קטגוריה: היסטוריה של עם ישראל

בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל וכו’ (ויקרא כ”ג).

וקשה: א) דמתחלה אמר “תשבו” בלשון נוכח, ואחר כך אמר “ישבו” בלשון נסתר, וכפי שהקשו המפרשים. ב) גם מה שאמר “כל האזרח בישראל ישבו בסכות” קשה מאד. הלא בכל מקום אדרבה מרבה את הגר, כמו שאמר הכתוב (שמות י”ב) תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם, שגם הוא מחויב לקיים התורה ומצותיה ככל ישראל, אבל להזהיר על האזרח אך למותר הוא. ומדוע זה במצות סוכה יצאת התורה באזהרה מיותרת רק על “האזרח” שגם הוא ישב בסוכה?

אמר רב הונא כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע, שנאמר (תהלים י”ב) סביב רשעים יתהלכון (ברכות ו’).
ופירש רש”י הטעם משום שנראה ככופר במי שהצבור מתפללין לפניו. וקשה אחרי דעל כל פנים הוא מתפלל להקב”ה בתפלה המיוחדת לכולם, אם כן בזה לחודיה כבר מורה שהוא מאמין בה’ אלהי ישראל, ומדוע זה נקרא רשע! ועוד קשה: מדוע זה דייק רב הונא כל המתפלל אחורי “בית הכנסת” ולא אמר אחורי “בית המדרש” הלא גם בו איכא האי טעמא “שנראה ככופר במי שהצבור מתפללין”?
אדוני הנכבדים! בתור יושב ראש של “ועד הרבנים הגולים” הנני פונה אליכם בשם כולם: ראשי העדה הטילו על העשירים תשלום חדשי לתמיכת הרעבים הגוועים ברעב, בחוצות העיר מתגוללים לעינינו חללי רעב. אין מלין לתאר את גודל מצב העניים. מאות אנשים גוועים ברעב. ועתה ימי הסתיו ממשמשים ובאים, ונוסף על הרעב יבוא גם הקור, ואין להעניים בגד לכסות מערומיהם, ולא נעלים לרגליהם. גם אין להם עצים להחם את ילדיהם הקטנים, וחלק היותר גדול מהעשירים עומדים מרחוק. המה רואים איך העניים מפרפרים בין החיים והמוות, ובכל זאת לא ישלמו את התשלום החדשי, ופוטרים את עצמם מלשלם ע”י טענות ודחויים שונים. הרבה מהם משתמטים באמרם: הלא אנחנו בעצמנו יודעים את העניים, ובעצמנו נחלק ביניהם את התשלום הקצוב עלינו. ולמה לנו לשלח את הכסף לקופת הקהל?
אולם באמת היא טעות גדולה:
א) כי על פי הדין בוודאי גדולה הצדקה שנותנה לקופת הצדקה והמה מחלקים להענים, מהצדקה שהוא בעצמו מחלק להעניים. כי על ידי קופת הצדקה, הנותן מקיים: “נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה” כמבואר בבבא בתרא (י:) ובשו”ע יו”ד (רמ”ט ז’).
ב) בכלל זה רק עצה להשתמט ולדחות מלתת, או לפטור את עצמו במועט, כי תחת אשר בקופת הקהל יהיה מחוייב לשלם כל ההערכה בשלמות, הנה עתה יהיה ממון שאין לו תובעין, וייתן כמה שירצה. או לא ייתן כלל, ועל ידי זה הוא פירש מן הצבור. וכבר נודע מה שכתב הרמב”ם (בהלכות תשובה פ”ג הלכה י”א): הפורש מדרכי צבור אף על פי שלא עבר עברות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן וכו’ אין לו חלק לעולם הבא עכ”ל.
הנה הרמב”ם הורה לנו בזה, כי בכל מעשיו צריך היחיד להתדבק להצבור ולהשתתף בצערם, ולא לבנות במה לעצמו.
ולדעתנו יש לומר דלזה כוונו חז”ל במאמרם: “כל המתפלל אחורי בית הכנסת, רצונו לומר הוא איננו רוצה להכנס להכנסיה של הצבור ולעשות מצוות בכללן, רק הוא נבדל מהם, וכורע לצד אחד “נקרא רשע שנאמר סביב רשעים יתהלכון” רצונו לומר קמצנים האלה סביב להכנסיה של הצבור יתהלכון, לחפש אחרי אמצעים שונים, להשתמט מהצבור ולהתפטר מלתת, ודייקו “בית הכנסת” מלשון “כנסיה”.
אחי! יום הכפורים וחג הסוכות מחוברים המה יחדיו, על ידי יום ההושענא רבה הבא באחרונה, שבו נמסרין הפתקאין לידי הרצים. וגם על ידי ארבעה ימים של מאניפעסט אשר לא יחשוב בהם הקב”ה את העוונות, כמה שדרשו על הפסוק ולקחתם לכם ביום הראשון, ראשון לחשבון העוונות. שניהם יום הכיפורים וחג הסוכות יזכירונו ענין אחד, שניהם צריכים לעורר בנו את מדת החמלה והרחמים. כולנו צמנו ביום הכיפורים ולעת ערב הרגשנו בגופנו חולשה גדולה מאד, קשה היה לנו להניע יד ורגל. ולכן אחים אהובים, נרגיש נא בצום השנתי של אלפי העניים, אשד התפרנסו בכל השנה, פחות פחות מכשיעור – בכרטיס הלחם. של 150 גראם ליום, ובמרק של מי גריסין שקבלו מהאשכנזים. כמה קשה היה לנו לעמוד ביום הכיפורים רק יום אחד בשנה, בפוזמקאות ועל רצפת בית המדרש היבשה והנקיה, נרגיש נא בצום אלפי העניים, אשר הלכו בכל השנה יחפים, גם בימי הקור והגשם. והנה עכשיו גם ימי הסתו ממשמשים ובאים, האם גם בימות השלג ילכו יחף?? מחיר העצים עולה מיום ליום, וכבר עלה למחיר הלחם בשנות השלום, ומה יעשו אלפי העניים בימי החורף? במה יחמו את עולליהם העטופים ברעב בבתיהם??!
העשירים ידורו בדירות מרווחות, בנות שמונה חדרים ויותר. יושבים המה ספונים בבתיהם החמים, נם החלונות ידביקו בנייר, למען לא יחדור הקור בבתיהם, דרך בדקי החלונות, בקצרה: לאלה העשירים “האזרחים” אשר בשבתם בבתיהם, לא ירגישו שום קור, לא ירגישו שום רוח וצינה, להם אמרה התורה ביחוד! צא מביתך החם ותחוג את שבעת ימי החג בסוכות! כי דופני הסוכה אף אם יעשו באופן שלא יבא הקור על ידו, אבל דרך הסכך הצריך להיות קל, כדי שיראו ממנו הכובבים הגדולים, כמבואר בשולחן ערוך (תרל”א ג’), בוודאי יבא הרוח והקר. וירגיש נא גם “האזרח” את הקור והרוח בשבתו בסוכתו, ירגיש נא גם האזרח מדירת ארעי, וזה יועיל לרכך את לבו, ולהזכירהו על אחיו העני הדר כל השנה, בבית הדומה לסוכה, בצינה וקור.

וזה שאמרה התורה: “בסוכות תשבו שבעת ימים וכו’ כי בסוכות הושבתי את בני ישראל”, והטעם הזה כולל לכל בני ישראל לעשות הסוכות לזכרון העבר, כי בסוכות ישבו אז בני ישראל. אולם לעתיד יש טעם מיוחד בעד “האזרח” שישב בסוכות, למען יזכור את ימי העני הרעים, למען יזכור כי לא אזרח הוא כי אם גר הדר בסוכות ארעי, כי כצל ימינו עלי ארץ. וזהו “כל האזרח בישראל ישבו בסוכות” והיא תזכירהו כי לא אזרח הוא, כי אם גר הנוטה אהלו פה בארץ עלי אדמות, ואז יראה להיטיב לאחיו העניים. וצדקתו תעמד לעד!

(דרשת הרב משה שלום סטול הי”ד, “בהקלויז הישן” בווילנא בסוכות תרע”ח, בשנות המלחמה העולמית, בדבר התשלום החדשי לתמיכת העניים והרעבים, מתוך ספרו דרכי שלום).

---

הרב משה שלום סטול, מגדולי רבני ליטא, נולד בסביבות שנת תרל”ה (1875) לאביו הרב שלמה איסר סטול. למד בשקידה רבה בכולל האברכים באיישישוק. לאחר נישואיו, שקד על התורה בבית חותנו הרה”ג רבי מרדכי רבינוביץ מסקידל ושם השתלם בתורה ומדע. אחר כך למד 9 שנים רצופות בווילנה בדבוק חברים גדולי תורה. שמו יצא לתהילה כאחד מגדולי התורה, בקי בש”ס ובפוסקים. נסמך ע”י רבני פולין והיה גם דרשן נפלא. כיהן כרב יעזנא, שעל יד נובוגרודק, ווהלין (פלך ווילנה, ליטא) משנת תר”ס-תרס”א (1900). היה רב פויינברג (פלך קורלאנד שבלטביה) משנת תרס”ז (1907), ורבה האחרון של קהילת בויסק, משנת תרפ”ד (1924).

ביחס לרבני קורלנד, מופיע בספר זכרון לנשמת הרב ר’ אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל למלואת עשר שנים לפטירתו, תש”ה, עמ’ עד-עה: חיי היהודים בקורלנד בכלל היו מושפעים מההשכלה הגרמנית. שונה היתה העיר בויסק, בהיותה קרובה לגבול ליטא וזמוט. מלבד תנועת ההשכלה שהיתה ניכרת בה, היתה שלטת בה רוח התורה של ליטא ונחשבה למרכז התורה בקורלנד. בחיי הקהלה ניכרים היו אותות אורח החיים המסורתיים. כל המנהגים העתיקים היו נשמרים בקפדנות תוך חביבות יתירה, לכן היתה בויסק בוחרת תמיד ברבנים גאונים, אשר הטביעו את חותמם על העיר ונטעו בה נטעי נאמנים שגדלו ועשו פרי. בצדק נחשבה ברסק ל”עיר תהלה ועדת קדש היקרה”, “עדה מכובדה ומפוארה בנכבדים מופלגי תורה ויראה”, ו”אנשיה תמימים וישרים בדרכם והילוכם בקדש ככל שלומי אמוני ישראל לכל פרטיהם”, “עיר מלאה חכמים וסופרים, גבירים ונדיבים, “בתי קדש מלאי תורה”, “עיר מפוארה שהתנוססה בפאר הדת כאחת הערים הגדולות בליטא וזמוט, ושמעה גדול מאד לתהלה ולתפארת במשמרת התורה והמצות בקרב הארץ” (מדברי הגאונים רבי מרדכי עלישברג ורבי אברהם יצחק הכהן קוק והרבנים רבי יהודא הרץ, רבי שבתי שחט ורבי משה שלום סטול בהסכמות והקדמות לספר “זכרון יעקב”, “זהב שחוט” ו”שם עולם”). גאותה ותפארתה של בויסק היתה על רבניה גאוניה מורי ומאורי הדור.

הרב סטול חיבר את ספרו שו”ת שם עולם (1925) על שלחן ערוך אורח חיים, יורה דעה ואבן העזר. הספר כולל גם חידושים ובאורים לכמה סוגיות עמוקות בש”ס ובדברי הרא­שונים, נוסח ההרשאה ושטר מכירת חמץ ובאורם המופרט, קונטרס “פתחי עולם” ובו המאמרים “התורה וסגולותיה”, “דרך צדיקים”, “נצחות ישראל” ו”נעילת פתחי עולם”, וכן חידושי תורה מבנו הרב דוד.
ספרו השני הוא דרכי שלום (1930), מכיל אוצר של מחשבות ודעות עמוקות המכניסות אור וזוהר, ברור ולבון של הרבה שאלות מסובכות המנסרות בעולמנו. (ירחון הנאמן).

באהלי שם (1912) כתב שמלבד שו”ת שם עולם, חיבר גם את ספר “דרכי נעם” ובו דרושים לתקופות השנה, למועדים ולימים הנוראים (נראה לי שזהו הספר שיצא לאור לימים, עם הוספות,  בשם “דרכי שלום”), וספר “דרש משה” ובו דרשות על סדר פרשיות התורה.

בידי הרב משה שלום סטול, היה שמור כתב־יד של ספר “משנה שלמה” על הרמב”ם (מקורות. נוסחאות וגירסאות) מאת חותנו זצ”ל. בשנת תרצ”ד (1934), ביקר מנהיג המזרחי, הרב י. ל. הכהן פישמן (מימון) בריגא, ונסע במיוחד לבויסק על מנת לראות את כתב היד היקר הזה, והוא מצא בו עניין רב.

הרב סטול זכה לבנים וחתנים מורי הוראה בישראל. בניו היו: הרב דוד – רבה של פרויאנבורג ואחר כך מורה הוראה בבויסק, הרב אהרן שהיה סופר ומאמריו הופיעו ב”פרימאנן” שיצא לאור בריגה והרב יצחק שהיה מורה מצויין. חתנו הוא הרב חיים זלמן קרון שנולד בריטובה שבליטא, למד בישיבת טלז והיה רבה של פוקלן ופקרוי שבליטא, עד שנספה בחודש אלול תש”א.

הרב נספה בשואה עם כל בני משפחתו וכל קהילתו. כתביו נשרפו באש. גווילים נשרפו ואותיות פרחו.
מקורות: אהלי שם, פינסק (תרע”ב) עמ’ 157, יהדות לטביה ספר זכרון (תל אביב תשי”ג) עמ’ 257-256, זכרון לנשמת הרב ר’ אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל למלואת עשר שנים לפטירתו (תש”ה) עמ’ פד, רבנים שנספו בשואה.

מספר הצפיות במאמר: 193

ונשקיף כעת מתחילת צמיחת האומה הקדושה דאבותינו היו עקרים, ומצד הטבע לא היו ראוים להוליד. ואמר לו הקב”ה לאברהם, צא מאצטגנות שלך. והוציא אותו החוצה למעלה מהטבע. והיה על ידי הנהגה הניסית לחוד. וקרא הפעולה על שמו יתברך שמו, ולכן הפעולה עם ישראל הנולדים מהאבות הקדושים יחוייב מזה דיהיו גם כן נצחיים וקיימים לעולם בקיום המין.

ואחשוב לפרש בזה אומרם ז”ל מאי דכתיב כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וגו’, לעתיד לבוא יאמר הקב”ה לאברהם בניך חטאו, אמר לפניו ימחו על קדושת שמך וכו’, אמר לו ליעקב וכו’ ימחו על קדושת שמך וכו’, אמר ליה ליצחק, אמר ליה ריבונו של עולם בני ולא בניך וכו’ מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים אתה ד’ אבינו גואלינו מעולם שמך (שבת פ”ט). ועין הרואה המאמר הזה יעמוד מרעיד על אבינו הזקן דמסר נפשו על אנשי סדום הרעים ועל אבינו יעקב דבהריגת שכם חרה על בניו לא ילמד סנגורין על בניו. ולהאמור יבנו דבריהם, דהנה כתב כיון דמצד הטבע לא היה אברהם אבינו ראוי להוליד והיתה פעולת ניסית בהשגחת ד’ לחוד, לכן לא יתכן כליה לבניו, חלילה. ואשר מטעם זה כתב גם כן דלא תתכן כליה חלילה להאומה הישראלית, על פי אומרם בילקוט דאין הקב”ה נפרע מן האומה, אלא אם כן נפרע מהשר שלה מקודם, ולכן בהאומות דהמה תחת השבעים שרים, ויצוייר כליה בהשרים, יתכן בהם גם כן כליה. מה שאין כן ישראל, דהם מושגחים מהבורא יתברך שמו, ונטלם הקב”ה לחלקו, וחלק ד’ עמו והוא חי וקיים, כן בבניו לא יתכן כליה, חלילה, ולכן בעת חטאם בלי לימוד זכות יאמר אבינו הזקן ימחו על קדושת שמך. והרצון דסוף סוף לא שייך בהם כליה חלילה, כיון דמושגחים מאתך והם חלקיך, וקדושת שמך חי וקיים. וכן יאמר יעקב אבינו עליו השלום לכוונה הנ”ל. והקב”ה אומר לא בסבא טעמא ולא בדרדקיה עצה, דמכל מקום צריך ללמד עליהם זכות מפני המקטרגים. אמנם יצחק אבינו ילמד עליהם זכות בהחשבון דיעשה, המבואר שם, ויאמר גם כן בני ולא בניך, והיינו דהא הם בניך, ולכן צריכים שיהיו גם הם נצחיים, מיד נשאו עיניהם למרום ויאמרו, כי אתה ד’ אבינו, והיינו כיון דעיקר צמיחתם היתה ניסית למעלה מהטבע, ולכן גואלינו מעולם שמך, והרצון כיון דאנו מושגחים ממך, ושמך הוא לעולם חי וקיים, לכן ממילא לא יתכן כליה חלילה בישראל גם כן כאמור. והבן בדברים. וכדהא קרי בחיל הנביא (ישעיה נ”א) שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ד’ הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם, הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, כי וגו’ כי שמים כעשן נמלחו וגו’ וישועתי לעולם תהיה. והרצון הביטו אל אבותיכם דהיו קרים, ולכן ממילא לא יתכן בכם כליה כאמור ודוק:

והדברים האמורים משובצים במשכיות מקראי קודש עת שם ד’ דבר בפי בלעם כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשרנו, הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. ותרגומו לא יהיו נעשין כלה עם שאר האומות. לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ד’ אלקיו עמו וגו’ אל מוציאם ממצרים וגו’ כי לא נחש ביעקב וגו’ כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל.

