דרך האדם אל עצמו / ר’ אברהם מרדכי רוגובי הי”ד
מספרים: מעשה בר’ אייזיק של ר’ ינקל שנאמר לו בחלום, כי בעיר פטרסבורג הרחוקה מצוי אוצר נסתר, שיש בו כדי להעשירו לכל ימי חייו. למחר נטש ר’ אייזיק את ביתו, מכר את מעט מטלטליו והלך לפטרסבורג כדי לחפש אחרי האוצר. אחרי שזכה סוף-סוף להגיע למחוז-חפצו, שבע עמל ויגיעה, נודע לו שם בחלום אחר, כי האוצר המבוקש אינו נמצא בפטרסבורג הרחוקה, כי אם דווקא אצלו בביתו, ממש מתחת לתנור…
מוסר-השכל של מעשיה זו הוא פשוט למדי: אסור לו לאדם לחפש את אוצרו, את אושרו, במרחקים, בניכר, כי אם בתוכו הוא, בפנימיותו הנסתרת, בעמקי לבו ונשמתו הוא. שם, ברטט החרישי של הלב, באור המהבהב של המוח, מצוי שפע של אוצרות גנוזים, שיש לחטט אחריהם כדי לחפשם ולגלותם.
על האדם רק למצוא את הדרך אל עצמו, למען יוכל לפרוט בקצב הרמוני על הנימים הענוגים והדקיקים ביותר בלבו. וכמו סימפוניה שופעת ומשתפת לקצב שרביטו של מנצח מעולה, כך ישתפך שפע של רוח ורגש בקרב האדם אשר מצא את הדרך אל עצמו.
רוח ורגש – שתי המתנו היקרות שניתנות לאדם, המהוות את כוח-הדחף לכל המעשים הנעלים, ואת מקור הרצון, המרץ והכשרון. יש אנשים שחייהם חולפים מתוך הסח-הדעת, כשהם שוכחים מאנשים ומעצמם. אין הם רואים בעצמם אלא כעין פושטי-יד שכל תכליתם בחיי העולם הזה אינה אלא לקבל מבלי לתת מאומה. הללו מעולם לא מצאו את הדרך אל עצמם. אמנם אין בזה משום הוכחה, שהם באמת פושטי-יד חסרי-כל. יתכן מאד שבעמקי נשמתם גנוזים אוצרות של זהב ופנינים, אך אין הם מבחינים בהם ואינם מסוגלים להגיע אליהם. רואים הם אוצרות בפטרסבורג אבל לא בתוך עצמם…
אוצרות גנוזים אלה דומים לפלג מים תכולים, רוגעים ושקטים, שאינם זעים. אך יש ובאקראי משהו לא-נודע מזעזע את המים השקטים והם מתחילים לאגוש ולגעוש, והגלים הפתאומיים סוחפים ומעלים את הכוחות הגנוזים מן התהון. כך “פושט היד” העלוב מזדקר בבת-ראש ונעשה גיבור בעל יד רחבה, אשר מנדבנותו הפעילה נהנים עולם ומלואו.
ברם, כיצד מגיעים לידי כך, שיתעוררו הרוח והרגש ויתהפכו למבוע של ברכה?
רק על-ידי האידיאל!
אדם החי למען אידיאל; אדם אשר שאיפה רוחנית מסוימת מהווה נקודת-מוקד של מחשבתו, וכל-כולו ציפייה מרטיטת לב להשיג אידיאלי זה – אצל אדם כזה מן ההכרח שיתגעש ויתפרץ ים הרגשות והרוח. לבת-האש מוכרחה לפרוץ מבעד לקפאון, והנפל מאתמול הופך היום לענק-רוח, המהווה נקודת מרכז להרבה נפלים אחרים, שגם בהם מתעורר רטט רוחני לאיזו שהיא שאיפה.
