קטגוריה: פרשת בלק

הנה כדי לסיים בדבר טוב ואין טוב אלא תורה אמרתי להציג פה דברי אגדה שחנני ה' בפרשת בלק. 'ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו וגו' ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא'. והנה לכאורה קשה מאי ענין 'ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא' לכאן, ועיין בכתב סופר על התורה תירץ דקדוק זה בנעימת כדרכו בקודש, ורש"י ז"ל פירש על 'בעת ההיא', לא היה ראוי למלכות וכו'. מה נפקא מינא לן בזה? ונראה לעניות דעתי לפרש זאת בדרך נכון בסיעתא דשמייא. הנה ידוע כבר מה שפירש ה'עשרה למאה' על מאמר הגמרא מסכת גיטין 'היו צריה לראש', כל המיצר לישראל נעשה ראש. לכאורה, היתכן כזאת, לא די שלא יענש, כי אם עוד עולה לגדולה?

אמנם האמת הוא חסד גדול מאתו יתברך שמו, שאם יתרחש צורר היהודים שרצה לעמוד על ישראל והוא אמיץ וחזק הקדוש ברוך הוא עושה אותו לראש. לאדם פשוט יש בחירה בידו וירע חס ושלום לישראל, לא כן שר ומלך, לבו ביד ה' לכל אשר יחפוץ יטנו. כן היה גם בהמן הרשע בהכרח נעשה שר ושני למלך, כי לולא זאת חס ושלום לא יבצר ממנו את אשר זמן לעשות. ופירוש בזה הנ"ל 'ובכן מי לא יראך מלך הגוים', ודי לחכימא.

וידיד נפשי שאר בשרי הרב הגאון דק"ק דערעטשקע שליט"א פירש בזה 'לא הניח איש לעשקם', הקדוש ברוך הוא לא הניח שאיש פשוט יעמוד עליהם לעשקם 'ויוכח (מלשון 'אותה הוכחתה') עליהם מלכים'. ודי לחכימא.

הנה בלק ידוע שהיה קוסם גדול מבלעם ושונא מוחלט לישראל, כמאמר המדרש 'וירא בלק' מה ראה? ראה להביא חס ושלום פרעניות לישראל. ועתה לולי ה' שהיה לנו בקמים עלינו שני רשעים הללו ויתחברו יחדיו זה בקסמו וזה בלשונו כתער מלוטש, וזה וזה גורם חס ושלום לקלל ישראל לאבדם, מה יהיה עמם? על כן הקדוש ברוך הוא בחסדו המסבב לכל הסיבות סיבב ברחמיו שרשע זה נעשה מלך ויאבד הבחירה ממנו!

וזה שאמרה התורה הקדושה  בא וראה חסדו של הקדוש ברוך הוא, 'ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא', אף שלא היה ראוי למלך, עם כל זה עשה אותו למלך. ושפיר פירש רש"י שלא היה ראוי, ועם כל זה הקדוש ברוך הוא סיבב שנעשה מלך כדי להודות לה' על חסדו הגדול.

'ועתה לכה ארה לי את העם הזה', לכאורה תיבת 'לי' בלתי מובן. ונראה לעניות דעתי בסיעתא דשמייא כי הנה כל השפע שיש בעולם הוא רק בשביל ישראל, ולולא ישראל אומות העולם יגוועו ברעב, כי אפילו בישראל רובא דרובא נזונים בשביל הצדיקים, כדאיתא בגמרא 'כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני', עיין כתב סופר בפרשת בהעלתך דברים יקרים, ופירוש הקרא 'צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר' וכו', על אחת כמה וכמה אומות העולם שנזונים רק בשביל ישראל. ודוד המלך עליו השלום אמר 'הללו את ה' כל גוים וכו' כי גבר עלינו חסדו'. ושמעתי לפרש שעל כל גוים החוב להלל לה' אם גבר עלינו חסדו, כי הם מקבלים גם כן השפע מאתנו. (כמדומה לי מהגאון הקדוש בעל 'חתן סופר' זכותו יגן עלינו).

והנה בלק שהיה קוסם וידע מזה איך ראה לשטות זה לקרוא לבלעם לקלל ישראל, מה יעשו אם יופסק השפע מישראל? אמנם זה דרכן שם רשעים לומר 'גל לי גם לך לא יהיה', וכל כך גדולה היתה שנאתו לישראל שלא היה חס אפילו על עצמו, וזה שאמר 'לכה ארה נא לי' – הגם שאני יודע שגם לי יצמח מזה קללה, אבל את העם הזה על כל פנים יגיע חס ושלום קללה גם להם.

אכן ה' בחסדו היפך קללת בלעם לברכה, כן יהפוך ה' קללות וצרות אשר באו על העולם על ידי מלחמה הנוראה לברכה ובמהרה ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה. אמן.

שערי נחמה

---

הרב שמואל ב"ר נולד לאביו הרב מאיר ולאמו מרת פייגא בסביבות שנת תרכ"ה (1865) ביאנושי (סאטמר, הונגריה). היה תלמיד של סבו הגאון רבי יהושע ברוך רייניץ אב"ד טשעטשעוויטץ. הרב שמואל מונה לאב"ד פרטעוואשאר שבמחוז העוועש משנת תרנ"ד. נשא לאשה את מרת מלכה בת הגאון ר' משה סופר אב"ד טיסאפירעד, שנולדה בשנת 1867. לרב שמואל ורעייתו נולדו עשרה ילדים. בן אחד, יעקב, נפטר בגיל שנה בשנת 1890, ובן נוסף, אליעזר זוסמן נפטר בגיל 17 בשנת 1916. בנם קלמן, שהה בזמן השואה בארץ ישראל, לימים כתב דפי עד על אביו, על אחיותיו לאה, חיה רבקה רוזה לוי.

מחבר הספרים חק המצות – דיני סת"ם ודברי מוסר ביידיש, ערוגת הבשם עם נחלת יעקב, ארזי הלבנון ותולדות משפחת הסופרים (תרע"א), נחלת יעקב (תרע"א), עוללות אפרים (תרע"ד), שערי דמעות (תרע"ה), שערי נחמה (תרע"ו), אוצר נחמד (תרע"ז) וקול ששון ושמחה (תרע"ח). כמו כן פרסים חידושים רבים בכתבי העת 'וילקט יוסף', 'הנשר' ו'תל תלפיות'.

לאחר הכיבוש הגרמני, הוציא הממשל ההונגרי את ההוראה וצווים נגד היהודים ובהם "צו הקמת הגטאות". בעקבותיו פורסם ב 28.04.1944 סגן הממונה על מחוז נוגרד צו בו הורה לסלק את כל היהודים מכל הישובים במחוז ולבודד אותם ב"אזורי מגורים" נפרדים. בחודש מאי גורשו יהודי שלגורין והסביבה לגטו שלגוטרין, בין המגורשים היה גם הרב שמואל רייניץ.  בסוף אותו החודש נחקרו תושבי הגטו בעינויים אכזריים על מנת לגלות חפצי ערך מוסתרים. 16 יהודים מתו במהלך החקירות הללו. ב- 05.06.1944, עם שחר הועברו תושבי הגטו למרכז השילוח באורוות הנטושות של מכרה הפחם, ששרצו בהם עכברושים. באורוות, שהיו מיועדות לכ-60 סוסים, נדחסו כ-2,240 יהודים, בתנאים תת-אנושיים. ב- 13.06.1944 הועלו יהודים על קרונות רכבת שנועדו להובלת בקר ונשלחו לאושוויץ. הרב נספה בשואה בסביבות כ"ט בסיון תש"ד (20.06.1944).

לזכר בנו אליעזר זוסמן – כתב הרב שמואל בספרו "שערי נחמה" את הדברים הבאים:

משמר אליעזר

לזכר עולם יהיו דברים אלו עבור נשמת בני הבחור אליעזר זוסמאן. נפטר ד' טבת תרע"ו.

[נא קוראים נחמדים עשו עמי חסד ואמת שתלמדו לפעמים משניות לעליות נשמתו היקרה]

קורא נעים!

סלח נא לעון עבדך אם אעתיר עליך מלין להשיח בדאגה ועצב מלבי, ואבקשך שאתה אחי היקר פה עמוד עמדי, להשתתף עצמך בצערי, כי המר לי שדי מאוד ולקח מחמד לבבי פרי בטני חטאת נפשי, אלוקים מצא את עון עבדו וגבה בעל חוב ממטיב נכסי, בחור נחמד עלם יפה עינים, אשר היה מיועד לתורה וליראת שמים עודנו באבו נקטף בן שבע עשרה שנים. מעת היה בן ט' שנים תמיד התגורר במקומות אחרים, לשמוע דברי ה' בלימודים ומבלי יכולתי לשלם עבודו דמי מזונות, היה מוכרח לצפות לשלחן של אחרים, אשר הרבה פעמים הוא כמצות ומרורים.

