ובזה פירוש הכתוב לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, כי דוד המלך עליו השלום בראותו שעומדים עליו דואג ואחיתופל שבע בן בכרי וחבריו נפל לבו כי חשב שאך חסרונותיו הרבים שאינו מתנהג כשורה הם גרמו לו שרבים קמים עליו. אך בהתבונן בכל ספורי התורה עד כמה סבל משה רבינו עליו השלום מקרח דתן ואבירם מתלוננים ומרגלים ממגדף וזמרי אשר קמו תמיד עליו להתלונן ולמצאו גם בו מגרעות, אז מצא דוד נוחם לנפשו כי כן העם הזה וכן הגוי הזה תמיד מחפשים עלילות שווא על מנהיגיהם וזהו לולא תורתך שעשועי, כי התירוץ האמיתי על כל הקושיות היא באשר כי המנהיגים מחוייבים להתנהג בדרך אשר התורה התווה למו מבלי נטות ממנה כמלוא שעל לא' מהקצוות, כאשר התורה תעמיד לנגד ענינו מחזה כזה משני מעשיות אשר תציג לפנינו כמו חי להם מקושש ומגדף, ואמרו חז"ל בתורת כהנים כי שניהם היה ביום אחד, הובא ברש"י ז"ל.

ולכאורה אינה מובן למאי מלמדינו שהיה שניהם ביום אחד. ואך בא ללמדינו עד כמה נמצאים אצלינו בפרק אחד מאנשים שונים תלונות שונות על מנהיגיהם הפך זו מזו מן הקצה אל הקצה.

כי ממה נמשך מעשה המקושש, מסרו לנו חז"ל כמדרש רבה ומביאו התוספות בבבא בתרא דף קי"ט, וכן איתא בתרגום יהונתן, שמקושש עצים לשם שמים נתכוון. כי בימים אלו נמצא בישראל כתה שלימה שאמרו שכל עונשיי התורה הם אך למען להבעות את ישראל, כי איך אפשר להאמין על משה רבינו עליו השלום הישר והעניו מכל אדם שיהיה אכזר כזה לרגום באבנים איש אשר יעבור ד' אמות ברשות הרבים, או ידליק עצי גפרית לעשן מקטורת בשבת, אין זה כי אם מפחיד אותנו והדברים אינם פשוטים כמשמען. ולכן קם גברא מדבית יוסף אמר במימרא איזיל ואעביר קוסין. ומשה ידין יתי בכן אשתמודע קנסא לכל בית ישראל, ולא השגיחו על זה, אף כי היה אב לחמש בנות צדקניות. הרי לך מחלל שבת לשם שמים, למען לא יחזיקו את משה רבינו עליו השלום למקיל באיסורא ועונשי התורה.

והנה כנגד זה באותו יום יצא המגדף, ואמרו חז"ל בתורת כהנים מבית דינו של משה יצא, בא לתקוע אהלו אצל שבט דן, אמר להו מבני דן אנכי, אמור לו איש על דגלו לבית אבותם כתיב. נכנס לבית מדרשו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף. הרי לך איש שבאותו יום עצמו מצא מגרעות במשה שמחמיר הוא יותר מדאי, כי מדוע לא יניחו לאיש שאמו מישראל הרוצה ליקח מקומו אצל משפחות אמו באשר שהיא קלקלה עם המצרי, ואם אמו חטאה הוא מה חטא. ומה גם לפי קבלת חז"ל גם אמו אך נאנסה מהמצרי. האם אין זה חומרא יתירה ואכזריות נוראה לפי דעתו, בעת אשר אחדים חשבוהו למשה רבינו עליו השלום לרחמן ועניו יותר מדאי.

ובאמת לא היה משה לא מקיל על דין תורה ולא מחמיר יותר מדאי, כי התורה נתנה על ידו ועליו לשמור ככל אשר התורה תצווהו, זה שחלל שבת בפרהסיא ייהרג אף אם כוונתו לשמים, וזה שרוצה לקבוע אהלו אצל שבט משפחת אמו שלא כדין תורה ויצא לחרף ולגדף לא על משה רבינו עליו השלום תלונותיו כי אח על ד' והחולק על רבו כחולק על השכינה, כאשר ראינו הסוף ממגדף.