ומבלי אאריך בדקדוקים, אומר בפירוש הכתובים כי אחר שאמר בלק הנה עם יצא ממצרים, היינו מעצמם קודם זמנם, ועדיין מוטל עליהם השעבוד, ורצה שבלעם יקללם. ואמרו חז”ל (בברכות ז’) דבלעם ידע לכווין אותו רגע שהקב”ה כועס, ובתוספות הקשה מה יכל לומר ברגע זו. ותירץ, דיכול לומר תיבת כלם. אולם כתבתי דלא יתכן כליה חלילה בישראל, כיון דהם מושגחים מד’ יתברך, וכן דהם נצחיים כיון דאבותינו היו עקרים כאמור. ובתרוץ דקודם זמנם, כתבתי כיון דהיא פעולת ד’ לבדו בלי איזה השתתפות איש תכליתי, ולכן היתה הקשת לב פרעה, וממילא הפעולה גם כן נצחית. ולכן אמר, כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשרנו, דאבותינו היו עקרים והן עם לבדד ישכון, לכן ובגוים לא יתחשב, דלא שייך בהם כליה. לא הביט ביעקב ולא ראה עמל בישראל, לכלותם חלילה, משום ד’ אלקיו עמו, הם מושגחים ממנו יתברך והוא חי וקיים, לכן המה גם כן נצחיים. ואזה דאמר דמשועבדים המה עוד לפרעה, אמר אל מוציאם ממצרים, היינו דהיתה רק פעולות ד’ והיא נצחית, כי לא נחש ביעקב לכלותם חלילה. כעת, פירוש אם יהיה עת כליה חלילה, יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. ישאל כל אחד היכן היא פעולת אלקי, דהיא מוכרחת להיות נצחית. ולכן ניבא דרך כוכב מיעקב, והיינו דבניסן עתידין לגאול, דהפעולה היא נצחית כאמור. והבן בדברים הנכונים והישרים:

(מתוך הקדמת פתח לבנון, בספר כבוד הלבנון)

---

הרב זאב וולף נוסנבוים הי”ד, נולד בסטרי שבגאליציה (כיום אוקראינה) בשנת תרל”ז (1877) לאביו רבי דוד, נכד קצות החושן והתוספות יום טוב, ולאימו עטיל בת רבי אברהם אבלי רייצס. מילדותו ניכר בכישרונותיו הנעלים ונקרא ‘העילוי מסטרי’. היה מגדולי תלמידי רבי אריה לייבוש הורוביץ אב”ד סטרי, והוסמך להוראה על ידי רבו ועל ידי שלום מרדכי שבדרון המהרש”ם ברז’אן ורבי יצחק יהודה שמלקיש מחבר שו”ת “בית יצחק”. נשא לאשה את שרה בת רבי יוסף פנצר ראב”ד דרוהוביטש מחבר הספר “פרי יוסף”, בשנת תרס”ז (1907), נתמנה לדיין ומו”ץ בדרוהוביץ’ (דרהביטש), שבגליציה המזרחית, ועמד שם בראש ישיבה שהקים. בשנת תרע”ט (1919), נתמנה שם לראב”ד כממלא מקום חותנו. הוא ייסד ישיבה בעירו ולימד תורה לתלמידיו, עד לסגירת הישיבה בשל קשיים כלכליים. היה מחשובי הפוסקים בגאליציה, ראש חסידי טשורטקוב בעירו ומראשי אגודת ישראל בגאליציה המזרחית. היה חבר בוועדה הרוחנית של ישיבת חכמי לובלין. 

לאחר פטירת ראש ישיבת חכמי לובלין, המהר”ם שפירא זצ”ל, התאספו גדולי התורה ידידי הישיבה והחליטו להקים ועדה בשם “השלטון הרוחני” שתפקח על סדרי הלימוד ותקבע את דרכה של הישיבה. האדמו”ר מלובלין רבי שלמה אייגר מונה לנשיא הישיבה, ורבי יוסף קניגסברג לסגנו. רבי משה פרידמן האדמו”ר מבויאן-קראקא מונה לנשיא “השלטון הרוחני”, והרב זאב וולף נוסנבוים מונה לחבר הוועדה, לצד צדיקים גאונים נוספים: רבי נחום וידנפלד מדובמבראווא ואחיו רבי דוב בעריש ווידנפלד אב”ד טשעבין, רבי אברהם וויינברג מוורשה, רבי אריה צבי פרומר מקוז’יגלוב, רבי מנחם זמבה מוורשא, רבי שמואל פירר מקראס ורבי משה חיים לאו מפרשוב-פיעטרקוב. וכמשגיח הישיבה שימש רבי שמעון אנגל מזעליחוב.

רבי זאב וולף נוסנבוים ניספה בשואה עם קהילתו ומשפחתו בשנת תש”ג (1943). ספר זכרון לדרוהוביץ, בוריסלב והסביבה (עמ’ 105) הובאו זיכרונותיה של רבקה שפירא על עיר מולדתה, על קורות העיר בשואה: “כאשר עלה הצורר על העיר, ציווה מיד לאסור את נכבדי הקהילה היהודית והחלה פרשת הייסורים והעינויים. בראשית שנת 1942 אסף את כל שרידי היהודים שנשתיירו מן ה”אקציות” הקודמות, למען פעולת חיסולם הסופי. הרב ר’ זאב וולף נוסבוים צעד בראש תהלוכת המוות, ובקומה זקופה, בשירה וריקודים עודד את ההולכים לקראת קידוש השם. וכך נכרתה קהלת יהודי דרוהוביץ, אחת הקהילות המפוארות והנכבדות בגליציה המזרחית”. 

על חיי קהילת דרוהוביץ’ ועל חורבנה ניתן לקרוא גם באתר יד ושם: האנציקלופדיה של הגטאות.

רבי זאב וולף נוסנבוים כתב חיבורים בכל מקצועות התורה. הוא חיבר את הספרים ‘כבוד הלבנון’ (1904) הכולל חידושים על הש”ס בחריפות ובקיאות, “זיו הלבנון” (1931) הכולל דרשה ושו”ת, וספר “ארז לבנון” (1939) הכולל את דרשתו ממעמד סיום הש”ס העולמי מהדף היומי וגמר כתיבת ספר תורה בישיבת חכמי לובלין. קונטרס “גינת אגוז” שכתב הובא בספר “דברי הילל” חלק ג (1935). חידושים ממנו הובאו בכתבי עת שונים ובהם בגליון א של קובץ חידושי תורה על תלמוד ירושלמי “נר מערבי” (1990).

חתנו, רבי שמעון גבל, מחבר הספר ‘שם משמעון – כלי הגולה’, כיהן ברבנות ברעזיב וקאטוביץ. לאחר נדודים ועינויים קשים בסיביר הגיע לבוכרה על גבול אירן. הוא עבר לארה”ב וכיהן שם בקהלת כנסת ישראל ברונקס. בזקנותו עלה לארץ ישראל ונהרג בתאונת דרכים בירושלים בכ”ד בניסן תשמ”ו.

 

מספר הצפיות במאמר: 65

שלשים יום קודם לפסח נתתי לבי לדרוש בהלכות הפסח לחקור אחרי טעמו של דבר, לירד לעומקו של מנהג שלנו בליל התקדש חג הפסח, שכורכין מצה ומרור ביחד, ואומרים זכר למקדש כהלל כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים היה כורך מצה ומרור ואוכל ביחד. והט”ז באורח חיים סימן תע”ה הביא בשם פרוש רש”י והאר”י דיש לומר היה כורך פסח מצה ומרור.

ונראה לי בטעמו של דבר זה, על דרך האגדה, דהנה נצחיות ישראל קיימו בגולה היא על ידי האמונה והאחדות, הן הנה היו למאורות לעם הזה להאיר להם את הדרך לבל יכשלו בדרכם. אנחנו עם ד’ המאמינים מקבלים הכל באהבה. ועל כל גל וגל שיעבור עלינו ועל כל רעה שתבוא עדינו, לא נסוג אחור לבנו בתקווה טובה ונאמנה כי ד’ הטוב, אשר מאתו לא תצא הרעות, יחוש לנו ישע ופדות עד מהרה. ועוד יש לנו הסגולה הנפלאה, כח האחדות להיות כאיש אחד חברים, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. ובהתאחדות האומה הישראלית, גם החלש יאמר גיבור אני, ותהיינה האהבה והאחדות להעם הזה אזור מתניו והאמונה והבטחון אזור חלציו, אשר על כן בימי צאתנו מארץ מצרים וראינו נפלאות, בעת בחר ד’ את עמו ישראל להיות לו לעם סגולה מכל העמים, הקריב אתנו לפני הר סיני ונתן לבו את תורתו בחרדת קודש, משה ידבר והאלקים יעננו בקול עשרה דברים חרותים על הלוחות, חמשה מעבר מזה חלקי המצוות שבין אדם למקום מקיר האמונה, וחמשה מעבר מזה חלקי המצוות שבין אדם לחברו יסוד האחדות, והכל מכוון מאתו יתברך שמו כדי לתת לנו בסיס נכון וקיים לעולם עד שכל משברי גלי הים והמון עמים רבים לא יכולו לנו לשטפנו ולהכחידנו מארץ החיים, חס וחלילה. לכן בשתים התחתן בנו בתת לנו את תורתו הקדושה “ואהבת לרעך כמוך”, זו האהבה והאחדות, אני ה’, זו האמונה והביטחון.

וכאשר נביט בעין חוקרת על תולדות וחיי ימי עמנו מיום היותם לגוי עד היום הזה, מורה הניסיון לנו לדעת כי כאשר יסורו ישראל, חס וחלילה, צבי עדיים, עטרת האמונה, מעל ראשם ויטו ארחם לחטוא במצוות שבין אדם למקום, אז גם נזר האחדות הורד מעליהם, וילכו בתוהו לא דרך לחטוא גם כן במצות שבין אדם לחברו, כי שני חלקי המצוות האלה הם קשורים ואחוזים זה בזה בשרשם ובמקורם, וביותר בהתכלית המכוון מהם, שבעת אשר עם ישראל שלם עם ד’ נאמן לתורתו ולעבודתו, אז אהבת ד’ ומצוותיו היא התכלית, היא הקוטב, והוא התל אשר הכל אליו פונים. לא כן אם חלק לבם מד’ וינצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, יחלפו חוק, יעברו תורות אז האהבה והאחדות לא תהיה מנת חלקם, כי כן ארחות אנשי רשע, נפרדים הם בתכלית שלהם ושלום אין להם.

ומה נכבדו בזה דברי חכמינו ז”ל באמרם אמר רבי אלעזר המזיח החושן מעל האפוד לוקה, שנאמר ולא יזח החושן מעל האפוד (יומא ע”ב), וביארו המפרשים הכוונה שדבריהם סובבים והולכים על קוטב מה שאמרו חז”ל דחושן היה מכפר על הדינים, שנאמר ועשית חושן משפט. ואפוד מכפר על עבודה זרה, שנאמר אין אפוד ותרפים (זבחים פ”ח), ופירש רש”י הא יש אפוד אין תרפים, נמצא לפי זה שהחושן ואפוד שניהם כאחד היו טובים לכפר על ישראל, החושן על הדינים בדברים שבין אדם לחברו והאפוד על עוון עבודה זרה דברים שבין אדם למקום, והן הנה השתי היסודות של קיום האומה הישראלית, הדינים יורו לנו נתיב הישר להיות בשלום עם כל איש שלא לבקש ולא לחמוד דבר שהוא של חברו, ואזהרת עבודה זרה היא האמונה שלא להאמין בשווא נתעה, רק להיות שלם עם ד ‘ וחזק באמונה. ולזה הזהירה תורה הקדושה שלא יזח החושן מעל האפוד, כי הם קשורים ואחוזים זה בזה ויתאחדו ולא יתפרדו. ולכן יפה אמרו חכמינו ז”ל שהמזיח החושן מעל האפוד בדעתו המשובשת כי אפשר לזה בלא זה לוקה בגופו להורהו דעת ותבונה כי שניהם כאחד קשורים יתאחדו יחדיו יהיו תמים.
ומעתה נאמר דפסח מרמז על השגחה ואמונה, כמבואר בטור אורח חיים סימן ת”ל שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול לפי שהיו לוקחין טלה סמל אלהיהם של המצרים וקושרין בכרעי מטתם ולא היו רשאין לומר להם דבר. ועל כך דרשו חכמינו ז”ל משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח, משכו ידיכם מעבודת אלילים כי הפסח מורה שעבודה זרה אין בו ממש וד’ לבדו הוא אלקיכם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ומצה ומרור מורים על אהבה והאחדות, מצה שעומדת בשפל ואינו מגביה עצמו כשאור שבעיסה חמץ, מורה על עניות ושפלות רוח לבלי להתגאות אחד על חברו, אשר זה מקור השלום. ומרור מורה לסבול מרירות הזמן להיות קשה לכעוס ונח לרצות לבני אדם לדונם בכל דבר לכף זכות, וזה שורש האחדות.

ומאחר שאמונה והאחדות הולכים שלובי זרוע קשורים ואחוזים זה בזה, על כן יפה עשה הלל שהיה כורך פסח מצה ומרור ביחד, לרמז על זה שהם קשורים ואחוזים, יתאחדו ולא יתפרדו וזה בלא זה אי אפשר. כן יעזרנו השם יתברך על דבר כבוד שמו, לחיות שלם עם ד’ ואנשים ויחוש לגאלנו במהרה בימינו, אמן סלה.

(מתוך הספר רבותינו שבגולה)

---

הרב יוסף חנניה ליפה נולד בשנת תרל”ה (1875) לאביו הרב אריה יהודה לייבוש אב”ד פרעמישלא ולאמו מרת יוטא בת הרב שמואל שמעלקא טויבש זצ”ל אב”ד יאס בעמח”ס חיי עולם ומצות חליצה. בשנת תרנ”ה (1895), נתמנה לרבה של ציישנוב שבגליציה.

לאחר שש שנות נישואין, בשנת תרס”ב, נפטרה אשת נעוריו מרת בריינא רעכיל ע”ה בת מרת עטיל והרב אברהם חנוך הכהן זילביגער, בהיותה בת עשרים וחמש, זמן קצר לאחר לידת בנם הבכור ישראל יקיר. אחר כך נשא את אחותה הצעירה מרת לאה. בשנת תרס”ו נפטר בנם שמואל שמעלקא ע”ה.

