול מעשיו על פי התורה, בלי נטות ימין ושמאל. ולזה הראה לו "אמת הבנין". וכן כל בעל תשובה שצריך לצאת כקטן שנולד, לתקון מעשיו ומדותיו בגדר שאין לו זכות ולא חובה, ואם האדם פוסל את הזכות ממילא יתבטל החוב, כי לא יתכן חוב בלי זכות, ואימתי יוכל האדם לחדש לבו ורוחו כך? בשעה שהתבונה שלו תהיה מקורה ברוך, מן המים העמוקים אשר בלבו, אז יאמר לו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו…

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי"ד)

חיים של עושר וכבוד / הרב שמעון רוזובסקי הי"ד

תמונת הרב שמעון רוזובסקי הי"ד

בשנת תרפ״ה, כשהתכונן ה״חפץ חיים״ לעלות לארץ הקודש ולהתגורר בפתח תקוה, הלך להיפרד מתושבי העיר איישישוק בה למד תורה בנעוריו. אזרחי העיר כולה יצאו לקבל את פניו. הבחין רב המקום, רב שמעון רוזובסקי, כי החפץ חיים בוכה בדמעות שליש. כשתמה על כך, השיב לו החפץ חיים: בגלל הכבוד הרב שחולקים לי ואינני ראוי לו. ביקש ר׳ שמעון להרגיעו, פתח ואמר: בברכת החודש אנו מבקשים, ״חיים של עושר וכבוד״. ישתוממו כל אנשי לבב, על ה״בקשה״ הזאת דהרי מכבוד יש לברוח, כי הוא מוציא את האדם מהעולם, הכיצד אנו מבקשים מה' ״חיים של כבוד״!

התשובה לכך: שמיד לאחר מכן אנו אומרים: ״חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים״. תפילה זו מפרשת את קודמתה, בכך שאנו מבקשים ״חיים של כבוד״, אין זאת אלא כדי להרבות אהבת תורה ויראת שמים, כדברי הירושלמי במס׳ קידושין, שע״י הכבוד שחולקים לתלמיד חכם מתרבה האהבה לתורה ויראת שמים. סיים ר׳ שמעון: לפיכך על מר לשמוח ולא לבכות, שכן ע״י כבוד זה שחולקים לו, מתגברת אצל העם אהבת התורה… דבר זה הרגיע את החפץ חיים ואור של שמחה קרן מפניו הטהורים.

(״החפץ חיים ופעלו״, סב)

הרב שמעון רוזובסקי הי"ד ב"ר אברהם, רבה של העיירה התורנית המפורסמת איישישוק שנודע בקרב הרבנים כאחד מבני העליה.

נולד בתרל"ד,1874, בקאפולי, פלך מינסק, שברוסיה הלבנה. למד בישיבות וואלוזין וסלובודקה. הוסמך לרבנות מהרב הגאון ר' יצחק אלחנן ומרבנים נוספים. נשא לאשה את מרת מרים בת הנגיד המפורסם ר' יעקב קונציפוביץ זצ"ל, המכונה ר׳ יעקעל מעלער מסלובודקה. כיהן כרב בשימאנצי, ובקאפולי, שברוסיה הלבנה.

כשכבשו הסובייטים את העיר ב-1919 נמלט משם לליטא. שם כיהן עד השואה כרבה האחרון של איישישוק. היה פעיל בתנועה הציונית ובמזרחי. נמנה עם הרבנים שחתמו בתרפ"א, 1921, על "קול קורא" של רבני פולין למען הצטרפות אל המזרחי, ובתרפ"ו, 1926, למען "קרן החלוץ המזרחי". פירסם מאמרים בעיתונות הציונית הדתית בליטא ובארץ.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, שימשה איישישוק כתחנה ראשונה לפליטי פולין, ובייחוד לבני תורה שברחו מחמת רדיפות הקומוניסטים היהודים. עם סיפוחה של איישישוק סופחה למדינת ליטא הקובנאית, בשנת ת"ש, עברה אליה מחצית מישיבת ראדין, בראשות הרב יהושע לייב לוינסון הי"ד. בני אישישוק, ובראשם רבם האחרון, הרב שמעון רוזובסקי הי"ד, ארגנו בעירו ועד לפליטים, צייד אותם בכסף ובתעודות, וסייעו בניסיונות להעביר אותם לווילנה. הפעילות הזאת התנהלה בביתו, ושם היו פודים את הפליטים שנפלו בידי השלטונות והיו צפויים לגירוש לפולין. כשנכנסו הגרמנים לעירו הם ציוו עליו להקים את היודנראט.

באוגוסט 1941, כשנודע ליהודי העיר על הטבח ביהודים בערי ליטא, הוא כינס את היהודים בבתי הכנסת והפציר בהם לרכוש נשק ולהיערך להתנגדות, באומרו: "יהודים, רואים אתם, שסופנו הולך וקרב בצעדים מהירים… לא רצה אלהים בהצלתנו. גורלו נחתך, ועלינו לקבלו! אך אם למות – נמות בכבוד. אל נושיט את צווארנו לשחיטה ככבשים. נקנה בכספנו, שעוד נשאר בידינו, נשק – במילא אין ערך לכספנו – ונתגונן עד נשימתנו האחרונה. אל נלך לשחיטה כעד כבשים! תמות נפשי עם פלישתים!". מקצת מן היהודים צידדו בו, אך רובם אמרו שאין טעם לאבד את התקוה.

בערב ראש השנה תש"ב נצטוו היהודים למסור את כל כספם ובגדיהם הטובים למשטרה, ולמחרת נצטוו כל היהודים להתכנס בשני בתי המדרש ובבית הכנסת. במשך שני ימי ראש השנה הוחזקו היהודים בבית הכנסת הגדול ובבתי המדרש, ללא מזון ומים וללא כל אפשרות לצאת, בעת ששוטרים ליטאים ואנשי איינזצגרופן פושטים על בתיהם, בוזזים אותם ויורים בכל מי שנמצא בהם למרות הפקודה. בג' תשרי הוצאו היהודים בתהלוכה לכיוון בית הקברות הישן של העיירה. במהלך היומיים העוקבים, בקבוצות של 250 איש בכל פעם, הוצאה כל האוכלוסייה להורג בירי לתוך שוחות שנחפרו על ידם בבית הקברות הישן. הרב שמעון רוזובסקי הי"ד הועמק בקצה בור המוות לראות ברציחת כל אחד מבני קהילתו, ואז רצחוהו. הי"ד.

מקורות:

מקורות לעיון נוסף:

  • גדולי הדורות חלק ג
  • "שרגאי" ב, ו"שנה בשנה" תשל"ט
  • עיתון "ההד" (כסלו תרצ״ז, עמ׳ ט) – בדין היתר חליבה בשבת בארץ ישראל כאשר החליבה נעשית לתוך אוכלים.
  • ספר "אוצרות הברכה", וכן בקובץ התורני "צהר" חלק ז – בדין השוכח להגיד יעלה ויבוא בברכת המזון ביום טוב.