ומעשים כאלו מוצאים אנו תמיד בכל דור תלונות שונות על רבני ישראל. זה יפתח חנותו בשבת בפרהסיא, אף שיש לאמר שכונתו לשמים למען יתקיים בו מאמר חז"ל (גיטין דף לח) שגזרו אומר שבעוון חלול שבת נכסי בעלי בתים יורדין לטמיון וכאשר יראו כי בעוד איזה שנה יפשוט הרגל לנושיו ויתלה שלט על חנותו על שם אחרים והוא יוצא בעירום ובחוסר כל וכאשר רואים אנו בכל עת מעשים כאלה ממחללי שבתות והסוף מהם אזי ידעו כל העם שמשה אמת ותורתו אמת ויתקדש ויתגדל שם שמים על ידם, נמצא שמחלל שבת לשם שמים. ולהפך זה יתקוטט עבור מקום במזרח בית הכנסת מבלי הבט כי הוא בוז משפחה ויכול להיות שגם מיגו דחציף כולי האי שמא מינא, ובכל זאת רוצה לקבע מקומו אצל מרומי הייחוס ולדעתו הוא אכזריות נוראה כי מה פשעו ומה חטאתו אם אינו יחסן ובן גדולים ולמה ייגרע נחלתו מכותל מזרחי. והסוף מזה חריף וגדיף להרב ועל התורה ועל ד' ועל משיחו, ובאמת מה יוכל עשות הרב לזה, האם יוכל לאמר להמחלל שבת יישר כחך כמותך ירבו בישראל מחללי שבתות לשם שמים,  והאם יוכל הרב להושיבו במזרח נגד שורת הדין והנימוס וראשי הקהל, הלא הרב נושא חושן המשפט על לבו ולא יכול לזוז ממנו כמלא נימא, והרב מה הוא כי תלינו עליו.

אין זה כי אם כמו שאמר אדון הנביאים על מתלונניו, מתחלה אמר ונחנו מה כי תלינו עלינו, ואחר כך מוסיף עוד בתת ד' לכם בשר בערב לאכל ולחם בבוקר לשבוע וכו' ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם כי על ד'. ולכאורה הוא כפול לשון. אך הכוונה בזה לפרש להם כי כל ענין התלונה שלהם נצמחת אך מאשר נתן להם ד' בשר לאכול לשבוע. ולוא היה עניים ואביונים כבתחלה לא מצאו און להם לחלוק עליו, ואם כן לא עלינו תלונותיכם כי על ד' אשר הרים אתכם מאשפתות והשביעכם לחם ומלי כריסי זיני בישא כמה שאמר הכתוב תחת שלש רגזה הארץ וכו' ונבל כי ישבע לחם. ולאנשים כאלה המוציאים שם רע על הכהנים ומורי דת שאינם יוצאים ידי חובתם בצאן מרעיתם ואך בחנם מפרנסים אותם, להם אך למותר בעיניהם. ובאמת המגרעות אך בהם ולא ברבותיהם.

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית, הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד)

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו וגו'.

למעלה כשצוה ה' יתברך להביא את המכות על המצרים ע"י המטה נאמר הלשון נטה את מטך, וכאן נאמר: ואתה הרם את מטך. גם יפלא שהש"י אמר למשה ואתה הרם את מטך ונטה את ידך, הנה צוהו על שני דברים, להרים את מטהו וגם לנטות את ידו, ולבסוף כתיב אך ויט משה את ידו, ומהרמת המטה לא נזכר כלום.

ונראה לשער, כי מה שאמר הש"י למשה, ואתה הרם את מטך, הוא סגנון מליצי, כי אחרי שהתאוננו בני ישראל על משה ודברו אליו דברים קשים, רצה הש"י לחזקו שלא יפול לבו ולא יתמוטט ברוחו, ועל כן אמר לו: הרם את מטך, כלומר הרם למעלה את מטה המושל אשר בידך, ושא אותו בחוזק הרוח והתרוממות הנפש, כי מטה הוא כינוי להעוז והממשלה, כמו לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ"ט י׳), שהפירוש הוא לא תפסוק המלכות מיהודה (עיין בפירוש האב"ע והרשב׳׳ם שם), וקם שבט מישראל (במדבר כ"ד י"ז), שבט מישור שבט מלכותך (תהלים מ"ה ז'), וכאלו אמר לו הש"י: נהוג נשיאתך ברמים והראה כחך וגבורתך, אל תירא ואל תחת – והלביש הדברים בסגנון מליצי ואמר שירים את מטהו, והכונה על דרך שאמרנו.

