רק בארץ ישראל תתכן גאולה שלמה – גאולה הגוף והנשמה כאחד / הרב יצחק יעקב אשכנזי הי"ד
פקד פקדתי
'ושמעו לקולך: למה שמסורת גאולה היא בידם מיוסף הצדיק, שכל גואל שיבא ויאמר להם פקידה כפולה, גואל של אמת הוא' (מדרש רבה שמות פ"ג).
אני משער כי לא כיון בעל המדרש רק על הלשון של 'פקד פקדתי', לומר כי המסורה היתה אשר הגואל האמתי הוא רק זה, שיבא ויאמר בלשון של 'פקד פקדתי', ואם יאמר בלשון אחרת של גאולה, אין זה הגואל האמתי.
אולם הכונה של המדרש היא, כי המסורה היתה שהגואל האמתי הוא רק זה אשר ביכלתו וברשותו להביא 'פקידה כפולה', זאת אומרת – שתי גאולות יחד. גאולה חומרית, וגאולה רוחנית – גאולת הגוף, וגאולת הנפש.
ומדוע מסר להם יוסף סימן זה? יען אשר ידע כי לבני ישראל, בשבתם בארץ מצרים, לא יחסרו גואלים אשר יטיפו להם לגאולה, לא גאולה, באופן שיצאו מבית עברים מארץ מצרים, ויבואו אל ארצם, אל הארץ אשר הבטיח ה' לתת להם. רק גאולה, באופן שישארו במצרים ויכחשו בא-להיהם ובמולדתם ויטמעו בין המצרים ואז תהא להם גאולה מן השעבור ויקבלו זכיות אזרחיות כשאר תושבי הארץ. ועל כן מסר להם יוסף סימן 'כי רק הגואל הזה אשר יוכל להביא גאולה כפולה, גאולה של הגוף והנפש יחד, זה הוא הגואל האמתי'.
ואלה המטיפים לגאולה על ידי התבוללות אינם הגואלים האמיתיים, יען כי גאולה כזאת, היא רק גאולת הגוף ולא גאולת הנשמה. להפך על ידי גאולת הגוף, בא יבא אבדן הנשמה, ואין זאת גאולה.
גאולת מצרים, וגאולה העתידה
'סימן לגאולה הראשונה באנכי, וסימן לגאולה האחרונה באנכי' (שם).
גם בגלות הזאת, קמו לנו גואלים כאלה, המטיפים לנו לגאולה פה בארצות אשר אנחנו יושבים בהן. הם אומרים: מה לכם לארץ ישראל? – פה בארצות שאנו יושבין בהן עתה, אפשר לגאולה. מהם המטיפים לגאולה על ידי התבוללות. ומהם, המטיפים לגאולה, על ידי השתדלות בכל מאמצי כחנו אצל שלמוני הארצות בעד זכיות רחבות, אזרחיות, ולאומיות, בארצות הגלות.
אולם אנחנו מחזיקים עצמינו בהמסורת הישנה, שקבלנו מיוסף הצדיק, כי גאולה אמיתית היא רק גאולה של הגוף והנפש ביחד, ועל כן הגאולה מסוג הראשון על ידי התבוללות, כבר אמורה, כי אין זאת גאולה, יען כי היא מביאה לידי אבדן הנשמה העברית. אולם גם גאולה מסוג השני, על ידי השתדלות בעד זכיות לאומיות בארצות הגלות, אינה נקראת גאולה, יען כי כבר הורה לנו הניסיון של אלפי השנים, כי בארצות הגלות אי אפשר לשתי הגאולות להתקיים כאחת.