בתרס”ה (1905) או בתר”ע (1910), נתמנה לרבה של מונאסטרישץ שבגליציה המזרחית. בשנת תרע”ג (1913) הוציא לאור את ספרו שו”ת נחלת יוסף. בהקדמת הספר הוזכרו גם שאר ילדיו: נפתלי הירץ, הענא, אהרן משה וגיטל (אחר נולדו עוד ילדים: חנוך ויהודה). בימי מלחמת העולם הראשונה שהה בווינה, ומאמרו (המובא כאן למעלה) פורסם בספר “רבותינו שבגולה” בשנת תרע”ה (1915). בשנת תרצ”א פרסם בירחון הפרדס פלפול במסכת חולין יא.

הרב נפטר במונאסטרישץ (מונוסטאזיסק), תחת הכיבוש הסובייטי, בשנת ת”ש (1940) והובא לקבר ישראל.

מספר היהודים במונאסטרישץ בשנת 1939 התקרב ל-3000. בתקופת הכיבוש הסוביטי (1939-41) הופסקה פעילות הקהילה היהודית. עם פרוץ המלחמה בין הגרמנים והרוסים (22.6.1941) התחילו הלאומנים האוקראינים להתקיף יהודים. ההתקפות גברו לאחר שהסובייטים נטשו את העיר ב-4.7. בתאריך 13.7 הובאו לעיר מאות יהודים שגורשו מהונגריה. בהמשך הוגלו לעיר יהודים ממקומות נוספים. בחודש 10.1942 גורשו יהודי  מונאסטרישץ להשמדה במחנה המוות בלזץ.

הרבנית לאה נספתה בשואה. כן נספו בשואה בשנת 1942-43, הבנים: ישראל יקיר, הרב נפתלי הירץ וחנוך. הענא ובעלה התאבדו ב-1944 לאחר שהגרמנים גילו את מחבואם. דפי עד על שמם נכתבו על ידי אשתו של (אהרן) משה ונמצאים באתר יד ושם.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אתר הספריה היהודית הוירטואלית, הקדמת נחלת יוסף, דפי עד באתר יד ושם.

מקורות לעיון נוסף: מאורי גאליציה ג עמ’ 801. ספר מונאסטרישץ (1974) עמודים 21, 28, 29, 98, 122. פנקס הקהילות גליציה המזרחית עמ’ 310.

מספר הצפיות במאמר: 151

במדרש רבה בשלח: ויקח משה את עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר, חכם לב יקח מצות (משלי ו’) שכל ישראל עסוקין בכסף וזהב והוא היה עוסק בעצמות יוסף. ומנין היה משה יודע היכן יוסף קבור. סרח בת אשר הראה אותו. יש אומרים בנילוס היה קבור וכו’ ויש אומרים בתוך הפלטרין היה קבור, כדרך שהמלכים קבורין וכו’. והיו עצמותיו של יוסף מחזרין עמהן ארבעים שנה במדבר. אמר לו הקב”ה אתה אמרת לאחיך, אנכי אכלכל אתכם, חייך אתה נפטר ויהיו עצמותיך מחזרין ארבעים שנה במדבר, שנאמר ויהיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ואין אדם אלא יוסף, שנאמר אהל שכן באדם, ויאמר: וימאס באהל יוסף, בזכות עצמותיך הם עושים פסח קטן.

במדרש רבה שמות אשר על שם שהיו מאשרין אותו כל שומעי גאולתן וגדולתן. אמר רבי לוי לא לן אשר באכסניא מעולם וירש גבהו פלטריות, מה שלא ירש יהודה. יוסף, על שם שעתיד הקב”ה להוסיף ולגאול את ישראל מן מלכות הרשעה, כשם שגאל אותם ממצרים. דכתיב והיה ביום ההוא יוסף ד’ שנית ידו.

העולם טובע במבול של דם בכל ארבע פינות התבל תאכל אש מתלקחת ולהט החרב מהפכת ומהרסת גן עדן העולם למדבר שממה, לגיא הריגה. מיליונים חיים פורחים באביב ילדותם נגדעים באופן נורא. רבבות חיי משפחה מנוגעים עד תוך תוכם, נהרי נחלי דם שוטפים בקצף וישקו האדמה. אין קץ לאוצרות והון רכוש עבודת זיעת אפים של שנות עמל ויגיעה ההולכים לאבוד. אין מספר לעיירות גדולות וקטנות הנחרבות ונהרסות עד היסוד ואין ערך להריסה, נטישה ועזיבה בארץ. אין מלים לבטא במו השוד והשבר, לא תוכל העין לראות הצרה והצוקה, ולא האוזן לשמוע קול יללת האומללים אשר יפלו לקרבן על המזבח הקרב האיום והאכזר.

שבט של דם אדום נטוי על שמי העולם ותחת רושם פעולתו ירגז התבל ממקומו ועמודי עולם יתפלצון, החיה שבאדם קמה לתחייה בכל עוז שבבותה ותטרף טרף וכאלו הומת כל רגש אנושיות בלב העולם והאומות אשר עד כה התיימרו בתרבות והתקדמות נפלו משמי רום מצבם לעומק תהום השובבות והבערות, נסוגו אחור בצעדי עקרב. הלאומים היותר מקולטרים, פטרוני החירות ולוחמי החופש, נתנו יד לממלכת האכזריה החשכה הבועטת ברגל גסה כל מושג של חופש וחירות ללחום נגד הצדק והיושר בתכסיס מגואל ונבזה. אור הבריטים והצרפתים וחשך הרוסים משתמשם בערבוביא לכסות פני תבל בערות, עריצות ואכזריות.

ביחוד נגעה המלחמה האיומה את חיי עמנו כי המדרש הזה עלה בידנו מן הגולה, שכל מקום שנאמר ויהי אינה אלא צרה. והגלות הארוך בכל המון מאורעיו, לימד אותנו לדעת כי כל מקום וכל זמן שיעשה בו תהפוכה מדינית, אינה אלא צרה וצוקה לעם היהודי. הננו השעיר העזאזל. ואין זה הפרזה יתירה אם נאמר כי גם המלחמה הנכוחית נגעה בנו, אפשר בלי משים, יותר מכל העמים הלוחמים. וידוע למדי אשר עבר על החלק היותר גדול מעמנו, אשר הקרב ירעש בכל עוזו על ארצות משכנו.

מבטו של עולמנו החודר ודוקר לתוך עמקי כוחות הטבע היותר נטמרים ונעלמים, המגלה מצפוני התולדה היותר נסתרים, רגילה היא בדורנו לעבור בסקירה קלה ושטחית על כל הנעשה בחיים המדיניים. רוח האדם היורד לתוך מחשכי הטבע וצולל לעומק רזי הבריאה, לא תעמול למצוא עלה בנוגע לתהלוכות המדינות. מעת שנסתום החזון, רגילים אנחנו להביט על כל תהפוכה מדינית כעל דבר במרוץ טבעי בסבה טבעית. רואים אנחנו כוחה של אומה בזיונה ותכסיסה הנבחר, שוכחים אנחנו כי הממליך מלכים המשגיא לגויים והמשפיל לאומים, שופט גויים וממלכות ומעבירם תחת שבט משפטו להענישם או לגמול להם שכר. מי יגלה עפר מעיניכם נביאי וחוזי יה, ותטפו מלים לממלכות ארץ ויושבי תבל ותרבו תוכחות ללאומים ליישא משא וחזיון ליושבי כיסאות אוחזי שרביט!

גם אנחנו בני עם עתיק יומין אשר האמונה אומנת לנו ותורה דעת אותנו כי אין מקרה ורצון משולח מושלת בתבל, כי אם יד ה’ עושה כל. גם אנחנו טבענו ביוֶן מצולית ההרגל לשפוט על כל דבר ממצב טבעי’ ותחת לחדור לתוך עומק רזי סדר ממשלת יד ההשגחה להוציא תוצאות כבדי ערך נצחיים הנוגעים לחיינו בתור עם ישראל, עוברים אנחנו בהעברה שטחית וקלה ומוצאים תוצאות פחותי ערך, ל(נ)גע(י)ם הדומים לאותם של העולם.

לא כן הורה אותנו משה אב החוזים עליו השלום ויקח משה את עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר “חכם לב יקח מצות”, שכל ישראל עסוקין בכסף וזהב והוא היה עסוק בעצמות יוסף. העם אשר עמד על מצב נמוך וראו בגאולתם תכלית רגעי, זמני, בצאתם משעבוד הגוף לחירות הגֵו, שאפו לרכוש להם רכוש גופני, כסף וזהב, ומשה היה עוסק לרכוש רכוש קיים, נצחי, הוא היה עוסק לטבוע בעמו עצמיותו ותכניותיו של יוסף היקרים. ומנין היה משה יודע היכן יוסף קבור, איך ידע משה מקום משכן עצמיותו ואישותו של יוסף האמיתיים? איך ידע להוציא מכל המון תכנותיו, את התכונות היותר יקרות המסמנים את עיקר עצמיותו אשר בם הצטיין, והראויה להיות לנס עמו ?סרח בת אשר הראה אותו, כמאמר המדרש: אשר שהיה מאושר, שלא לן באכסניא מעולם. והוא סמל “האשר” והצלחה, כי הגאולה האמיתית, היא סרח העודף של אושר והצלחה (ל)נפשות. ובת אשר, זאת מתנת אלקים אל האדם, הראתה לו למשה קבורתו, מקום משכן כבוד יוסף הרוחני!

יש אומרים בנילוס היה קבור ויש אומרים בפלטרין של מלכים, כדרך שהמלכים קבורים, בין המון אבנים טובות ומרגליות המזהירים ומבריקים בנזר תפארת ראש יוסף התנוצצו לתפארה שתי אבני חן מקסימי עין, והם שתי מדות נעלות מפיצות זהר וברק. מרהיב עין רואה, האחת היא המדה היקרה של אושר הנפש, שלא להכניע נפשו מפני פגעי הזמן, להחזיק מעמד אף ברוח היותר חזק המנשב בשטף קצף לשבור ספינתו של האדם על ים חייתו, שלא להתייאש אף ברגע היותר נורא ושלא לאבד את שויון נפשו, ולמצוא את עצמו מאושר ןמוצלח אף בעת בוא עליו צרה וצוקה היותר איומה. לבטוח בד’ ולקוות כי רבים טבעו בבוא עליהם סופה וסערה באשר לא החזיקו מעמד להחזיק בתורן ספינתם בעת אשר היתה קרובה ישועתם לבוא, ומי שטבעה ספינתו ונשברה בין גלי ים סוער לא יאמר נואש, ובדף שבור לחזק בכל עוזו (ו)יניע ראשו לכל גל וגל אשר תעבור עליו, עד כי יגיע לנמל כרבי עקיבא ורבי מאיר. וביתר עוז הצטיין יוסף במדה זאת, כי לעג לפגעי זמנו וכל גלי הים אשר רעשו נגדו הניע ראשו והניח המים האדירים לעבור עליו ועל נהר חיותו הארוך היוצא מגן עדן בית אביו עד תהום ושאול בית-סהר מצרים החזיק ספינתו הטורפת בין המון גלים רועשים וזועפים, הפוערים פיהם לבלעו, ולכל גל וגל נענע ראשו, קבל הכל בשתיקה, לא הרהר אחר השגחה, לא עקם שפתותיו להתאונן על רוע סדר ממשלת יד ד’ ותמיד היה מאושל ומוצלח, אף ברגע היותר מר, “ויהי בבית אדוניו המצרי’,’ “ויהי בבית הסהר” וד’ עמו. ראה תמיד מעשי ד’ לנגד עיניו ובטח בו כי לטובתו ואשרו הכל. וזה “בנילוס היה קבור“, המדה היקרה הזאת אשר הצילתו מכל רע, יסודתה “בנילוס”, בנהר החיים שלא התירא מנהר הסואן עליו בשאון גליו, לא נמוג לבו ואמיץ לא רפה, כמאמר המדרש: ויאמר ישראל רב, רב כחו של יוסף, שכמה צרות הגיעהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני, שחטאתי שאמרתי נסתרה דרכי.

המדה השניה, אבן טוב ומרגליות נאה, היא שלא נקסם מזהר וברק הצלחתו המעוור עיני קצרי ראות, והתהפוכה הפתאומית “מבור חשוך” לכסא מלכות, לא פעלה על נפשו השתנות גדולה, והפסיעה הגסה “מעבד למלך”, לא נטלה אף אחד מששים ממאור עיניו, כי אהדרי ליה בקדושת טהר רוחו, לא גבה לבו ולא זחה דעתו עליו ולא שכח העבר. ויקרא את בניו על שם המאורע, כי הפרני אלקים בארץ עניי ונשני כל עמלי, להעביר נגד עיניו תמיד את העבר ועל ידי זה לא נטר שנאה לאחיו והבטיחם לכלכלם ונחמם, כי ראה השגחת ה’ לטובה בכל הרעה של העבר. וזה ויש אומרים  שהיה קבור בפלטרין של מלכים. יוסף העקרי, נס עמו, היה קבור בפלטרין של מלכים. גדולתו ומצבו בתור מלך לא פעל על נפשו לרעה. לא רם לבבו מאחיו ולא סר ממצות ד’. זאת התורה היתה כתובה על לוח לבו ויקרא בה כל ימי חייו.

ובמצווה זאת עסק משה עת צאת ישראל ממצרים: (א) לטעת בם התכונות ומדות היקרות האלו, והוא הרכוש הגדול אשר יצא בו, צידה רוחנית על דרכם הארוכה במדבר שממה, ארץ ציה, באין מזון ומחיה, סם חיים לפגעי הזמן הנשקפת להם על דרכם הסבוכה בתלאות והרפתקאות, שלא להרהר אחר מעשי ד’, שלא לעקם שפתים לקרוא תגר על רוע המצב, שלא לאבד שוו משקל הנפש, להחזיק מעמד ושלא להניח המשוט מתוך ידו בין גלי ים הזמן הזועפים, לבטוח בד’ ולקוות לטוב. (ב) לנטוע שורק נחמד מכרמו של יוסף על תלמי לב עמו, שלא להעוור עינם מתהפוכה פתאומית בצאתם מאפילה השעבוד לאור גדול של החירות, שלא להיקסם מזוהר וברק החיים החרותיים לשכוח העבר, שלא יגבה לבם ורוחם להשמין, להעבות ולשכוח ד’.

ולתכלית זה ציווה ד’ לעשות את חג הפסח, לאכול בו פסח מצה ומרור, לחוג את חג בהלל והודאה בצאתם משעבוד לגאולה, מאפלה לאור גדול. וכדי להעביר תמיד נגד עינינו שני אלו מדות יוסף, רמז לנו בעשיית הפסח צלי אש, ראשו על כרעיו ושלא לשבור עצם בו. והוא רמז על אמוץ הרוח, כי נעבור באש ולא נכווה, ונחלוף במים בים סוער ולא נטבע. כי הנני מניעים ראש עד כי יעברו הגלים הזועפים בהרכינו את ראשנו עד הכרעים, “ראשו על כרעיו”. והננו יוצאים שלמים ותמים בלי שבירת עצם, בלי שבירת הרוח, “ועצם לא תשברו בו”. ומכל המכות ומהלומות הנופלים על גֵו אומתינו, מתערים אנחנו כהדין תרנגולתא דמתנערו מעפרא. וציוונו לאכול גם מצות ומרורים שלא להעוויר עינינו מזוהר וברק החירות ומתהפוכה פתאומית, לשכוח העבר, העוני ושפל המצב הקדום.

וד’ הולך לפניהם בעמוד ענן יומם, בעת זריחת שמש הצלחתם הוא מענין ומחשיך שמי עולמם, ובעמוד אש לילה, בליל החשכה מצבם, הוא מאיר להם בהצלחה ואושר ללכת בדרך חייתם יומם ולילה. על כן לא ימיש האדם מנגד עיניו עמוד הענן יומם ועמוד אש לילה, בעת חשכת מצבו לא יאמר נואש לישועתו ובעת אשרו והצלחתו אל יתיאש מן הפורענות.