ועיין במדרש רבה שמות ח׳ ג׳, שהמטה של משה הי׳ של סנפרינון, ונראה שהמאמר הזה יכיל בקרבו רמז נכבד, כי אחת מהתכונות היותר נכבדות והיותר נחוצות לכל מנהיג ומושל בעם היא, שיהי׳ בעל רוח חזק ואיתן, עומד בדעתו ובלתי נוח לזוז ממנה, כי אוי לו לעם אם מנהיגו הוא חלש בדעתו, ונוע ינוע לפני כל רוח כאשר ינוע בכברה, היום אומר כך ומחר כך, וכל אחד יכול להטותו לכל אשר יחפוץ, מושל כזה לא לבד שלא יביא ברכה לצאן מרעיתו, כי אם גם ימוט עליהם שוד ושואה, אחרי אשר רסן הממשלה בידו תמס יהלך, ועמודי הצדק והמשפט יתרופפו, כי כל איש הישר בעיניו יעשה. והמליצו חז"ל על משה רבינו שהוא הי׳ מצוין במדה הזאת עד להפליא, כי לבו הי׳ חזק ואמיץ בגבורים, וכל הרוחות השונות שעברו עליו לא הזיזו אותו ממקומו, ועל כן אמרו שמטהו, כלומר שבט המושל אשר לו, הי׳ של סנפרינון, שהוא היותר קשה שבאבנים, כמו שהביאו התוס׳ בקידושין ל׳ ע"ב "ה אם ברזל בשם המדרש, מעשה באחד שלקח סנפרינון לבודקו, נתנו עלה סדן והכה בקורנס, נשבר הקורנס ונחלק הסדן והסנפירינון לא זז ממקומו, ובזה רמזו על חוזק הרוח וגבורת הנפש, אשר משה רבינו הי׳ מצוין בהם עד הקצה האחרון, וכמו שכתבתי.

ועיין במדרש תנחומא פרשת תשא מאמר כ׳׳ו שגם הלוחות הי׳ של סנפרינון, (וכן הוא ג"כ בתנחומא בפרשתינו מאמר כ"א, ורק שכאן נאמר שהארון הי׳ של סנפרינון, אבל הכונה על כרחך על הלוחות שהיו מונחים בארון, כי הארון עצמו הי׳ של עץ ושל זהב). ונראה דבזה ג"כ נכלל רמז נכבד על דרך שכתבתי, שענינו להראות על נצחיות התורה וקיומה לעולמי עד. הן מראשית הגלותה על הר סיני קמו עליה שונאים רבים, אשר התנפלו עליה באף ובחימה ובקצף גדול ויאמרו להכרית לה שם ושארית, מבלי השאיר לה תקומה, וכמאמר חז"ל: למה נקרא שמו סיני — שירדה שנאה לאומות העולם עליו (שבת פ"ט ע"ב). ולא לבד מחוץ רבו הקמים עליה, כי אם גם בפנים עצמו מאד שונאי׳, המה המתקדמים אשר בתוכנו, הרוצים להעביר עליה חרב חדה ולנתחה לנתחים, למען התאימה לרוח העת והזמן, בחשבם כי כבר כבדה מזוקן, וההכרח להלביש אותה צורה חדשה כפי תנאי החיים וצרכיהם, וכה קורעים המה מעלי׳ לאט לאט את אבריה עד אשר לא נותר בה מתום. (ועיין לעיל בפרשת נח מאמר ל"ד, מה שדברנו דברים נמרצים מחפצי אלה הרוצים להתאים את התורה עם רוח הזמן, כי אין בפיהם נכונה, אחרי אשר התורה עומדת למעלה מחקי הזמן וגדריו עיי"ש).