אאדה עד חוג שמים, אתאונן 'מי יתן ראשי מים', החרישו ממנו ואדברה, הצקתני רוחי ולא אוכל אדומה, כיולדה אפעה אשאף ואשומה, מספד אעשה ואקונן בנהימה, אריד בשיחי ואהימה, וקול נהי ארימה, ואעתיק פה מכתב אשר לכבוד גיסי הגאון דק"ק סענדערע ערכתי, ובו מרירות לבבי שפכתי, חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דיברתי בלשוני, היה יראה בעניי ויאמר די לצרותי וגם אעתיק ההספד אשר אמר עליו גיסי היקר שליט"א בעת פטירתו ויהיה זכרון לנשמתו, בגן עדן תהיה מנוחתו ובצרור החיים יצרור ה' נשמתו ויזכנו ה' אותי ואשתי הצדיקת תחיה לגדל בנינו ובנותינו לתורה ולחופה ולמעשים טובים ויבנה במהרה ציון וירושלים אמן.

בעזרת ה' יתברך ב' לסדר 'ויאנחו בני ישראל' רק שלום לפ"ק פ"וו יצוא"ס

שלומים מרובים, מאדון עולמים וחיים ארוכים, בבנים ומזונא רויחא יחדיו נצמדים לגיסי היקר אשר שמו מפארים המהולל ברב התשבחות חריף פפיות, ידיו רב ללו לחדש סברות ועמוקות וכו' וכו' הרב הגאון הצדיק בנש"ק מגזע תרשישים כקש"ת מהו' שמעון סופר יאר פניו אתנו סלה האבדק"ק סענדרא יע"א.

את אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי! אזכרה מצוק אשר קראני, חשך מעלי מעיל הוד וצפר טרף טורף בו הנותן אמרי שפר בני יקירי אליעזר זוסמאן נטע ממשפחת סופר. ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי בחודש טבת ובחלונינו עלה המות, ומשוש לבבינו שבת, ותחת כי בא שבת בא מנוחה, לנו הגיע בו יגון ואנחה, כל ראש לחלי ולכל לבב דוה, כי נר אלוקים נשמת אדם נחמד בו נכבה, בליל שבת קדש פרשת ויגש אליו יהודה אשר הייתי בו נעור כמעט כל הלילה אצל בני נתן אנטשיל בן מלכה, שהיה מוטל רחמנא ליצלן בסכנה, יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא ששלח לו רפואה שלימה, ולאחר סעודת צהרים בשבת קודש רציתי לקיים מעט תענג בשבת שינה, אמנם אהה! גם זה נהפך לי אזי לתודה, כי דלתי עיני עוד לא סוגרה, והנה איש עומד עלי ויעיר אותי מתנומה, ובידי רצפה דילוג רב המבשר לנו בשורה מרה כראש ולענה, בו קוראים אותי לא לספוד לצרה ולבכותה. ואם כי בשבת אין לזעוק על כל צרה, אבל לא היה בנו כח המעצור ועינינו נגרה, ומחמת כי בנינו הנ"ל היה בסכנה לא יכולנו להיות אצל ההלוויה – ויהי בערב, כל מקום שנאמר 'ויהי' אינו אלא צרה, נתרבתה הבכיה, על כי נטלה הכבוד ונשתייר המרה, ואחרי עבור שבעת ימי המשתה, ששיתי בו כוס התרעלה, הבדלתי הבדלה, ואמרתי מקירת לבבי, המבדיל בין קודש לחול, חטאותינו הוא ימחול זרעינו וכספינו כחול ירבה, בסימן טוב ובמזל טוב יחול עלינו ימי השבועה, ונס מאתנו יגון ואנחה, בננו הנחמד נפשו תהיה בצרור החיים צרורה, וינוח במנוחה נכונה, ויהיה למליץ יושר לנו ולכל המשפחה אמן סלה.

גיסי היקר! במה אקדם לכם ואיך אוכל ליתן לכם די תודה, שבח ותהלה, על החסד שעשיתם עם בני עליו השלום! מה אשיב לכם על כל תגמוליכם שגמלתם אם בנינו? ואם בעוונותינו הרבים כל הקורבנות בטלו ולא ועלו טרחכם ותפלתכם ביום עברה וזעם וצרה, אבל קרבן תורה לא בטלה, אתה גיסי היקר בעצמך הייתה אצל בני להבדיל בין חיים לחיים שומר מה מלילה, להשגיח עליו בעין פקיחה, ואנו חייבים להודות לך ולזוגתך הצנועה מ' אסתר בת אבי חיל חותני הגאון הגדול יאר פניו אתנו סלה, יודע אני כי לא מצדכם היתה המניעה, שיעלה לבני עליו השלום ארוכה, אבל אשמים אנחנו בזו הצרה, עוונותינו המרובים גרמו שנלקה שלא בעונתו החמה. אמנם הורו לנו חכמינו ז"ל שחייב אדם לברך ה' גם על הרע, מהולל שם ה' ממזרח שמש ועד מבואה, ואתם תשאו מאת ה' ברכה, והצער שסבלתם יהיה לכם לכפרה, לבל יעבור בכם מקרה רעה ותזכו לראות נחת מזרעיכם ומצאצאי צאצאיכם, עד כי יבוא שילה וגם לאנשי ק"ק סענדר קהלה נאה וחסודה אני נותן תודה, שכולם בטלו ממלאכתם לגמול חסד לנפש יקרה, ונתנו לו במקום מכובד מקום קבורה, וכבוד עשו לו במיתתו, ועמדו על מטתו. ה' ישמור אותם מכל צרה וצוקה במקומכם יהיה רק ששון ושמחה.

נאם גיסך הטובל בדמע קולמוסו, מצפה לרחמי ה' ולישועתו.

הק' שמואל רייניטץ בלאאההר"ם זצ"ל, חופק"ק פעטערוואשאר יע"א.

(הערה: בספר "חכמי הונגריה והספרות התורנית בה, עמ' 440, כתב שהרב כנראה נפטר לאחר מלחמת העולם הראשונה).

את הדרוש אשר דרשתי במאדין בשנת תרפ"ה בשבת קודש חקת בלק י"ב תמוז, בדבר המלבושי שחץ וגלוי בשר וזרוע ופרצו גדר וכו'.

במדבר קפיטל כ"ד פסוק י"ד, בפירוש, ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים. וככר רבים נתלבטו לפרש דברי המקרא הסתום, מהו הוא העצה אשר יעצו, הלא לא נזכר שום רמז מזה בפסוק. ואדרבא, בסופו סיים, אשר יעשה העם הזה לעמך, ואם כן, אמר לו ההיפך.
ועוד קשה, מהו הלשון שאמר לו "לכה" אשר נראה לכאורה כמיותר, לא הווא ליה למימר כי אם הנני הולך לעמי איעצך וכו'.
ובקפיטל כ"ה פסוק א', וישב ישראל ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ובפסוק ג' כתיב ויצמד ישראל לבעל פעור. ואם כן קשה, הלא הפסוק בעצמו מעיד על ישראל שלא עשו כלום, שלא זנו אחרי בנות מואב, וממילא לא קראנה להם שישתחו ויזבחו לאלהיהם, ואם כן מהיכן יסתובב הדבר שישראל יגיעו לידי חטא כזה שיתחברו לעבוד עבודה זרה פעור.
וגם מהו דווקא עבדו לפעור, ולא לכמוש, אלהי מואב ולא למלכים אלהי בני עמון וכדומה, הלא דבר הוא.

והיה בהפטרה לפרשה זו בשופטים קפיטל י"א פסוק ל' ול"א וידר יפתח נדר לד' וכו', והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון וכו'. אשר לכאורה קשה מדוע הכפיל את לשונו ואמר "היוצא אשר יצא", לא הווא ליה לומר והיה אשר יצא מדלתי ביתי וגו'.
ועוד קשה, מדוע לא אמר אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי "בראשונה", דהיה משמע דקפיד דווקא למי אשר יפגוש בראשונה ומוקדם מכולם עת שובו בשלום מבני עמון, אז יעלהו עולה לד'.