וזה שאמר ד’ ליוסף כי עצמותיו יהיו מחזרין עמהן במדבר והאנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, “זה יוסף” ולא לקחו “מעצמותיו” עמהם, ולא הלכו בדרכיו להחזיק מעמד לנענע ראש לגלי הצרות והתמרמרו על רוע מצבם בהלינם על ד’ בקברות התאוה ובמי מריבה, לא עשו הפסח ולא קיימו המכוון מעשיית הפסח, הרומז על האמור. וצוהו לעשות פסח שני, להתרגל שנית באלו המדות ולהשריש בלבם שנית מדות יוסף.

גם אנחנו היום עלינו להוציא תוצאות כבדי ערך מהמלחמה הרועשת סביבותינו. אל לנו להתיאש ואף כי ספינותינו טורפת בים סוער וזועף בין גלי דם ואש, אל לנו להניח המשוט מידנו. עלינו לעסוק בעצמיות של יוסף. ואף כי אין קץ לגודל הצרה אשר באה עלינו, אשר אין ערך לה ואין דמיון בכל הגלות מעת שנחרבה ארצינו, ומסעי הצלב כאין ואפס נחשב לה לנגד ההרוס והחרבה, המוצאת אותנו, אל לנו לעשוק בכסף וזהב, לבכות על הון ורכוש שנאבד לאלפים ורבבות. עלינו להזדיין באמיצת הרוח בתקווה ובטחון בעבר ועתיד שלנו, כי כל כלי יוצר עלינו לא יוצלח, לזכור כי עם עולם הננו, העם אשר למרות כל הרדיפות והגלות בכל דור ודור קיימים הננו עד הגלות האחרון הזה, כי היהודי הנצחי הננו אשר תקהה כל ברזל נגדנו. באנו באש ובמים והננו יוצאים שלימים ותמים בלי שבירת עצם, בלי שבירת הרוח. והמלחמה האחרונה הזאת היא טבעת האחרונה בשרש(ר)ת גליותינו, אשר נענדה על צווארנו בגאוה ובגודל לבב:

הנני העם האחד הקיים ועומד מיום היותו לגוי עד עתה, כצור וסלע חזק בתוך ים סוער וזועף! התקופות היותר נוראות והזמנים היותר מרים, לא גברה עלילו יחבֵל עול הזמן מפני שומן קיומנו! ועצמות יוסף פעלו עלנו להתקיים ולקוות לעתיד, כי עתיד הקב”ה להוסיף ולגאול את ישראל מן מלכות הרשעה, כשם שגאל אותם ממצרים, ונחיה לעולם עד בוא גאולתינו ופדות נפשינו, עד בוא נבואת החוזה, וכתתו העמים חרבותם לאתים והדעת כמים לים מכסים והגאולה תהיה שלימה. אמן!

(הרב אליעזר לייטער הי”ד אב”ד טרמבוולא, מתוך הספר רבותינו שבגולה)

—

הספר רבותינו שבגולה חלק ראשון, יצא לאור בימי מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע”ה (1915) בפרסבורג (ברטיסלבה) ע”י הרב נתן נטע בן יחיאל מיכל לייטער ז”ל. “והוא קובץ מאמרים דרושיים וספרותיים פרי עט גדולי רבני גליציא ובוקווינא המתגוררים בגלותם לסבת המלחמה בעיר המלוכה וויען, המבוארים את יחס המלחמה אל היהדות”. הספר זכה להסכמות הרב אברהם מנחם הלוי שטיינברג אב”ד בראדי, הרב מאיר אראק אב”ד בוטשאטש, הרב פינחס הלוי איש הורוויץ אב”ד בראדשין והרב ישעיהו פירסט רב עדת ישראל שיפפ שוהל בווינה. הספר מונה את שמות הרבנים שנמלטו מהכיבוש הרוסי וגלו כפליטים לווינה בעקבות המלחמה. קובץ מאמרי הרבנים הגולים בספר זה, עוסק בדרכה של היהדות לנוכח נוראות המלחמה והתפוררות הקהילות, ומעודד את העם להחזיק מעמד חרף סערות הזמן ונוראותיו.

רבים מהכותבים המופיעים בספר זה – נספו בשואה, כפי שמופיע בספרו של הרב משה לייטר ניב והגות (1956). בפרק דמעה יתומה, כותב המחבר אודות אחיו, הרב נתן נטע לייטר זצ”ל, עורך הספר “רבותינו שבגולה”. וכך הוא כותב:

בשנת תרע”ה הוציא לאור בוינא קובץ חידושי תורה בשם “רבותינו שבגולה” והגאונים רמ”מ שטיינברג ורבי מאיר אריק אבד”ק בוטשטאש־טרנוב הסכימו עליו ושבחוהו ואת מעשיו. הגאון רמ”ם שטיינברג ז”ל כתב: “בא לפני הבחור הרב החריף ובקי מופלא ומופלג נתן נטע לייטער בהרב הגאבד”ק דוניוב , . . והוא קונטרס נחמד”. וגם הגאון רבי מאיר אראק ז”ל כתב והעיד על “החריף ובקי ענף עץ אבות כמר נתן נטע לייטער נ”י מאושר חילו כי נטה שכמו לסבול עול תורה”.

והשתתפו בקובץ־תורתו מלבד הגאונים הנ”ל גם הרבנים הגאונים מהר”ן וויידנפלד אבד”ק דאמבראווא זק”ל ויבדל לחיים רבי משולם ראטה אבד”ק הורוסטקוב וטשרנוביץ וכעת מגאוני ירושלים שליט”א, רבי יוסף חנניא ליפא מייזלש אבד”ק מונסטרזיסקא, רבי נתן נטע לייטר ראבד”ק לבוב זק”ל שארנו, בן ציון כ”ץ אבד”ק בארשטשוב־טשרנוביץ, רבי אליעזר לייטער אבד”ק טרמבובלא זק”ל, רבי ב. שטיינברג אבד”ק טלומאטש, רבי אליעזר מישעל אבד”ק טורקא, רבי שמעיה שטיינברג אבד”ק פרעמישלאן, רבי מאיר מאירזון ראבד”ק וינא, רבי משה קראמר רב בוינא, רבי מאשל שמלקיש מקראקא בן אחיו של הגאון ר’ יצחק שמלקיש אבד”ק לבוב, רבי חיים נחום הלברשטם אבד”ק מאשציסקה, רבי ישכר דוב באב”ד אבד”ק בוסקא, רבי מאיר קלוגר אבד”ק קראקאוויץ, רבי גרשון האגר אבד”ק טויסט, רבי מיכאל הלוי איש הורוויץ, קראקא, רבי משה הלוי איש הורוויץ בנו של הגאון ר’ אריה ליב ז”ל איש הורוויץ אבד”ק קראקא, רבי משה נחום לייטער אבד”ק זבלוב והגאון זאב לייטר אבד”ק פיטסבורג שליט”א, ורבי שלמה הערץ סטרי”א. ובראש הקובץ נדפס המאמר “בין תקוה ויאוש” פרי עטו של הכותב הטורים האלה.

בכוונה מיוחדת קראתי את הרבנים המשתתפים בשמותיהם, כי מלבד שלשה, יחיו לאורך ימים טובים, הרי כולם שבקו חיים לכל חי. מי במטתו ומי שנרצח ונשרף בידי הנאצים הארורים ולא נשאר מהם כל זכר, מלבד אלה מהגאונים שזכו שיתפרסמו ספריהם והיו למקור לא אכזב לכל רב וצורב.

 

מספר הצפיות במאמר: 236

ואחרי שהראיתי לדעת תכונת עם הישראלי, שאפילו הריקנים שבהם, הפושעים והאפקורסים מלאים עוז ותעצומות למסור נפשם על קדושתו יתברך, נבוא לסיים המכלתא שהתחלנו. ונחזור עוד הפעם לדקדק במקרא של תשובת הרשע, והיה כי יאמרו אליכם וגו’ ואמרתם זבח פסח הוא לד’. ויש לדקדק למה לא כתב ואמרתם אליו, וכמו שכתוב בתשובת שארי הבנים, והגדת לבנך. ונראה לי שתשובה הזאת אינה באמת להבנים השואלים, כי אם לנו לעצמנו. והוא כאשר יפול לבנו מרוב יאוש, בראותינו במצב הצעירים שילכו מדחי אל דחי בדחית התורה, ואין דבר שיעצור את שרירות לבם הרע ובמצב כזה הלא יש לחוש כי עתידה תורה שתשתכח מישראל חלילה, כי בניהם אחריהם הלא ירבו עוד להרע יותר. ולכן במצב נורא כזה עלינו לאמר לעצמינו ולהתנחם במה שנתבונן כי שלהם גדול משלנו. דהנה הנפש החיים כתב שהלמוד על מנת שיהיה לו חלק לעולם הבא אין זה נחשב ללימוד לשמה, כי אם לשם עצמו. דמפני שהוא מאמין בגודל שכר התורה לעולם הבא, משום הכי בוחר הוא ללמוד. ונמצא שאינו עובד בזה להקב”ה, כי אם את עצמו. לימוד לשמה נחשב כשאינו מצפה לתשלום גמול בעולם הבא בעד למודו. ומעתה לכו נא ונתבונן, קדוש השם של מי גדול, שלנו או של בנינו. ידענו למדי את כחו הגדול שנמצא בעם הישראלי, לשלוף צווארו נגד חרב הצר הבא לצרור ולגזול את דתו מאתו. וקורותינו מלא מספורים נפלאים כאלו, שכמו בחלילים רצנו לקראת המות בכל שעות השמד. אבל האם נוכל לחשוב זה לעבודה תמה לשמה. הנני מסופק הרבה, כי מפני שאבותינו היו מאמינים גדולים בשכר ועונש הנצחי ובהשארת הנפש, לכן כשרצו לזכות בשכר הצפון למקדשי שם שמים ברבים, ולזכות בכתרה של תורה, קיבלו עליהם באהבה דין שמים כדי להגיע להשכר הנפלא. ואם כי זהו קרבן גדול מצדם להקריב חייהם וחיי בניהם על מזבח אהבת ה’, אבל אין זה קרבן “לד’“, כי אם לעצמו. מה שאין כן הרשעים והאפקורסים שאינם מאמינים בתורה ובהשארת הנפש ובשכר ועונש, ואפילו הכי מסרו נפשם על קדושת השם. הרי הוא קרבן “לד’“.

והיינו מה שאמר הכתוב והיה כי יאמרו בניכם מה העבודה וגו’, שזו שאלת הרשע. ויפול לבבכם בשעה שתשמעו שאלות כאלו. איעצכם “ואמרתם”, לעצמכם תאמרו, זבח פסח הוא “לד’“, דאף על גב שהיו אפקורסים ולא שמעו למצוות משה רבינו עליו השלום, ואפילו הכי על נקודה העיקרית שהוא שחיטת הפסח, מסרו נפשם גם הם. וגם הם שחטו הפסח. הרי פסח שלהם הוא לשמה ממש, אחרי שאינם מצפים לתשלום שכר, שאינם מאמינים בזה. לא כן הפסח של הצדיקים, יוכל היות שאינו פסח לד’ כי אם לעצמו.

והתבוננות כזה נמצא בכל דור, אם רואים אנו את זקנינו וחכמינו סובלים על שם ישראל, לא יגדל המופת כל כך. כי מפני שמאמינים הם בתורה ובשכר ועונש, אין רצונם להחליף עולם קיים בעולם עובר. אבל צעירנו שאינם מאמינים בשום דבר, ואם היו רוצים להמיר פ”ס הישראלי היו נגאלים כרגע מכל צרותיהם, ואפילו הכי נכונים הם לסבול כל צרות קשות וגזירות רעות, ולא יחליפו ולא ימירו תעודה הישראלית בנכרית, הרי מסירת נפש שלהם גדול משלנו.

והיינו מה שאמר המכלתא והיה כי יאמרו וגו’ בשורה רעה נתבשרו ישראל, שעתידה תורה להשתכח, כי בריבוי בנים כחשים השואלים שאלות כאלו, בלתי ספק שעתידה תורה להשתכח חלילה. ועל זה בא היש אומרים כי בשורה טובה נתבשרו שעתידים להיות להם בנים, שאפילו במצב כזה, כפירה ואפקורסות, אפילו הכי בנים הם לעם הישראלי ואינם ממירים עמם בעם אחר. הרי בטוחים אנו על כל פנים שיהיו לנו בנים. ובלא הבשורה הזאת חשבנו כי אם יגיעו למצב נורא כזה לשאול שאלת הרשע, יצאון לגמרי מדת הישראלי להמיר עמם בעם אחר, אבל לאחר שתבשר התורה כי גם במצב כזה לא ימירו עמם באחר, הרי בטוחים אנו בבנים ובני בנים ובקיום עם הישראלי לנצח. וזהו מה שיש לומר בבאר המכילתא הזה.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק א, הרב אהרן וואלקין הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 31

השאלה השלישית, אם במצב שפל כזה אפשר לקוות עוד על הרמת קרן ישראל, נוכל להשיב: הן, אפשר ואפשר. ודווקא ממצב כזה תצמח ישועתנו. ויבואר בהקדים מאמר חז”ל (חולין דף מ”ו) ההוא פולמוסא דאתו לפומבדיתא, ערקו רבה ורב יוסף. פגע בהו ר’ זירא, אמר להו, ערוקאי כזית שאמרו במקום מרה. ופירש רש”י, ערוקאי גמירי מנאי הא מילתא כזית שאמרו במקום מרה יהא. ומאוד יפלא מה ראה ר’ זירא להורם הלכה זו בשעה שהם בורחים מחמת אויב. הלא ההלכה נחוצה ביותר למי שיושב שלו ושאנן, ולא לבורחים ומסתתרים. גם למה קרא אותם בכינוי ערוקאי בשעה שבא ללמד להם דין זה.

והבאור בזה על פי מה שאמרו בפרק שירה, שבולת שעורים אומרת תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה’ ישפוך שיחו. וכתבתי לקמן בדרוש “חנוך לנער” בשם הכנ”ר, דטבע השעורה משונה מטבע שארי השבלים, דגן חטה, שהגרעין קבור בתוך השבולת ממש מוקפת בכמה מיני לבושים, והשעורה תקועה ערומה וכל הגרעין נמצא חוץ לשבולת. וזה בא ללמדנו שאין מעצור לד’ להושיע אף בלא סבה טבעית כלל. ואדרבה, במקום שאין סבה על מה להשען ונשען הוא רק על רחמי שמים, אז קרוב ד’ לנשברי לב להושיעם מכל צרה. וזהן מה שאמרה השעורה, תפלה לעני. כלומר במצב כמוני שהנני עני ומחוסר כל סבה טבעית, הנני מתעטף ומתפלל לד’ ולפניו אשפוך שיחי, והלמוד הזה לעינים הוא לנו בכל הצרות. בצאתנו ממצרים צוה הקב”ה להקריב קרבן עומר מן השעורים, וכן בימי גדעון והנה צליל לחם “שעורים”. וגם בגזירת המן למד מרדכי פרשת העומר כמבואר במדרש רבה, והכל ללמד שלא יתרפה האדם ביום צרתו, כשהוא משולל משום הצלה טבעית. כי אדרבה בשעה שנעדר כל תקוה ומחוסר כל סבה, אז רק אז ישועתו קרובה לבוא. וכמו שאמר החכם, אל תתהדר אדם גביר, כי אחרי דרגא יבוא תביר. אדם עצבי אל תאנח, כי אחרי טרחא יבוא תמיד אתנח.

והלמוד הזה רמז ר’ זירא לרבה ורב יוסף, כי אחרי שמצאם במצב נורא מאוד, שברחו מפחד הפולמוסא נודדים וערומים כיום היוולדם, בא לנחמם ולחזק לבבם שלא יתיאשו מרוב צרות, כי הרעה והפורעניות הם סבות והכנה אל הטובה הקרובה לבוא. כי כזית הכבד שממנה מקור חיותה, בעינן דוקא במקום מרה, הרי שבמקום המר ביותר שם הוא מקור החיות. ומלמדנו לדעת כי כל הרעות והצרות מה שהם מרים ביותר, יצמח מהם הטוב והחיות. וזהו מה שאמר להם “ערוקאי” אל יפול לבבכם בצר לכם עתה. כי “כזית שאמרו במקום מרה”, ובמקור המר שם הוא עיקר החיות. קצת מן הביאור הזה ראיתי באיזה ספר.