נקמת האדם ונקמת החיה שבאדם / הרב קלמן מגיד הי"ד

תמונת הרב קלמן מגיד הי"ד
פורסם בקובץ אפריון, שנה חמישית, קובץ שישי, תרפח

"אלא מעתה גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות דכתיב אל נקמות ד'. אמר ליה אין למילתיה מיהי גדולה היא, כדעולא, דאמר עולא שתי נקמות הללו למה, אחת לטובה ואחת לפורענות. אחת לטובה דכתיב הופיע מהר פארן, לפורענות דכתיב אל נקמות ד' אל נקמות הופיע" (ברכות ל"ג).

הנקמה היא אחת מן המדות המגונות העושה שמות בחיי החברה האנושית. היא מהפכת את האדם, בחיר היצירה, לפריץ חייתי, משחתת בקרבו כל חלקה טובה והשפעתה הרעה בולטת וניכרת לא רק בין העמים הפראים באפריקה, כי אם גם בין עמי אירופא המנומסים חניכי הצייויליזאציא, ילידי דור המאה ועשרים המתפאר ביחוש השכלתי ובהמצאותיו הנפלאות. זכרון המלחמה האחרונה עודנו חי בזכרוננו. ומה היתה סיבתה, האם לא רגש הנקמה אשר מילא את לב הצרפתים בעד מפלתם בשנות השבעים למאה העברה. ורגש הנקמה של אוסטריא בעד רצח אחד מנסיכיהם בסרביא?  נהרי נחלי דם אדם אשר נשפכו לעינינו המה תוצאות הרגש הזה בן החיה שבאדם. הנקמה היא שהביאה שואת פתאום על עמי אירופא ועד עתה טרם נבנו החרבות והוקמו הנהרסות, ולא לחינם ציותה אותנו תורתנו הקדושה: "לא תקום ולא תטור את בני עמך".

ומה מאירים ומזהירים דברי הירושלמי בנדרים, הובא בתורה תמימה, "משל לאדם שהיה מחתך בשר ומחת סכינא לידו השניה, האם יחזור וימחא ידיה". בדברים הקצרים האלה מתבלטת השקפת חז״ל על החיים, כי הרע לא יתוקן ברע.

ודעתם זאת השמיעו במאמרים רבים: "לעולם יהא אדם  מן הנרדפים ולא מן הרודפים"  "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר וכו' ". "כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו".

ולכן התפלא רק אחא קרחינאה על דברי ר' אלעזר האומר כי כל דבר הנתן בין שתי אותיות הוא גדול ונכבד, האם גם הנקמה הנזכרת בין שני שמות אלקים, האם גם היא גדולה ונכבדת? הלא בת התופת היא ואם לכל חטאת.

אולם אין רע מוחלט בתבל. גם המדות הרעות יש אתר תביאנה תועלת רב לבני אדם. יש אשר גם הנקמה תהפך לסם חיים "וכל תלמיד חכם שאינו נוקם כנחש, אינו תלמיד חכם". ירבו מאוד ההתמרמרות והמחאה נגד עושי הרשעה בכתבי הקודש ובסדר תפילתנו ״זכור ד' לבני אדום את יום ירושלים", "יוודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך", "שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך", ועיר כאלה אשר בתוכנם הם מעוררים ומפתחים את רגש הנקמה בנפש היהודי, רגש שנאה יהמה ללוחציו ומעיקיו, כי נשיקת השבט והתרפסות יתירה לפני התקיפים ובעלי הזריע משפלת את הנפש ומחלשת את הכרת ערך הרע, ומביאה לידי שיויון נפש והצדקת הרשע. ולכן ציותה תורתנו אחר המצוה "לא תקום ולא תטור" גם מצות אחרות- "ובערת הר מקרבך", "ולא תחמול ולא תכסה עליו".

אולם עלינו לדעת את סימני ההבדל בין הנקמה האסורה והמותרת. בין המשובחת והמגונה. על זאת יש שתי בחינות:

א) אותה הנקמה המביאה תועלת לרבים על חשבון היחיד ע"י הכרת הצדק העולמי והיושר האלקי, לא נקמה בשביל נקמה, כי אם בשביל "למה יאמרו הגיים איה אלקיהם", "ודם עבדיו יקום", "ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו", להראות ערך העם הקדוש והארץ הקדושה, שנתחללו על ידי בבל ואדום ויתר צוררינו ככל התקופות והדורות.

ב) אותה הנקמה הנקיה מכל שמץ של הנאה עצמית לפניה ואחריה. נקימה ונטירה כנחש שאין לו שום הנאה. נקמה אשר רק כבוד אלקים יסע לפניה ומאחריה, היא הנקמה המשובחת "נקמת האדם". אולם אותה הנקמה האינסטיקטיויית בת הרגש שיש בה תערובות של הנאה עצמית ואינה מביאה תועלת רוחנית ומוסרית היא הנה ״ נקמת החיה שבאדם", וזאת היא כוונת מאמרם ״גדולה נקמה אותה שנתנה בין שתי אותיות״ אשר כבוד אלקים יסובבנה.

קראז ליטא.                                                                                                                         הרב קלמן מגיד אב״ד.

מאמרו "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב" – הופיע במאסף דרושי, ח"ב (וילנה תרע"ג)

 מתולדותיו

הרב קלמן ב"ר אלעזר מגיד (תרל"ד, 1874- תש"א, 1941) נולד בקובנה. למד בישיבות סלבודקה וטלז. רבותיו המובהקים היו הגאונים ר' אלעזר גורדון זצ"ל ור' יצחק רבינוביץ זצ"ל אב"ד פונוביז'. נסמך להוראה מאת הגאונים ר' חיים יהודה סאסיניצר זצ"ל מסרגן ור' שלמה הכהן מוילנה זצ"ל ור' צבי יעק אופנהיין זצ"ל אב"ד של קלם.

אביו, הר' אליעזר ז"ל היה שקדן ועסקן במצוות, והיה מפורסם בקובנה בשם: "ר' אליעזר מיוארנא". חותנו של הרב קלמן היה ר' צבי הירש דאנילעווין מקראז שבפלך קובנה, איש נכבד יודע תורה ועסקן בכל צורכי העיר.

הרב קלמן נבחר לרב בקהילת ארמיאנסק בשנת תרס"ב (1902). בימי מחמת העולם הראשונה פעל להצלת יהודים תוך מסירות נפש. אחרי המלחמה חזר לליטא ושימש רב ואב"ד בקרוז' ובוואקשנה. היה חבר נשיאות אגודת הרבנים בליטא ומראשי "המזרחי" שם. היה ידוע באהבתו הגדולה לא"י. נאם באסיפות רבות ופרסם מאמרים בעתונות. נספה בימי השואה יחד עם בני קהילתו ביער סמוך לטירקשלה.

לרב קלמן היה אח גדול בתורה, שמו ר' אשר ז"ל, שנפטר בשנת ה-39 של חייו, בג' בכסליו תרס"ח. ר' אשר נסמך להוראה ע"י גאון ישראל ר' יצחק אלחנן זצ"ל והיה רב בעיר וועסלי שבפלך יעקאטירנסלאוו, ואח"כ במשך 13 שנה בעיר נעניצעסק שבפלך טבריא, והניח אחריו הרבה חידושים בהלכה ואגדה.

(מתוך יהדות ליטא חלק ג, ומתוך אהלי שם).

וראה גם באלה אזכרה, ח"ב, 208.

בנו, משה דב מגיד, עלה ארצה ב-1934 והיה תעשיין ואיש ציבור בתל אביב.

