התועלת בכתיבת חידושי תורה / הרב מנחם מנדל וייס הי"ד בשם חותנו, הרב שמחה יאיר רוזנפלד
ולאשר המאמר הזה הוא אשר כתב כבוד חותני המחבר ז"ל באחרית ימיו בהתחלת הכרך האחרון המדבר בענין תועלת כתיבת חידושי תורתו, אמרתי להציגו בפתח הספר.
וזה לשון קהלת י"א, "שלח לחמך" – הורה בזה, כי הראשונים חלקו כל פעולות האדם לשלשה חלקים, וסימנם טע"ם, טוב, ערב, מועיל. טוב הוא בעצם מתחילה ועד סוף. ערב, תחילה נעים ומוטעם, וסופו מר, כמו (משלי כ) "ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיו חצץ". מועיל, אפילו כי המאכל מר, אבל תועלתו לרפא. מעשי הסכלים לרוץ אחר הערב, והחכמים אחר הטוב והמועיל, כי "החכם עיניו בראשו, והכסיל בחושך הולך" (קהלת ב), כי ההולך בחושך איננו רואה המכשול המונח לפניו, וכל זמן שהולך ואיננו נופל, משתבח בעצמו כי דרך ישר הוא הולך, עד כי נופל ונשבר, אז צועק שבר לא עלינו.
"שלח לחמך", אפילו שאתה צריך לו, והוא לחם שלך. "על פני המים", ונראה לעיל הכסיל שהוא הפסד, אבל החכם עיניו בראשו, כי יהיה מזה ריווח הרבה (כמו במשל שבאים הדגים לגאן, שהוא מרגילם אצלו ויהבו סיארא), "כי ברוב הימים תמצאנו", ואם לא היית משלח הלחם, היה לך ממנו פרנסה ליום אחד, ועל ידי ששלחתיו, "ברוב הימים", יום אחר יום, זמן הרבה "תמצאנו".
ואפשר לומר כי הוא מלשון "ימצאהו בארץ מדבר", שהתרגום הוא 'ספק צרכיהון', וכמו "יצאוני", יצאו ממנו, כן "תמצאנו", תסתפק ממנו. ואפשר לומר עוד כי רצה לומר "על פני המים", דווקא על פי התורה הקדושה (שנמשלה למים) לא פזרנות של הבל.
ויותר נראה ויש לומר, "כי ברוב הימים", הוא לזמן שהוא רוב ימים (וכמו שכתב התרגום 'לעלמא דאתי'), כמו "והארכת ימים", שדרשו רז"ל 'לעולם שכולו ארוך'. וענין 'כולו ארוך', שלכאורה אינו מובן, 'לעולם הארוך' היה לו לומר (בשלמא 'כולו טוב' ניחא, שאין בו רע כלל).
אומנם אפשר לומר, כי האריכות בדבר גשמי הוא שנוסף קצתו על קצתו ונעשה ארוך, יום על יום, ושנה על שנה, עד שנעשה זמן ארוך, כמו קושר חבל בחבל, נימא בנימא, עד שנעשה חבל ארוך, או האורג מוסיף באריגה עוד פשתים ועוד וכו'. וכן בנין ארוך, שהבונה מוסיף ובונה, עוד לבנים ועוד עצים וכו', עד שנעשה בנין ארוך. נמצא כל אלה בתחילתם אינם ארוכים. אבל אריכות ברוחניות הרי שהוא מהותו ארוך, בלי הפסק. אם כן כולו ארוך, מראשיתו ועד עולם, והבן.
כתוב בספרים הקדושים בשם הספר חסידים כי מי ששולחים לו מן השמים חידוש בתורה ואינו כותבה הוא גוזל וכו', נראה כי אפילו אם אינו מפרסם לרבים, אלא כותב ומצנע, כבר עשה את המוטל עליו. ולכאורה אינו מובן התועלת, כי היגיעה להבין דברי תורה, כבר יגע ומצא בה כפי שכלו, ומה התועלת בכתיבה, ולכאורה הוא הפסד הזמן. אבל חס ושלום לומר כן, כי האדם אינו תמיד במצב אחד, והרבה פעמים, כי אחר זמן רב, רואה האדם הזה בעצמו את כתבו והוא מתפעל ממנו ומתרגש, ובא לידי הרהור תשובה. ויקרה עוד כי כשרואה ומוצא דבר מושכל שחידש לפני שנים, והוא יודע בעצמו שאחר כך עברו בלבו דברי הבלים רבים, והוא מתבייש בעצמו מאוד, איך אפשר כי במקום שיכולתו לחשוב דברים דקים וטובים כאלה, הכנסתי בלבי דברי הבלים ומכוערים כאלה. והוא מתמרמר מאוד ומתחרט. ועל כל פנים לפי שעה, הרגעים האלה טובים המה יורגעו איש ישראל, ואינם חס ושלום אבודים.