וכן הוא בכלל עם הישראלי, אחרי שיאכלו תמיד מרור ריש ולענה, ומשוללים מכל סבה טבעית, מזה גופא יצמח ישועתם. כי קרוב ה’ לנשברי לב. וזה מה שאמר שלמה בדרך השלישי, דרך אניה בלב ים, פירוש אל תתפלא מאיזה מקור אפשר לצמוח קרן ישועת ישראל. ובא לבאר, מפני שעם הזה הם תמיד כאניה בלב ים, שאין ביסוס לקיומה. תהום מלמטה, ורוחות סוערות וזועפות מכל צד. ושמזה הטעם אמרו חז”ל, הספנים רובם צדיקים, כי מפני שהם מחוסרים כל סבה טבעית ותמיד שורים הם בסכנה, ואין להם להשען כי אם על אביהם שבשמים. כן נמי עם הישראלי, שהם תמיד כאניה בלב ים. משום הכי נשבר לבם בקרבם ובוטחים על ישועתו יתברך אשר ישועתו עד ארגיעה.

ובא המדרש לציין ולבאר הדרך הזה באומרו “מרור” כלומר שעם הזה אכלו מרור הרבה והשביעונו במרורים, ובמקום המר שם הוא עיקר החיות, עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק א, הרב אהרן וואלקין הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 56

השאלה השניה, איך תוכל להתקיים האומה הישראלית באויר מחניק כזה, אשר כל צינורות הפרנסה נסתמו לפניהם. יבואר לנו בביאור המאמר השני, דהנה בדברי ימי קדם יסופר קורות העם השפארטני מעמי היונים, אשר החינוך הלאומי שלהם לפי חוקי מחוקקם “ליקורג” היה בנוי על יסוד תועלת של הרגל הגוף מנוער לכל תלאה, אשר לתכלית זאת חנכו ילדיהם עוד מימי ילדותם בבתי חנוך כללי בחיי צער בשלילת כל תנאי העדן ותפנוק, בהתרגלם לישן תמיד על הארץ על מצע קשה של מחצלת קנים, לאכול פת במלח, ולשתות מים רק לצמאם. ותוצאות החנוך הזה היה כי היו לגבורי ואמיצי כח אשר שחקו לכל פיד ופגע, וכהולך בחליל רצו לקראת המות בחרפם נפשם על שדה קרב, וחמשה מהם מאה ירדופו. דאחרי שהורגלו לכל רע ולא ירגישו שום מחסור, ממילא לא יוכל מצבם להיות נהרס לעולם.

ודוגמא לזה הלא תמצא במצב הנחש, הן אמנם מצד אחד נתקלל הנחש, שבכל מה שהוא טועם ואוכל אינו טועם אלא טעם עפר. אבל זהו גופא הברכה שלו, שזו הוא סבה שמזונותיו יהיו מצויות, ובכל האופנים והמקרים שהוא נמצא, לא יחסר לחמו. מה שאין כן בכל החיות והברואים שצריכים מעדנים לנפשם. זה נצרך לדם, וזה לבשר, לכן לא בכל מקום ולא בכל שעה ימצאו בנקל מן המוכן לפניהם מה שנצרך להם. אבל הנחש שלא הורגל כי אם לעפר, ועפר לא יחסר לו בכל מקום, וכמאמר חז”ל (יומא דף ע”ה) קלל הנחש, עולה לגג מזונותיו עמו.

והנה בחינוך כזה נתחנכו עם הישראלי עוד מראשית היותם לגוי. דהגע עצמך, איש עובר אורח יכון צידו לדרך. ואף אם יעבור במקום ישוב, מקום שאכסניות ומזונות מצויות, בכל זאת אין אדם נוסע בלא צידה לדרך. כל שכן איש ההולך למדבר ובימים מקום שאי אפשר להשיג שם מזונות, כמה מן ההכנות יעשה טרם ישים לדרך פעמיו. וכל זאת הוא כשאינו הולך כי אם יחידי. וכל שכן כשמשפחה שלימה עם נשים וטף צריכים לנסוע דרך ימים ומדברות, שאז אין קץ לרוב ההכנות שיעשו. ובכל זאת כשיצאו ממצרים עם רב ששים רבוא גברים לבד נשים וטף, נצטוו לצאת כרגע בלי שום הכנה, בלי שום מזונות אפילו פת לחם, רק משארותם צרורות על שכמם. וכל זה בכדי לחנכם ולהרגילם לכל המצבים ומקרים רעים. וחינוך הזה היא שעמדה להם לישראל שמצבם הכלכלי (עקאנימישער צושטאנד) לא נהרס גם בימי החושך בימי הביניים, אשר שכו את דרכם בסירים וגדרו בעדם בחומת הגעהטא ותחום המושב. ולמרות המצוקות והמועקות אשר שמו במתניו לשבור מטה לחמו, בנעול לפניו שערי הכלכלה, עוד מצא נתיבותיו בחיים, ועוד היו כאלה אשר עלו במעלות העושר. דאחרי אשר יכולים הם להתרגל לכל רע, משום הכי כל מקום שעולים מזונותיהם עמהם.

וזהו מה שאמר שלמה דרך השני שנפלא ממנו, הוא דרך נחש עלי צור. דהנחש ימצא מזונו גם על הצור וצחיח סלע. וכל זה הוא משום שעפר לחמו. כן נמי דרך העם הזה, מזונותיהם גם בצחיח סלע, משום שהורגלו לכל רע, גם לישב בגעהטא וכדומה לא היה קשה לפניהם. וכדוגמא חיה לתכונת הישראלי בזה, מציין המדרש “מצה”. עם שלם שפעל בעצמו לצאת למדבר בלי שום צידה לדרך, כי אם במעט מצה לא אפויה הצרורה בשמלתו. לפני עם כזה אין שום עצה ותחבולה לסתום בפניהם צינורות הפרנסה ולסוגרם בתחום היותר צר, כי גם באויר מחניק כזה ימצאו בנקל פרנסתם עד שלבסוף יעלו מעלה ראש. ובזה נפתר השאלה השניה.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק א,  הרב אהרן וואלקין הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 66

אלו הן השלשה שאלות שנלאו כל חכמי חדה לפותרן, ואמנם את אשר לא מצאו החוקרים בחקירתם והחכמים בחכמתם, מצאו ח”זל ברוח קדשם להביננו לדעת סוד הפתרון באלו השלשה דברים: פסח מצה ומרור.

דהנה על השאלה ראשונה איך אפשר לאחד שתי הקצוות ההפוכות, פתרונה כן הוא. הישראלי נכון הוא להקריב גופו ומאודו וכל אשר לו בעד קדושת דתו. ובאם אך ידע שבפעולה הזאת מאבד הוא את דתו, אז כל מחיר לא ישוה לו. ומה שנראה מצד אחר שמוכר הוא את כל התורה בעד הנאה קלה, ובריווח הנאה כל דהוא יתן כפר אחת מיסודי התורה, היינו משום שהוא אינו מאמין שבעבירה כזאת וכזאת יאבד את דתו ויצא מכלל הישראלי. וכסבור הוא שאינו מוכר כלום. דטבע הישראלי שאיננו מן הפתאים המאמינים לכל דבר. וגם על רבניו וחכמיו יעביר שבט הבקורת, ולבד שבכל מצוות דרבנן ימצא עילה ותואנה למה לא ישרון בעיניו, אלא שגם יעיז פניו לבקר את תורתינו הכתובה, פותח בחוקים ומסיים גם במשפטים ובמצוות השכליות. וסוף סוף לדעתו הוא יורה היתר בנפשו, שבהעברת מצוה או עבירה זו אינו עוקר את יסוד היהדות בזה, ולכן מהנקל לפניו לבטלה. אבל אילו ידע האמת, שבעשיית עבירה זאת הוא עוקר ומהרס יסוד כל התורה, ומומר הוא לכל התורה ואין לו עוד חלק ונחלה באמונת ישראל, לא היה עושה כזה בעד כל חללי דעלמא. וקורות דברי ימינו מלא מספורים ודוגמאות כאלו, שבכל תנועה דתית, שקמו לעבור על אחת מכל מצוות ה’ לא היה זה בדרך להכעיס, לידע את רבונם ומתכוונים למרוד כנגדו, אלא משום שרוח שטות ואפיקורסות נכנס בהם, לחשוב תועה שאין זה עבירה. מתחלה באו בטרוניא על כל המצוות דרבנן, ואחר כך על מצוות החוקית שבתורה גופא. עד שנימא מצאו לפי דעתם הכוזבת גם במצוות השכליות.

ואם אספרה כמו כל המקרים הללו, לא יכילום הגליון, לכן בוא “עמדי” “ואחוך” טענת הרשע הראשון. הוא הרשע שבהגדה אבי אבות כל הטומאות והרשעות, ותמצא כי כדברי כן הוא. התמכר לכל תועבה רק משום שלדעתו האפיקורסית לא מצא בה שום תועבה, אבל בדבר שהכיר גם הוא שזהו יסוד היהדות ונקודה העיקרית, הקריב נפשו גם הוא על זה.

• דהנה בתשובת הרשע על שאלתו מה העבודה לכם, כתוב בתורה, ואמרתם זבח פסח הוא לד’ אשר פסח על בתי בני ישראל ואת בתינו הציל. כפל לשון יש כאן “אשר פסח על בתי בני ישראל” והדר אמר שנית “ואת בתינו הציל”.
• ועוד קשה, דמתחלה אמר אשר “פסח” דלשון זה משמע שהמשחית פסח לגמרי ולא נכנס כלל לתוך בתי ישראל, וכפשטות הכתוב וראה את הדם על המשקוף ופסח וגו’ ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם. דמשמע להדיא שלא בא כלל לבית ישראל, ואילו בסוף אמר ואת בתינו “הציל”, דבמקום שיש מצילין יש דרוסה, ולשון זה משמע דהמשחית נכנס גם לתוך בתי ישראל אלא שהקב”ה הצילם מידו.
• וגם עוד דייקו המפרשים, איזה צורך היה אז שיבואו שניהם גם ה’ גם המשחית.

והנראה לי בזה, דהנה עיקר מצוות קרבן פסח, והכוונה וטעם העיקרי שבמצווה זאת הוא משום שכל ישראל היו אז עובדי עבודה זרה גם הם, וכמו שאמרו חז”ל על הפסוק גוי מקרב גוי, הללו עובדי עבודה זרה יהללו עובדי עבודה זרה. וכאשר רצה הקב”ה להכשירם לקבלת עול מלכות שמים וקבלת התורה, ואין קדושה חלה על מקום טומאה, בהכרח היה שמתחלה ימשכו את עצמם מן עבודה זרה, ויעקרו מלבבם כל העקמומיות שהיה בלבם שמץ עבודה זרה. לתכלית זה ציווה הקב”ה לשחוט את השה, סמל העבודה זרה שעבדו שם. זה היה הנקודה העיקרית בכוונת שחיטת הפסח, להראות לכל בגלוי בביטול דעבודה זרה, ובמשאת נפש על כבוד קדושתו יתברך. ועוד היה בזה מצוות פרטיות, כגון לזרוק הדם על המשקיף ועל המזוזות, ולא תאכלו ממנו נא וכדומה. והנה בני ישראל הכשרים שבהם, קיימו כל פרטי המצוות האמורים בקרבן פסח, הכל כאשר צוה משה, אכן הרשעים והאפיקורסים, אם כי בעיקר הכוונה של שחיטת קרבן פסח, היינו למסור נפשם על קדושת השם ולעקור העבודה זרה מלבם, נכונים היו לעשותם ולקיימם ביתרון הכשר, באשר זהו האידיאל העיקרי שלהם, לאחר שהכירו במציאות הבורא יתברך, אבל בפרטי המצוות לא האמינו וחשבו לומר, כי בשביל שיאכלו ממנו נא, או בשל מבושל, יבוטל המסירות נפש שעשה בשחיטת הפסח, או אם לא יזרוק את הדם על המזוזות, יובטל על ידי זה כל גדול המסירות נפש. היתכן?! ולכן הקילו לעצמם שלא לשמור את חוקי הפסח כהלכתם, ולא זרקו את הדם על המזוזות. ואחרי שהסימן היחידי הניתן להמשחית לידע ולהכיר איזה הוא בית ישראלי, היה זה ראית הדם על המשקוף ומזוזות, ממילא שלאותן הרשעים והאפקורסים שלא זרקו את הדם, לא נשאר שום סימן, ולא הכיר המשחית שהוא ישראל ולכן נכנס המשחית גם לתוך בתיהם ורצה להרגם. רק שד’ חמל עליהם והצילם מיד המשחית. נמצא לפי זה דאצל הישראלים הכשרים שקיימו מצוות הפסח בכל פרטיו וזרקו את הדם לא נכנס המשחית כלל, ואצל הרשעים והאפקורסים שלא זרקו את הדם, נכנס המשחית לבתיהם ועשה מלחמה עמהם, אלא שהקב”ה הצילם מידיו. וזהו שאמר הכתוב אשר “פסח” על בתי בני ישראל, שבשם זה מכונים תמיד הכשרים והמיוחסים, על בתיהם פסח לגמרי. ואת בתינו “הציל”, היינו שמדבר כאן עם הבן הרשע. לזה אמר שגם בבתינו שנמצא רשע כמותו, אם כי המשחית נכנס, אבל בכח זאת הקב”ה הצילנו מידו.

והרי הראיתיך בזה תמונת הרשע הקדמון שאף על גב שהיה רשע ואפיקורס גדול כזה, שכפר במצות ראשונה האמורה מפי משה בעצמו, אפילו הכי מסר נפשו על קדושת השם באופן מבהיל כזה שהעמיד עצמו בסכנה לשחוט יראתן של מצרים לעיניהם. ומזה נראה בעליל שגם מה שכפר במצוות משה, אין זה משום שעקר וכפר בנקודה העיקרית, באלהותו ואדנותו יתברך. דאילו היה כן, לא היה מוסר נפשו על קדושת השם. אלא משום שחשב וטעה, שבהעברת מצוות הללו אין זה פגיעה בכבודו יתברך, ומצא הוראת היתר בנפשו, לומר שמשה מדעתו יצווה ככה.

וכן הוא נמי כל הרשעים ואפיקורסים שבכל דור ודור, מה שיכפרו בכל מצוות ה’ אין זה משום שכופרים באלקותו, כי אם משום שימצאו תואנה על המצוות בהוראת היתר כזה או כזה, אשר יבדו מלבם. אבל אילו ידעו והכירו בשכלם כי על ידי זה יצאו מכלל ישראל ואין להם חלק באור התורה, לא היו עושים ככה, באשר שגם הם אינם חפצים ליצא מכלל ישראל, אלא שאינם מבינים שעל ידי זה יוצאים הם מכללו. ובזה תמצא פתרון השאלה, שאף בה בשעה שכופרים המה בכל המצוות – אפילו הכי ימסרו נפשם על שם ישראל, ואת שם ישראל לא ימכרו בעד כל מחיר, רק מורים היתר לנפשם לומר שבעבירות הללו אינם יוצאים עוד מכלל ישראל.

והנה הקשה שבמלחמות הוא עם העופות, דלעומת כל הגבורים אפשר למצוא כלי זיין כאלו שאפשר להכניע גבורתם, מה שאין כן עם העופות שאף שהם חלשים ביותר, בכל זאת בכח הפריחה שיש להם יעופו כרגע למעלה עד שאי אפשר לתופשם. ובכל זאת אחרי שלגבוה הרבה אין בכחו לעוף, יש האפשרות להורגו על ידי קנה רובה הזורק למרחוק. אבל היתכן להלחם עם הנשר אשר יעוף, גם עד שיא שמים. וברגע אשר הוא עומד למטה, יחשוב האדם שבידו הוא לתופשו, אבל כרגע, ישים דרכו עד רום שמיא, ואין שום אמצעי להורידו משם. וכן הוא דרך עם הישראלי, יש רגע שנופל הוא במדרגתו הרוחנית עד לעפר. “כשהם יורדים יורדים עד לעפר”, וכל הרואים אותם במצב כזה ידמו כי כבר בידם הם לעשות עמהם כחפצם. אבל רק כשירגישו שהשונאים רוצים לתופשם, יעלו במדרגה גבוה עד לכוכבים. “וכשהם עולים עולים עד לכוכבים” שאין שום אמצעי שיהא ביכולתם להורידם משם. והראש וראשון לכל המקרים הרבים שעשו ככה עם הישראלי, בניסיון ובמעשה, הוא במעשה שחיטת הפסח הראשון. באותו רגע שהיו כה שפלים במצבם המוסרי עד שהיו עובדי עבודה זרה וכל תועבת מצרים, וכפרו בכל המצוות שנצטוו מפי משה בעצמו, בזו הרגע גופא מסרו נפשם על קדושת השם באופן מבהיל שלא נשמע דוגמתו, לשחוט תועבת מצרים לעיניהם.