עדותו של חנן לייף על תלאות יהודי ווקשנה בתקופת השואה וחיסול הקהילה – מופיע בארכיון בית לוחמי הגיטאות.

באתר הספרייה הלאומית מצאתי מאמר מהעיתון הצופה (01.01.1947), המתאר את חיסולה של עדת ווקשנה בכלל ואת הנהגתו של הרב קלמן מגיד באותם הימים בפרט: וראה גם תיאור רציחתו על קידוש השם במאמר "רבני ליטא שמתו על קידוש השם" (עיתון הצופה 17.04.1966, עמ' 2),

אוי לספינה שאבד קברניטה / הרב יצחק ולדשיין הי"ד

 לי"ז כסלו

המאמר הבא, שפורסם בחוברת "אור תורה ומוסר" (תשכ"ח),
נכתב ע"י הרב יצחק אלחנן ולדשיין ליום פטירת הסבא מנובהרדוק, בי"ז כסלו תר"פ.

א. "אוי לה לספינתא שאבדה קברניטה" יש ספינה שאבדה הקברניט טרם זזה ממקומה ויש ספינה שאבדה הקברניט בשעה שהיא באמצע הדרך. והנה הקברניט שנאבד באמצע הדרך, אחר שעשה כל ההכנות הדרושות לגמר הנסיעה אז אין הסכנה גדולה כל כך כי תלמידי רב החובל שראו השתדלות הקברניט, ידעו איך להמשיך הספינה עד חוף הים. אבל כשנאבד הקברניט טרם זזה הספינה ממקומה וטרם עשה כל ההכנות לבדוק הספינה ולתת עלי' חותמו שראוי' היא לנסוע עליו הים אז כל הנוסעים נמצאים במבוכה גדולה, כן צריכין אנו להבין פטירת אדמו"ר ז"ל שזה אבידה גדולה לאלה שהתחילו לנסוע על דרך השלימות וביותר לאלה שלא ראו חכמתו ומסירת נפשו, שיחסר להם חותמו על צד המעלה וצד החסרון ומהו הנהגתו פרטי שצריך לבחור לתיקון מדותיו. ואמר אדמו"ר ז"ל כל מגמתי לעשות את האדם בבחינת "מבקש", כי הרצון הטהור יורה לאדם דרכו לשאול ולבקש בכל ספק, ולהכריע על צד שרחוק מן התאוה וקרוב אל האמת וצריכין אנו להתחזק לילך בעקבותיו בענין רצון טהור.

ב. הנה רב החובל המנצח על מלאכת ספינה גדולה וכבר הזקין על מלאכה זו ארבעים שנה, הסברה מחייבת שאך הוא יכול ליתן דרך במים עזים, ומה גם בעת שהספינה תאבד דרך אז כל הנושאים ישאו עיניהם אך אל רב החובל כי הוא יצילה משטף מים רבים, ויביאם אל מחוז חפצם. אולם היתכן כי יבוא איש אשר לא למד זו כמוהו, ומה גם אם לא יוכל לנהל סירת דוגה קטנה, כי יבוא להתחרות עם רב החובל להגיד דעה לפני הנוסעים לנהל הספינה על פי רוחו ודעתו?! כן נבין כמה גדולה הטיפשות של מי שאין לו אמונת חכמים לאדם הגדול בענקים, ונדמה לו כי יכול לנהל ספינת עצמו על דעת עצמו. ופעם נדמה לו כי יכול גם לתת עצה לאחרים לנהל על פי דעתו בשעה שלא הזקין על דרכו, ואין לו הניסיונות המוכיחות טעותו, הלא הוא מעמיד את עצמו ואת אחרים בסכנה הן בחומר והן ברוח, הלא יש כאן אחריות של נצח וצריכין אנו להאמין בכל לב ללכת בהתחבולות ששייך לעבודת עצמו והן התחבולות ששייך לעבודת הרבים.

ג. יש ספינה שהולכת על המים ויש ספינה שהולכת תחת המים (צוללת). והנה הקברניט שמוליך הספינה תחת המים מדקדק מאד על כל הספינה כולה שלא ימצא שום סדר וחריץ כל שהוא, גם אם יהי' הסדק בראש גג הספינה, גם אז הספינה בסכנת כי המים הם למעלה כמו למטה. כן הוא ממש המצב הזה, כי כל אדם מבחינת ספינה שתחת המים, כי גם מי שהוא למעלה יש לו ניסיונות כמו שהוא למטה, ועל כן אם יחסר גם חוט השערה במעלות השלימות אור אז יכול לכנוס המים גם דרך הגג, והנה מדת הבטחון והפקירות נדמה לאדם כי הוא מדת חסידות וזה שייך בשעת שלום אבל עכשיו שהגזירות מתגברות אז אם יחסר בשלימות הבטחון והפקירות לא יכול האדם לעמוד אפילו יום אחד ועל כן צריכין אנו להתחזק בשלימות הבטחון והפקירות, וז"ש אוי לה לספינה שתחת המים שאבדה קברניטה שהי' חד בדרא בשלימות הבטחון והפקרות.

ד. יש לפעמים רוח סועה וסער על הים עד שהגלים מתרוממים ורועשים כ"כ עד שנופל פחד על הנוסעים כי נדמה להם שחייהם תלוים להם מנגד, מ"מ אצל הקברניט המנצח על הספינה מנעוריו, לא אירע שיתחרט וישוב לאחור, אלא שם דוקא אנו רואין גבורתו ואומץ רוחו שמחזק הנוסעים ואומר אין חדש תחת השמש, אין הסערה הזאת חדשה על הים, כבר הי' לעולמים וממשיך הספינה הלאה עד שהמה ראו כן תמהו על עזוז רוחו ועל חכמתו להתעקש ולהצליח. כן ראינו על אדמו"ר ז"ל דוקא בשעה שהי' הנסיון חזק מאד אשר לא עלה על דעת התלמידים שבזמן כזה יכולים להמשיך העבודה, דוקא בשעה זו הראה גבורתו ואומץ לבו ועקשנותו לעמוד בניסיון להמשיך הנהגתו בלי שום שינוי, והיו הכל רואין גבורת הנפש להתעקש לעמוד על גדרי הבטחון בשעות היותר קשות ללכת במדבר בארץ לא היה שם שום ישיבה, ונטע אילנות בזמן היותר קשה עד שגם היום אנו נהנים מפירות הללו.

ה. יש לפעמים אשר הספינה עומדת בסכנה ורב החובל בוחר לו עצה להטיל המשא הכבידה אל הים כמש"כ ויטילו את הכלים אשר באניות אל הים להקל מעליהם (יונה). וכן יגע אדמו"ר ז"ל בכל כשרונותיו להקל הנסיון ע"י כמה תחבולות. ופעם אמר לאחד, הכתוב אומר השלך על ד' יהבך, ואם קשה לאדם לקיים מדרגת "השלך" זהו מטעם שהגדיל בדמיונו את מדרגת "יהבך". והעצה לזה לבטל הרבה חלקים מן ה"יהבך" וישאר לעצמו רק חלק ההכרחי ואז ירגיש כי נקל להשליך על ד'. והמכוון כי חושב גם אודות מחר ואודות אחר כמה שנים, וחושב גם אודות מותריות, ולכן קשה לו להשליך נפשו על הליכות הגוזר מחמת טרדת נפשו להקדים מה שאיחר הבורא. אבל אם הי' חושב רק אודות היום ואודות הכרחיות אז הי' נקל להשליך נפשו על הליכות הגוזר, כי כן הוא הליכות הגוזר לתת אכלם בעתו של כל אחד ואחד.