ונראה לי לומר, כי חטאם שהיו בנותיהם הולכות ערומות בשר זרועותיהן ואת שארם הערו בצוואר מגולה עמוק עד שנראה הוד יפיין, כמה שנאמר לגבי גחזי, ויגש גחזי להדפה, ודרשו חז"ל שאחזה בהוד יפיה, ומאחורי קשי ערפה עד בין הכתפים. וקצרות עד לארכובותיהן מלבושותיהן, ועשויין מעשה רשת היצר הרע לצודד נפשות תמימות בחרמם ובחשופי שתיהן. וזאת היא עבודה זרה של פעור שפיערו את עצמן לבלי חוק, בכדי לזנות עמהן. והסר מעליה דרכיך, זו זנות, דרשו רבותינו ז"ל.
ועל פי זה, כך שיעור הכתוב, ואמר וישב ישראל בשיטים, ופירש הבעל הטורים, שהוא מלשון שטות, שראו את שטותן איך שהיו הולכות בלבושי שחץ, וישבו בחיבוק ידיים, ולא מיחו בהן. ולי נראה עוד לומר כי נוטריקון של שטים – טומאן שערותיהן יוצאות מגולות, והם ישבו ולא מיחו, ומזה החלה נגע המספחת הלז לפרוח גם בבשר, עד אשר לבאחרונה גם ויצמד ישראל לבעל פעור. כי מנגע הראש כאמור בא הנגע לכל הגוף. ועל ידי זה באו למגפה. רחמנא ליצלן.

ועל פי זה, זהו שאמר בלעם, לכה איעצך אשר "יעשה" נוטריקון יוצאות ערוות שערתן החוצה. ואמר לו לכה אתי ואראה לך היאך שהן יוצאות בגילוי שיער החוצה, אשר זאת תגרום גם לילך בגילוי בשר החוצה ולהפקיר את עצמן לזנות. והראה לו מה שעתיד להיות בריחוק זמן בבנות ישראל, לכן איעצך אשר כל מה אשר יעשה העם זה, תעשה כן לעמך אשר בשביל זה יזנו עמהם והיו לעם אחד, באחרית הימים. ומחוץ לדרכינו נוכל לומר דכן יעץ לו, אם תרצה שיהיו לעם אחד אל תרחקם, אלא אדרבא, תקרבם ותמנם להיות עורכי דין, ד"ר, מהנדסים. וזהו שאמר לשון אשר, והוא אשור והורמנא ומשפט אחד שיהיו גם ישראל עושים כל מיני מלאכות וחכמות לעמך, וזה היה באמת תחבולה וערמה גדולה ממנו.
אכן נשובה לעניננו, כן נמי היה אצל יפתח עת שד' יתברך עזר לו להכות את בני עמון, חפץ לתקן איזה בדק ופרץ בביתו, והיה כאשר חפש ומצא ואשר והיה היוצא, כלומר מי אשר כבר יצא מגדר הדת והצניעות וחוקי המוסר, ועם עתה גם יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום אעליהו לעולה ולקרבן בזה שאראה להתאמץ שלא יראה ולא ימצא זאת שוב בביתו ואגדור גדר שלא אניח אותו ואעמוד בפרץ לפניו שלא יעשה בן בביתו וברשותו. ולכן באמת כשבאה בתו לפניו פריעה ופריצה במלבוש שחץ כבנות אנשי העיר, אמר וצעק הוי בתי הכרע הכרעתני, כלומר מלשון ניוול שניוולת אותי בהמלבושים שלך, ואני השבע השבעתני שלא אניח אותך מהיום ליצא, כי כל כבודה בת מלך פנימה. ולפיכך היה לחק בישראל מהיום ההוא והלאה שלא להניח שום אשה ללבוש בגדים הללו, כי כולם הביאו ראיה ממנו, אם עשיר גדול כזה וגם מלך ישראל יגדר גדר לבתו היחידה שלא תהיה יצאנית, מכל שכן שאר אנשים עשו כן.
וכן נמצא בזכריה ג', ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ד' צבאות והשטן עומד על ימינו לשטנו וכו' עד שנאמר ויהושע היה לבוש בגדים צואים וכו'. ורבים נדחקו לפרש מה הם הבגדים הצואים.
ולי נראה לפרש שהיו באמת מלבושי שחץ, כמלבושי המאדע שלנו, ומצד שלא מיחה בהן היה נחשוב לו כאשר הוא בעצמו היה לבוש בהן. ומשום הכי אמר המלאך הסירו הבגדים הצואים מעליו. ולאחר כך אמר ראה העברתי מעליך עונוך והלבש אותך מחלצות. ולאחר כך נאמר לו שישימו צניף הטהור על ראשו. ולאחר כך העיד מלאך ד' ביהושע אם בדרכי תלך ואת משמרתי תשמור, היינו שלא לילך בגילוי שער הראש וגם לא במלבושי המאדע, רק בבגדים סתם, אז הנני מביא עבדי צמח, וכנ"ל. ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים במהרה בימינו אמן:

(מתך מים חיים מהדורה תנינא מאת הרב חיים צבי הירש שוטלנד)

---

 הרב  חיים צבי הירש בן הרב יהודה שוטלנד (שאטלאנד), נולד בסביבות שנת תרמ"ה (1885). בתרס"ז עבר מבעזין (פלך פיוטרקוב) לטרנוב, שם נשא אשה, למד להיות שו"ב ולימד בבית המדרש. הוא היה תלמיד חכם גדול שו"ב מובהק ומומחה. כיהן כרב וראש הישיבה בק"ק דומברובה טארנובסקה (דאמבראווי), רב ושו"ב בשנים תרעה-תרע"ח בעיירה באנוב בגליל רוזוואדוב, בנוסף להיותו רב ושו"ב, היה ש"ץ ובעל קורא, מוהל, נואם ודרשן נודד.

בשנת תר"פ (1920) הוא כותב מכתב לעזרת תורה בארה"ב ומתאר את מצבו הכלכלי הקשה הגורם לכך ש"בני ביתי העטופים ברעב מעורטלים ומבולעים מכל חמר גשמי, נשמתם מפרפרת בקרבם, מפני היוקר השורר בכל הארץ בעצם תקפו ובעים עוזו,.. ושערי רחמים וחמלה וחנינה נכלאו ונסגרו ממנו למרות כל התלאות והמצוק אשר עברו והשתרעו ממעל לשמי כוכבי עירנו הקטנה לרגלי הפוגרם האיום אשר נהייתה אצלנו עוד אשתקד, בשנת תרע"ט לפ"ק" (ראה מכתבו בזכרון בספר).

כיהן כשו"ב וכדומ"צ במאדין שליד קולבסוב. חיבר את דרשות מהרח"ץ ח"א לשבתות ולמועדים (תרפ"ז), מים חיים (תרפ"ז) מים חיים מהדורה תנינא עם קונטרס תיקוני הזבח והספד על פטירת בנו ר' נתן נטע ז"ל שנפטר בן תשע עשרה, מכתב באהל תורה סימן כ"ב (תרפ"ח). לאחר כעשר שנים של היותו מוהל, חיבר את הספר גילת הזהב על הלכות מילה (תרצ"א), כתם פז על הלכות אירוסין ונישואין, חבל הכסף (תרצ"ז).

ככל הנראה נספה עם משפחתו בשואה בשנת ת"ש (1940).

ראה מאורי גליציה, חלק ה, 47-45.

ונשקיף כעת מתחילת צמיחת האומה הקדושה דאבותינו היו עקרים, ומצד הטבע לא היו ראוים להוליד. ואמר לו הקב"ה לאברהם, צא מאצטגנות שלך. והוציא אותו החוצה למעלה מהטבע. והיה על ידי הנהגה הניסית לחוד. וקרא הפעולה על שמו יתברך שמו, ולכן הפעולה עם ישראל הנולדים מהאבות הקדושים יחוייב מזה דיהיו גם כן נצחיים וקיימים לעולם בקיום המין.

