ביאור למשל מי שהיה נשוי שתי נשים ונשאר קירח מכאן ומכאן / הרב יהודה ליב הכהן אדימאשיק הי"ד
את דמותה וקלסתר פניה של התקופה הזאת כבר נתנו לנו חז"ל בשיר השירים רבה פרשה ב', "אמר רבי יוחנן, לשעבר היתה התורה כלל והיו מבקשין לשמוע דבר משנה והלכה, ועכשיו שאין התורה כלל מבקשין לשמוע דברי מקרא ודברי אגדה".
המאמר הזה בא סתום וכל מפרשי המדרש נלאו בו, אבל יבואר היטב על פי דברינו פה, כי כל עוד שהעם. החזיק בעסק לימוד התורה לא לשם מטרה שמושית, במה שהוא צריך לפי שעה, כי אם לשם הלימוד עצמו, היה אפשר לומר על זה שהתורה היתה כלל, כלומר עניין כללי. לא קובץ ענינים חלקיים אשר כל אחד יפה רק בשעתו. ובעת ההוא התעסק העם בדבר משנה והלכה, במה שיש יותר מקום לעיון והתעמקות. כי לפום צערא אגרא. אבל עכשיו חדלה התורה להיות כלל, התורה בכללה אין לה דורש ומבקש. יש רק חלקים נפרדים, אשר צורך השעה מביא לדעת אותם, לא לשם התורה,כי אם לשם השימוש בלבד. ולכן אין העם מבקש כי אם דברי מקרא ואגדה, שמושכין יותר את הלב וערבים לאוזן שומעיהם.
וכמה יפה שיחתם של אבות בבבא קמא דף ס': "יתיב רבי אמי ורבי אסי קמיה דרבי יצחק נפחא, מר אמר ליה לימא מר שמעתא, ומר אמר ליה לימא מר אגדתא. פתח למימר אגדתא, ולא שביק מר, פתח למימר שמעתא, ולא שביק מר. אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה לאדם שיש לו ב' נשים, אחת ילדה ואחת זקנה, ילדה מלקטת לו לבנות וזקנה מלקטת לו שחורות, נמצא קרח מכאן ומכאן. אמר להם אם הכי אימא מילתא דשויא לתרווייכו. כי תצא אש ומצאה קוצים, תצא מעצמה שלם ישלם המבעיר את הבערה. אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי".
המשל הזה משתי הנשים לפי ההשקפה הראשונה אין לו שום יחס ישר אל הענין, וגם גוף הענין אינו מבורר כל צורכו. אבל הכל יבוא על נכון על פי מהלך דברינו כי החילוק בין הלכה לאגדה הלא הוא זה שבדברי אגדה נהנה ההמון הנאה ממשית גם עכשיו, כי עוד לא פגה טעמה ורוחה לא נמר. ויש להמליץ עליה כי עודה בשחר ילדותה. אבל ההלכה, אמת היו ימים שגם היא היתה ילדה, בעת שמלכות ישראל היתה שלטת וסנהדרין ישבו בגזית לחוות דת ודין על פי משפט התורה הכתובה והמסורה. ודאי היתה כל הלכה והלכה לענין חי ונחוץ, שתועלת ידיעתו תלויה בצדו, והעם ודאי לא היה מתנמנם בשמעו הקראה של הלכות ומשפטים. אדרבה קפדרא כזו היתה נחוצה מאוד לתועלת החנוכים והמתלמדים. ורק עכשיו, שאין לנו לא יכהן ולא שופט, רק אויבינו פלילים, חדל, כביכול, להיות עדנה לכל אותם המשפטים וההלכות. באשר כי אין להם ערך ממשי כל כך בחיים. ולכן נתקררה דעתו של העם אליהם, וממילא נחשבת כמו אותה הזקנה אשר תבקש מבעלה עוד לזכור לה על כל פנים ימי נעוריה אהבת כלולותיה מימי קדם. והנה בשעה שבקש רבי יצחק נפחא להקרות איזה דבר, נפלגו שני תלמידיו בדיעותיהם, מר אמר לימא מר שמעתא, כדי להשיב לב העם אל ההלכה ולחבבה בעיניו, ולא שביק ליה למימר אגדתא, ביודעו כי בהתרגלם יותר ויותר עם האגדה המושכת, לא יאבו עוד להכיר את ההלכה היבשה,שאינה נותנת להם עתה כלום. ומר לא שביק ליה לומר מעתא כי אם אגדתא, בדעתו כי הלכה סוף סוף לא יהיו שומעים בין העם ומאומה לא תביא תועלת. אבל האגדה תמשיך את לבם כמו בקסם, ודבריו יכנסו לאזניהם. ולכן אמר להם כי קרה לו כמקרה בעל שתי הנשים, כי גם שם מה שלקטה הזקנה את השחורות, על כורחך הייתה כוונתה כדי לעשותו לזקן ממש. למען תבחלבו הילדה