בארצות אשר בהן זכו היהודים ליהנות מכל זכיות האזרחיות של שאר תושבי הארץ, אם רק אפשר לכנות אותה בשם 'גאולה', לא הייתה זאת, רק גאולת הגוף, ולא גאולת הנשמה. הזכיות האזרחיות היו מביאות על פי רוב, לידי שעבוד הנשמה. הנשמה הישראלית נשתעבדה אז לזרים. לרוח זר, ולתרבות זרה. זכיות האזרחיות היו מביאות לידי טמיעה והתכחשות ביהדות. בארצות אשר בהן זכו היהודים ליהנות מכל זכיות תושבי הארץ, רבתה ההתבוללות וההתכחשות ביהדות. הגאולה בארצות האלה, הייתה בבחינת 'שריפת הנשמה, והגוף קיים'. על חשבון שריפת הנשמות העברית, היה מתקיים הגוף.
מליצה יפה היא ההלכה השנויה במשנה 'סוכה שחמתה מדובה מצלתה פסולה'. ישיבתנו בארצות הגלות, הוא כמו הישיבה 'בסוכה'. דירת ארעי, ולא דירת קבע. ואם אנו יושבים בסוכה כזו, אשר חמתה מרובה מצלתה, בארץ אשר שם החמה, שמש ההצלחה, זורחת עלינו, זה סימן כי היא 'סוכה פסולה', פסולה לרוחנו ולנשמתנו.
ולהפך, בארצות אשר מצב הרוחני של העם היה מזהיר, התורה וההשכלה עמדו ברום המעלה, בתי המדרש, והישיבות, היו מלאים תלמידי חכמים, ההוגים בתורה ולוחמים מלחמתה. זה היה סימן על עת של שפיכות דמים וייסורים, חמס ושוד, רדיפות ופורעניות. דבר זה אינו צריך להוכחות, כי כל מי שיש לו אף ידיעה מועטת בההיסתוריה של עמנו, יודע כי כן הוא, כי בגלות – הגוף והנשמה, הם בבחינת 'ויתרוצצו', כשזה קם זה נופל…
השקפת חכמי התלמוד על חיי העם בגלות
חכמי התלמוד אשר העמיקו לחדור אל תכונת חיי העם בגלות, ואשר ראו אושר העם והצלחתו רק במצב רוחני מזהיר, אמרו 'יאה עניותא לישראל'. ואמרו עוד 'כך הוא דרכה של תורה, פה במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל'. ואמרו 'היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח, שאלו מצאו מנוח לא היו חוזרים' (מדרש איכה). וזה יען כי הבינו אשר רק במצב חומרי לקוי, במצב של 'פת במלח תאכל, וחיי צער תחיה', אפשר לחיים רוחניים מזהירים. אולם 'אם היו מוצאים מנוח תמיד בגלות, לא היו חוזרים'. ובהגיע עת דודים תור הגאולה, לא היה מי שיחזור לארץ ישראל, כי כולם כבר היו נבלעים בין הגויים.
וכבר נמרצו על זה המקראות 'במקום אשר ישכון "הענן" שם יחנו בני ישראל', 'ויזרח לו "השמש", והוא צולע על יריכו'. רק בארצות החשכות, אשר ערפל וצלמות שוררים תמיד, והשמים מכוסים עבים בכל עת, שם מקום בעד כנסת ישראל. אולם במקומות שזרחה להם השמש, אם כי לכל העולם כולו שמש צדקה מרפא בכנפיה, אך לבני יעקב הוא להפך, מתחילים הם על ידי זה להיות צולעים על יריכם. מתחילים להיות פוסחים על שתי סעיפים, להתרחק ממסורת אבות. מתחילים להתבייש בצור מחצבתם, עד שמתערבים בגויים ונבלעים בם.
ערוקאי
ובאופן ראיתי לבאר בהגיון ישר הסיפור בתלמוד 'ההוא פולמסא דאתא לפומבדיתא, ערקו רבה ורב יוסף, פגע בהו רבי זירא, אמר להו: "ערוקאי, כזית שאמרו במקום מרה"' (חולין דף מ"ג ע"א).