ו. הנה ע"י אבידת הקברניט תועים הנוסעים בספינה. כי הקברניט יש לו טביעת עין בכוכבים להכיר צד הצפוני וצד הדרומי, אבל ע"י אבידת הקברניט יתכן שנדמה להם כי נוסעים המה לצד הדרומי ובאמת נוסעים המה לצד הצפוני. וכן הי' אומר אדמו"ר ז"ל על ספינות האדם כי הולך אל דרום וסובב אל צפון, מתחיל בדרום וסיים בצפון, מתחיל לבקש חכמה ושלימות אבל אח"כ סובב הוא ע"י מדותיו ונטיותיו אל צפון… ומרגלא בפומי' משה"כ כי השוחד יעור עיני חכמים, לא אמרה תורה כמה שוחד וכמה חכם. משמע אפילו שוחד כל שהוא יכול לעוור עיני חכם כמשה רבינו ע"ה ועל ידי אבידת הקברניט הגדול המכיר מהלך כל מבקש צריכין אנו לפחד מטעותים כי אין בין דרום לצפון אלא כחוט השערה על כן צריכין אנו להתחזק בעבודת בירור המדות כי "מעט מן הבדיקה דוחה הרבה מן הטעותים".

ז. הנה יש לפעמים אשר הספינה מצד עצמה טובה מאד וחזקה ומסודרת כמו "עולם מיוחד" כמו שהיתה עשוי' הספינה "טיטאניק" הידועה, מ"מ קרה לה אסון מצד חתיכת קרח שנקרע מים הקרח ובכל כחה דפקה על הספינה עד שנשברה לרסיסים, כן צריכין אנו לפחד אף על פי שאדמו"ר ז"ל מסר נפשו לעשות עולם במיוחד ממבקשי השלימות מ"מ גם ספינה חזקה כזו צריכה שמירה מיוחדה מחתיכת קרח מים הקרח, כמשה"כ "על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגעו". ואמר החובת הלבבות מהות הפרישות עזוב כל מה שטורד אותך מן האלקים. וכתב המג"א שמהרש"ל ז"ל הי' נוהג שלא אכל דגים בר"ה מפני שמאכל זה הי' חביב אצלו, חשש שמא על ידי זה יתקרר בלבו אימת הדין. ואם החביבות לחלק אחד מן עוה"ז יש בכחה לקרר הרוח של אדם היותר גדול בענקים, על אחת כמה וכמה החביבות להרבה חלקי עוה"ז שיש לפחד שזה הוא ממש חתיכת קרח שיש בכחה לקרר הרוח גם של חבורת מבקשים שמסודרים בגדרים של "עולם מיוחד". על כן צריכים לעמוד על גדרי הפרישות לעזוב כל מה שטורד ומקרר הרוח של שבירת המדות.

ח. פעם תעה ספינה אחת והקברניט בקש הדרך ולא מצא. והי' נפשו מר לו מאד. פתאום והנה רואה ספינה הולכת שמה, וקרא לרב החובל שיורה לו הדרך. אמר לו רב החובל, מי סברת כי אני יודע הדרך, גם אני תועה ומבקש הדרך כמוך. אך נסע ביחד ותשועה ברוב יועץ. כן הי' רגיל אדמו"ר ז"ל לאמר כי היחיד יכול לטעות הרבה, ורק גדול כח החבורה לחתור בעומק וברוחב למצוא נקודת האמת, כי התשועה ברוב יועץ, על כן צריכין אנו להתחזק בגדרי התאגדות החברים ועבודת הרבים לבקש יחד עם מבקשים, וכולי האי ואולי.

(הרב יצחק אלחנן ולדשיין הי"ד)

על חשיבות הדפסת ספרי ת"ח צדיקים / האחים הרב חיים אהרן דוד והרב מנחם צבי דייטש הי"ד

ספר בן גרני

הקדמת בני המחבר לספר בן גרני

ירונו הזמירות ותשבחות הנעלות, אמרות דברי נעימות ישמיעו, אצולי הבריאה יצורי העשיה, עת הגלות נגלות גנזי נסתרות, ודברות קדושות מפורש יוצאות מפיות מפיקי מרגליות, גאוני עולם אדירי התורה, ה״ה כ״ק אאמו׳׳ר הרב הגאון הגדול צדיק יס״ע קדוש ישראל שר התורה, כקש״ת מו״ה יוסף ישראל דייטש זצוק״ל אב״ד ור״מ דפה ק״ק באלאשאירמוט יצ״א וגרגרות פרי הלולים שנמצאו בכתובים מאת כ״ק אא״ז הרב הגאון הגדול צדיק וקדוש רכב ישראל ופרשו עמוד התורה לוחם מלחמות ה׳ כקש״ת מ"ה אהרן דוד דייטש זצוק״ל אב״ד ור״מ דפה, בעל ספר שו״ת גורן דוד, אשר היה הראש והראשון דמן חבריא קדישא של גאוני וגדולי מדינתנו, אשר הצילו את הנאמנים לה׳
ולתורתו, בהבדלתם בין הקודש לחול בשנת תרכ״ט.

יוצר האדם ומציל הנשמה, מה יפית ומה נעמת השעה הלז, אשר זכינו לזריחה השמש, הנץ החמה, הברקת נצוצי וזהרי המאורות הגדולים, אשר דברותם נהרו יצאו כבר מלפנים בישראל ומעתה יפוצו מעינותם גם להבא, אל הדרי יצורי הוד אלקינו, לעמא קדישא בני ישראל סבא, אשר מסילות בלבבם ונר"ן שלהם פתוחה, להתעורר אל מפעלות אלקים.

ישתבח הבורא ויתגדל העושה הנערץ ונקדש, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הנשגב הזה, עת מתן תורה הקדושה, ויום שנגמר מלאכת הקודש, הדפסת ספר ראשון מתורת אאמו״ר הגה״ק זי״ע, על חמשת חומשי תורת בדרך פרד״ס, וראינוהו לראוי לפתוח ההדפסה בדברי אגדה שהיא יראת שמים, ולבתריה ניזל ונעתיק לעמקי ההלכה לברר שמעתתא, דלהוי יראתו קודמת לחכמתה ובזה נחלה פני תלמידי אאמו״ר הגאון ז״ל, ושאר אוהבי תורה הנדיבים בעם, נא יקיימנו למען נוכל להפק רצונינו מכח אל הפועל, להדפיס גם המון הכתובים בשו׳׳ת ודברי חריפות מהני תרי צנתרי דדהבא בוציני קדישי, ובכן ישתתפו ויקחו חלק אלו הנדיבים בדברי תורה אלה אבות העולם ז״ל, כי מינהו ומינם יתבשם עלמא, וזהו שנרמז במסורה: מטה זבלון, מטה עוזך מציון ע״כ. והכונה כי מטה עוז של מטה זבלון, אשר המה הסוחרים ובעלי בתים בא מציון, היינו מתלמידי חכמים המצוינים בהלכה בהיותם הם גורמים ומסבבים ע״י שמזילים מכיסם נזילת מעיני החכמה.