ולא יהיה בקרבתה, ותוכל היא להיות יותר בטוחה כי לא תגזול זו את אישה ממנה. וזה דוגמת בעל ההלכה, שלא הניח מר לומר אגדה, מיראה פן תדחה האגדה הרעננה והנעימה לגמרי את ההלכה היבשה. והילדה להפך לקטה את הלבנות, למען החזיקו תמיד אצלה, כאשר חפץ בעל האגדה, שרק אותה יגיד תמיד אל העם. ואמר להם דבר השווה לשניהם, לא רק מחמת שאמר להם דבר הלכה ודבר אגדה גם יחד, כי אם גם מצד תוכן דרש האגדה עצמה, שאמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי, שבזה הובטחנו לשוב עוד לימי נעורינו, לקומם את הריסותינו ולהשיב שופטינו כבראשונה, ואז ממילא תשוב גם ההלכה לנערותה כבימי קדם. ומזה תשובה לשניהם: זה לא היה צריך למחות מלומר אגדתא, מיראה פן על ידי זה תדחה ההלכה לגמרי, כי סוף סוף תבוא עת, וגם ההלכה תחדש כנשר נעוריה וכבודה ישוב אליה. וזה בוודאי לא היה לו לזלזל כל כך בהלכה, אחר שבאמת גם ההלכה איננה דבר שעבד זמנה, כי עוד יהיה חפץ בה:
הבולמוס הזה, בולמוס תאוות תועלת ממשית אף בעניין נעלה ורם כזה, כמו העסק והלימוד בתורה, הוא שאחזה גם את מחברינו היום. כי אם נשים עין בקורת על המון הספרים היוצאים היום בדורנו, נראה כי אם במספרם עולים הם הרבה על מספר הספרים שיצאו בדורות הקדומים, אבל כמה נופלים הם בתכנם. מרביתם המה רק קיצורים, קובצי-דינים או ביאורים שטחיים על חוג עניינים קצר. המה העניינים אשר יש להם יחס שימושי ישר. וכל מה שהוא רק מן המטרה ההיא והלאה, כבר מונח בקרן זווית ואין לה הופכים. [כמובן, אין לך כלל שלא נאמר בו חוץ. ואין כוונתי על ספרי גאוני דורנו המפורסמים, המעשירים באמת את ספרותנו] ואינם שמים אל לבם כי הקיצורים והשלחנים הערוכים יפים המה רק לעתות ידועות, בעת אשר השעה צריכה להם באמת, כאשר כן היה בעת אשר סדר את שלחנותיו רבינו מהר"י קרא, כי אחר צללו במים אדירים בביאור ועיבוד כל שיטות הראשונים בכל עניין ועניין בספרו בית יוסף, היו באמת השולחם ערוך שלו לדבר בעתו, כי קשה היה לדלות פנינים, פסקי ההלכה, מעמקי תהום המשא ומתן שלו בספרו הארוך. אבל לא עתה, בשעה שהכל ערוך ומסודר לפנינו, ואין לך דבר שלא יהיה נפסק להלכה למעשה, עתה כל המוסיף לקצר ולכייל בתר כללא, שכרו מסופק מאוד…
וזה אמנם, ילמד זכות וסנגוריא במידה ידועה גם על בעלי הקיצורים שבזמננו. שגם המה יכולים לומר שרק הדור הביאם לכך. הדור שאין התורה חביבה עליו, שאינו חפץ לדעת את התורה ידיעה שלמה ומקפת מכל צר, ואיננו צריך כי אם לספרי דינים והלכות שיוכל לדעת אותם בלי עמל ויגיעה יתרה. שעל דור כזה גם הלל הזקן אמר כנס, יען שספרים אחרים בעלי פלפול ומשא ומתן בהלכה בוודאי לא ימצאו להם מהלכים ביניהם, ולכן – קיצורים וקבוצי־הלכות נאותים לו:
אבל – זאת אשיב לי, כי חלילה לנו לומר עוד על דור שלם , אף על דורנו זה, כי אין התורה חביבה עליו. עוד לא אלמן ישראל אף בדורנו, וגם היום ימצאו עוד חובבי תורה למכביר אשר עדיין התורה נר לרגלם והתלמוד אור לנתיבתם ואינם אצלם כקרדום לחפור בה לבד. והם בוודאי ירצו את מעשי ידי ויכירו את פעלי הטוב, בפתחי להם את אוצרי הספר החתום הזה. אשר הוא באמת אוצר כל כלי חמדה. גן מלא עדנים ופרי חמד…
(מתוך הקדמת ספר גן רוה)
הרב יהודה ליבוש הכהן אדימאשיק הי"ד, נולד לאביו הרב משה הכהן ראב"ד בקהילת העלמא (חלם) שהיתה אז תחת שלטון רוסיה. הרב יהודה ליבוש היה "רב מטעם" בטישובצה-טישוויץ שבאזור לובלין, ונמנה על מייסדי המזרחי.