וכמה מן הזרות יש בזה, בעת פולמסא, כשנמצאים בסכנת נפשות, כפשע בינם ובין המוות, ובורחים כל עוד נפשם בם, מפני חמת המציק, שמובן מאליו שכל הפוגע בבורחים הללו, צריך להשתתף בצערם, ואיך עלה על רבי וירא, שכפי דברי התוספות שם הוא לא היה צריך לברוח, 'דאביו גבאי המלך היה, דנהג בגבאותו תליסר שנין', ולא היו לו דאגות אחרות, אלא הדאגה של 'כזית שאמרו במקום מרה'. וכשעיכב אותן במרוצתם בשביל זה, הוה כמו לועג לרש.
אבל אם נתבונן מעט, נראה כי אמנם הדברים האלה היו דברים בעתם, כי בזה הטיף להם נוחם, לעודדם בצרה, שלא יבואו חלילה לידי ייאוש. 'כזית שאמרו במקום מרה'. הנה הלכה למשה מסיני ד'ניטל הכבד טריפה', והכלל של כל הטריפות הוא, 'מאני שאין כמוה חיה', ואם לא ניטל הכבר כולו, אלא נשתייר במקום מרה כשר, ואם לאו טריפה. והטעם מפני שקים לן בטריפות דפעמים הרבה אינו מועיל כלום, משום דסופו להתמסמס הכל. וכשם שנתמסמס הרוב, כך יתמסמס לאט לאט גם המיעוט הנשאר. אבל אם נשאר הכזית במקום מרה כשר, משום דתפקידה של המרה לזרוק טיפות בהכבד. ואמנם הטיפות האלו מרות הן ער למאד, כי הלא ממרה הן באות, אבל דווקא בשביל שהן מרות, הן מבריאות להכבד, ובשביל זה כשר, כי בזה הננו בטוחים שלא רק שמן כזית הזה לא יגרע מאומה, אך עוד יתגדל הכבד וישוב לאיתנו הראשון.
וזהו שפגע בהו רבי זירא ואמר להם: 'ערוקאי, כזית שאמרו במקום מרה'. 'ערוקאי' אני רואה את פניכם המביעים חושך וצלמוות, את עיניכם המביעות כי כבר אבדה תקוותינו ואין עוד תקומה לעם ישראל, כי הלא מפולמסא אתם בורחים, ואין אתם יודעים לאן לרוץ, כי לא רק בפומבדיתא לבד, אך בכל מקום שבני ישראל נחתום שם.
'ערוקאי', אל תבואו לידי ייאוש, ולא יעלה על לבבכם דברים כאלה, כי הלא לגדולי ישראל שכמוכם אין לשכוח משנה מפורשת והלכה פסוקה, כי 'כזית שאמרו במקום מרה', שדווקא הטיפות המרות האלה מבריאות להכבד, וממילא לכל הבהמה כולה
וזה הלא תכונתו של עם ישראל, שדווקא הטיפות המרות שזורקים אלינו שונאינו, דווקא הן הן מבריאות אותנו. כי הלא עם ישראל הוא 'ניטל' לא רק מהכבד, אך מהרבה איברים שהנשמה תלויה בהן. חסר לנו הכל, אך תהלה לאל שעוד בזית נשארה אצלינו, מתי מעט. אך עלינו לשמור שלא יתמסמס החלק הנשאר, והטיפות המרות שזורקים בנו שונאינו מבריאות אותנו.
וחכמינו ז"ל הרגישו זאת עוד במה שאמרו כי ישראל נמשלו לזית לומר 'מה זית חובטין וטוחנין ומקיפין בחבלים, ואחר כך נותן שמנו, כך ישראל באים אומות העולם וחובטין אותו ממקום למקום וחובשין אותו, ואחר כך עושין תשובה' (מדרש רבה תצוה).
ואם כל סותר את הכלל של 'אי סייפא לא ספרא, ואי ספרא לא סייפא'… אבל זה היא תכונת הגלות. כי הגלות כשהיא לעצמה דבר מוזר, ובלתי טבעי לגמרי, וממילא כל מה שיוצא ומסתעף ממנה, חותם האי-טבעיות טבוע עליו.