והיינו מה שאמר שלמה, שלשה נפלאו ממני (משלי ל,יח). והראשון הוא “דרך נשר בשמים”, פירוש הכח הנפלא שמצינו בישראל שיעופו לפעמים עד רום שמיא כנשר הזה, ולכן אי אפשר להלחם אתם ולכלותם. והמדרש בא למלאת אחרי דברי שלמה ולהראות את הזמן אימתי הראו לכל את הכח הגדול והנפלא הזה במעשה. וציין “פסח” פירוש שבמצוות פסח הראו לכל את כחם הנפלא, שגם בשעה שיורדים עד לעפר ובאותה שעה גופא יש להם די כח וגבורה לעוף עד לכוכבים. ונפתר השאלה הראשונה.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק א, הרב אהרן וואלקין הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 159

ויבואר לפנינו בהקדם דברי המדרש רבה (פרשת אמור) ולקחתם לכם ביום הראשון, אחר כל אותה החכמה שכתוב בשלמה, החכמה והמדע נתון לך (מלכים א,ה) ותרב חכמת שלמה וגו’ ויחכם מכל האדם, ישב לו תמיה על דברים הללו, שנאמר שלשה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים, דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב ים. שלשה נפלאו ממני, זה פסח מצה ומרור וכו’. עד כאן לשון המדרש רבה.

המדרש הזה הוא אחד מן המדרשים הפלאיים המפליאים הפלא ופלא את לב המתבונן בו. והנראה לי לבארו, דהנה חכמים חכמו, נבונים התבוננו בסוד כח קיום כח הנצחי של עם ישראל סבא אשר לחו חדש עמו אף כי זה כאלפים שנה אשר נתש מעל אדמתו, מפוזר ומופרד בין העמים, ובעוד אשר עליו ללחום תמיד בעד נפשו וקיומו, ויש לו מלחמה בעמלקים מדור דור, בכל זאת רוחו יגביה עוף וימריא במרום דעותיו הנשגבות אשר ישאב ממקור תורתו הקדושה. הן מעל קורות דברי ימי עולם נראה אשר העמים המנוצחים, אף כי לא נתשו מעל אדמתם, הלכו תמס במשך הימים ויתבללו ויתבלעו ויתבטלו בקרב העם המנצח אשר היו אדונים להם. ובמה אפוא כחו של העם הזה, עם ישראל, גדול. חדה סתומה הוא אשר כל חכמי העמים נלאו לפותרה.

אכן את אשר לא מצאו חכמי העמים בחקירתם, מצאו חכמי ישראל ברוח בינתם. ואת הפתרון הנכון הליטו במליצותיהם העמוקה, אשר בדברי שלמה, שם חפרו וממקורם שאבו את הפתרון הנפלא לחדה הסתומה הזאת, וכל הרעיון העמוק הדרוש להבנת הפתרון כלול במעטפת המליצה הקצרה המבארת דברי שלמה “שלשה נפלאו ממני” זה פסח מצה ומרור, דהנה התמיה, העצומה שהבאנו מתחלקת לג’ ענפים.

א – מסירת הנפש בעד קדושת אמונתו הטהורה באופן נשגב כזה, שכל הרוחות הרעות וכל הגזירות הקשות לא יעבירו אותם להמיר ולהחליף שם ישראל. וכי תאמר שעם הישראלי עם הרוח הם, אידיאליסטין גדולים, ומשום הכי כל כפר לא ישווה להם, במקום שיש חלול השם והעברת הדת והדת יקר להם יותר מחייהם, והלא הניסיון יראנו ההיפך, כי ענייני הדת זולים כל כך אצלם עד שכל קדוש ימכרון בעד נזיד עדשים, ובעד מחיר היותר קטן יתרצון למכור יסודות התורה. אם נשאל לאיש הישראלי היודע כי המחלל שבת בפרהסיא יצא בזה מתוך הדת הישראלי לגמרי ונחשב הוא כמצרי ממש להיות פתו פת עכו”ם יינו יין נסך, ואם כן איך יתרצה למסור בניו לבתי הגמנאזיום לעשותם למחללי שבת לעולם, ישיבני על זה, כי ענין זה ששייך לחוג המשפחה וליסוד הצלחת בניו לכל ימי חייהם, לא יוכל להתחשב עם שאלות הדת. וכי נשאל לאיש, למה יחזיק חנותו פתוחה ויעשה משא ומתן בשבת, הלא זה לא נוכל לחשוב ליסוד ובסיס בחיים, ישיבנו על זה, כי לפי מצבינו בקרב העמים אם לא יהיה החנות פתוחה ביום השבת לא יוכל להחזיק מעמד גם בשאר ימי השבוע, ולכן גם זה שאלת החיים אצלו. וכי נשאל לאיש מערי התחום, ששם לא נפרץ עוד הגדר של פתיחת החנות בשבת, וכל החנויות כולם סגורות הם על מסגר, וגם חנות שלו סגורה בכל יום השבת, רק שבליל התקדש שבת יחזיקנה פתוחה כשעה או שתים יותר אחר זמן נעילת החנויות, והלא בזה אין שום הריסה למצב העסק, ואין זה כי אם הנאה פורתא ממותר הפדיון שיפדה עוד בשעות הללו, ובכן בעד ההנאה היותר קלה, הנקל לאדם למכור את יסוד הדת ועיקרי התורה. ושני הקצוות הללו הנמצאים באיש הישראלי, מצד אחד קלות ראש בעניני הדת, למכור את בכורת תורה הקדושה בעד נזיד עדשים, ומצד השני מסירת נפש גדול. זהו שאלה שאין לה פותרים.

ב – אף אם נאמר שהישראלי הוא אידיאליסט גדול, ומצדו הוא אינו מוותר על דתו ולאומיותו, אבל איך לא יתגברו עליהם רודפיהם לעשות עמהם כרצונם הם, שה אחד בין שבעים זאבים איך יכול להתקיים.

ג – אף אם נמצא פתרון גם על זה, לידע ולהבין סוד קיומו, אבל לא בזאת ננחם להישראלי כי יוכל לחיות גם באויר מחניק כזה. הלא מיחלים אנו להרמת קרנינו. ובכן האם אפשר לקוות כי במצב נורא כזה, לבד שלא נאבד בין הגוים אלא עוד יתרומם קרנינו.

 

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק א, הרב אהרן וואלקין הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 28

ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו. נראה הכוונה, בתוכחה נאמר : הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה. והביא בספר ע”נ ביאור נחמד בשם ספר אחד, שיש לדייק בכפל לשון מעלה מעלה וכן מטה מטה. ופירוש כי נודע שיש נבראים אשר טבעם לפול למטה, כגון מיני הדומים. ויש שטבע שלהם לעלות למעלה, כמו שלהבת אש או עשן ורוח וכדומה. והנה זה הדומם לא יעלה למעלה אלא על ידי סבה המכריחו, כגון שישליכהו אדם בכח למעלה, שכח האדם ההוא מכריחו לעלות ובעבור הסבה ישוב לטבעו ויפול. וכן אם ינחהו האדם על מקום גבוה הרי סבה זו הכריחו להיות מקומו למעלה. וכאשר נרצה שיעלה עוד למעלה יותר צריך עוד סבה חדשה. מה שאין כן אם נרצה שירד למטה, אזי אין צריך שום סבה ומעצמו בנפילה אחת ירד עד תהום, כי טבעו לירד. מה שאין כן השלהבת וכדומה, היא להיפוך, שכאשר נרצה שיעלה אין צריך סבה להכריחו ומעצמו בעליה אחת יעלה עד גבול המעלה כולו בפעם אחת. כשנרצה שירד צריך לזה סבה שיכריחו, ובעבור הסבה לא ירד עוד, אם לא בסבה חדשה. וכן הוא ההבדל בין ישראל לעכו”ם כי ישראל הם מצד נשמתם חלק אלוה ממעל, ולכן האיש הישראלי מצד טבעו מוכן לעלות בלי שום סבה ובפעם אחת יעלה עד למעלה, וכאומרו, והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כי תשמור וכרו’. רצונו לומר עבור שישמור מצות ה’, ואין לו סבה להורידו, הרי הוא רק למעלה ובפעם אחת. מה שאין כן ירידת ישראל אינו רק כפי ערך עונש החטא, שהיא סבה להורדה ואי אפשר שירדו יותר אם לא בסבה חדשה, אבל עכו”ם שנפשם מצד טבעם היורדת הוא למטה לארץ ואי אפשר להם לעלות אם לא על ידי סבה, והוא על ידי חטא ישראל ולא יעלו רק עד המקום שכח הסבה מכריחם וכאשר לעלות יותר אי אפשר אם לא בסבה חדשה. אבל ירידתם הוא בלא סבה וגם הוא בפעם אחת עד עמקי תהום, וזהו שאמר הכתוב ראו חיבתכם לפני המקום, ומה ביניכם ובין העכו”ם. כי הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, רחמנא ליצן, כאשר יהיה לו עליה הוא רק עליך, על ידי מעשיך, שהוא הסבה המכריחו לעלות. אבל לא בלי סבה. ולכן עלייתו הוא מעלה מעלה פעמים הרבה שלכל עליה צריך סבה חדשה, לא כדרך ירידתם שהוא בלי סבה ובפעם אחת. אבל ואתה הוא בהיפוך. שעלייתך הוא בלי סבה, לכן עלייתך בפעם אחת, אבל תרד אי אפשר אם לא מטה מטה, שלכל ירידה צריך סיבה חדשה, מה שאין כן בעליה אמר והיית רק למעלה, שאינו צריך מעלה מעלה, רק למעלה לבד, בפעם אחת, עד כאן דבריו.

פי חכם חן. שפתים ישק.

הנה עלייתו של המן הרשע היה מעלה מעלה על ידי חטא ישראל מפני שהשתחוה לצלם, ולחד מאן דאמר נמי מפני שנהנה מסעודה של אותו רשע, שהיה להם הנאה שישבו בשלחן המלך בשמחה ובטוב לב ולא עלה ירושלים על ראש שמחתם שנחרב והיה לתל שממה. ועל ידי זה נתעלה המן. וכאשר גזרת עליהם אסתר שיצומו שלשת ימיה ועשו תשובה קיימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר נתכפר עונם, ממילא כלה הסבה שעלה המן למעלה ראש וצריך להיות נפילתו בפעם אחת כנ”ל. וזהו שאמרו חכמיו וזרש אשתו לקמן: אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו, בפעם אחת תפול עד שאול תחתית, כי היהודי אם שב לאלקיו, ירחם עליו ועזר מצריו יהיה, ורק בסבת חטאתם עלית למרום, וכאשר שבים, הס קטגור ובא סניגור ונפול תפול לפניו כנ”ל. וכן יאבדו כל אויבי ה’.

 (מטה יששכר מאת הרב יששכר דוב פרידמן הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 126

ובספר קול יעקב מהרב המ”מ מדובנא זצ”ל פירש הכתוב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, על פי משל לאחד שבא לעיר אחת לדור שם ולא לקח הרשות מאנשי העיר אם יש את נפשם לתתו לשבת שם כי אם בכח וזרוע שר העיר בטח שאמר לו בטוב בעיניך שב. לימים רצה לבנות לו בית לשבתו והכריזו אנשי העיר באלה ובחרם לבל ימכור לו שום אחד מהם אחוזת קרקע לבנות עליה. וכאשר סיפר זאת אל השר נתן לו רשות לבנות בכל אשר ימצא מקום פנוי. ויחפש ולא מצא כי אם במקום נהר גדול שהיה מכוסה בקרח הנורא בעת החורף, והיה סבור שזהו קרקע עולם, ובנה על המקום ההוא בתים ועליות מרווחים, והיה לשחוק לכל עובר עליו ודימוהו למשתגע. וכל אשר שאל לכל שוחק למה עלי תשחק לא היה משיבו כלום. פעם אחת שאל לאיש אחד לאמר, אמור נא לי מה חסרון יש בבנין זה אשר כל עובר עליו ישום וישחק לי, הלא לדעתי בנין מפואר הוא ובלתי חסרון כלל. השיב לו, דע לך כי הבנין הוא באמת מעולה אלו היה נבנה על קרקע עולם, אבל המקום הזה הוא מקום נהרים ויאורים וחם השמש ונמס הכפור והגליד וישקע כל הבנין וכל אשר לך.

הנמשל הוא כי בהיותנו על אדמתנו, אם חנן ה’ לאדם עושר ונכסים היה בידו שיהיה לו ולזרעו אחריו עד ירצה ה’. לא כן עתה שגם חיינו תלויים מנגד ואין אנו בטוחים עליה אף שעה אחת, ומכל שכן ממוננו ורכושנו. ואף אם יזכה ה’ לאחד עושר ונכסים וכל טוב, במה נחשב אצלו ביודעו כי לא ילין בוקר הזה ובטרם בוקר איננו כי יבוזו זרים יגיעו. אמנם העושר ההוא מזכיר לו את ישיבת ירושלים, לאמר, אילו היית נותן לי הקב”ה עושר הזה בהיותנו על אדמתנו שלווים ושקטים אין שטן ואין פגע רע, אז היתה טובתו שלמה. אבל עתה מה היא אחרי שהוא למצער. וזהו על ראש שמחתי, כלומר שבעת השמחה אנו מרגישים צער הגלות יותר, שגם השמחה איננה שלמה, וכמאמר המשורר איך נשיר את שיר ה’ על אדמת נכר.

מספר הצפיות במאמר: 57

אולם להבין דברי רבן יוחנן בן זכאי הלאה בגמרא הנ”ל “אשריכם ישראל”, זאת הבין לא נבין, במה אנחנו מאושרים בתבל, אשר תמיד אנחנו למרות שעזור נעזור במיטב כחותינו להפרחת המדינה שהננו גרים בה ואזרחים נאמנים תמיד אנחנו לדרוש טובת המדינה שאנחנו יושבים בה ועלינו בכל זאת לסבול גלות המר בכמה אופנים (כמו במדינת רומעניע ומאראקא), איך יכול לומר “אשריכם” בעת שבת נקדימון, וכמוה נוכל למצוא גם בכל כנסיתנו האומללה הרבה הרבה מאד, בת אצילים אשר כתובתה היתה אלף אלפים וכנ”ל, מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, והערביים ידרסו עליה ברגל גאווה ובוז, רחמנא ליצלן. ובטח צדק הוא בדבריו הקדושים.

להבין זאת עלינו להקדים דברים אחדים מקודם עד שנבוא להבנת הרעיון שלנו פה.