אמנם תורתנו הקדושה תשחק לרודפיה ותלעג למו, וכראשונים כשנים כרעו ונפלו, והיא קמה ותתעודד. ולמרות שנות אלפים אשר חלפו עלי׳ עוד כחה כח עלומים, ולא אלמן ישראל, בכל מקומות מושבותיו, מרבבות מכבדי׳ ומעריצי׳ בכל לב ונפש, אשר נכונים המה להשליך נפשם מנגד בעדה, ובחרדת קודש יטו שכמם לקיים את מצותי׳ ואזהרותי׳ עם כל פרטיהן ודקדוקיהן. וזה שרמזו גם חז"ל, כ י הלוחות הי׳ של סנפרינון, שהיא היותר קשה שבאבנים כדברינו למעלה, אשר אם יכה איש אותה על הסדן בקורנס, הקורנס ישבר והסדן יחלק, והיא תשאר על מקומה – ככה גם התורה ברזל ונחושת מנעלה, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותה ממקומה, ואלה שרצו להרים עלי׳ יד ולנגוע בה לרעה, יהי׳ מאיזהו מין שיהי׳, כשלו אחור ונשברו כשבר נבל, והיא חדשה כנשר נעורי׳, ותשאר בנועם זהרה כעצם השמים לטוהר לעולמי עד ולנצח נצחים!

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה וגו'.

עיין ברכות נ"ד ע"א: הרואה מעברות הים צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום, ומפיק לי׳ מדכתיב ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה. ועיין בשאלתות דר׳ אחאי פרשת וישלח, שמובא שם גם כן המאמר הזה דהרואה מעברות הים וכו', אמנם אסמיך לי׳ לא על הקרא ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה כמו שהיא בגמרא, רק על הפסוק המאוחר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים: וכתב בספר העמק שאלה על השאלתות שם, דהיינו טעמא דנייד השאלתות מדברי הגמרא, משום שהפסוק כאן ויבאו בני ישראל וגו׳ מדבר מהתחלת הנס שבאו אל הים, ומהראוי לברך על גמר הנס ולא על התחלתו, ולכן תפס השאלתות המקרא המאוחר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, שמדבר מגמר הנס שכבר הלכו בכולו ויצאו בשלום עיי"ש.

והנה מ"ש דיש לברך על גמר הנס ולא על התחלתו, יש להביא סמוכין לזה מדברי הגמרא ברכות ד׳ ע"ב, דסבירא ליה לרבי יהושע בן לוי דבלילה אין לסמוך גאולה לתפלה, משום דאף דגאולה מאורתא נמי הוה, גאולה מעלייתא לא הוי עד צפרא, ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר ט"ז שביארתי דסברתו דאף שהתחלת הגאולה היתה בלילה, כיון שגמר הגאולה היה ביום, עיקר הוא גמר גאולה ולא התחלתה, ולכן בלילה אין לסמוך גאולה לתפלה; והכי נמי אין לברך על התחלת הנס ורק על הגמרו, אמנם ר׳ יוחנן בברכות שם חולק על זה, וסבירא ליה דגם בלילה יש לסמוך גאולה לתפלה, דגאולה מאורתא נמי הוה ורק גאולה מעלייתא לא הוי עד צפרא, ולדידי׳ הוא הדין שיש לברך על התחלת הנס ולאו דוקא על הגמרו. ולפי זה יש לומר דהשינוי בין הגמרא והשאילתות בנוגע להראי׳ מהפסוק שיש לברך על מעברות הים, סובב על קוטב הפלוגתא שבין ר׳ יוחנן ור' יהושע בן לוי שהבאתי, דהגמרא קאי בשטת ר׳ יוחנן, דגם התחלת הגאולה חשובה, ולכן הביאה המקרא הקדום שלו יבאו בני ישראל, אשר בו י דובר מהתחלת הנס; אמנם השאלתות קאי בשטת ר' יהושע בן לוי, דהעיקר הוא רק גמר הגאולה אבל לא התחלתה, ולכן הביא המקרא המאוחר של ובני ישראל הלכו וגו', שבו המדובר מגמר הנס וכמ"ש.

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳ וגו׳.

עיין במדרש רבה כאן פרשה כ"ג, א׳: הה"ד (שה"ש ד') נופת תטופנה שפתותיך, אמר משה, רבון העולמים במה שחטאתי לפניך בו אני מקלסך וכו', יודע אני שחטאתי לפניך באז, שנאמר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו', לכך אני משבחך באז, הה"ד אז ישיר. ויש להבין איזהו יחס יש בין מה שאמר משה ומאז באתי אל פרעה וגו׳, למה שנאמר אז ישיר, שיהי׳ זה תיקון על זה?