אך אם יארע המאורע וישאול המתקשה, מה ראו על ככה בעת עשות ספרים אין קץ, לפזר עוד. יבין השואל וישכיל המתקשה כי לא מחכמת שאל זאת, הלא אריה שאג מי לא יירא המה אשר מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם ולמלאות חפץ צורם, ויתנו בקולם קול עוז, מי ירהב בנפשו עוז לכבוש נבואתם. ועוד הלא מעיקרא קשיא, צור תעודה וחתום תורת אמר הכתוב, ואם כן מי הוא זה ואיזה הוא אשר יבא אחרי המלך ממ״ה במסבו ויחדש דבר, דבר חדש אשר לא נמסר לנו מכבר במעמד הר סיני, ע״י משה מפי הגבורה.

איברא יתבאר הדבר ויתפרש הענין, עפ״י מה דאיתא בריש פ״ב מפרקי דר״א, שאמר לו ריב״ז לחלמידו ר״א בן הורקינס. אמור לנו דבר אחד מן התורה, א״ל רבי אמשול לך משל למה הדבר דומה לבור הזה שאינו יכול להוציא מים יותר ממה שנתנו לתוכו, כך אני איני יכול לומר דברי תורת יותר ממה שקבלתי ממך. א״ל אמשול לך משל למה הדבר דומה למעין זה שהוא נובע ומוציא מים ויש בכחו להוציא יותר ממה שהוא מכניס, כך אתה יכול לומר דברי תורת יותר ממה שקבלו מסיני עכ״ל.

ונראה בפשר דבר שר״א דימה בנפשו שאין באפשרות האדם לחדש דבר בתורה, וממילא אין מציאות להתלמיד לומר דבר חידוש מעצמה ורק את זאת היכולת בידו לומר, מה שרבו מסר לו ולמדה. וכן מצינו בפרקי אבות על ר׳׳א, ר״א בור סיד שאינו מאבד טיפה, כי הוא סבר שכלם בבחינת בור המה, אשר רק מה שמכניס יכול להוציא, ומעצמו אינו נובע כלום ומאומה, אבל ריב׳׳ז דעת אחרת עמו ואל מעין ישוהו, וזה דמות ערך לו אשר ממקורו מתברך מהעומק, וכל שמעמיק יותר עוד יוציא מים הרבה ומזוקק יותר, ולא רק מה שמכניס בלבד המצא ימצא בתוכו, אלא חילות יגבר מכיפיה, וכדברי חכז״ל עלי מי מעינות, שאין לך טיפה שיורד מלמעלה שאין שתים עולות כנגדה מלמטה וממקורו מתברך.

ולמען נבין מאין יושפע שפעת הדעת, הכח והאפשרות לחדש חידושי תורת אמיתיים ונאמנים מקל דעות, נציע הנה הכתוב בספר הקדוש חסד לאברהם מעין ב׳ נהר י׳׳ח וכו' וזה לשונו, התורה היא שורש הנשמות של ישראל, ולכן יש כנגדם ששים רבוא פירושים בתורה, כפי כל אחד מן הפירושים אשר משם נתהוה שורש נשמה אחת מישראל, ולכן כל נשמה ונשמה יש לה חלק בתורה, כי התורה ונשמתן של ישראל ענין אחד הוא, ובחינותיהן שוה, וכל נשמה ונשמה יש לה בחינה ידוע בתורה שאי אפשר שתתגלה ע״׳ זולתה אלא אותה הנשמה תגלה אותם הסודות, ובעוד שאותם הנשמות לא גילו אותם, אין הקב״ה מגלה אותם לצדיקים כלל, זולתו למשה רע״ה שאפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה נאמר למשה, אלא שלא ניתן לו רשות לגלותו כלל עכ״ל. וזה שאנו מתפללים ותן חלקינו בתורתיך. אבל לא ימצא האדם חלקו בתורה רק אם יתיגע בה ומעמק לירד לעומקה של הלכה, כי בכך יגיע אל שורשו בתורה כפי בחינת נשמתה אחרי ששבר ובקע המסכים המבדילים בינו ובין שורשו, שאזי בלבד דעה אלקים ימצא, היותו יראה ויעיד ויגיד הכמוס במקום מחצבתו. וזה יש לכון בדברי רז״ל שאמרו שליח נעשה עד, דהיינו האדם אשר שלוחא דרחמנא הוא פה עלי ארץ, לעשות רצון קונו בתורה ומצוות, ולמען לפרק הרים ולטוחנם, ולבנות עולמות רוחניות בדברי תורתו, כאשר יביעו שפתותיו חידושים לא בדאי הוא ומפטפט בעלמא, חלילה לו, אלא השליח הזה נעשה עד אמונים, עד אשר מגלת ומעיד על בחינת תורתו, ואדרבה אם לא יגיד ונשא עונה כי יהיה ח׳׳ו כובש נביאתו, כי חכם עדיף מנביא. אכן כאמור לא יגיע לזה המדריגה, רק אחרי העבודה והיגיעה הקשה, עד שהגיע אל שורשו אל מבועי המים חיים, וכמה שנאמר אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראה ה׳ ודעת אלקים תמצא, דהיינו אם כאלו המחפשים תעשה אשר למען למצוא הכסף ומטמון, חופרים ומעמיקים בעובי הקרקע, ותעמיק ותעסוק ככה גם בתורה, אז דעת אלקים תמצא, ולא רק הבלי עשתונות לב בשר תעלו בידך, אלא ממש דעת אלקים תמצא. וזולת זה גם אם יחדשו, רק פיטפוטי דברים יהיה אשר לית בהם מהימנא מפני שצור תעודת וחתום תורת כתוב, ומי יבא אחרי המלך במסיבו. ועל דרך זו יאירו לפנינו באופן נאה אמרי חכז"ל אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין. כי הנה כל אחד מישראל יש לו בחינתו בתורה, ואם יעמיק וייגע עצמו בלימודו על כרחו ימצאנה, אך מי שלא עמל בה בטח שלא מצאה, ואף אם אמור יאמר דבר, שקר יהגה חכו דברים אין אמון בם ובלי שום אמת, וזהו שהחליטו אם יאמר לך אדם ׳געתי ולא מצאתי אל תאמין כי אלו היה יגע בודאי היה מוצא, וכן לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, כי זה שלא יגע בבטח לא מצא דעת אלקים, אבל יגעתי ומצאתי תאמין, כי כך היא דרכה של תורה כדבריהם ז״ל זאת התורה אדם כי ימות באהל, וזה כונת נעים זמירות ישראל גם כן, האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד אני אמרתי בחפזי כל תאדם כוזב, דהיינו האמנתי כי אדבר דברי תורה שיש בהם מהימנא, אני עניתי מאד רצונו לומר אם הייתי מענה עצמי ועמלתי ויגעתי בתורה, אבל אני אמרתי בחפזי דהיינו בלי טרחא רק במהירות וכלאחר יד אזי כל האדם כוזב, ואין להאמין להדברים.