איש אחד עשיר זקן חלה מחלתו אשר ימות בה, ויקרא לבנו יחידו, אישון עינו, ויאמר לו אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש. שמע בני לדברי אביך אשר עוד מעט ועיניו תסוגרנה בשינת המוות. אנכי הנני מניח לך ירושה חשובה, בתים, נחלאות וכסף. והכל הנני מרשה לך למוכרם ולהוציאם אם חס וחלילה המחסור יביאך לזה. אבל את מקומי בכותל המזרחי, לא רחוק מארון הקודש ומהרב דמתא, אל תמכור אם אפילו תסבול כל כך עד שמצב חייך יביאך חס וחלילה ללכת להחזיר על הפתחים, כי היהודי במצבו  לא הנורמלי, בחייו הגלותיים, יוכל גם העשיר להגיע לזאת, גם אז לא תמכור את המקום הזה. ולהבין זאת לא אוכל להבינך ברגעים אשר חוצצו לחיי, אבל כאשר תביא בשנים, אז אפשר תבין היטב, אם חס וחלילה המחסוך יביאך לזאת. וימת האב, והבן אם היה בן עשיר מפונק ולא ידע לחץ ומחסור ואם לא הבין דברי אביו אבל הקדיש דברי אביו ויחשוב לקיימם, כי מונח זאת בטבע שדברי האנשים שהמה מצווים סמוך למיתתם יקר וקדוש מאד להאנשים שנשארו בחיים, אם בסבה כי החיים יודעים שימותו ויפחדו מהמוות ולכן מוקירים הם דבריהם אשר ציוו אותם לפני מותם, או מסבת התעוררות התשובה אשר תתעורר אצלם ברגעים האלה, או משתי הסבות יחדיו, אבל הדבר אמת ונכון. כן גם פה לקח הבן אל לבו לקיים צוואת אביו. ויהי אחרי מות אביו וכאשר עושר היהודים בכלל אינו בטוח וחיי היהודי בכלל ובפרט לא נורמליים וכקורי עכביש חייו ועשרו ויוכל לרדת חס וחלילה מטה עד הדיוטא התחתונה אם רוח חזק יפוח בו, וכן גם האיש הזה בן הגביר הנ”ל ירד מטה מטה עד שהמצב שלו הביאו לחזור על הפתחים בין עוד עניים, וכאשר שב על עקבותיו לעיר מגורי אביו וחשך משחור תארו וכמעט לא הכירוהו, אבל הוא כאשר הביט על מקום המזרח שלו, אשר לא מכר אותו, אם גם כי מכר בדחקו כל ירושת אביו, אבל מקומו המזרחי אשר ירש מאביו לא מכר כמצוות אביו עליו, זכור יזכור העבר שלו  ותשוח עליו נפשו. והוא חושב אם הרבה עניים מחזרים על הפתחים, אבל הלא המה נולדו אצל הורים עניים אשר נקל להם לסבול עוני יותר נקל ממנו אשר לא כבר היה בן עשירים ואביו היה גם כן עשיר עד שהיה נמנה בין בעלי בתים חשובים בכותל מזרח. לא ולא, יחשוב בלבו, אשתדל לצאת ממצב שפל כזה יעבור עלי מה ואשתדל בכל כחי להשיג איזה מעמד מכובד בחיים, אראה לעמול בכל מה דאפשר וכמה שאשיג רק שלא אצטרך לבריות באופן החזרה על הפתחים, כן גמר בלבו. ובדרך שאדם רוצה לילך שם מוליכין אותו, והתחיל לעמול ולבקש עצות  עד שעזרהו ה’ שיצא ממצב הנ”ל לחזור על הפתחים לבקש נדבות. הגם שיוכל היות שמצבו היה יותר טוב בעת שהיה מחזר על הפתחים, אבל הוא בחר לחיות חיי צער ולחץ ולהיות אדון לעצמו,מלחיות ברווחה יותר ולחזור על הפתחים. ומי הביאו לזאת, אם לא הזכרון שזוכר את אביו אשר היה בעל בית נכבד הגון וחשוב. ומי לא הניחו לשכוח זאת, אם לא מקום אביו בבית המדרש בכותל מזרח.

פתגם המוני יש “יחוס הוא בבית הקברות”. יוכל להיות כי אי היחסנים חדשו הפתגם הזה לטובתם ולנחומם. אבל באמת הוא יחוס הוא דבר הגון, מאנשים ישרים יולדו בנים ישרים, ולהיפך נהפוך הדבר. ואם יקרה מקרה לא בדרך זה, לא נוכל להביא ראיה ממקרה, וסנונית אחת לא תביא את הקיץ, יאמר הפתגם. ולכן בכל הדברים האלה הננו פונים להאנשים האוהבים את ההתבוללות, ואם גם לא בכלו, וגם לאלה אשר עוד עמנו הם אבל המה מביטים עלינו ועל ההיסטוריא שלנו כעל ישן נושן, וחושבים מנהגי אי יהודים ליותר קולטוריים וליותר אירופאיים משלנו, אליהם הנני משים פה הדברים בהבנת מאמר דברי רבן יוחנן בן זכאי המכוונים גם אליהם, ובדברי זה בפרק הזה תהיה מחאה עזה ונמרצה להם ולדעותיהם. עלינו לדעת כי אבותינו הקדושים כל מה שהיה יותר קרוב להתחלת הגלות היו במדה יתרה נורמליים עם דעות ישרות יותר מאשר מאתנו.

אשמנו מכל עם, בושנו מכל דור, יאמר הפייטן הקדוש בסליחות, ואמר על זה הרב הגאון הצדיק המפורסם רבי יצחק בלאזער זצ”ל  אשמנו מכל עם בזאת שבושנו מכל דור.  אצל כל עם ועם, דור ודור האחרון ילך בדעותיו קדימה יותר מהדורות הראשונים. הדורות הראשונים אצל העמים היו רחוקים מהשכלה, והם מאחרונים יתקלטרו ויוטיבו בדעותיהם בצאתם מההווה להעתיד שלהם. אבל אנחנו בני ישראל הננו בושים מכל דור ודור. אצלנו כל דור ודור האחרון עליו לבוש מהדור הקודם, ומה גם מהדורות הראשונים מלפנים בעבר הרחוק. אצלנו היחוס כי אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב, אשר ממנו יצאו נביאנו, חכמינו ז”ל, הגאונים, המשוררים והפייטנים הקדושים ועוד. היחוס הזה יקר הוא מאד, אבל אנחנו חטאנו, ואפשר עוד יותר מסבות הגלותיות המרות וכנ”ל, התרחקנו מאבותינו ומדעותיהם וממנהגיהם הישרים. ועלינו להבין ולהשתדל בכל כחתינו לשוב לאבותינו הקדמונים ולמאור תורתנו הקדושה. ואל לנו לחשוב שלאומיות תלויה אך ורק בגזע ולא בדת, חס וחלילה. לא ולא, שאם אך הגזע הוא לאומיותנו, אז הלא היינו צריכים להתייחס לתרח, ובעת שהננו מתיחסים לאברהם אבינו בטח אך הדת תורתנו הקדושה והטהורה מביאה לנו גזענו ולאומיותנו הטהורה ובלתה אין אנו בני ישראל.

עוד איזה נצרף לרעיון הנ”ל, שוו נא בנפשכם, ישעיה הנביא אמר ברוח קדשו וכתתו חרבותם לאתים וחניתיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. רוח ה’ דבר בו כי שלום הכללי יהיה, ואם אנו רואים שעוד לא נתקיימה נבואתו, אבל אנו מחכים ומצפים שתתקיים בעתיד. אבל מה אנו רואים בדורות האחרונים מעמים בלתי עמנו, כעבור יותר משני אלפים שנה אחרי מות הנביא שלנו הקדוש הזה, קמו מלכים ועשו אסיפה בהאאג בירת האלאנד, וכתבו וחתמו גם הם על הגליון “שלום הכללי”. ואחרי כל זה היו מלחמות גדולות ונוראות. ומה רואים ומבינים אנחנו כי בזאת שהנביא ברוח ה’ המדברת מתוך גרונו הטיף לפני שנות אלפים וכתב אז על הספר, עשו זאת עמים אחרים אך עתה מעט מן המעט, אפשר יבינו ויכתבו זאת על הספר ולא ישתדלו לעשות זאת ולמלא מחשבתם לפועל. הננו רואים מהדבר הזה שכל מה שגילה ה’ לנו על ידי נביאנו הקדושים לפני שנות אלפים אך עתה יחלו זאת להבין עמים אחרים,. ובכן הננו רואים כי עלינו לא להתדמות לעמים אחרים. עלינו לשוב על עקבות הדורות הקדמונים וללכת בעקבותיהם. וכל כמה שהננו מרוחקים מהדורות הקדמונים שלנו, אז אוי ואבוי לנו. אל לנו להתערב עם שונים. עלינו אך להתחזק בתורתנו הקדושה ובמנהגינו הישנים. עלינו אך להיות אזרחים נאמנים בכל ארץ שהננו נמצאים ויושבים בה ולקיים כל מה שכתוב בתורתנו הקדושה. ואל לנו להתחקות אחרי המנהגים שלהם. התורה תצווה לנו להיות אזרחים נאמנים לטובת המדינה, אבל לא להתבולל עמהם. ואינני בני חורין לפרוק מעלינו עול תורתנו הקדושה. ובעת שהננו רואים אחינו, ומה גם צעירנו, כי הם הצעירים אך הם ערבים בעד דור העתיד, המה ובניהם אחריהם והמה לבניהם עד דור אחרון יִוָלֵדו, למרות הצרות הגדולות אשר סובלים ובכל זאת עודם המה חזקים בדעותיהם הטהורות לה’ ולתורתו. ובעת שהננו רואים עוד אשר למרות המחסור והכפן, בוז הגאיונים, וגם בוז מאחינו מנדינו, ובכל זאת נמצא אצלני בחורים צעירים אשר ישובו אלינו בלב שלם והמה עוסקים בהוויות דאביי ורבא ולומדים ספרי מוסר שלנו ומתגאים ביחוסנו ומתיחסים לאבותינו, אז, אך אז נבין דברי רבן יוחנן בן זכאי הנ”ל.

וגם אנחנו אם מצד אחד כאשר אנו רואים הצרות התכופות עלינו תמיד והננו בוכים על מצבנו הדל ואי הנורמלי עם רבינו הקדוש, אבל מצד השני כאשר מביטים אנחנו על הצרות האיומות ובכל זאת ינהרו פני בנינו מטוב דעות לב הישראלי ואינם בושים בתורה הקדושה, ואדרבא התורה היא להם לכבוד ולתפארת וצועקים בקול רם יהודים אנחנו, זרע יחסנים, בני אברהם יצחק ויעקב, ואל לנו להתערב עם העמים ואף לא להתחקות כקופים לעשות מעשי עמים אחרים וכנ״”ל, וברוך ה’ יש לנו הרבה הרבה אנשים, גם מצעירים, אשר אומרים זאת ומתגאים ביחוסם, ואז כשהננו רואים כמו רבן יוחנן בן זכאי ריבה אחת, ולא אך ריבה אחת היתה נראית לרבנו זה הקדוש ולנו כי אם כל כנסת ישראל היתה מוצגה לנגד עיניו ואתנו יחד גם עתה, ובו בעת כשהננו באים ללקט פרורים מבין גללי בהמתן של ערביים, והם צעירנו וכל כנסת ישראל כששואלים אנחנו, מי הם? והמה לא די שלא יבושו ביחוסם, אלא הם משיבים בגאון לב בני ובנות נקדימון בן גוריון אנו ועלינו לשוב על עקבות אבותינו להתנהג כמו שהמה התנהגו, אז נאמר והננו מבינים, והמיה של שמחה תשמע בתוך המית הצער מצרותינו, ונשמעת ותשמע ואמר נאמר אם ירצה ה’ תמיד “אשריכם ישראל” כשיש לכם כחות כאלה אשר אחרי דלותנו עוד חיה נחיה ויצא נצא מנוצחים לחיזוק תורתנו הקדושה ולעמנו. וכל זאת ערבים לנו לנצחיות עמנו הדברים והנאומים בסגנון “אשריכם ישראל” והננו מבינים ומשתתפים בסגנון רבן יוחנן בן זכאי הנ”ל אשריכם ישראל אשר יש בכם כחות כאלה, והלוואי יגאלנו ה’ בקרוב ויקל לנו עול הצרות והרדיפות ונבוא לציון עם הגואל במהרה בימינו אמן.

(דברי שמואל, מאמר א, מאת הרב שמואל רובין הי”ד)

הערה: מאמר א הובא כאן בשלמותו, אך ללא הערות השוליים שהרחיבו את הדברים תוך הפניה למקורות נוספים. הרוצה לראות את הדברים במלואם, מוזמן לעיין בדברים במקורם.

מספר הצפיות במאמר: 123

ת”ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו רבי פרנסני אמר לה בתי מי את אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני אמר לה בתי ממון של בית אביך היכן הלך אמרה לו רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר ואמרי לה חסד ושל בית חמיך היכן הוא אמרה לו בא זה ואיבד את זה אמרה לו רבי זכור אתה כשחתמת על כתובתי אמר להן לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה וכו’ (כתובות ס”ו:)

להבין ולחוש מה שרבן יוחנן בן זכאי הבין וחש נוכל גם אנחנו בעת שנחדור מעט אל תוך המאמר ולהבינו מה שרבן יוחנן בן זכאי בכה זאת נבין, וגם אנחנו בכה נבכה עמו. ולא דמעות פשוטות נוזלות מעינינו כי אם דם תמצית לבנו מהול בדמעותינו, בעת שנראה בנינו ובנותינו נתונים לעם אחר והננו ללעג ולקלס בגוים, והננו נעים ונדים לגולים מארץ לארץ וממדינה למדינה. ואם אמנם זאת עוד אפשר לטובת קיומנו בזמן הגלות כי בעת שהננו משנים את המקום שלנו לארץ אחרת למקום אשר לא יכירונו במצבנו שהיינו בהמקום שיצאנו משם, אז לא יבושו בני עמנו לעשות מסחרים גם לילך בחצרות לקנות אפילו סמרטוטים. בביתם היו אפילו אדונים גבירים וכאשר מוכרחים לילך במדינה אחרת אז לא יבושו לעבוד אפילו מלאכה בזויה, וזאת היא אפשר לאשרנו להושע מדלותנו ומלחצנו. וכאשר נחדור בעמקי נפשותינו איך שתפולנה בערך חיינו, ואז הננו רואים איך על פת לחם יפשע גבר ויסיר ממנו רגש האנושי וכבודו יחולל. שוה נא בנפשך, איש בעל מוח חושב מחשבות ולב הוגה דעות ייפרד מארץ מגורו אשר שם היה בעל דעה איש הרוח, ויגורש לארץ אחרת אשר שם מוזרים לו חיי הארץ ושפתם וכתינוק שנולד יחל להתלמד שפת הארץ ונימוסיה ומשליך אחרי גוו כל כבודו ואישיותו, עושה מעשה מסחר כאלה שאינה לפי רוחו ונפשו להשיג לחם עבורו ולשלוח הביתה כסף בעד אשתו וילדיה. ובעת שנראה זאת בעינינו, עיני אחים, צרות ותלאות עמנו יעקב סבא אשר יסבול בארצות גלותו ותמיד ילך מדחי אל דחי. ולמרות שיבוא איש הישראלי לאמעריקא וילקט פרורים ועוד יתן כסף די מחיר הפרורים, ולא די שלא ייכבדוהו עבור זאת שהוא ישתדל שלא יאבד כל דבר ויוקיר המחיר מכל סחורה תהיה אפילו בזויה, וגרי הארץ ישיגו כסף הרבה וחשוב במחיר הפרורים, אלא עוד יקראו אחריו מלא ויתרחקו ממנו. והלא אז בעל כרחנו אם גם נהיה קרי רוח מאד, גם אז כאשר מעט במתינות נחדור על זאת, בכה נבכה בדמעות שליש ודם נוזל בדמעותינו על עמינו האומלל אשר במחיר כחותיו הרעננים וכישרונותיו הנעלים ישלם בעד הפרורים שילקט מבין גללי בהמתן של ערביים, והם הערביים עוד יביטו עלינו בשאט נפש. ולכן בכה נבכה גם אנחנו עם רבנו רבן יוחנן בן זכאי על בני ובנות נקדימון, אצילי בני ישראל, אשר הזמן בוגד בהם ויעמידו אותנו למטרה לחצי לעג השאננים ובוז לגאיונים. ולהבין בטח אנו מבנים מדוע בכה רבן יוחנן בן זכאי, הוי ואבוי גם אנחנו נזעוק מרה עם רבנו על רע גורלנו בתבל, רחמנא ליצלן.

(דברי שמואל, מאמר א)

—

בשנת תרפ”ח יצא לאור בווילנה הספר “דברי שמואל” מאת הרב שמואל רובין הי”ד מהעיירה רודושקוביץ שליד ווילנה. הספר מכיל ארבעה עשר עמודים וכולל שני מאמרים (מאמר א: מעשה ברבי יוחנן בן זכאי. מאמר ב: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד).