ואחשוב לפרש בזה אומרם ז"ל מאי דכתיב כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וגו', לעתיד לבוא יאמר הקב"ה לאברהם בניך חטאו, אמר לפניו ימחו על קדושת שמך וכו', אמר לו ליעקב וכו' ימחו על קדושת שמך וכו', אמר ליה ליצחק, אמר ליה ריבונו של עולם בני ולא בניך וכו' מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים אתה ד' אבינו גואלינו מעולם שמך (שבת פ"ט). ועין הרואה המאמר הזה יעמוד מרעיד על אבינו הזקן דמסר נפשו על אנשי סדום הרעים ועל אבינו יעקב דבהריגת שכם חרה על בניו לא ילמד סנגורין על בניו. ולהאמור יבנו דבריהם, דהנה כתב כיון דמצד הטבע לא היה אברהם אבינו ראוי להוליד והיתה פעולת ניסית בהשגחת ד' לחוד, לכן לא יתכן כליה לבניו, חלילה. ואשר מטעם זה כתב גם כן דלא תתכן כליה חלילה להאומה הישראלית, על פי אומרם בילקוט דאין הקב"ה נפרע מן האומה, אלא אם כן נפרע מהשר שלה מקודם, ולכן בהאומות דהמה תחת השבעים שרים, ויצוייר כליה בהשרים, יתכן בהם גם כן כליה. מה שאין כן ישראל, דהם מושגחים מהבורא יתברך שמו, ונטלם הקב"ה לחלקו, וחלק ד' עמו והוא חי וקיים, כן בבניו לא יתכן כליה, חלילה, ולכן בעת חטאם בלי לימוד זכות יאמר אבינו הזקן ימחו על קדושת שמך. והרצון דסוף סוף לא שייך בהם כליה חלילה, כיון דמושגחים מאתך והם חלקיך, וקדושת שמך חי וקיים. וכן יאמר יעקב אבינו עליו השלום לכוונה הנ"ל. והקב"ה אומר לא בסבא טעמא ולא בדרדקיה עצה, דמכל מקום צריך ללמד עליהם זכות מפני המקטרגים. אמנם יצחק אבינו ילמד עליהם זכות בהחשבון דיעשה, המבואר שם, ויאמר גם כן בני ולא בניך, והיינו דהא הם בניך, ולכן צריכים שיהיו גם הם נצחיים, מיד נשאו עיניהם למרום ויאמרו, כי אתה ד' אבינו, והיינו כיון דעיקר צמיחתם היתה ניסית למעלה מהטבע, ולכן גואלינו מעולם שמך, והרצון כיון דאנו מושגחים ממך, ושמך הוא לעולם חי וקיים, לכן ממילא לא יתכן כליה חלילה בישראל גם כן כאמור. והבן בדברים. וכדהא קרי בחיל הנביא (ישעיה נ"א) שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ד' הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם, הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, כי וגו' כי שמים כעשן נמלחו וגו' וישועתי לעולם תהיה. והרצון הביטו אל אבותיכם דהיו קרים, ולכן ממילא לא יתכן בכם כליה כאמור ודוק:

והדברים האמורים משובצים במשכיות מקראי קודש עת שם ד' דבר בפי בלעם כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשרנו, הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. ותרגומו לא יהיו נעשין כלה עם שאר האומות. לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ד' אלקיו עמו וגו' אל מוציאם ממצרים וגו' כי לא נחש ביעקב וגו' כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל.

ומבלי אאריך בדקדוקים, אומר בפירוש הכתובים כי אחר שאמר בלק הנה עם יצא ממצרים, היינו מעצמם קודם זמנם, ועדיין מוטל עליהם השעבוד, ורצה שבלעם יקללם. ואמרו חז"ל (בברכות ז') דבלעם ידע לכווין אותו רגע שהקב"ה כועס, ובתוספות הקשה מה יכל לומר ברגע זו. ותירץ, דיכול לומר תיבת כלם. אולם כתבתי דלא יתכן כליה חלילה בישראל, כיון דהם מושגחים מד' יתברך, וכן דהם נצחיים כיון דאבותינו היו עקרים כאמור. ובתרוץ דקודם זמנם, כתבתי כיון דהיא פעולת ד' לבדו בלי איזה השתתפות איש תכליתי, ולכן היתה הקשת לב פרעה, וממילא הפעולה גם כן נצחית. ולכן אמר, כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשרנו, דאבותינו היו עקרים והן עם לבדד ישכון, לכן ובגוים לא יתחשב, דלא שייך בהם כליה. לא הביט ביעקב ולא ראה עמל בישראל, לכלותם חלילה, משום ד' אלקיו עמו, הם מושגחים ממנו יתברך והוא חי וקיים, לכן המה גם כן נצחיים. ואזה דאמר דמשועבדים המה עוד לפרעה, אמר אל מוציאם ממצרים, היינו דהיתה רק פעולות ד' והיא נצחית, כי לא נחש ביעקב לכלותם חלילה. כעת, פירוש אם יהיה עת כליה חלילה, יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. ישאל כל אחד היכן היא פעולת אלקי, דהיא מוכרחת להיות נצחית. ולכן ניבא דרך כוכב מיעקב, והיינו דבניסן עתידין לגאול, דהפעולה היא נצחית כאמור. והבן בדברים הנכונים והישרים:

(מתוך הקדמת פתח לבנון, בספר כבוד הלבנון)

---

הרב זאב וולף נוסנבוים הי"ד, נולד בסטרי שבגאליציה (כיום אוקראינה) בשנת תרל”ז (1877) לאביו רבי דוד, נכד קצות החושן והתוספות יום טוב, ולאימו עטיל בת רבי אברהם אבלי רייצס. מילדותו ניכר בכישרונותיו הנעלים ונקרא ‘העילוי מסטרי’. היה מגדולי תלמידי רבי אריה לייבוש הורוביץ אב”ד סטרי, והוסמך להוראה על ידי רבו ועל ידי שלום מרדכי שבדרון המהרש”ם ברז’אן ורבי יצחק יהודה שמלקיש מחבר שו”ת “בית יצחק”. נשא לאשה את שרה בת רבי יוסף פנצר ראב”ד דרוהוביטש מחבר הספר “פרי יוסף”, בשנת תרס"ז (1907), נתמנה לדיין ומו"ץ בדרוהוביץ' (דרהביטש), שבגליציה המזרחית, ועמד שם בראש ישיבה שהקים. בשנת תרע"ט (1919), נתמנה שם לראב"ד כממלא מקום חותנו. הוא ייסד ישיבה בעירו ולימד תורה לתלמידיו, עד לסגירת הישיבה בשל קשיים כלכליים. היה מחשובי הפוסקים בגאליציה, ראש חסידי טשורטקוב בעירו ומראשי אגודת ישראל בגאליציה המזרחית. היה חבר בוועדה הרוחנית של ישיבת חכמי לובלין. 

לאחר פטירת ראש ישיבת חכמי לובלין, המהר”ם שפירא זצ”ל, התאספו גדולי התורה ידידי הישיבה והחליטו להקים ועדה בשם “השלטון הרוחני” שתפקח על סדרי הלימוד ותקבע את דרכה של הישיבה. האדמו”ר מלובלין רבי שלמה אייגר מונה לנשיא הישיבה, ורבי יוסף קניגסברג לסגנו. רבי משה פרידמן האדמו”ר מבויאן-קראקא מונה לנשיא “השלטון הרוחני”, והרב זאב וולף נוסנבוים מונה לחבר הוועדה, לצד צדיקים גאונים נוספים: רבי נחום וידנפלד מדובמבראווא ואחיו רבי דוב בעריש ווידנפלד אב”ד טשעבין, רבי אברהם וויינברג מוורשה, רבי אריה צבי פרומר מקוז’יגלוב, רבי מנחם זמבה מוורשא, רבי שמואל פירר מקראס ורבי משה חיים לאו מפרשוב-פיעטרקוב. וכמשגיח הישיבה שימש רבי שמעון אנגל מזעליחוב.

רבי זאב וולף נוסנבוים ניספה בשואה עם קהילתו ומשפחתו בשנת תש”ג (1943). ספר זכרון לדרוהוביץ, בוריסלב והסביבה (עמ’ 105) הובאו זיכרונותיה של רבקה שפירא על עיר מולדתה, על קורות העיר בשואה: “כאשר עלה הצורר על העיר, ציווה מיד לאסור את נכבדי הקהילה היהודית והחלה פרשת הייסורים והעינויים. בראשית שנת 1942 אסף את כל שרידי היהודים שנשתיירו מן ה”אקציות” הקודמות, למען פעולת חיסולם הסופי. הרב ר’ זאב וולף נוסבוים צעד בראש תהלוכת המוות, ובקומה זקופה, בשירה וריקודים עודד את ההולכים לקראת קידוש השם. וכך נכרתה קהלת יהודי דרוהוביץ, אחת הקהילות המפוארות והנכבדות בגליציה המזרחית”. 

על חיי קהילת דרוהוביץ' ועל חורבנה ניתן לקרוא גם באתר יד ושם: האנציקלופדיה של הגטאות.