והכרה זו לאין אונים עצמה ירבה, וכן נגשנו אל מכבש הדפוס, להביע חדות מני קדם, לקיים מילי דאבות לדורות הבאים. וכמו שאמרו רז״ל אין עושים נפשות לצדיקים דבריהם הם זכרונם, דהיינו דברים הקדושים שיצאו מפיהם, המה זכרונם המתקיים בין החיים, ותו כי נפשות עושים על גבי מתים, אבל הצדיקים אף במותם נקראים חיים, איברא אינו נכנס בגדר החי רק מי שעודנו פועל ומשפיע, וא״כ האיך יקראו הצדיקים דאיתפטרו חיים וזה שמיישבים לנו רז״ל, כי הני צדיקייא במה זכין הלא בדבריהם כי המה כלי מלחמתם, שעל ידם הם משפיעים תורה ויראה והדרכה לבני דורם, וממילא כל זמן שדבריהם, נשמעים בין החיים ובכן משפיעים שפעת קודש, הרי הם עודם באבם ולא יבש המעין ולא נקצץ האילן, ולא יתכן לעשות להם נפשות של מתים. וזהו שאמרו אין עושים נפשות לצדיקים מפני כי דבריהם הם זכרונם, ומלת זכר היינו המשפיע. ויש להעמיק גם הנה כי דבריהם הם השפעתם. ולפי זה מי הוא זה אשר ימלאנו לבו לעשות כזה להמית ח״ו את הארי החי, אשר כל מגמת הצדיק לפעול ולהפעיל בתורת אלקינו בקרב הארץ, כדי להטיב לאחרים להגביהם במעלתם ולקרבם אל השלמות, ולתקנם במדרגותם שיקויים בהם הכתוב אמרתי אלקים אתם אכן כאדם תמותון, אשר יתפרש לנו על ידי זה על דרך המליצה, מה שאמרו חכז״ל השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה, דהנה איתא בספרי המדות כי כל עבודה האדם בעולם הזה להתגבר על מדותיו הפחותות, ולהסירם מעליו, עד שלא ישאר בו רק המזוקק והמזוכך, החלק אלוק ממעל, וזהו הבנת בחינת ״התפשטות הגשמיות״, ולזה נתכון גם ר׳ פנחס בן יאיר במה שאמר תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות וכו' עד מביאה לידי רוח הקודש, דמכיון שעל ידי כן יסיר מעליו כחתיו הגשמיות לאט לאט, לבסוף לא יתותר בו רק רוח הקודש, ופעולה הזאת נקראת שחיטה, ששוחט את גשמיותו, עד שיהיה כברואי מעלה, וזאת ידוע כי עמי הארץ בשם בהמה יכונו והת״ח בשם עוף, אבל מדריגה הבהמה מאד נמוכה ומסוכנת, כי על זו אמר קהלת ורוח הבהמה היורדת היא למטה, לכן צריכים הם להביא עצמם לידי תיקון, לצאת מבחינת הבהמה ולעלות למעלות רמות, כמאמר הכתוב אמרתי אלקים אתם, שישתדלו לבא למדרגת אלקים, ועל כל פנים כאדם תמותון, וזהו שאמר אכן כאדם תמותון. אך זה לא יספיק רק לקטני ערך העמי ארץ, שלכל הפחות יעלו ממדרגת בהמה למדרגת אדם, לא כן בת״ח עליהם מוטל החיוב שיגיעו למעלת אלקים כמו שדרש רבי עקיבא את ה' לרבות ת׳׳ח, ועליהם נאמר אלקים אתם, ואם שחטו אלו ב׳ המדרגות מדותיהם כ״כ שהגיעו למעלות אלו אזי שחיטתם כשרה ומתקבלת, וזהו שאמרו השוחט אחד בעוף היינו הת״ח ששחטו אחד, דהיינו אות אחד ר״ל אות הע משם עוף, עד שנשארו אותיות פ״ו שהם בגמטריא אלקים, ושנים בבהמה היינו שני אותיות משם בהמה, ר״ל אותיות בה שנשארו אותיות מ׳׳ה שהם בגמטריא אדם, אזי שחיטתם כשרה. ולסבב את זאת מגמתם של צדיקים לתקן בדבריהם את באי עולם, אשר ע״י משפיעים לזולתם, וכדי שלא נמנע טוב מבעליהם, לא ראינו על העמל והיגיעה, ולא על ההוצאה, אלא אזרנו מתנינו ועשינו כל ההתפעלות עד שזכינו לברך על המוגמר, ויהא רעוא שיהי נועם ה' אלקינו במעשה ידינו…

כ"ד בני אאדמו"ר הגה"ק המחבר זי"ע החותמים בלב נשבר ונדכה, בהגשת תודה לנותן התורה, וכאשר זכינו להדפיס ספר קדוש זה, ככה יזכינו ה' ויחיינו להדפיס גם שאר ספרי אבינו הגה"ק זי"ע ולהרביץ תורה ויראה.

יום ה' סיון תרצ"א לפ"ק פה ק"ק באלאשא יארמאט יע"א.

ה"ק חיים אהרן דוד דייטש, אב"ד דפה והגליל

ה"ק מנחם צבי דייטש, דומ"צ דפה


תמונת הרב חיים אהרן דוד דויטש הי"ד

הרב חיים אהרן דוד דויטש הי"ד

תמונת הרב מנחם צבי דויטש הי"ד

הרב מנחם צבי דויטש הי"ד


האחים הקדושים מו"ה חיים אהרן דוד דייטש אב"ד דק"ק בלאשא-דיארמוט, בעהמ"ח 'תבואות גורן' וחתן מוה"ר ישעיה זילברשטיין זצ"ל אב"ד וואיטצען בעל 'מעשי למלך', ומו"ה מנחם צבי דייטש אב"ד ואמאש מיקלא (ואמושמיקולא) – היו תאומים. הם נולדו (13.10.1898, בלאשא-דיארמוט) לרב יוסף ישראל דייטש בעהמ"ח 'בן גרני', בן הגאון הרב אהרן דוד דייטש, מתלמידי החת"ס ובעהמ"ח 'גורן דוד', אב"ד באלשא יארמוט, בן הרב אברהם אהרן דייטש, בן הרב יוסף דייטש אב"ד רוידניץ בעהמ"ח דברי יוסף.

הרב חיים אהרן דוד מילא את מקום אביו כרבה של בלאשא-דיארמוט החל משנת תרפ"ז (1927) ועד להשמדת הקהילה. הוא שימש גם כראש ישיבה גדולה ומפוארת בקהלתו. "ישיבה גדולה בכמות ובאיכות. רבינו זצ"ל ניהל את הישיבה ביד רמה, ועמד גם נגד השלטונות בתבונה שלא יתנכלו ולא יפריעו להילוך התקין של הישיבה" (ליקוטי יושר, הרב שלמה ריינץ). היה חתנו של הרב ישעיהו זילברשטיין, רבה של וויאצן.

בפתיחת הספר "בן גרני" עם קונטרס "תבואות גורן" (בשנת תש"ך, 1959), כתב המוציא לאור, הרב פנחס קלמן, חתן מחבר "תבואת גורן", הקדמה בגודל מצות הדפסת ספרים קדושים, ובתוך דבריו מובא:

… לא חשכתי עמל ויגיעה – עד שבעזרת השי"ת עלה בידי להוציא לאור עולם מחדש את הספר בן-גרני ולהרחיב בתוספת קדושה ממקצת דברי תורתו של אדמו"ר זצ"ל, שרובם נכתבו עוד בימי בחרותו.

