חובתנו הקדושה בדור זה לבנות חיי יהדות שלמים, אידיאליים ומלהיבים, מעמיקים ומרחיבי אופק / הרב יוסף ביגון הי”ד
הנחת היסוד קובעת כי בחיי תורה לא יתכן מצב עומד כהוויתו. יתכן מצב של התחזקות ושיפור או התרפות והחלשה. כאימרה העממית: ‘יהודי לעולם אינו עומד אלא הולך ללא הרף, או עולה למעלה או יורד למטה’, וכמאמר הכתוב במשלי: ‘אורח חיים למעלה משכיל – למען סור משאול מטה’, וכבר קבעו חז”ל במקומות אין ספור, שטוב גורר אחריו טובה הרבה, ואחרי הרע נגררת רעה רבה. מצוה גוררת מצוות הרבה, ועבירה גוררת עבירות.
ובאמת, בכל מקום שנפסקה השאיפה לעליה, וחדלה החתירה לרוממות ולמילוי תפקידי השלימות השמימיים; בכל מקום אשר הכמיהה לנעלה פסקה והוחל למצוא סיפוק ביהדות ‘בעל ביתית’, ולגלות ויתור בתביעות היהדות מדור הבנים – שם כבר גילתה עינם של המבינים בעם את ניצני החורבן שנתגלה במלוא אימתו כעבור זמן לא רב, את ראשית תהליך הנשירה וצמיחתן של המגמות השליליות המסוכנות ביותר המתגלות במקומות הללו במלוא עוצמתן.
כיום הזה, כשהרחוב היהודי מלא בערכים כאילו רוחניים, בעלי כוח משיכה וענין, הנמצאים בהישג ידו של כל אחד; כשכל אחד מהמון העם מוקף בענינים שיש להם דמות של תוכן וער רוחני והינו חשוף לביטויי שאיפות ומטרות תרבותיות רחבות אופק, הרי מובן מאליו שלא יתכן לדבר על חיי יהדות יבשים, על יהדות רזה ומצומקת כזו המוצגת לעינינו ע”י היהדות הבעל-ביתית של חלק מהמוני העם. במצב כזה יש מקום רק ליהדות שהיא, באמת, כפי שהיא צריכה וחייבת להיות: יהדות הממלאה את מקיימיה בהתלהבות נפשית עליונה היוצרת אופק נרחב של תרבות תורתית טהורה, הנושאת אתה מטרות ושאיפות רוחניות נשגבות של שלמות תורתית, ואשר לנוכח אורה הבהיר הכל מתגלה במלוא אפסותו.
אין מקום איפוא, למטרות כלשהן זולת המטרה המקיפה לשינוי המצב מן הקצה אל הקצה; ליצירת התנאים הטובים ביותר לחיי תורה שלמים מאל”ף ועד ת”ו ולסילוק מוחלט של כל התנאים והמקורות האפשריים להשפעה, ישירה ועקיפה, הרצופה ערכים בלתי מוגבלות, שאינן יודעות הצטנעות והתגמדות ולפרסם את עולם התפקידים, המוטל על כל אחד: מאבק פנימי תמידי עם הרע שבתוכו, חינוך עצמי בלתי פוסק, השתלמות מתמדת להשגת האידיאלית של התורה, ועם זה ליצור את מיטב התנאים והסיוע לכך.
בקצרה: להכשיר את הקרקע בצורה מדוקדקת, ואז – לזרוע ולנטוע בה את הטוב והנעלה ביותר, ואז – לנכש, לטפל לשמור ולגונן עד שנאסוף את הפרי הבשל והטעים הנותן חיים לאוכלו – זוהי חובת השעה לכל יחיד מישראל בעל הכרה ומצפון שאינו עני ברוחו, לכל יחיד שרגשותיו לא אטמו כליל.
זוהי חובתנו הקדושה להקב”ה – ואנו חייבים לפורעה, ובכל מחיר. כי חוץ מהנימוק, שהוסבר למעלה, על הקשר ההדוק, בכל הנוגע ליהדות, בין כל הנעשה בכל מקום, בין בכלל ובין בפרט – הרי זהו גם חיוב האחריות והערבות לכל אחד מישראל המוטל על כל אחד מאתנו. אם רק קיימת האפשרות, חייבים אנו, באיזו דרך שהיא, לסלק את המוטעה, ולעורר, לתקן ולחזק, את הטוב והנכון כפי רצון ד’ יתברך.