ובהבנת הדבר נראה, כי הנה משה רבינו התאונן "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה" והתמרמר על התוצאות הרעות שיצאו משליחותו. אמנם האם התלונה הזאת היתה נכונה? אמת היא שמצב העם הרע לפי שעה, ועול השיעבוד גדול הי׳ מאשר הי׳ בטרם התחיל משה השתדלותו אצל פרעה, אבל הרע הזה הלא הי׳ לטובתם, כי על ידי כך נשלם זמן השיעבוד לפני בא קצו, והגאולה יצאה לפעולת אדם בטרם בא המועד המוגבל לה, וכמו שאמרו חז"ל שקישוי השיעבוד השלים ויצאו לפני זמנם, והרי זה דומה לחולה שהרופא עושה לו לפעמים ניתוח בגופו, אשר יגרום לו לפי שעה כאב וצער, אבל זה הוא לטובתו, כי על ידי כך תסולק המחלה ושב ורפא לו. האם יתלונן החולה על הרופא מפאת הכאב והצער שגרם לו? וכן הי׳ העם הזה במצרים. ומה זה גרם למשה רבינו, רוענו הנאמן, שהתמרמר והתאונן אז? – יען שצמצם לראות רק את ההוה והנוכח מבלי התבונן ע ל העתיד, והיינו ששפט רק על המצב באשר הוא שם, מבלי הביט על העתיד, מבלי התבונן מרחוק על התוצאות העתידות לבוא אח"כ, ולכן הי׳ נראה לו שהרע לעם הזה, אף שבאמת הרע הזה עתיד הי׳ להביא לו תועלת מרובה וכאמור.

והנה בעת שעלו ישראל מן הים, ומשה ובני ישראל שבחו והודו לה' על ישועתו ועל נפלאותיו, הי׳ להיפוך, כי אז אמנם נשא משה דעו למרחוק עד אחרית הימים, ובעין צופי׳ ראה לא לבד את ההוד. והנוכח, רק צופה ומביט הי׳ עד סוף כל הדורות, וראה את הטוב והחסד אשר יעשה ה׳ עד אחרית הימים, וכמו שאמרו בסנהדרין צ"א ע"ב: אז ישיר משה, שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחית המתים מן התורה, והיינו שמשה רבינו כבר ראה אז את יום ה׳ הגדול והנורא, עת קץ הימין, אשר יתעוררו רדומי ארץ ויקיצו וירננו שוכני עפר, ורמז בשירתו גם על העת הזאת ועל השירה אשר ישוררו אז לאל חי. ועל כן נאמר ישיר בלשון עתיד לרמז על השירה העתידה. (ועיין בזוהר כאן, אז ישיר, שר מבעי לי', אלא מלה דא תליא ואשלים לההוא זמנא, ואשלים לזמנא דאתי, דזמינין ישראל לשבחא שירתא דא וכו', משה זמין למימר ש ירתא לזמנא דאתי, מאי טעמא בגין דכתיב (מיכה ז׳) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות עיי"ש

ומעתה מה נכבדו דברי המאמר שהבאנו, שמשה אמר להש"י, שבאז חטא לפניו, כי אמר ומאז באתי אל פרעה וגו', ובאז הוא מתקן, שנאמר אז ישיר. כונת חז"ל בזה להראות שמשה אמנם הכיר וידע, שלא טוב עשה במה שצמצם אז חוג השקפתו רק על הנוכח וההוה, ועל כן התאונן על אשר הרע מצב העם, כי הי׳ לו להיות צופה למרחוק,  ולהרחיב נקודת השקפתו על העתיד, ואז הי׳ רואה כי הרעה הזאת טובה היא באמת ותביא בכנפי׳ את הישועה המקוה, כי תקרב את הגאולה ותביא להם ישע ופדיום – ועל כן אמר שעתה יתקן זאת, כי עתה אמנם כבר צופה ומביט הוא למרחוק עד אחרית הימים, ולבו ובשרו ירננו לאל חי לא לבד על הטובות הנוכחיות רק גם על הטובות הנבאות, העתידות לבוא בעת קץ הימין באחרית הימים!

(הדרוש והעיון, מאת הרב אהרן לוין הי"ד)

מתוך שיר מעון, מאת הרב שמעון סופר הי"ד, לפרשת בשלח:

ה' ימלוך לעולם ועד.