רבי זאב וולף נוסנבוים כתב חיבורים בכל מקצועות התורה. הוא חיבר את הספרים ‘כבוד הלבנון’ (1904) הכולל חידושים על הש"ס בחריפות ובקיאות, “זיו הלבנון" (1931) הכולל דרשה ושו”ת, וספר “ארז לבנון” (1939) הכולל את דרשתו ממעמד סיום הש”ס העולמי מהדף היומי וגמר כתיבת ספר תורה בישיבת חכמי לובלין. קונטרס “גינת אגוז” שכתב הובא בספר “דברי הילל” חלק ג (1935). חידושים ממנו הובאו בכתבי עת שונים ובהם בגליון א של קובץ חידושי תורה על תלמוד ירושלמי “נר מערבי” (1990).

חתנו, רבי שמעון גבל, מחבר הספר ‘שם משמעון – כלי הגולה’, כיהן ברבנות ברעזיב וקאטוביץ. לאחר נדודים ועינויים קשים בסיביר הגיע לבוכרה על גבול אירן. הוא עבר לארה”ב וכיהן שם בקהלת כנסת ישראל ברונקס. בזקנותו עלה לארץ ישראל ונהרג בתאונת דרכים בירושלים בכ”ד בניסן תשמ”ו.

 

ומה נמלצו לחכי דברי התפלה הקצרה שאנו מתפללים בכל יום: "ופקדינו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם וזכר לנו אהבת הקדמונים, אברהם יצחק וישראל עבדיך". שלכאורה, אחרי שהוא מזכיר אחר כך את אהבת הקדמונים אברהם יצחק ויעקב, הרי יש לנו להבין איזו היא פקודת הישועה שאנו מבקשים עליה, כמראים באצבע, בייחוד, משמי שמי קדם? שמי קדם אינו כתיב כאן, כי אם משמי שמי קדם, כקדם על קדם גבוה. והרי יש לנו לבאר איזה הם השמים ושמי השמים היותר קדמונים והיותר עליונים? אולם לפי הרצאות דברינו, הכל אתי שפיר, שהנה אהבת הקדמונים אברהם יצחק וישראל עבדיו, אינם אלא בחינת שמי קדם הראשונים, ושזכיותיהם מתיחסות תמיד אך אל ישראל בלבד. אבל ישנם עוד שמים יותר עליונים, הקודמים עוד בזמן גם להאבות, הלא הם זכיותיו של יציר כפיו הראשון של הקב"ה, שאף על פי שהוא כולל כבר אמנם את כל האנושית, הנה בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם להנחיל לכל אחד את כחותיו המיוחדות, ממקור קדמונו של עולם בעשר החופות שעשה הקב"ה לאדם הראשון בגן עדן אחרי היצירה, הנה הציב כל כחות וגבולות העמים למספר בני ישראל, אשר מהם תזל הברכה לכל שדרות האנושיות כלן, שגם הם מצאו את כחם ובטויים באבני ארבעת הטורים המיוחדים בחשן האפוד של כהן גדול כאוצר נאמן מכבוד החופות שנעשה בשמי שמי קדם ליציר כפיו הראשון. ועל כן אנו מבקשים רבש"ע! פקדינו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם, שינערו לתחיה חדשה כחות החופות היקרות הקדמוניות האלה, כחות האבנים של אבני החשן הנפלאות!

הלא הם דברי הנביא (ישעי' נד) "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים", שהספירים הטפוסיים הקדמונים, חופות גן העדן, ישובו אליך שנית, וכל הכחות התכונתיים של ישראל שנרדמו ונצטמקו בחורבן הארץ, במצטמק ויפה להם, ישובו לתחיה חדשה, להפליא את תשועת ה' לעולמים ולהגדיל את קרן ישראל נגד כל הגוים. וכל האבנים השונות של המפלגות היסודיות שבאומה, יתלכדו לאחדים בחיי הלאום בתקומת ישראל החדשה. הספיר, שהוא אבנו של ישכר המורה על הכשרון המיוחד שיש לישכר בשדה העבודה המדעית הכללית הבנויה בייחוד על יסודות הטכניקה המוצקה בכל ענפי המחקר והחכמה, יחבב את הברקת זו, אבן לוי, שתעודתה היא העבודה הרוחנית של התורה ודעת אלהים בארץ. והברקת גם הוא ישיב כבוד להספיר. המשכילים לא יעבטו עוד את אורחותם נגד התורה, והתורה תדע להשיב חן גם לההשכלה הנאמנה.

"הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך", שכל ההבדלות השונות של האבנים לתכונותיהן, לא תהיינה עוד ליסוד חכוכים וכלי זין לדקור איש את רעהו בריבי לשונות ורוכסי המפלגות בישראל. והוא כמו שהעירה תורה ואמרה "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים", כי אל החשן הכולל את יסודי ההבדלות לאבניהן, תתן את האורים שמאירים דבריהם לפייס את העם, ואת התומים שמחממים דבריהם, להפיץ רוח תם וחן וצניעות בין כל אישי האומה, ולהרביץ את כל האבנים השונות בפוך האור והתמימות. הגדולים לא יגביהו עוד שרדה על הקטנים, והקטנים לא יבעטו בגדולים.

והנה בנוגע לשאלת אחדות העמים, יש לראות לכאורה, מעין סתירה פסיכולוגית, בייחוד בעם ישראל. והוא, מצד אחד אנו רואים, כי אין לך עם השואף כל היום לאחדות העמים כעם ישראל זה, שבכל תפלותיו הוא שופך את נפשו למרום, כי הכל יתאחד לשם ה', וכמו שאנו מתפללים "ובכן תן פחדך ה' אלהינו על כל מעשיך וכו' ויעשו כלם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". שואף הוא, לכאורה, כי יעברו מעל הארץ כל התחומים הגזעיים, וכל הגבולים הלאומיים, שבדו להם בני אדם מלבם לרעתם ולהוותם, יוכחדו מעל פני כל הארץ וכלם יתאחדו זה עם זה כמשפחה אחת גדולה בני אב אחד. ומאידך גיסא, אנו רואים אותו עצמו עומד על דעתו ועל מהותו הרוחנית חזק מצור ואיתן מסלע. ואינו מוותר אפילו כמלוא נימא מתורתו ולאומיותו המיוחדת. ואם כן הרי יש לשאול, "מה דעלך סני לחברך לא תעביד"? ואם אתה בעצמך אינך נכון כלל לעשות מעשה כזה, להתבולל בקרב העמים הגדולים והמרובים ממך, אם כן האיך אפשר להגיש דרישות כאלה לעמים אחרים? ומי זה איפא מן העמים אשר יתרצה אמנם לוותר על גידולו הטבעי משרשו, ולעקור את התפתחותו הגזעית המיוחדה, מפני איזה עם אחר שהוא? ואם תובא אפילו מאה פעמים בשם צדקת ה"אללאומיות" החדשה המנסרת כעת בעולם, השומע יהיה לך?

אולם כאשר חזה נביא האומות בלעם את "הדגלים" במדבר נחה עליו רוח ה'. ידע אמנם הנביא הזה, עד כמה קשה הוא להביא את שאלת אחדות העמים לידי פתרון רצוי, ידע כי עוד הרבה תקופות תעבורנה עד אשר בטרם יקום חזון ה' למלאת את הארץ כמים לים מכסים, הנה יריקו עוד העמים חרב זה לקראת זה והארץ תמלא דמים כמים לים מכסים. וכנביא וכחוקר עמד גם הוא על שאלת האפשרות של שלום העמים כלם, שהאנושית החולה מנוגעת עליה כל היום. אולם כאשר ראה את ישראל שוכן לשבטיו במדבר, אז קרא בעליצות נפש "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל"!, כי אכן כל הבדלת הכחות לדגליהם שראה במדבר, איש על מחנהו ואיש על דגלו, מציינים לא רק את אופן אחדות השבטים לחטיבה אחת, כי אם גם את אופן אחדות העמים לאחרית הימים. והוא כי אכן עמים שונים, גזעים נבדלים, דגלים מיוחדים, זהו חזיון טבעי המוכרח לשרוד בעולם, אבל כל התאמצותנו צריכה להיות להביא רק אפשרות עולמית למצוא את עדשת הזכוכית אשר תוכל לשמש "מרכז עליון", מרכז כל המרכזים, אשר ישמש לגם עמים לקרוא את כלם לשם האחדות התרבותית הדרושה. והיסוד היותר ראשון והיותר נאמן לזה, מצא הפעם בלעם, הוא דווקא הפרדתם הרוחנית היסודית של צבא הגוים כלם, ההתפתחות לכמה תכונות וההתפוצצות לכמה ניצצות.

"מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל", מי יכול לערוך את כחותיו המבדילות של יעקב ש"כעפר" הוא מציין את הריבוי המרובב של כחות וסגולות שונות. ומי יכול לערוך את כחותיו המורבעים והמופראים זה מזה בהמון תכונות מאליפות זו מזו, ועם כל זה איזו אחדות שוררת ביניהם? ודוקא התבדלותו של שבט לוי, להבדילו בקדש הקדשים לכהונה ולויה, עמד לו להיות למרכז רוחני כללי לכל העם!

"יזל מים מדליו, וזרעו במים רבים"! מדליו אלה של הפרדת בני אדם לתכונותיהם ולדגליהם, יזל מים, בכל מקום, וזרעו, מקור יצירתו המהותית והרוחנית יבא תוך "מים רבים" אחדים, אלו אומות העולם, שגם הם יקבלו את שלהם על פי צנרות ההשפעה של ישראל. ועל כן גם בדידותו והתבדלוהו המיוחדת ש ל ישראל, "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", כל זה עושה אותו "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", שהוא יזכה להיות ראש הצורים למרות אלפי ההבדלות השוררות בעולם העמים, ובין כל "הגבעות" העולמיים האומרים להתנשא תמיד זה על גב זה בעולם הממלכות והמדינות, הנה נשור בזה את ישראל, עומד על גביהן בראש הגבעות כלם, עומד ומחזיק את דגל "המרכז העליון" בידו, דגל המרכז לכל צבא העמים כלם, ואז יוכחו כלם כי אין צורך כלל לעשות מכל העמים כלם "עוד אחד" כאשר יאמרו רבים מבעלי "האללאומיות" החדשה. אין צורך כלל לבטל את כל ההבדלות הגזעיות והלאומיות והרוחניות שקמו ונהיו במשך דברי ימי עולם. ילך נא כל אחד מן העמים איש בשם אלהיו, בשם צבא הכחות והסגולות שרכש לו על דברי תולדותיו, כל עם על ארצו וכל מדינה על עמה, איש על מחנהו ואיש על דגלו. ואנחנו, כממלכת כהנים וגוי קדוש "בשם ה' אלהינו נלך לעולם ועד!" להביא ישע חיים וברכה לכל התבל כלה, במועד הבירור והלבון לכל כחות האדם כלם, והצירוף העליון לכל הממלכות תביא את תערוכת העמים הגדולה לידי הסתדרות עולמית חדשה ונאמנה, בהר ה' בבית אלהי יעקב, בהיות ביתו בית תפלה, לכל העמים!

 

(מתוך מאמר ארבעה עשר, תועפת ראם, חלק ב מאת הרב אברהם משה וויטקינד הי"ד)

"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" (שמות יט).

נקדים בזה מאמרם ז"ל (במדבר רבה ב) על הפסוק וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים וכו' אלו הדגלים, התחיל אמר מי יכול ליגע באלו, מכירים את אבותיהם ואת משפחותיהם  שנאמר "שוכן לשבטיו" מכאן למדנו שהדגלים היו גדר וגדולה לישראל לכך נאמר איש על דגלו, עד כאן.

ולהבין אנו צריכים איזו גדולה וגדר יכולים היו למצוא בדגלי ישראל יותר מדגלי שאר אומות העולם, ומה ראה איפא כאן, בלעם זה הנביא הגדול, עד כי מדי נשאו את עיניו אל המחנה ודגליה, נחה עליו רוח ה' לגמור את ההלל על ישראל בשירת "מה טובו"!?

נקדים בזה להבין עוד את מאמרם ז"ל בפרשת הדגלים (במדבר רבה ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, מה תלמוד לומר לבית אבותם, הדא הוא דכתיב אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק, בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה להם דגלים כמו שנתאוו, התחיל משה מיצר, אמר עכשיו עתידה המחלקת להנתן בין השבטים, אמר לו הקב"ה מה אם אני אומר לשבטו של יהודא שישרה במזרח, הוא אומר אי אפשר אלא בדרום וכו' אמר לו הקב"ה מה איכפת לך, מעצמן הן מכירין את דירתם דייתיקי יש בידם מיעקב אביהם האיך לשרות בדגלים, כמו שטענו והקיפו את מטתו כך יקיפו את המשכן, דאמר רבי חמא בר חנינא כיון שבא יעקב אבינו לפטור מן העולם קרא לבניו, דכתיב ויקרא יעקב לבניו, ובירכן וציון על דרכי האלהים וקבלו עליהם מלכות שמים. משגמר דבריו אמר להם, כשתטלו אותי ביראה ובכבוד לוו אותי. ולא יגע אדם אחר במיטתי ולא אחד מן המצריים ולא אחד מבניכם מפני שנטלו מבנות כנען, וכן הוא אומר ויעשו לו בניו כאשר ציום, וישאו אותו בניו. האיך ציוום? אלא אמר להם, בני יהודא ישכר זבולון, יטענו את מיטתי מן המזרח. ראובן שמעון גד ישאו את מיטתי מן הדרום, אפרים ומנשה ובנימין יטענו מן המערב. דן ואשר ונפתלי יטענו מן הצפון. יוסף אל יטעון לפי שהוא מלך ואתם צריכים לחלק לו כבוד. לוי אל יטעון לפי שהוא טוען את הארץ, ומי שהוא טוען ארונו של חי העולמים אינו טוען ארונו של מת. ואם עשיתם וטענתם את מיטתי כשם שצוויתי אתכם, האלהים עתיד להשרות אתכם דגלים. כיון שנפטר, טענו אותו כמו שציום, שנאמר, ויעשו לו בניו כן כאשר צום, הוי אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק זה הקב"ה שפעל פעולות טובות עם ישראל, שלא ציום לחנות דגלים אלא במצוות אביהם, שלא ליתן מחלקת ביניהם, לכך נאמר לבית אבותם, כעניין שהקיפו את מיטת אביהם כן יחנו הוי לבית אבותם יחנו בני ישראל. עד כאן.

ומה שיש להעיר בזה הוא, למה היה אמנם ליעקב אבינו עליו השלום לצוות כלל על ענין הקפת המיטה, מה שישמש אחר כך יסוד, לימים יבאו, בעניין הדגלים, ולבא בכל חשבונות המקומות והכבודים האלה, אשר נותן אפשרות גם לחיכוכים וסכסוכים בין השבטים. וכמו שאמר משה "עכשיו עתידה המחלקת להינתן בין השבטים" כל אלה למה? ואם אמנם לוא גם נניח כי הדגלים היו דבר נאה והגון לישראל, הנה הלא ידוע כי אין לך דבר עומד בפני המחלקת ובמקום שיש לחשוש על דבר הפרת השלום אין להתלקח "בכבודים" למי שהוא, ולחלק ולאמר, פלוני ישרה במזרח ופלוני במערב. גם בהקפת המיטה וגם בנשיאת הארון למה באו כל החשבונות האלה שאינם מרבים את השלום בישראל? ולא עוד אלא שיעקב היה צריך לדעת, כמדומה, את פירושם של משטמת אחים וקנאת בנים, וכמו שאמרו ז"ל "שבשביל שני סלעים מלת שעשה יעקב כתונת פסים ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים", ואם כן למה ראה עוד לחזור על החזון הזה לפני מותו, ולצוות אחריו גם לדורות הבאים, לנטוע תמיד שורש הבדלות בין שבט לשבט ובין איש לרעהו, הלא כמדומה כי תורת ההשוואה הכללית של בני אדם, היא ראויה יותר להכרה מצד האדם המפותח, כי מה יתגאה אנוש חציר להבל דמה? והמעט הוא למיוחסים השונים של החברה הכללית, כי יש להם גם עושר גם חכמה, כי יבקשו עוד כבוד להשתרר עלינו גם השתרר בהמון הבדלות אישיות וחברתיות, ודגלים מבדילים שונים? כל הקוצים הדוקרים שבני אדם מטילים זה לזה, ומה גם בין אחים בני אב אחד למה? הלא מאז הננו ממאסים את היהירות ואת ההתנשאות הריקה, שאינה אומרת כלום, וכמו שכתוב תועבת ה' כל גבה לב. אם כן לאיזה תכלית בא יעקב אבינו עליו השלום בצוואת שכיב מרע זו, לפני מותו, בכל חשבונות הכבוד האלה, של מזרח ומערב, חשבונות לא נעימים כלל לאחדים? ובכלל יש לדרוש את כל "הפרטים הנפלאים" של הצוואה הגדולה הזאת, כאשר יבואר בעזרת ה' יתברך מתוך הרצאת הדברים בפרקים הבאים.