או גם כן כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, כי יקרה אשר איש יגע ועמל שנים רבות לאסוף כסף, ואחר כך בונה בכסף הזה בית גדול, והוא מסתלק לעת קץ שנותיו, ולא היה לו שום תועלת ביגיעה הזאת. אבל אחרי שנים רבות, כאשר איש חסיד עובר לפני הבית הזה, והשמש קודרת על ראשו והוא מצטער מאוד, וכשבא לפני הבית הגדול הזה, יש לו קורת רוח מן הצל שעושה הבית, או גם כשיושב שם להרגיע ולהשיב דעתו, ובזה כבר נגמר התכלית של העמל והיגיעה שעמל האיש ההוא, ויש לו זכות בעולם העליון, וניצל על ידי זה מן עונש חמור. כן אפשר להיות בעניין הזה, כי הכותב חידושי תורה בהלכה או באגדה, הנה אחר זמן רב, בהיותו נידון למעלה על עוונות ופשעים, הנה כאשר רצונו של יוצר בראשית יתברך שמו לרחם על הנשמה הזאת, מגלגל הדבר על ידי סיבובים, ובא דף אחד או שורה אחת מן הכתובים האלה ליד איש ישר, והוא משתעשע עצמו בחידושי התורה, ומרחיב הדבר בדבר ההלכה, או שנתעורר להרהור תשובה קצת על ידי דברי האגדה והחידוש, ועל ידי זה נזכר הנידון ההוא לטובה ולזכות, כמו שאמרו רז"ל בפסוק "אגורה באוהלך עולמים", ושפתותיו דובבות בקבר וכו' "דובב שפתי ישנים", והוא התכלית מהיגיעה של האיש ההוא. ועל זה יש לומר גם כן הפסוק "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב ימים תמצאנו". עד כאן דבריו.
(אורה ושמחה, פתח דבר מאת המו"ל הרב מנחם מענדיל ווייס, חתן המחבר)
הרב מנחם מנדל ווייס הי"ד, בנו של הרב דוב בעריש וחתנו של הרב שמחה יאיר רוזנפלד רב ואב"ד בקהילות קורזבארג, ראדזמין, אגורקוב ופיוטרקוב.
הרב מנחם מנדל סייע לחותנו ברבנות העיר פיוטרקוב, ולאחר פטירת חותנו, בשנת תרע"א, כיהן כדיין בעיר. בשנת תרע"ג (1913) הוציא הרב מנחם מנדל לאור את ספרו של חותנו 'אורה ושמחה' על ספר בראשית. הספר מובאים מאמרים המיוסדים ומשולבים על אמרות הצדיקים מגדולי חסידות פולין, החל מבית פסישחה ועד לחצר גור. בספר פורסמה גם צוואתו המוסרית של המחבר, בה הוא הזהיר את בני קהילתו שלא יאמרו עליו לאחר פטירתו שום שבח ותארי כבוד, ויגידו רק דברי מוסר המעוררים את העם לתשובה, ואת בניו הוא הזהיר שיתנהגו הדרך הישרה ולא יאמרו חלילה כי העולם השתנה ממה שהיה בדורות הקודמים. הרב מנחם מנדל ערך גם כתבים נוספים של חותנו, בהלכה ובאגדה, אך לא הספיק להוציא אותם לאור.
בהקדמת הספר נכתב:
בשם ה' יתברך שמו ובעזרתו
כבוד אחינו בני ישראל אוהבי תורה דורשיה ושוחריה, ד' עליכם יחיו.
הנני נותן לפניכם היום ברכה, חלק ראשון מספר הדרושים, פרי עשתונותיו של כבוד חותני המנוח הרב הגאון הצדיק חסיד ועניו מורנו ורבינו הרב שמחה יאיר זצלה"ה האבדפ"ק, אשר מעודו הקדיש לילות כימים על התורה ועל העבודה, וכל כחותיו היו קודש לד', עד אשר גברו האראלים וכו' ונלקח מאתנו הוד תפארתה, כלי חמדת ישראל – וזאת הברכה אשר השאיר לנו, אוצר כתבים רבים בכל מקצועות התורה, מלאים ברכת ד' כן בפלפול הלכה כן הדרוש, וזאת תהיה נחנתינו שדבריו הטהורים והיקרים יראו אור, ויהיו שפתותיו דובבות בקבר – ובחרנו להדפיס על דרוש בתחילה, כי כן היה רצונו הטהור, והנה זה יצא ראשונה קובץ דרושיו כסדר פרשיות התורה – אקוה כי לא תמנעו הטוב מלהביא ברכה אל תוך בתיכם, למען אשר יהיה לאל ידי להוציא לאור יתר חלקי ספר הזה, ושאר ספריו אשר הניח אחריו להפיצם על פני תבל בעזרת ה' יתברך – יקראו רבים והיה בפיהם כדבש למתוק, ויהנו מזיו חכמתו, וכאשר בחייו זרע זרע אמונים באגלי טל מוסריו, והחיה לבבות נדכאים בחן לשונו ומתק שפתיו, כן עתה דבריו החרותים על הלוחות, מאירי עינים ומשמחי לב, יעשו פרי תבואה, לקרבם לתורה לאמונה וליראה את ד'.
נאום מנחם מענדיל בהרב החסיד מו"ה דוב בעריש יחיה ווייס.
חתן הרב הגאון המחבר זצ"ל אבדפ"ק פיעטרקוב.
שני חתניו הנוספים של הרב שמחה יאיר רוזנפלד, היו רבי יוסף אשר זליג פיש הי"ד (רבם של גרבוב וסטריקוב ואדמו"ר לאחר פטירת דודו רבי אברהם יוסף מקוצק) והרב יצחק מאיר ברודר (אב"ד יאנוב פלך לובלין).
הרב נכלא בגטו פיוטרקוב, ונרצח בטרבלינקה בשנת 1942.