וזאת למודעי, כיצד נמצא כתה"י של הספר הזה: כאשר חמל ה' על שרידי החרב שנשארו לפליטה מהשואה האיומה, חזרתי לעירנו באלאשא  ירמוט ומצאתי את כתבי היד של אדמו"ר זצ"ל מתגוללים בחוצות, מפוזרים וקרועים, רטובים ומרופשים, אספתים בחרדת קודש ושמרתי עליהם כמוצא שלל רב, כי ראיתי בנסיבות מציאתם את יד ההשגחה העליונה.

בעלותי לארץ הקודש, השתדלתי לפענח את הכתב שהיה מטושטש עקב המאורעות והצלחתי להעתיקו בעמל רב.

עם ההעתקה נוכחתי לדעת, כי הכתבים אשר מצאתי, ליקוטים על פרשיות השבוע, לנ"ך ולש"ס, הם עוד מתקופת הבחרות ונכתבו על-ידו בקיצור רב, מתוך כוונה ברורה לכתבם מחדש בפעם אחרת ובצורה עמוקה יותר. אולם בכל זאת אמרתי לא אמנע טוב מבעליו והבאתים לדפוס כמו שהם, כי לאסוננו הרב עלה האדמו"ר זצ"ל באש השמימה, יחד עם המוני בית ישראל, ולא הספיק לערוך מחדש את כתביו. והמעיינים אל יעריכו את גודל קדושתו וצדקותו של אדמו"ר זצ"ל רק לפי ערך הדברים המובאים בליקוטים אלה, כי גדולתו עלתה לאין שיעור על הנלקט בספר זה…

(עיין בהקדמת המסדר בספר חידושי מהר"י כ"ץ, המבאר שגם הספר הנ"ל יצא לאור מכתבי יד שנמצאו בין ספרי הקודש של בני הקהלה שקובצו לבית החברא קדישא בקהילת ב' יארמוט, שרובם ככולם הובלו לעיר השריפה אושוויץ).

הרב מנחם צבי (Manó) דייטש, נמנה על תלמידי אביו הרב יוסף ישראל דייטש זצ"ל, הוא היה הרב ה-101 במשפחתו והיה דיין בבלאשא-יארמוט. בעיתון  "Nógrádi Hírlap" בתאריך 15.7.1934 נמסר כיה הוא מונה לאב"ד ואמאש מיקלא (ואמושמיקולא). הוא עמד בראשות ישיבה בשנים 1934-1944

האחים הרבנים נהרגו עקה"ש באושוויץ יחד עם רוב בני קהילתם ומשפחתם הרחבה בחודש סיון תש"ד (1944).

לעיון נוסף:

קהילות הונגריה, הקהילות החרדיות בהונגריה – תש"ד, (פרופ' שלמה שפיצר, מפעל מורשת יהדות הונגריה,מכון ירושלים, תשס"ט)

ספר בן גרני, עם קונטרס תבואת גורן, פתח תקוה תש"ך – יצא לאור בצירוף תולדות רבינו הק' חיים אהרן דוד זצוקלל"ה"ה הי"ד ותולדות הקהלה של השלשלת.

תיקון הנפש וכבישת היצר / הרב דוד רפפורט הי"ד

תמונת הרב דוד רפפורט הי"ד

ידוע חקירת הראשונים איזה מדרגה עדיף אם מדרגה הכבישה או מדרגה התיקון. והרמב"ם ז"ל (שמונה פרקים פ"ו) מחלק בין מצות שכליות לשמעיות, שבשכליות מדרגת התיקון עדיף ובשמעיות מדרגת הכבישה עדיף. והביא ראיה ממה שאמר רבי אלעזר בן עזריה (תו"כ קדושים י, יא) אל יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר וכו' אלא אפשי והתורה אסרה עלי. ומזה דהזכירו רק מצות שמעיות משמע דבשכליות תיקון הנפש עדיף.

ולפענ"ד שגם במצות שכליות גופא יש לחלק בין חטאים שאינם מצד הטבע ובין חטאים הבאים מצד המדות. כי החטאים הבאים מצד הטבע שהם תולדת החומר, אין לנו אפשרות לחטטם ולשרשם, שאין לנו שום כח לשנות הטבע, וצריכים רצון גבוה שלא לעבור החטא, וזהו כבישה, כיון שעל כרחו רוצה בבשר חזיר. אמנם תיקון שייך רק במדות, כגון אהבת הכבוד, אין זה טבע, אלא מידה. כי בטבע האדם אין נטיה לכבוד אלא תשוקה לגדלות. ואדרבא נטיה זו טובה היא, שאין האדם יכול להתפתח בלעדה. ואהבת הכבוד באה רק מחשבון שקר, אשר אנחנו מפרשים כי כבוד זהו גדלות, וממילא יש לנו תשוקה לכבוד. אבל כשמתברר לנו שכבוד הוא פחיתות, ממילא בטלה הרדיפה אחר הכבוד וכן במדת הקנאה, יתכן ג"כ מדרגת התיקון, שאין הקנאה בטבע האדם, אלא הוא סניף מהנטיה המרכזית של בקשת הגדלות, וגם היא באה מחשבון שקר, שנדמה לו שאם יתגדל חבירו, יחסר לו בגדלותו. וכשיברר לנפשו בהכרה ברורה מהי הגדלות האמיתית, יפרחו ממנו הקנאה והכבוד.

אמנם מדת התאוה, הלואי שינצחנה במדריגת הכבישה, יען שטבע היא, ואי אפשר לשרש הטבע לגמרי. ועוד שמקצתה נחוצה היא. אבל קנאה וכבוד נוכל לתקן לגמרי בצורה ברורה. וכל זה רק אם עובד על עצמו בינקותו, בעוד שהוא צעיר לימים כי בימים, אלו יש נפק"מ בין טבע למדות, אבל זקן שנתרגל בדרכי הקנאה ובתהלוכות הכבוד גם ההרגל נעשה לטבע, ובזקנותו גם חשבונות הכבוד והקנאה נעשים כמו חלק מגופו. וגם אם יבא לידי ההכרה במהות הגדלות האמיתית, לא יועיל מאומה, כיון שנעשו בו המדות להרגל ולטבע, וצריך הרגל חדש לשרש ההרגל הישן. ואימתי יכול ההרגל החדש לעקור ההרגל הישן, בשעה שההרגל הישן אינו ישן הרבה, ולא הורגל במדות הרעות זמן רב. אבל אם כבר הורגל זמן רב אז אינו יכול לשרשם לגמרי, וצריך ללכת בדרך הכבישה. ויוצא לנו מזה שמדרגתנו אצלינו במצב של זקנה היא מדרגת הכבישה.

ודרך הכבישה היא בשני פנים, האחת לפתח בנו הנטיות הטובות והנעלות ולחזק אותם כדי שיהיו כח מתנגד למדות הפחותות. והשניה לחשוב אודות הנטיות הפחותות, כחשבון של הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. ואם האדם אינו מרגיש תועלת החשבון, הוא מפני שאין לו הרגשה בצער הנצחי.