(מאמר ארבע עשר, הגיונות לשבת תשובה תרע"ה, תועפת ראם, חלק ב)

—

 

הרב אברהם משה וויטקינד נולד באמדור, פלך הורודנה, בשנת תרמ"ב (1882), לאביו הרב חיים אהרן. היה רב סעלוב, הסמוכה לנוברדוק, ובולטרימנץ, פלך ווילנה, מחבר ספרי "תועפת ראם", ד"ח.

הרב כתב בהסכמתו הנלהבת לספרי הרב מתתיהו יחזקאל גוטמן:

מע"כ הרב הגאון הסופר הגדול האשכול הנפלא מו"ה מ"י גוטמן שליט"א לרוב עונג הגיעני ג' ספריו, כ"מ מבקש לדעה את הרושם, אני משיבו בזה כי בלילה שנתקבלו ספריו, אותו הלילה היה לי ליל שמורים, כי כל הלילה בלעתי בבליעת רעב וצמא את דבריו הנמרצים הפולטים ברקי ברקים מזהירים ומתנשאים עד לב השמים… ידע נא רומעכ"ת כי הרבה ספרים מונחים אצלי שטרם זכו כלל כי אעיין בהם מפני תכנם הריק וסגנונם המלא חלודה…  הדושת"ה אברהם משה וויטקינד אבד"ק באלטרוסאנץ (ליטא). המח"ס "תועפת ראם" בארבעה חלקים.

במאמר במובא כאן דן המחבר הי"ד על חשיבות עניין הבדלה בין ישראל לעמים, בפרט, ועל חשיבות השמירה על הייחודיות הלאומית, בכלל, בלא להיכנע לרוחות השואפות לאחדות עמים המוחקת את כל ההבדלים והסגולות של כל עם, שבט ופרט. וכבר בהקדמת חלק ב' של ספר זה, "תועפת רא"ם", כותב המחבר באותו עניין:
תקופתנו אומרת כי האנושית צריכה להתחדש ולהתבסס בייחוד על יסוד השוואות של בני-אדם מבלי הבדל בין עם לעם בין איש לרעהו; לכל בני אדם מבלי הבט מאיזה מעמד או מפלגה שהיא ישנן זכיות שוות להשתמש עם זכיות החברה והנאות החיים, ולפיכך תורה אחת ומשפט אחד לכל המין האנושי, כקטן כגדול, כעם, ככהן, הכל שוים לפני החוק!
אבל כמדומני, כי כל האומר כי הדימוקרטיא החדשה באה להשוות קטן וגדול בעולם, אינו אלא טועה, כי דבר זה הוא מן הנמנעות בטבע, ולהיפך, היא באה להחזיר את תכונת ההבדלה, בציון-הכשרונות שבין איש לאיש, ליושנה.

הרב אברהם משה נהרג ביום ח' במנחם אב תש"א (1.8.1941).

על שואת יהודי בוטרימנץ ניתן לקרוא באתר "יד ושם".

מקורות: חכמי ליטא (תשי"ט), דברי אפרים (תש"ט) ועוד.

ראה גם:  דורשי ציון בפועל (תשס"ו).

הנה איתא במדרש רבה על שיר השירים פרשה ב' אמר רבי יצחק לשעבר היתה התורה כלל והיו מבקשים לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד עכשיו שאין התורה כלל היו מבקשים לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה:

ונראה לפרש את המדרש הנ"ל על פי מה שאמרו בילקוט תהלים פ"ט אף אני בכורי אתנהו עליון למלכי ארץ, וכי דוד בכור הוא, והלא כתיב ודוד הוא הקטן, אלא מה בכור נוחל פי שנים, כך דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים בעולם הזה ובעולם הבא, וכן הוא אומר למנצח על הנחילות.

והנה יש לומר כוונת הילקוט בזה, כי התורה הקדושה תצוה לנו מלבד החוקים והמצות שבין אדם לבוראו, גם לחיות חיי המוסרי והמדיני. ונתנה לנו משפטים אשר בהם יחיה האדם עם חבריו וריעיו על פי נימוס אמת וצדק. ולנו יתר שאת על כל העמים, אם אמנם שגם להם משפטים מדיניים בכל זאת אינם אצלם אלא דתי בני אדם, אחרי שאמונתם לא תצוה אותם על משפטים כי אם על חוקי דתם. לא כן אנחנו שגם משפטים שלנו מסיני נתנו, כמו החוקים, כמו שכתוב ואלה המשפטים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. והטעם בזה כי רצה הקב"ה שנשמור המשפטים המועילים לחברת המדינה ונזהר הרבה בהם על כן צוה עליהם, כמו על שאר צווי התורה. ולא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. אבל בכל זאת לא ינוח לנו אם לא נשמור רק המשפטים, כי אז רק כבני אדם נחשבנו אבל עוד לא בשם ישראל נכונה מי ששומר את המשפטים שהשכל מחייבן ומניח חוקי אמונתנו, אשר רק לנו בני ישראל למורשה ואינם בשווי עם שאר בני אדם, כי אם לנו כפלים לתושיה לשמור ולעשות משפטים צדיקים שיצדק עלינו תואר בני אדם באמת וגם לשמור דרך עץ חיים היא התורה הקדושה המזהרת אותנו על תרי"ג מצות אשר על ידם נקנה לנו שם הכבוד ישראלים. וזהו כוונת הכתוב הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' אלקיך דורש מעמך, כלומר הקב"ה מבקש מאתך ב' דברים, הגיד לך אדם, מצד היותך אדם, מה טוב לך לעשות, וגם ומה ה' אלהיך, מצד היותו אלקיך ביחיד אלקי ישראל אשר הוציאך ממצרים באותות ומופתים דורש מעמך. ועל זה השיב על ראשון ראשון, כי אם "עשות משפט ואהבת חסד", זהו מצד תואר אדם, אשר בלעדי משפט וחסד לא תכון חברת האדם. "והצנע לכת עם אלקיך", זהו מה שמוטל עליך עם ישראל בפרט ללכת במצות ה' בין אדם למקום ב"ה.

וזהו כוונת הגמרא ברכות שאמרו התלמידים לרבי אליעזר "למדנו ארחות חיים ונזכה בהם לחיי עולם הבא". כלומר, שילמדם הדרך הנכון אשר ילכו בהנהגת חייהם בעולם הזה באופן הנאות לחברת בני אדם. וגם תלמדנו הדרכים אשר בהם נזכה לחיי עולם הבא.

וזהו כוונת בלעם באמרו "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", כי לפי המאמר יש לישראל נימוסים טובים בהם יחיו חיי עולם הזה בנעימות על ידי שיש להם משפטים טובים אשר יתנהגו על פיהם. וע"ז נאמר וחיי עולם נטע בתוכנו, שגם לצורך חיי עולם הזה ותיקן חברת בני אדם נטע בתוכנו משפטים צדיקים להתנהג על פיהם. וגם יש לנו עוד הדבר היותר נכבד והם החוקים המובילים לחיי עוה"ב. והנה העולם הזה דומה לפרוזדור ולאהל אשר יטהו עובר אורח לפי שעה ודעתו להעתיק משם בקרב ימים, על כן יכונה העולם הזה דירת ארעי ואהל. לא כן משכן יקרא מקום עולם הבא, אשר שם מקום תחנותינו לעולמי עד, כמו שכתוב ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, רצונו לומר בשמים הרמים והנשאים בעולם העליון שם הוא ביתו העיקרי, מה שאין כן למטה בעולם הזה איננו בית רק אהל ארעי. וזהו שאמר מה מובו אהליך יעקב ומשכנותיך, כלומר חיי עולם הזה וגם חיי עולם הבא יחדיו יהיו תמים בעם סגולתנו.