זוהי גם חובתנו הקדושה באשר נתחייבנו בפקוח נפשות, פדיון שבויים, מצות ‘לא תעמוד על דם רעך’, אהבת חסד, אהבת הטוב והאמת, אהבת ישראל, ‘ואהבת לרעך כמוך’, אהבת כל הבריות כולם, שנאת רע ושקר, רדיפת השלום, קידוש שם שמים, מניעת חילול השם, מצות תוכחה, כבוד התורה, כבוד האמת והטוב, כבוד עבדי ד’ יתברך, לאהב שמו על הבריות, הורות חטאים בדרך, קריאה בשם ד’, קירוב הגאולה, קירוב (בנין) בית המקדש – ועוד כהנה וכהנה מצוות רבות, כלליות ופרטיות, המחייבות כל פרט למדה הגדולה ביותר של רגישות לכלל, והמרחיקות כל רעיון על הסתפקות, כל הרגשת שופע, כל השלמה עם הקיים, אם רק קיימת אפשרות להוסיף ולפעול.
(מתוך ספרו של הרב יוסף ביגון הי”ד, עינא פקיחא, תזכיר ליחידי סגולה המתנדבים בעם, על המעשה שיש לעשות כדי להחזיר עטרה ליושנה)
הרב יוסף ביגון היה איש תנועת המוסר ואיש חינוך שפעל בפולין לעורר תנועת-עם רחבה לתיקון, תשובה ועליה רוחנית. הרב נולד בוויסוקי שבליטא הפולנית בשנת תרס”א (1901). בתקופת מלחמת העולם הראשונה למד בישיבת רמיילס שבווילנה, בשנות ה-20 למד בישיבת “שערי תורה” בגרודנה בראשות הרב שמעון שקופ, ואחר כך למד בישיבת מיר, והיה מתלמידי המשגיח הרב ירוחם ליבוביץ. בשנות ה-30 עבר להתגורר בוורשה, הדריך צעירים שהתקבצו סביבו, נתן הרצאות למחנכים חרדים בעיר, פעל לייסד ספריה תורנית גדולה ועבד בה כספרן והדריך את הקוראים. הוא הצליח להכניס מורים חרדים להוראה במוסדות לילדים שמשפחותיהם העניות לא יכלו לגדל אותם ופעל עוד רבות בתחום החינוך היהודי והתורני בעיר. בשנת 1934 הוציא לאור את ספרו של הרמח”ל “דרך השם” עם פירושו ועם לקט מקבילות משאר ספרי הרמח”ל. בשנת 1936, הוציא לאור את שני הכרכים של “ילקוט ידיעות האמת” הכולל כמה מספרי הרמח”ל, וכתב לספר הקדמה בעילום שם.
אחר כך עבר לקרקוב, שם התחתן עם מרת חנה גרוספלד הי”ד, אחת מטובי המורות ב”בית יעקב”. גם שם המשיך בפעילותו החינוכית והמוסרית. הוא פעל רבות בסיוע מנהל סמינריון “בית יעקב”, הרב יהודה ליב אורליאן הי”ד, לחנך ולהדריך את הבנות, תוך גילוי התעניינות אמיתית בדאגותיה ובבעיותיה של כל תלמידה ותלמידה. גם כאן התאספו סביבו חוג של אברכים שלמדו בצמא ממנו את תורתו. הוא היה בקשרי ידידות עם האדמו”ר רבי משה’ניו פרידמן מבויאן-קראקא הי”ד, והם פעלו יחד לטובת חיזוק החינוך היהודי.
באותה תקופה העלה על הכתב, תזכיר ביידיש, הכולל תוכנית הצלה רוחנית חינוכית לנוער היהודי בזמננו. התזכיר נשלח לארה”ב ותורגם לאנגלית על מנת להפיצו בין יהודים אמידים שיוכלו לסייע במימון מימוש התוכניץ. תלמידו ר’ אליהו כי טוב, תרגם וערך את הדברים והוציאם לאור כספר בשם “עינא פקיחא”, בשנת 1972.
הרב שרגא פייבל שפירא הי”ד, ראש ישיבת עץ חיים בהיידה שבבלגיה, הזמינו לכהן כמשגיח בישיבתו. ובמשך תקופה קצרה של שלשה “זמנים” הוא שהה בישיבה ומסר שיחות מוסר לתלמידים. הוא חזר לקרקוב, בה סבל בשלשת השנים הראשונות של מלחמת העולם השניה. הוא פעל רבות וכתב מאות מכתביו לידידיו ותלמידותיו לעזור, לחזק, לנחם ולעודד, במידת האפשר, בימי האימה של השואה. בתחילת חודש תמוז תש”ב (06.1942) גורש למחנה ההשמדה אושוויץ, בה נהרג ע”י הגרמנים. הי”ד.
הערה: בדפי העד ב”יד ושם” ישנם הערכות שונות לגבי שנת הלידה של הרב יוסף ביגון הי”ד. בתעודת הזהות הגרמנית שהופקה לו בקרקוב ב- 03.1941 מצויין שנולד בשנת 1898. ישנו גם חוסר בהירות וחוסר הסכמה לגבי מקום הירצחו – יש שציינו שהמקום לא ידוע, ויש מי שכתבו טרבלינקה ובלזיץ.
מספר הצפיות במאמר: 213