יל"ד למה אמרו שבח זה דווקא. בשלמא כל השירה מעין הנס שמוזכר בו אמרו ומה טעם דווקא בשבח הזה. י"ל רבים תמהו על גזירת פרעה, שיוסף הטיב להם ועל ידו חיו וע"י בית אבותיו נתגדלו בעולם ובא להם השובע וכל הכסף נלקט מכל הארצות והכל ע"י ישראל בא להם, אחר כך נהפך לבם לשנוא עמו ולעבדם בפרך בלי שום דבר, מי ראה עוד עוולה כזה, והקב"ה שתק לכל העוולה הלזו. וסברו העולם שנה אחר שנה, עכשיו יענשו כל הדור ההוא המצרים, אבל לא ראו מאומה מעונש המצריים ואחר כמה מאות שנים רבים ראו כן תמהו, יען שלא ידעו עוד מאומה ולא שמעו עוד מירידת ישראל למצרים ומיוסף המלך, רק נולדו ונתגדלו ותמיד היו רואים עבודת פרך ישראל למצרים, וסברו בלי ספק כן הוא הנכון בוודאי מכרו העברים עצמם למצרים מקדמת דנא או ע"י דבר אחר בא להם זאת שיישתעבדו המצריים בהם. וכאשר ראו עשר מכות ולקיחתם רכושם וטביעת ים סוף, ראו וכן תמהו גם כן על הקב"ה למה עושה זאת. ואם רצונו שישראל יצאו לחירות היה לו להוציאם ממצרים בלי להכות לפרעה בעשר מכות ולהנצל מרכושם. אבל קושיה שניה מתורצת בקושיה ראשונה, רק הדור הראשון ראו הקושיה והדור האחרון ראו התירוץ. אבל הקב"ה שמולך לעולם ועד ואלף שנים בעיניו כיום אתמול, אין זמן של כמה מאות שנה רב אצלו להעניש הרשעים על חטאם ופשעם, וזה סיימו בשירה ה' ימלוך לעולם ועד, והוא א' ומלך עולם ולא יאריך לו הזמן לשלם לעושי רע, כי בא סוס פרעה, והיא הענישה מדה כנגד מדה כראוי להם על שהשליוכ בניהם בנילוס זה קודם כמה מאות שנים, ולהושיע להם לישראל כטוב להם במדה מרובה לעתיד לבוא בגאולה שלימה אמן.

ה' ימלוך לעולם ועד.

במדרש [ילקוט רמז רנ"ג] מפני מה, כי בא סוס פרעה. י"ל דהנה יש לדקדק למה אמרו "רמה" בים, הלא אין בזה נס רק במה שירה והטביעם בים. וברש"י פירש שגלי הים הגביהם למעלה והשליכם למטה, והיה להם למצרים יסורין על ידי זה. אבל עדיין קשה, הלא סופם היה שירה בים ונטבעו, ולמה אמרו בשירתם "רמה" שלא היה למצרים מזה רק יסורים, ולא אמרו ירה שהוא עיקר נס שנטבעו על ידי זה. לכן יש לפרש שהכוונה במה שאמרו "סוס ורכבו רמה", שהקב"ה כביכול נתרומם ונתגדל בים ע"י סוס ורכבו. והנה על שלשה דברים אמרו ישראל שירה, על שנתרומם ונתגדל שמו של הקב"ה ע"י קריאת ים סוף, וטביעת מצרים, "וידידים העברת וזדים טבעת". וזהו ששרו "אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים, שע"י סוס ורכבו נתרומם שמו של הקב"ה בים, ואחר כך אמרו " עזי וזמרת י'ה ויהי לי לישועה", שעל ידי ישועתן של עצמן שניצולו מידי מצרים. ואח"כ אמרו שירה על מפלתן ואבדן של מצרים, באמרם ה' איש מלחמה שמו ומרכבות פרעה וחלו ירה בים ומבחר שלישיו טבעו בים סוף.