וזהו כוונת המדרש ישראל חטאו בכפלים שנאמר חטא חטאה וכו', ולקו בכפלים שנאמר כפלים בכל חטאותיה, ומתנחמים בכפלים דכתיב נחמו נחמו עמי. הכוונה כנ"ל, כי כשישראל חוטאים, שתי רעות עשו עמי הא' שחטאו נגד משפטי חברת האנושית. והב' שגם בתורת אלקיהם נצטווה להם לחיות חיי המוסריים. ועל כן עונשם בכפלים וגם נחמתם תהיה בכפלים:

ועל פי הנאמר יש גם למורה ולרועה עמו צאן קדשים שתי מצות בהן ינטל וינשא את העם. הא' להורות להם משפטים טובים איך ינהגו בין אדם לחבירו, ולהלהיב בלבם אש המדות הטובות, ולהאיר בשכלם נוגה אור המצות השכליות ואיך יאהבו איש את רעהו ויתפללו בשלום המדינה. כל אלה חוברו יחדיו אשר מצות שכליות מועלת לטוב העולם. ולכוונה זו אמרו חז"ל בגיטין (ד' ס"ב) "מנא ליה דרבנן איקרי מלכים, דכתיב בי מלכים ימלוכו". הכוונה כי המלך תעודתו וחובתו לנהג את אומתו הסרה למשמעתו למען יחיו חיי המדיני, אבל חיי הנפשי אין למלך חלק בו כי אם הכהן אשר הופקד על התורה ועבודה, המה הכהנים יורו לחיות חיי אמת למען יזכו לחיי עולם הבא. אבל הרבנים אף שעיקר תעודתם להדריך את תלמידיהם לחיי עולם הבא בכל זאת גם מצות אשר המלך מיועד עליהם, גם אותן מחויב הרב והמורה להדריך את הסרים למשמעתו ולהזהירם גם כן על המשפטים. וזהו שאמר מנא ליה דרבנן איקרו מלכים, רצונו לומר, שהרבנים מחוייבים גם כן לעשות כמצות המלך להזהיר את העם על המשפטים, שנאמר בי מלכים ימלוכו. אבל אמרו עוד שם "ומנא לן דכפליון שלמא למלכא שנאמר שלום שלום לך". כוונתם בזה שחס וחלילה לא יסתפק עצמו הרב בזה, כמו בזמננו בעוונותינו הרבים בהרבה רבנים ודרשנים, להוכיח את העם למען ילכו בדרך משפט צדק ומישרים ולאטום את פיו מלהוכיחם על עקרי תורה הקדושה שהם מצות והחוקים. אלא כפלינן שלום למלכא. הני מלכו רבנן יש להם לעשות שלום בדברים הארציים למען יחיו חיי שלום ואמת בישוב הארץ. אבל גם זאת להם והוא העיקר לעשות שלום גם בענין הנפש להורות לעם ה' חוקי האלקים ותורותיו אלה המצות אשר נצטוו בהן המלכים רבנן:

ובזה יש לומר המאמר תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות. הכוונה בזה כי רבו כעת המתפרצים לעלות למעלה להיות לרב ולמורה לעם ה' ואין בהם אפילו ריח תורה ויראת שמים, רק מהגים ומצפצפים כל היום תמיד בדרשותיהם ומזהירים את העם רק על דרכי המוסר המדיני ואהבת אדם ומצות צדקה וכדומה מהמצות אשר כל אדם, גם אם לא הנחילו ה' תורת משה, יודע לעשות אותם. אכל ממצות ישראל שבת ותפלין נדה ומאכלות אסורות וכדומה המה מחשים ומחרישין יען שגם המה אינם מקיימים אותן כדקדוקיהן כראוי. לא כן להתלמיד חכם ההגון. הוא יודע שאם גם הוא מוזהר ומצווה להזהיר את האדם על מצות שכליות אשר יעשה כל אדם וחי בהם, עוד זאת לנו פי שנים ברוחינו כפלים לתושיה, להזהיר את העם על מצות והחוקים התוריים, אשר לא עשה כן לכל גוי. והמופת על זה למען דעת את הרב המורה מאיזה כת הוא, הנהיגו חכמי הדורות שכל דורש באגדה ידרוש תחלה בסוגיא דבר הלכה מחדדן שמעתתיה, להורות לעם כי לא רק בדברים השכליים חובתו אשר כל אומה ולשון יודעים אותם, כי אם המקום אשר עומד עליו מקודש גם בהלכות המסורים לנו ממקור תורה הקדושה, כי הלכות רק לבני ישראל לנחלה ולא עשה כן לכל גוי. והנה המורים מכת חדשה, אשר זכרנום ראשונה, אין מלאכתם רק להזהיר את האדם שיחיו חיי המדינה בעולם הזה אבל לא יעשה מאומה בשביל עולם הבא. לא כן המורים התלמידי חכמים, רבנים הנאמנים לה', כל ישעם וחפצם להורות לעם את הדרך אשר יבואו בו לחיי נצחי לעולם הבא. ואחרי שאגדות רוב תוכן ענינים רק לעורר את האדם למעלות ומדות טובות שמנו חכמים שעל ידם תפארת לו מן האדם בעולם הזה. אבל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא על ידי התורה שניתן רק לישראל עם קרובו, והמה ההלכות והשמעתתא, על כן מי שמורה לעם רק בדברי אגדה זה בודאי מרומם אותם על גפי מרומי העולם הזה, אבל מי ששונה גם הלכות מובטח שהוא בן עולם הבא, שאיננו רק מורה ומלמד על ענייני עולם הזה, שנאמר הליכות עולם לו. כלומר, לנו בני ישראל שני מיני הליכה יש להלוך, האחד לחיי עולם הזה והשני לחיי עולם הבא, ואל תקרי הליכות אלא הלכות, אם שינה ומלמד הלכות זהו לאות שעושה הליכות שני מיני ההליכה הנזכרים:

(מתוך הקדמת לב אריה, מאת הרב דוב אריה קליג הי"ד)

ואשר בדק לן כ"ת על פסוק (במדבר כ"ג,כ"ד) הן עם כלביא יקום, ופירש"י ז'"ל, כשהן עומדים משינתן שחרית הם מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות ללבוש ציצית לקרוא את שמע ולהניח תפילין.

וקשיא ליה לכ"ת הלא הסדר המבואר בגמרא ברכות דף י"ד ע"ב הוא להניח תפילין ואח"כ לקרוא את שמע, ואם כן למה הפך רש"י את הסדר להקדים קריאת שמע לתפילין?

ונראה לי דרש"י נקט כאן הסדר התדיר תדיר קודם, ציצית וקריאת שמע חיובן בכל יום אפילו בשבתות וימים טובים,  אולם תפילין לדידן שבת ויו"ט לאו זמן תפילין הוא, והקדים ציצית לקריאת שמע, אף על גב דקריאת שמע הוא מקודש,  מכל מקום ציצית קודם בזמן דציצית אין צריך נטילת ידים מדינא ויכול ללבוש הציצית קודם נטילת ידים או שהוא לבוש בהם גם בלילה, כגון במלבוש המיוחד ליום ולילה, אבל קריאת שמע צריך נטילת ידים, כדאמרינן בגמרא דלעיל רב משי ידיה וקרא קריאת שמע.

והנני חותם בתפלה יזכנו ד' לקבל עול מלכותו שלמה מתוך נחת והרחבה,

ידידיו ומוקירו,

מרדכי ראטטענבערג, אב"ד

(שו"ת יד מרדכי, סוף סימן יט)

—

הרב מרדכי ב"ר נפתלי רוטנברג הי"ד, נולד בקרקוב בתרל"ב,1872. למד בווישניצה שבגליציה המערבית, ואחר כך בישיבות אחדות בהונגריה. במקביל סיים את לימודי הגימנסיה אצל מורה פרטי. בתרנ"ה,1895, נבחר כרבה של אושוויינצ'ים, ובתרס"ד,1904, כרבה של ודוביצה, שבגליציה המערבית. הסגנון המודרני שלו לא היה מקובל על בני הקהילה, והם העדיפו במקומו את הרב אשר אנשל זלטנרייך. בתרע"ב,1912, התקבל לרבה של קהילת "מחזיקי הדת" באנטוורפן. בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לפרנקפורט ע"מ, אך סירב להתמנות כדיין בקהילה הכללית. אחרי המלחמה גר זמן מה בהולנד, ואחר כך עבר לבלגיה. כשפרצה מלחמת העולם השניה ניסה להימלט מבלגיה. בחורף תש"ג,1943, נלקח למחנה הריכוז מיכלין, וגורש לפולין. אחרי מאמצים רבים הוחזר לאנטוורפן, והועבר למחנה ויטל שבצרפת, כאזרח חוץ. שם לימד תורה, ובשאלות הלכה החמיר עם עצמו והקל לאחרים. המחתרת הצרפתית רצתה להבריח אותו לשווייץ, אך הוא סרב, כי חשש לגורלם של הנשארים. אחרי פסח תש"ד,1944, גורש למחנה דראנסי, ומשם לאושוויץ.

(רבנים שנספו בשואה. וראה תולדותיו בפירוט בסוף ספרו "יד מרדכי" ובמאורי גליציה ח"ד)