בשנת תרע"א (1911) פרסם את ספרו "גן רוה" ובו ביאור על ספר פרי מגדים, חלק אורח חיים. ספר זה ומחברו זכו להסכמות נלהבות מרבנים רבים ובהם: רבי מרדכי טברסקי האדמו"ר מקוזמיר בלובלין, רבי יעקב אריה טברסקי מטוריסק, הרב חיים הלוי סולבייצ'יק, הרב שלום מרדכי הכהן שוואדרון אב"ד בערזאן, הרב אליהו קלאצקין אב"ד לובלין, הרב משה נחום ירושלימסקי אב"ד קיעלץ, הרב יעקב מרדכי זילברמאן אב"ד בילגרייא. גם אבי המחבר חיבר הסכמה ובה גם הודה לציבור רוכשי הספרים על כך שבקנייתם יאפשרו להדפיס את החלק השני של הספר, שהדפסתו נדחתה מחמת מגבלות תקציביות.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עברה העיירה טישובצה מיד ליד בין הגרמנים והסובייטים, עד שבהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב נקבעה בשליטה גרמנית. באביב ת"ש (1940) הוטלו על יהודי העיירה גזירות שונות, ובהן חובת ענידת טלאי צהוב וסרט זרוע, חובה לשלם תשלומי כופר ולספק לגרמנים יהודים לעבודות כפייה.
בחג השבועות תש"ב (25.05.1942) נערכה בעיירה אקציה, בה נורו כ-200 יהודים, וכ-800 שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. הגרמנים הוציאו להורג את ראש היודנראט ועוזרו משום שלא ספקו להם די משקאות חריפים כדי לחגוג את הגירוש. מאות יהודים ברחו וניסו למצוא מקלט אצל איכרים בכפרים או להגיע אל היער. רובם נפלו חלל מכדורי הגרמנים או נרצחו בידי אנטישמים פולנים ואוקראינים. רק מקצת הבורחים הצליחו להתארגן לפעולות התנגדות. מאות היהודים שנותרו בעיירה רוכזו בגטו שהוקם בה. בנובמבר 1942 שולחו אחרוני יהודי הגטו לבלז'ץ, וכמה עשרות יהודים נרצחו במקום.
הרב יהודה ליב נספה גם הוא בשואה. אביו נפטר בתקופת השואה וזכה לבוא בקבר ישראל, אך אין מצבה על קברו.
מקורות: רבנים שנספו בשואה, הסכמות על הספר גן רוה, טישובצה – באתר ויקיפדיה, באתר אנציקלופדיה של גטאות, ובאתר מורשת יהדות פולין.
ביחוד נגעה המלחמה האיומה את חיי עמנו כי המדרש הזה עלה בידנו מן הגולה, שכל מקום שנאמר ויהי אינה אלא צרה. והגלות הארוך בכל המון מאורעיו, לימד אותנו לדעת כי כל מקום וכל זמן שיעשה בו תהפוכה מדינית, אינה אלא צרה וצוקה לעם היהודי. הננו השעיר העזאזל. ואין זה הפרזה יתירה אם נאמר כי גם המלחמה הנכוחית נגעה בנו, אפשר בלי משים, יותר מכל העמים הלוחמים. וידוע למדי אשר עבר על החלק היותר גדול מעמנו, אשר הקרב ירעש בכל עוזו על ארצות משכנו.
הספר זכה להסכמות רבות מהאדמו"רים מגור, מאמשינוב ומסדיגורא זצ"ל, מ