ובזה יש ליישב מה שאיתא במדרש ותען להם מרים, פירשו שמרים ענתה להמלאכים שרצו להקדים ולומר שירה קודם לנשים. וענתה מרים להמלכים שהמה קודמות, וזה לשון ותען "להם" היינו שענתה להמלאכים, ומדוקדק בזה, דאי כפשוטו של הקרא דאמרה כן להנשים היה צריך לכתוב "להן" בנו"ן בסוף שהוא לשון נקבה, ולא "להם" במ"ם שהוא לשון זכר. אבל אי קאי על המלאכים שפיר כתוב במ"ם. אבל צריך ביאור מה ענתה והשיבה מרים להם להמלאכים תשובה נצחת בזה על מה שקדמו הנשים, אבל לפי מה שכתבנו שפיר השיבה. הלא ישראל והנשים היה להם לשיר על שלשה דברים, היינו גם על אבדן שונאיהם וישועתם של עצמן, הגם שבלי ספק לא היו הנשים כל כך בשיעבוד ועבודה כמו האנשים, ואולי מפני זה קדמו האנשים לנשים, שלהם היתה הישועה יותר גדולה. מכל מקום נגד המלאכים וודאי קודמים הנשים, שהמלאכים אין להם לשיר רק על רוממות הקב"ה לבדו, וזה ותען להם מרים להמלאכים "שירו לה' " כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים, וזה שירה רק על רוממות כבודו כביוכל.

הנה אם כל ישראל היו במדרגה הזו שלא היו שמחין על ישועת עצמן ולא על מפלת השונאים, רק בלתי ה' לבדו ורק בישועת ה', אזי היו זוכים מיד שיהא גאולה שלימה לעולם ועד ועולם התיקון, אבל יען שלא נשלמו כל כך במדריגתם בתכלית השלימות, לכן לא זכו לתכלית הישועה השלימה שיהא עולם התיקון מיד. ואיתא במדרש [מכילתא פ"י] אילו אמרו אז ה' מלך, מיד היתה גאולת עולם ועד. אבל אנרו ה' ימלוך לשון עתיד. והנה שירה זאת ברוח הקודש אמרו וכוונו לומר רק ה' ימלוך, ולמה, יען כי בא סוס פרעה וגו' ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, שאמרו גם שירה על גאולת עצמן ומפלת השונאים, יחכה ה' לחוננכם ובמהרה בימינו יהי'ה ה' מלך וה' אחד ושמו אחד.

ה' ימלוך לעולם ועד.

. במדרש [רמז רנ"ג] מפני מה, כי בא סוס פרעה. ונראה לפרש , דהנה יש לדקדק "וישב עליהם את מי הים ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", נקט תחילה "וישב עליהם את מי הים", דבר שהיה באחרונה, ואחר כך "הלכו ביבשה", שהיה קודם לזה, (עיין באבן עזרא). ויש לומר בעת שהלכו ביבשה היו עוד מקטני אמונה כדאיתא במדרש [שמו"ר כ"ב ב'] שלא הכירו והאמינו בזה הנס, כי אמרו אולי מקרה הוא, אבל אחר כך ששבו על המצריים מי הים, ובדקדוק עצום הלכו בני ישראל ביבשה כולם, וכאשר יצאו כולם עד אחד ליבשה מתוך הים אז היו כולם כל מצרים בתוך הים ממש לא נשאר עד אחד ואז הפך עליהם מי הים, ראו שהוא נס גדול בהשגחה פרטית, לכן אמרו בשירה "כי בא סוס פרעה ורכבו ופרשיו בים וישב עליהם את מי הים", אז ראו למפרע גם מה שישראל הלכו ביבשה בתוך הים היה מן הנס.

והנה איתא במדרש [מכילתא פ"י] אילו אמרו ה' מלך לעולם ועד מיד היתה הגאולה שלימה לדורות עולם, ומיד באו לארץ ישראלוהיה תיקון עולם, אבל הם אמרו ה' ימלוך לשון עתיד. ובאמת קשה כיון שהשירה ברוח הקודש כולם אמרו בפיהם כאשר השכיל עליהם ה', למה לא השכילם לומר ה' מלך. ועל זה מתרץ המדרשה' ימלוך לעולם ועד, מפני מה, כי בא סוס פרעה וכו', ונזכר תחילה השבת הים ואחר כך הליכות יבשה יען שהיה בהם מקטני אמונה כאשר ביארנו למעלה, והלא בזכות האמונה יצאו ממצרים ונגאלו כדאיתא במדרש שהכל בזכות האמונה. וגם קריעת ים סוף ע"י נחשון בן עמינדב וגם גאולה העתידה בזכות האמונה, כמבואר בשמו"ר [כ"א ז']. ויען כי לא היתה בהם כ"כ אמונה שלימה לא זכו לגאולה שלימה. לכן שכל עליהם רוה"ק רק ה' ימלוך על העתיד. וז שאמר ה' ימלוך מפני מה, על כי בא וגו', כאשר ביארנו.