ואל יאמר אדם: קטן אני ודל. אותי לא חננו מן השמים בשום כשרון ואין בידי לתת לעולם מאומה. איהנה איפה מזיעתו של הזולת, מעבודתם ויצירתם של אחרים. לא, בני. למה זה תחרוץ את משפטך להיות פושט-יד לצמיתות. בעוד יתכן כי בנשמתך גנוזים אוצרות של עשירות רוחנית, ורק בגלל רפיונך ורשלנותך לחפש ולחטט, הנך פושט ידך ללחם-נדבה?! למה זה תבזבז את כוחותיך בחיפושי-שווא אחרי אוצרות בפטרסבורג, בזמן שאתה יכול למצאם בשפע מתחת לאפך ממש?…
והרי לא רק פושט-יד תישאר כל חייך, אלא גם גזלן. שכן אם חנן אותך הבורא באיזה כוח שהוא, כוח של דיבור, כתיבה, זמרה, או כל אמנות אחרת; כוח העשוי להלהיב את רוחותיהם ורגשותיהם של בני-אדם קפואים, לעודד נשמות נדכאות ולרפא לבבות רצוצים; כוח שביכולתם להמריץ ולהניע מחנה ענקי של בני-אדם שיפרצו בעד קירות-ברזל להגשמתו של אידיאל מקודש – הלא עליך להבין ולדעת, בתורה מאמין בהשגחה עליונה פרטית, כי כוח-השפעה זה לא ניתן לך כדי שתניחהו במרתף נפשך עד שיעלה חלודה, אלא שליחות חובה היא שהוטלה עליך להערות כוח זה על אלה שבשבילם הוא נועד.
ואם אינך עושה כן, הרי אינך אלא גזלן, גזלן אכזרי! אם שני אנשים הולכים במדבר-שממה ואחד מהם יש לו מזון יותר מכפי צרכו, בעוד השני אין לו מאומה, הרי אם הלה ייתן לחברו לגווע ברעב ולא יחלק לו מלחמו – הרי יחשב לרוצח.
כלפי מה הדברים אמורים? כלפי האשה הישראלית. אל לה לאשה הישראלית לישב בחיבוק ידים ולצפות לאוצר אשר יבוא ממרחקים, מבחוץ. ההתעוררות חייבת לבוא מבפנים, מצד האשה עצמה. אל לה לרפות ידיה ולומר: דלה אני, חסרת כוחות.
תהיה נא האשה הישראלית הדורה כולה בשאיפה אמיתית לאידיאל הקדוש של חיי תורה ומצוות. שאיפה זו תעורר בה את הרוח והרגש, ואז יזדרם בכל עורקיה שפע של רצון, מרץ וכושר-פעולה.
ואז האשה הישראלית האמיתית תמצא את הדרך אל עצמה…
(אם בישראל, ג, עמ’ 248-251)
ר’ אברהם מרדכי רוגובי, נולד בשנת 1898 בלודז’, במשפחה חסידית שעסקה במסחר. ר’ אברהם מרדכי רוגובי היה חתנו של ר’ וואווע מנדלביץ והיה מפעילי “אגודת ישראל” בוויילון, בין שלהי שנת תרע”ו ובין שנת תרפ”ד (1916-1924). לאחר לימודים בחדר למד בישיבת “תורת חסד”, שהייתה ישיבה ליטאית בלודז’ בראשות הרב שלמה גרודזנסקי. ראש הישיבה ייעד את אברהם מרדכי להיות סופר חרדי מובהק, והוא החל לשלוח מכתבים למערכת של עיתונים שונים. לצד הכתיבה פיתחה את יכולת הביטוי וההסברה שלו, רכש אברהם מרדכי ידיעות רבות ומעמיקות בספרי חקירה, אגדה, מוסר וחסידות. הוא החל לערוך את כתב העת של ישיבת “תורת חסד”, ולאחר מלחמת העולם הראשונה מונה לאחד מהמשתתפים הראשיים בעיתון האורתודוקסי הראשון “דאס אידישע ווארט”. עד מהרה הוא לקח חלק מרכזי בכתבי עת אורתודוקסיים נוספים שהחלו להופיע, וחתם על מאמריו בכינויים שונים, כמו: עוזיאל, בן יאיר, א. דאווידזאן, בן-דויד, ועוד. במאמריו פעל למען כבוד התורה, כבוד הרבנים והרבנות, ולמען איחוד היהדות החרדית לכלל ציבור מלוכד. בשנת 1923 החל להוציא לאור בלודז’ את העיתון החרדי היומי “די אידישע שטמע”. כעבור שנתיים העיתון נכנס לחובות ונסגר, והוא ארגן את ההוצאה לאור של הבטאון “אונזער טרייבקראפט” [הכוח המניע שלנו]. מעבר להיותו סופר ופומלציסט, פעל ר’ אברהם מרדכי רוגובי כאחד מטובי עסקני “אגודת ישראל”. יחד עם ר’ אלכסנדר זושא פרידמן, יהודה ליב אורליאן, לייבל פרום, פאליק לנדברג, ועוד, הוא נמנה על מייסדי “פועלי אגודת ישראל”. עבורם הוא ייסד את הבטאון “דער אידישער ארבייטער”. בשנת 1925 נבחר כנציג “פועלי אגודת ישראל” לעיריית לודז’, והתמסר לטובת הכלל והפרט. הוא פעל לארגן את ה”חדרים” הפרטיים והציבוריים בארגון מרכזי של בתי הספר “חורב” בהנהגות ר’ אלכסנדר זושא פרידמן. בבתי ספר אלו והמוסדות שבסביבתם למדו כמאתיים אלף תלמידים ותלמידות. הוא פעל ליישם את חזונה של שרה שנירר, שכנע את “אגודת ישראל” לתמוך בתוכנית ביסוסה של “בית יעקב” ומשנת 1932 היה אחד ממנהיגי המרכז הרוחני של “בית יעקב”. בשנת 1935 ייסד בוורשה את “הגימנסיה למסחר בית יעקב”, שנעשתה מוסד גדול, חשוב ומסועף. ליד ארגון “בית יעקב” ייסד בית הוצאה שפרסמה ספרות לנוער.