וצריכין אנו להתבונן כי בכל דבר יש חומר וצורה, וכך גם ביראת שמים יש חומר וצורה. החומר הוא התמימות, והצורה היא הערמומיות. ולפי שטבע האדם נוטה רק לחכמה, לכן יש לו רק הצורה של יראת שמים. אבל החומר של יראת שמים – שהוא האמונה התמימה בשכר ועונש חסר לו. וא"כ אין לו במה לכבוש את יצרו, שבצורה בלבד אי אפשר לכובשו ונחוץ מאד להשלים נפשינו בחומר של יראת שמים כדי שלא תהיה מדרגתו נמשלת לבעל חשבון שמחשב חשבונות בסכומים גדולים, בשעה שבמציאות כלתה פרוטתו מן הכיס, והוא עשיר רק בחשבונות ולא בכסף. ועוד שמי שיש לו צורה בלי חומר, כבר פסקו חז"ל ואמרו (אבות ג, יז) כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. הרי שראו חז"ל שיש במדרגת החכמה צד סכנה. ואעפ"י שהיא צורת האדם, ובלא חכמה הוא כאיש בלי צורה ותואר, מ"מ יש בזה צד סכנה לאנשים פשוטים, שיכולים לאבד האמונה והתמימות במעשה המצות.

ולכן צריך האדם לחומר של יראת שמים, שהוא התמימות הפשוטה. ואין לומר שגם החומר של יראת שמים אפשר להשיג ע"י החכמה. דאי נימא הכי שוב נעשה החומר לצורה ויחסר שוב התמימות. אלא צריכים אנו להבין כי יראת שמים ומידות יש להם מקור אחר, רחוק מחכמה ויותר חזק ממנה, והוא טבע האדם. כי בתולדה נמצא בו יר"ש ומדות טובות. כמו שנראה מתולדות האנושות, שבכל דור ודור היו מאמינים, מפני שזה מוטבע בטבע הנפש המשכלת. וכל האפיקורסות שיש בעולם היא הפוך הטבע, והיא תוצאה הנובעת מעקמימיות השכל. ולכן כל העבודה שלנו צריכה להיות רק לחזק הכוחות הטבעיים שבנו, וזה רק ע"י מעשה, כמו שאנו רואים בחוש שכאשר ישתמש האדם באחד מאבריו, יתחזק אותו האבר, ואם יתרפה – יחלש. וכן הוא לגבי חושי האדם, וכן גם גבי החוש של יר"ש ומדות טובות. וכשאדם עושה מצוה, מחזק כח הטבעי של יראת שמים ומדות טובות, וכשנותן פרוטה אחת לצדקה, מחזק בזה כח הרחמנות. וצריך להשתמש בכל המקצוע של החכמה, כדי לחדש ולהרגיש מעשים חדשים אשר בהם ועל ידם, יתפתחו הכוחות הטבעיים של שלימות הנפש. ואז יהיה כאילן אשר שרשיו מרובין מענפיו, אשר כל רוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו.

(נכתב בידי תלמידו הרב חנוך העניך פישמן זצוק"ל בעת למודו בברנוביץ)

תולדות הרב דוד רפפורט הי"ד

נולד בתר"ן או תרנ"א,1890, לאביו הרב עקיבא רפפורט נכדו של רבי עקיבא איגר, ולאימו שרה חיה לבית שארלט נכדה של הגר"א מוילנה.

בנעוריו למד בעירו, מינסק שברוסיה הלבנה אצל טובי הרבנים והמלמדים. בעודו נער נודע כעילוי גדול, מהיר תפיסה, בעל בקיאות וזיכרון מעולה. לאחר שלא היה מי שילמדנו בעירו, למד בעצמו בבתי מדרשות ובקלוייזים של מינסק, בהתמדה עצומה יומם ולילה.

ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה נצטוו הוריו, שהיו אזרחי אוסטריה, לעזוב את רוסיה, ואביו נתקבל כרב ומורה הוראה בדנציג-צופוט. ר' דוד עזב את בית הוריו בגיל 25 ועבר ללמוד בישיבת פוניבז' והביא עמו את חיבורו המוכן לדפוס "צמח דוד" על כל הש"ס. לאחר כשנתיים עבר לכולל "בית ישראל" בישיבת סלובודקה, שדאגה להדפסת ספרו בשנת תרפ"ה.

בשלוש שנותיו הראשונות בכולל עסק בסדרי זרעים, קדשים וטהרות, וכתב את "מקדש דוד" חלק ראשון, העוסק בעניינים מסדר קדשים.

בשנת בתרפ"ח, 1928, התקבל להיות ראש מתיבתא בישיבת "אהל תורה" בברנוביץ, שבווהלין, בראשות הרב אלחנן וסרמן. וכעבור זמן חילקו ביניהם הרב אלחנן וסרמן והרב דוד רפפורט את אמירת השיעורים בישיבה. עד מהרה התפרסם ר' דוד כאחד מגדולי הרמי"ם בישיבות. הוא היה שקוע בתורה ועסק בתורה בהתמדה עצומה. למרות שחי בדחקות, היה מלא שמחה ושופע אהבה ומסירות לבחורי הישיבה.

חלק שני של "מקדש דוד" הדן בענייני סדר קדשים, יצא לאור בתרצ"ב, ובתרצ"ה פרסם את החלק השלישי על ענייני סדר טהרות ואת החלק הרביעי על ענייני סדר זרעים. חלק חמישי של "המקדש דוד", העוסק בענייני סנהדרין ובניין בית המקדש, היה ערוך ומוכן לדפוס אך כתב-היד אבד בשואה יחד עם שאר כל חידושיו ושיעוריו.

עם פלישת הגרמנים לפולין נמלטו הרב דוד ואשתו פרומה לבית גריגראס, יחד עם הישיבה, לווילנה, ומשם עברה הישיבה לטרוקי. כשהשתלטו הרוסים על ליטא, בקיץ ת"ש, 1940, עברה הישיבה לסימילישוק, שם המשיך ר' דוד להגיד שיעורים ולהכינם לדפוס.

בשבת פרשת בהעלותך, י"ט בסיון תש"א, 1941, נכנסו הרוסים לישיבה ועצרו את הרב דוד. הוא נשלח למחנה עבודה סמוך לגבול פינלנד, בו הועסקו האסירים בחטיבת עצים ועבודות פרך נוספות ביערות בקור עצום. הרבנית הוגלתה למחנה עבודה אחר. תלמידיו הספיקו לקבור בקרקע ארגז מלא כתבים של רבם, ובהם מאות שיעורי תורה וחידושים. כל הניסיונות לאתר את הכתבים לאחר המלחמה, כשלו.

גם בהיותו במחנה לא חדל הרב דוד להגות בתורה ובלילות רשם את חידושי תורתו. במהלך שהייתו במחנה חשש מאכילת מאכלות אסורים והסתפק במים ובלחם היבש אשר ניתן לאסירים. הוא חלה במחלת מעיים קשה, וכעבור מספר שבועות, זמן קצר לפני פטירתו, קרא אליו שני יהודים וביקש מהם להיות עדים למותו, לבל תישאר אתו הרבנית עגונה. בצום גדליה תש"ב,1941, נקבר הרב דוד בשדה עזוב .

הרב רפפורט לא זכה להעמיד צאצאים, אבל דברי תורתו הנלמדים בבתי המדרש הם לו "יד ושם".

(מתוך תולדותיו המובאים בתחילת שעורי מקדש דוד ומקורות נוספים)

1 5 6 7