קנה וארז
וזה הוא גם הרעיון של המאמר 'טובה קללה שקלל אחיה השלוני את ישראל, מברכה שברכם בלעם הרשע'. אחיה השלוני קללן בקנה, אמר להם לישראל 'והכה ה' את ישראל, כאשר ינוד הקנה במים'. קללן בנע ונד בגלות, אבל 'קנה זה, כל הרוחות שבעולם באות ונושבות אין מזיזין אותו ממקומו'. כל הרוחות הרעות אשר נשבו על ישראל במשך הגלות, וחפצו לעקור אותו משורשו, לא הזיזו אותו ממקומו, הוא נשאר ביהדותו. 'אבל בלעם הרשע ברכם בארז', כי יהיו זקופים ועומדים כארז בגלות, 'אבל ארז זה, כיון שנשבה בו רוח, עוקרתו והופכתו על פניו'. בעת שעמדו זקופים כארז, בעת שטוב היה להם בגלות, אז שמש ההצלחה המאיר להם בגלות, עוקר את ארז ישראל ממקומו.
ועל זה נאמר 'נאמנים םצעי אוהב, ונעתרות נשיקות שונא. ולא עוד אלא שזכה קנה, ליטול הימנו קולמוס, לכתוב בו ספר תורה נביאים וכתובים'. אז בעת שהיה צר להם בגלות, נתרחבה היהדות, נתרבו תלמידי חכמים העוסקים בתורה, והתורה היתה פרה ורבה.
גאולה שלימה, גאולה של הגוף והנשמה ביחד, אפשרית היא רק בארץ ישראל.
בימי שלטון החשמונאים בארץ ישראל, כשהמצב המדיני והחומרי של העם עמד ברום המעלה, נתרבו החכמים חכמי המשנה ונתרחבה ההלכה.
'אמרו למלך המשיח היכן אתה מבקש לדור?' – כלומר הגאולה האמיתית – 'אמר אף דא צריכה שאלה? על ציון הר קדשי'. רק בציון אפשר לגאולה שלימה (מדרש שמואל).
רוח צפונית ורוח דרומית
ומה מתאימים על זה דברי החכמים במה שאמרו 'בעולם הזה בזמן שרוח צפונית מנצבת, אין רוח דרומית מנשבת, אבל לעתיד לבא אני מביא רוח ארגסטיס לעולם, ששתי רוחות מנשבות בו' (מדרש רבה אסתר פ"ב).
'צפון' מרמז על עושר, 'וסימנך שלחן בצפון'. 'דרום' מרמז על תורה. 'הרוצה להחכים ידרים'. הגלות נקראת בשם 'עולם הזה', וארץ ישראל – הגאולה העתידה – נקראת בשם 'עולם הבא'. והכוונה כי 'בעולם הזה', בארצות הגלות, 'בזמן שרוח צפונית מנשבת', בתקופה של מצב איקונומי טוב, 'אין רוח דרומית מנשבת', אין התורה מתקיימת. 'ובזמן שרוח דרומית מנשבת', בזמן שהתורה וההשכלה עומדות ברום המעלה, זה הוא סימן כי 'אין רוח צפונית מנשבת', כי המצב החומרי של העם הוא רע.
אולם 'לעתיד לבוא', בארץ ישראל, 'שתי הרוחות מנשבות', רק שם אפשר לשתיהן להתקיים כאחת.
ארץ ישראל היא המקום 'דנשקי רקיעא וארעא להדדי'…
(היהדות וארץ ישראל, עמו' א-י)
הרב יצחק יעקב אשכנזי (אסקנס), ר' ינקל, בנם של ר' בנימין מאיר ומרת אסתר טובה, היה מצאצאי התוספות יום טוב.
הוא נשא לאשה את מרת שרה רבקה לבית רוינה.