לאחר פטירת רבי מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, כתב עליו ר’ אברהם מרדכי רוגובי את המאמר “הנסתר והמפורסם” (יצא לאור בספר רבי מאיר שפירא – במשנה באומר ובמעש, ב, עצ’ 235-237.
בשנים שטרם השואה הוא היה מחשובי הכותבים ואחד מהעורכים בעיתון “דאס אידישע טאגבלאט” (שהיה ממייסדיה בשנת 1929), מנהל ארגון בתי הספר לבנות “בית יעקב” ומנהל הגימנסיה למסחר “בית יעקב”. לצד פעילות עניפה זו מסר הרצאות ל”צעירי אגודת ישראל” ול”בנות אגודת ישראל”, פעל בוועידות החינוכיות, באסיפות לחיזוק הדת ובמגביות למען ארץ ישראל, וניהל תעמולה לחיזוק נציגי “אגודת ישראל” בסיים הפולני, במועצות העירוניות ובקהילות ישראל בפולין. הוא תרגם כתבים מאת רבי שמשון רפאל הירש, לטובת הקוראים הצעירים. מאמריו לנוער החרדי היו ספוגים בדברי חז”ל, במוסר ובחסידות, ונועדו לחזק בקוראיו את הרגש היהודי, להעמיק את ידיעותיהם באוצר המחשבה היהודית ולהלהיב אותם לקיום אורח חיים יהודי. הוא הוציא לאור תרגם ליידיש של “פרקי אבות” עם “שמונה פרקים” לרמב”ם. הוא הדפיס אוסף מכתביו של ד”ר נתן בירנבוים בשם “עת לעשות”, אך בשל המלחמה שפרצה לא הספיק להפיץ את הספר. הוא הכין לדפוס חלקים מעובדים מיצירות חשובות מעולם המוסר כמו “מנורת המאור”, “חובת הלבבות” ו”הכוזרי”, וכתב הקדמה לתרגום “מסילת ישרים” שנעשה בידי ר’ אלכסנדר זושא פרידמן.
לאחר הכיבוש הנאצי, ניסה רוגובי להוציא לאור עיתון מחתרתי, ותרגם את התנ”ך כולו ליידיש. הוא היה מפעלי “העזרה העצמית” בגטו, שהקימה רשת של בתי תבשיל ומוסדות סעד. הוא המשיך לתכנן תוכניות חדשות, ומונה למועצה הדתית שפעלה לצד היודנראט. כאשר הותר לקיים בתי ספר בגטו, הוא ארגן וניהל בגטו ורשה את בתי הספר של “בית יעקב”. הוא המשיך בפעילותו הציבורית במרץ, על אף הסכנות והביזיונות, עד שגורש לטרבלינקה בשבת י”ח באב תש”ב (01.08.1942). פקידים מהיודנראט השתדלו להביא לשחרורו כפקיד היודנראט באמצעות שתדלנות ומתן שוחד, אך הוא סירב להציל את עצמו, והצטרף לקרון המוות יחד עם אשתו וילדיו, חתניו והוריו (ראה ע’ רינגנבלום – כתבים פון געטא, כרך ב’, עמו’ 198), ובהם חתנו, הרב שאול בוימאן הי”ד,
בחלק ב’ של ספר “בגיא צלמות” מאת יהודה אריה פינגולד, עמ’ שעח-שפא, מתוארים קריאתו של אברהם מרדכי רוגובי ליהודים לקדש את השם ברבים, לקראת גירושם לטרבלינקה. עוד מתוארת שם ההתעללות שעברו הוא ומשפחתו בעקבות כך, לפני שהושלך לקרון המוות.
מספר הצפיות במאמר: 80