בפתיחת הספר פונה הרב המחבר אל הקוראים:

קוראים נכבדים! הנני נותן לפניכם היום חבורי זה “דברי שמואל” בו תמצאו רעיונות קדושות לנצחיות תורתנו הקדושה ועמנו מה שחדשתי בעזרת ה’ יתברך החונן לאדם דעת, בצירוף דברים יקרים מה שראיתי בספרי דרוש השייכים להענינים המובאים מספרי. והנני מקוה לה’ כי מספרי זה מעט מעט הכמות ורב האיכות תתענגו ממנו ותזכרו את שמי לטובה.

המחבר שמואל רובין.

מתאריכי ההסכמות שנתנו לספר ניתן לראות שהספר חובר שנים רבות לפני שיצא לאור, וייתכן שפרסומו נדחה מפני צוק העתים ומצב כלכלי קשה.

רבה של רודושקוביץ, הרב מאיר רובינזון זצ”ל, כותב בהסכמתו, בט”ו באדר תרע”ב: אנכי אקבל בלי נדר הספר “דברי שמואל” מהרב המופלג ושלם ר’ שמואל בהרר”י ז”ל רובין שליט”א, באשר מכיר אנכי אותו לאיש המעלה ויקר ערך ובעל כשרון להטפה.

הרב זעליג ציוני, רבה של הורודוק כותב בשנת תרע”ד בהסמתו: עבר דרך פה הרב המופלג ויקר דרשן מצויין מו”ה שמואל בהרר”י ז”ל רובין יחיה והראה לפני את חבורו “דברי שמואל” על אגדות ומאמרי חז”ל אשר מבאר אותם על פי דרך תורתנו ואת כל קודשינו, לכן גם ידי תיכון עמו ומצוה לקרב את הרב המחבר הנ”ל בכל מאי דאפשר, וגם אנכי אקח ספר אחד בלי נדר.

פרטים על תולדותיו של הרב שמואל רובין הי”ד ניתן למצוא בספר הזכרון לקהילת רודושקוביץ (תמונה 199):

כיובל שנים עבדו באמונה על טהרת הקודש, שני השמשים הראשיים בעיירה: ר’ ירחמיאל בן הנדל, איש פקח ורצוי למתפללים, שעמד על משמרתו בתום לב בבית הכנסת הגדול והשלים את התהלים בכל יום. בנו ר’ יחזקאל רובין היה איש עליז וחביב ועסק בתורה כל ימיו. אף זכה לגדל בנים מופלגים בתורה ומדע כר’ שמואל רובין והד”ר ישראל רבקאי (רובין).

הד”ר ישראל רבקאי כותב על אחיו בספר הזכרון לקהילת רודושקוביץ (תמונה 186): אחי שמואל (רובין) – בעל תוכן נפשי מורכב היה… ברצותו כמשכיל נאמן לחיות מעמל כפיים ובמאסו בעסקי תיווך מסחרי, קפץ לא פעם ועבר ממקצוע פרודקטיבי אחד למשנהו; בהיותו כבר אב למשפחה למד את מקצוע השענות, אחר כך מלאכת הבורסקאות. בעודנו צעיר הכשיר את עצמו למלאכת שוחט ובודק, נסע לאמריקה ועבד ב”שאפ”… ואך כלפי דבר אחד היתה לו יציבות נפשית – כלפי זיקתו להשכלה וציונות. תמיד עיין בספרים, תמיד למד דף יומי – ב”דברי ימי ישראל” לצבי גרץ. כשמוכרח היה למצוא את פרנסתו ב”מלמדות” היה מלהיב את תלמידיו בפרקי תנ”ך שהיה מוסרם ומסבירם ברוח השכלה ובאש קודש כאחת. היה גם נואם מחונן, הוגה דעות מקורי. כתב כמה מחקרי דרוש ואף פרסם ספר קטן בשטח זה.

(וראה את דברי ד”ר ישראל ברקאי עם אביו הרב יחזקאל, שם בתמונה 183).

בסוף ספר הזכרון (תמונה 225), ניתן למצוא ברשימת קדושי העיירה את משפחת הרב שמואל הי”ד: רובין שמואל, אשתו חסיה ובניהם ירחמיאל וישראל.

בדפי העד של “יד ושם” ניתן למצוא דפי שכתבה רבקה רובין, אלמנת ד”ר ישראל רבקאי (רובין). היא כתבה על הרב שמואל ב”ר יחזקאל ורחל לאה שהיה מלמד ושוחט, ושם אשתו חאשה הינדה, והיו להם שני ילדים: ירחמיאל (נולד בשנת 1915) והנדל (נולדה בשנת 1920).

בפתיחת הספר “דברי שמואל”, מזכיר המחבר את הנשמות הקדושות של הוריו, חותנו ובנותיו. שם ניתן לראות שבתו ביילא נפטרה בי’ באב תרע”ו, ובתו שרה פעשע נפטרה בכ”ז בטבת תרפ”ד.

קהילת רודושקוביץ הושמדה בשנים 1941-1942. הי”ד.

יהי רצון שבפרסום מאמרים אלו באתר זה, נעשה נחת רוח למחבר הי”ד שביקש מאתנו להתענג על דבריו ולזכור את שמו לטובה.

 

מספר הצפיות במאמר: 184

בראש הספר הנני נותן לפניכם את “סוד הייחוד מרבנו יהודה החסיד” שמצאתי בקובץ כתב יד, של בית עקד הספרים שבמינכן…

שבע מאות שנה, מבדילים בין הזמן שבו נאמרו הדברים שבספר הזה, עד היום הזה, והנם חדשים כיום שנכתבו, אקטואליים המה גם היום. וכמו שנאמרו הדברים אז, לחזק את האמונה ולקרב את האדם אל בוראו, אל האצילות, אל אהבת הבורא ויראת השם, כן יוכלו הדברים האלה לשמש גם היום למטרה זו, בדור אשר פגה האמונה מן הלבבות, דוד חכם בעיניו, לא מחכמתו ותבונתו כי אם מפני שבזמן החכמות והמדעים יחיו, במאה העשרים, ודור אשר כזה הלא לנסיגה לאחור יחשב לו, להאמין שיש בורא לעולם ושהכל מושגח מאתו יתברך ושכל הכחות כולם הוא בראם, יצרם, סדרם וכוננם והאמונה רחוקה מכליותיהם, לא מפני שהתעמקו בחקירות ושמו לילות בימים לדעה את ה’, לדעת את מעשי ה’, לדעת תבל ומלואה ולהבין את מחזותיה, לדעת מהות נפש רוח ונשמה, ובאו למסקנות אחרות, זאת לא ולא. אבל אינם מאמינים, כי לא לפי רוח העת והזמן להאמין, לא יאות לדור של רדיו ותיליוויזיא, להאמין אמונה פשוטה ותמימה, בדברים שאין השכל האנושי משיג אותם. הדור הזה רוצים לראות הכל בעיני בשר שלהם ולהשיב הכל במוחם העכור מהבלי הזמן, ואם לא יראו ולא ישיגו, לא יאמינו.

הנביא ירמיה, בזמן בית ראשון אמר על אנשי דורו, קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם (ירמיה יב,ב), היינו שהיו מזכירים את ה’ על כל דבר ודבר, כמצות אנשים מלומדה, אבל לא האמינו בו, כי כליותיהם היועצות, לא יעצו להם לראות את ה’ והוויתו בכל, כמו שראה דוד המלך עליו השלום, כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת (תהלים ה), כי רחוק מכליותיהם שלא רצו לדעת את ה’. דוד המלך עליו השלום אמר לשלמה בנו (דברי הימים א כח,ט) דע את אלקי אביך ועבדהו, שלא יסתפק במסורת אבות לבד, כי במסורה בלבד תוכל האמונה להיות רק כהרגל בלי שום חיות, על כן אמר לו, שיתאמץ בחקר אלוקי ויחקור בשכלו עד כמה שידו מגעת, להכיר את הבורא וגדולתו, וכמו שאמר הרמב”ם ז”ל (הלכות יסודי התורה פרק ב, הלכה ב) “האיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד, צמאה נפשי לאל חי וכו'”, עיין שם. והיה הדור של ירמיה על כל פנים ה’ בפיהם ממסורת שבידם, ולא רצו להכיר את ה’ ממעשיו כי רחוק היה מכליותיהם ומעשתונותיהם. אבל היום התקדמו עוד יותר, כי רחוק ה’ מפיהם, הס להזכיר בשם ה’, ומכליותיהם, שהזניחו גם מסורת אבות, וגם החקירה באלקות. דור האומר לאל סור ממנו ומה שדי כי נעבדנו. והדור הזה אשר כל חייו ומגמותיו הוא לתור אחר הלב והעינים למלאות אחר מאויי ונטיות הנפש החומריים; דור אשר כל שאיפותיו המה השיפור החיצוני, יפוי הגוף בקישוטי נשים על חשבון הנפש הרוחני; בלי זיק שאיפה לעליה נפשית אצילית; דור אשר אין להם לב גם לא לחכמה ולא למדע – הראינוע הוא חכמתם וכל מיני ספורט, המדע שלהם – המה היו למבקרים לאמונה, המה המנוערים מכל זיק של אידיאליות, של רוח טהרה, של מוסר ומדות, המה אין לבם להאמין. ומדוע? “כי כל מני הרהורים – יאמר המאור ושמש זצ”ל – הן בעיקר האמונה, הן כשנולד לאדם ספיקות על צדיקי הדור, וכן הקושיות שנולד לאדם אפילו בתורה, כולם הם מאחיזת הקליפות שיש באדם, שהוא על ידי שלא בירר עדיין מידותיו הרעות ועדיין הוא משוקע בתאוות הגשמיות וצריך תחלה לברר מידותיו מכל סיג ופסולת, ועל ידי כך יוכל לבטל הרהורים הרעים” (פרשת פנחס). דור אשר נושא את נפשו אל הלחם אשר הוא אוכל, לחם בכל משמעותיו, רק לא משמעות תורה, דור אשר כל מגמתו הוא למלאות נפשו בתענוגי החיים ובשעשועי התבל, שכל חכמתו היא חיצונית בלא חמימות בלא רגש. כל אחד עולם בפני עצמו והאני שלו ממלא את עולמו, והאם יש מקום בדור אשר כזה לאמונה, מקום למושגים אשר יֵצרו למאוים ונטיות, למושגים הדורשים לרַסֵן את החמריות:

מספרים על הרב הצדיק מברדיטשוב זצ”ל, שבהיותו רב בעירה זיליחוב, שלח את שליחו לעיירות הקרובות וציווה להכריז: “אני מכריז ומודיע שיש אלוה בעולם”. הרב הקדוש הזה ראה ברוח קדשו את רוח העת הבא, שעלול למחוק את האמונה מלב בני ישראל, על כן הקדים והכריז את הכרוז הנ”ל. וכן היה נחוץ גם עתה לשלוח לשווקים ולרחובות ולהכריז בפומבי, שיש אלוק בעולם, בורא ומנהיג, עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, אשר לב מלכים ושרים בידו והוא יטם לחפצו, הוא משגיח על דרכי כל איש ואין דבר נעלם ממנו, לנפלאותיו אין חקר לתבונתו אין מספר וכולי וכולי:

הרב הקדוש הנ”ל בהקדימו את כרוזו בעוד מועד הסתפק בכרוז קצר הנ”ל, אבל עתה אחרי שכבר פגה האמונה לגמרי, יש להוסיף ולפרסם עוד, כי אין כל חדש תחת השמש ודור חכם בעיניו כמו זה של היום כבר היה לעולמים, וכל ספרי האמונה שנכתבו לפני מאות בשנים נכתבו להגן מפני חכמים כאלה שכבר אז לא רצו להאמין, כי חפציהם ונטיותיהם עיוורו את עיניהם ולא האמינו, בלי מסווה של המאה של חכמה ומדע, וכן נכתב גם ספר זה של רבינו הרקח וכל ספריו באמונה, מוסר ומדות, רזים וסודות לחיזוק האמונה, להראות שיש אלוק בעולם, בורא ומנהיג, יש מנהיג לבירה ומשרתיו עושי רצונו, ומלאכים ממונים ובכל עושי שליחותו, וכזאת רואים גם בספרי רבו רבינו יהודה החסיד בעל ספר חסידים, שכבר היה לפניו דור חכם כזה. והקדושים האלה בלבם הרחב כאולם בחכמה ובתכונה, הראו את גדולתו של הבורא, נוראותיו ונפלאותיו גם בעניינים כאלה שהדורות שלהם לא היה להם האפשרות להעריך אותם כראוי לדעת ולהבין את הגדולות והגבורות הטמורות בהן, ואשר התפתחות החכמה והמדע של המאה הנוכחית קיימה ואשרה את דבריהם, סתריהם ורזיהם שגלו מסוד ה’ ליראיו (ראה ספר חסידים ראשונים לכבוד אאמו”ר שיחיה פרק ח, ובספרי רבי אלעזר מגרמיזא סוף פרק ז, ובספר זה הלכות הדבור ועוד). ודבריהם גם היום המה דברים נאמרים בעתם ובזמנם, מלאים חכמה ודעת ה’. ועיקר דבריהם, לידע ולהודיע שכבודו מלא עולם ותורתו נצחית, וכל חכמה ומדע שבעולם אינם כדאים לקוצו של יוד שלה, המלאה חן וחסד ורחמים על כל הנבראים, מעלת האדם למדרגה העליונה ועם האמונה בה’ מקימה מעפר השפלות, דלי מעש, ומאשפות הזמן תרים האביונים המתאווים, לפקוח עינים עיוורות וללמד לתועי רוח בינה. ואשר כל חמודי תבל לא ישוו בה. ועל כן הנני מודה ומשבח לבוראי שגלגל זכות זה עלי ידי וכה יוסיף חסדו עמדי מעתה ועד עולם.

רישא, תרצ”ו. המו”ל.

(הקדמה ומבוא לספר סודי רזיא)

—

הרב ישראל קאמלהר הי”ד נולד בשנת תר”ן (1890) ברישא כבכור לאביו הרב יקותיאל אריה.

(אודות אביו, הרב הגאון תורה ובהלכה, המחנך הדגול, הסופר והעורך כתבי עת, רבי יקותיאל אריה זצ”ל, ראה מאורי גליציה חלק ד. ראה הקדמת הרב ישראל הי”ד לספר אהבת הקדמונים. ראה מאמרו של בנו הרב משה קאמלהר מתצלום 99 בספר הזיכרון לקהילת רישא. וראה ספר אודותיו מאת יהושע מונדשיין, הצופה לדורו).

למד בהצטיינות בישיבת אביו והיה לבעל מידות, צנוע וירא שמים. השתלם בלימודי חול. פרסם מאמרים בעיתונות הדתית. קינה קצרה שכתב על אריה ליבוש הלוי איש הורוביץ זצ”ל מופיעה בספר “מפי אריה” (תר”ע). משנת תרע”ג היה מזכיר אגודת ישראל בפרנקפורט דמיין ועורך ביטאונה. בשנת תר”צ פרסם את ספרו “רבינו אלעזר מגרמיזא”, כן כתב הקדמות והוציא לאור את ספרו של רבי אלעזר מגרמיזא “סודי רזיא” (תרצ”ו), את ספרו של סבו בעריכת אביו, “מבשר טוב” (תרצ”א), ואת ספרי אביו “מופת הדור” (תרצ”ד) ו”אהבת הקדמונים” (תרצ”ח). העתיק עוד כתבי יד – ולא הספיק לפרסמם.

היה מראשי אגודת ישראל ברישא.

עם כניסת הנאצים ברח ללבוב, ונספה שם בשואה בשנת תש”ב (1942). רעייתו מרת פשה ובניהם נספו ברישא. כן ניספו אחותו רחל, בראשי בית היתומים ברישא, עם בעלה ר’ יצחק וייסברג ושלושת ילדיהם, אחותו איטה אירום, אחותו בילה ובעלה ר’ מרדכי חרי ובניהם.

שרדו האחים ר’ משה (יהושע), גרשון והסופר צבי קאמלהר-אריאל.

ראה מאורי גליציה ד, 564-566.

 

מספר הצפיות במאמר: 99