הרב היה היה חבר מועצת קהילת פלוצק, הוא הוסמך לרבנות ונבחר לכהן כדיין הקהילה ומו"צ בפלוצק, הוא נמנה על מייסדי הסתדרות 'המזרחי' בפולין וציר בוועידתו הראשונה שם בחודש אב, תרע"ו (1916), וכיהן כיושב ראש המזרחי בפלוצק, חבר הוועד המרכזי של המזרחי בפולין וציר בקונגרס הציוני הי"ז. היה נודע ביושרו ובהיותו נואם מוכשר בעברית צחה. הוא פרסם מאמרים בעתוני המזרחי ובעתנות היהודית הכללית בפולין. בכל שבוע לימד שיעורים בתנ"ך ובתלמוד, והיה פעיל במוסדות היהודיים במחוז.
מחבר הספרים: 'היהדות וארץ ישראל' – הגיונות, נעלים ורעיונות נשגבים על דבר התפתחותו וערכו, המדיני והרוחני של בית-לאומי-עברי בארץ ישראל בעד קיום עמנו, רוחו ותורתו (הוצאת 'המזרחי' פלאצק, ניסן תרפ"ז 1907), ו'ההלכה וההיסטוריא' (א-ב) הכולל חקירות מדעיות והשקפות היסטוריות במסכת אבות (פלאצק, תרפ"ב-תרפ"ג, 1922-1923). מעבר לשער בחלק ב' הוסיף המחבר: 'הוגד לי כי אחדים מהקנאים הקיצוניים, הטיחו דברים נגד ספרי… ספרי הוא רק בעד אלה האדוקים המשכילים, אשר רוצים לראות בהתורה תורת חיים'.
[ב'הדרך', ד, א-ב, מרחשון תרפ"ב, עמו' 61, כתבו ביקורת על ספר זה: מחשבתו של המחבר רצויה היא, אבל ידיעותיו אינן מספיקות כלל וכלל לעבודה כזו ולא שימש כל צרכו בדרכי האמת של חקירות היסטוריות, אשר בלעדן אי אפשר להשתחרר מדעות מוטעות שחוקרים כווייס וכדומה לו טעו בהן, והטעו את תלמידיהם, החושבים את מסקנותיהם לאמתיות הסטוריות. חבל שגם המחבר דילן אחז בדרכי ווייס והולך בעקבותיו, מבלי דעת כי בדרך זו לא יגיע לעולם לידי הבנת זמנם של חז"ל, ועל אחת כמה וכמה שלא יצליח לבאר "את סבתן התולדתית" של ההלכות. יקרא נא המחבר את ספרו הגדול של ר"י הלוי זצ"ל, ואחר כך ישנה וישלש בקריאה, אך אל נא יכתוב ספרים במקצוע זה'].
בנוסף חיבר את קונטרס 'נחל בנימין' (הובא ב'המאסף', ט, כרך ב, חו' ז, ניסן תרס"ד, סי' צא, והמשכו בחוברת י', תמוז תרס"ד, סי' קכא) ופרסם מספר חידושים 'המגיד', ד, חלק יא, דף סו:-סז (דרשה לפרשת בלק, ששולבה אחר כך בספרו 'היהדות וארץ ישראל'), וכן ב'אהל יצחק', ב, חוב' ז, אייר תרס"ד, סי' ח, וחוב' י, מנחם אב תרס"ד, סי' י.
הוא הוזכר ב'הדרן על הש"ס' שבסוף הגדה של פסח אגדת אזוב (ווילנא תרס"ג) עמו' 108, ו'חיבת הקדש' (ירושלים תרפ"ו) עמו' צו. כמו כן הוזכר כ'החריף מוה' יצחק יעקב אשכנזי מפלאצק הי"ו' ב'אהל יצחק', חוב' י, אב תרס"ד, סי' א. תשובות אליו מופיעות בספר 'ויחי יעקב' (ווארשא, תרס"ט), סי' ל-לא.
מכתבו לרב אהרן מנדל הכהן מקהיר, הובא ב'יד רא"ם', עמו' נט, והרב אשכנזי הסכים לסייע בכל הנדרש בארגון אגודת הרבנים שיזם רבה של קהיר (כפי שמופיע בספר 'כנסת הגדולה', א, ירושלים תרס"א, אות קיב).
ב'הפלס', ב, תרס"ב, עמו' 80-81, הביא הרב יצחק יעקב אשכנזי חידושים לחנוכה מאת האדמו"ר רבי יחיאל מאיר מגאסטנין.
בשנת תרצ"ו נשא הספד על הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שיצא לאור בספר 'כוכב מיעקב', בתוך הספר 'כנפי יונה' (פלוצק, תרצ"ו, עמו' 174-185).
במלחמת העולם השנייה גורשו הרב יצחק יעקב ואשתו לעיירה בודזנטין יחד עם רבים מיהודי פלוצק.
בתאריך 16.03.1941 כתבו הרב יצחק יעקב אשכנזי וחבריו לוועד מגרשי פלוצק בבודזנטין, מכתב לועד יהודי פלוצק בוורשה, בו הם מתארים את מצוקתם הקשה בבודזנטין ומבקשים סיוע. הם כותבים שעד כה גורשו לבודזנטין כרבע מיהודי פלוצק, שהם 1500 נפשות, 'נוכח מספר כזה של מגורשים אי אפשר היה לשכן את כולם בדירות, כי אלה הן ביקתות עץ קטנות ובחדרון אחד מתגוררים 17-10 איש, לכן נשארו כ איש בבית הכנסת, ובו אין די מקום למספר רב כזה של אנשים. מחציתם נאלצת ללון תחת כיפת השמים. עד לבואם של המגורשים מפלוצק היו בבודזנטין כ-200 פליטים מלודז' ומערים אחרות והם נהנו מעזרת הקהילה, וכמו כן מספר ניכר של עניים מקומיים המקבלים תמיכה ממפעלי העזרה. הקהילה אירגנה בשביל המגורשים בית תמחוי המבשל יום יום 1500 ארוחות והמחלק מנות לחם של 200-150 גרמים. בעד הארוחות משלמים 20-10 גרושים. בהתחשב עם מחירי המצרכים, במקום לא תוכל הקהילה להמשיך זמן רב במילוי התפקיד הזה.
הננו לציין שהפלוצקאים גורשו ללא חפצים, ללא נעליים ובגדים וללא כסף. כבר כעת אחוז ניכר מהפלוצקאים אינו מסוגל לשלם מחיר נמוך זה, ולכן האנשים משוללים אפשרות יחידה זו של קבלת אוכל חם, דבר המשפיע בצורה מסוכנת על מצב בריאותם המעורער כבר בלאו הכי של מאות אמהות, ילדים וקשישים, הנאלצים לסבול רעב והמגדילים את השיעור הגבוה של תמותה. מספר מקרי המוות בין מגורשי פלוצק הנמצאים כאן מגיע כבר ל-50. המגורשים הנמצאים בבודזנטין השתייכו לשכבה הענייה ביותר שבקהילתנו. נוכח המצב האיום והמחוסר תקוה הננו פונים לכב' בקריאה חמה ובתחנונים לבוא מיד לעזרתנו בצורה של מזומנים בגדים, לבנים, נעליים, שמיכות, מזרונים ותרופות. אנו מאמינים באמונה שלמה שתחנונינו יישמעו ואנונקבל בהקדם את העזרה הדרושה'.
הרב נספה עם רעייתו בעת חיסול הגטו בבודזטין שעל יד קילץ בראשית שנת תש"ג (09.1942) כאשר יהודי הגטו נשלחו, עם יהודים מיישובים נוספים באזור, למחנה ההשמדה טרבלינקה, ושם נספו.
בתו בת-עמי נספתה בגטו ורשה.
בת, רחל דרורי עלתה לארץ ישראל והנציחה את אביה ב'דף עד', על פי עדותה אביה נולד בסביבות שנת 1891. אך יש מי שכתב שהוא נולד בשנת 1884.
