לא נעים וזר לראות איך אדם מחפש אחר דבר אשר בידו מונח, כן מפליא הדבר לראות האיך אנשים מבקשים בחיפושי מחפש את ד' אשר לעיני הרואים אותו בידם ובקרבם הנהו כביכול.

לשוא יהיה עמל האדם למצא אחר ד', לעולם לא ימצאוהו. עבודת האדם רק לבקש אור פני יתברך וכבודו אשר האציל בעולמו. ואלו-ה אשר יחזה מבשרו מבריאת גופו, ועומק חכמת סידורו, מחושיו החמרים והרוחנים ועמק החכמה אשר בהם שקצרה שכל האדם להשיגו, והכח כביר ורוחני הטמיר ונעלם בו ובסביבתו, ובכל אשר הוא רואה בכל הבריאה כולה, אשר מצד זה לא לאמונה צריכים, כי חכמי הארץ כולם, מאיזה כח שהוא, מודים ומשתחוים לו בפיהם הוא ה' האמתי ולהכח כביר טמיר ונעלם הזה שרואים אנחנו בעיננו עלינו להכניע עצמינו ולעבדו ולא לחכות עד אשר נמצאוהו, כי מצד שנעלם הוא ואין סוף לאחדותו, נמצא הנהו ואין עת אל מציאותו, לשוא יחכו כל המתחכמים והמתפלספים, ינזירו אחור מלעבדו ולהכניע אליו טרם מצאוהו ימותו ואין אתם דבר! יבלו כציץ נובל מעמלם וחיפשם וחקירתם את הד' ולא ישאו בידם מאומה! תאר עבדי ד' הוא רק בשם 'מבקשים', ולא בשם 'מוציאים' כאמור "ישמח לב מבקשי ד'". והבקשה הוא הוא המציאה, כי כל שאנו מבקשים יותר נכירו יותר לטמיר ונעלם, וכל אשר יותר נכירו לטמיר ונעלם, יותר יתחזק בנו התשוקה לבקשו. וזה הוא הידיעה את ד' ולא יותר.

ולפי"ז מה עלינו לעשות? עלינו להכניע עצמנו לאותו הכח הכביר כח כל הכחות, וסבת כל הסבות, אשר בעינינו נראהו, ולעבוד ראשון לראשונים אשר בשכלנו ידענהו גם טרם נבין מהותו. ואין לנו לפחד אולי ח"ו טרם ידענהו הכנעתנו ועבודתנו לא תבא לאלקים אמת ח"ו. לא ולא! כי בקרב אנשים רבים אם עלנו ליתן תודה למי מהם, מקדם נחפשוהו ונביט בפניו אם אין אנו טועים, אח"כ נשתחווה לו ומודים. אבל כאשר נדע כי אין בבית רק האיש הזה בלבד, למותר לנו לחפשו ולהביט בפניו, בכל און שיהא ההודאה בטוחים אנחנו לזולתו לא יגיע רק לו בלבד, אחרי כי אין איש בבית זולתו. כן הדבר הזה ממש אחרי שנבין כי הטמיר ונעלם אחד, למה לנו העבודה למצאהו, אין אנחנו רשאים לחכות כלל, וכל רגע שילך אצלנו לבטלה הוא שטות וגסות, רק תיכף שיתפקח עינינו לראות לאותו הכח טמיר ונעלם, גם מנערותינו עלינו לכרוע לאותן האחד ולעבדו ככל אשר נדע ובא אצלנו לדעת רצונו והנעתנו והעבודתנו רק אליו יגיע, אחרי כי אין אחר בלעדיו בטוחים אנו מטעות ח"ו. וזהו הביאור מאמרם ז"ל בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו הכיר, וראה אותו כח כל הכחות ולא חכה עד אשר ימצאהו, והבן.

בדרך זה הלכו האבות הקדושים, ועלו מעלה מעלה גם קודם יציאת מצרים, והנסים שעל ידם התגלות אלקות הופיעה וכנראה היה מספיק זה דרך גם לבניהם אחריהם ולילך אחרי המושכלות, על דרך "מבשרי אחזה וכו' שויתי ד'" וכו', ויוכל היות כי כל עם ישראל היו מתבונן גם לעתיד על דרך זה בלא מופתים על אלקות, אבל כשאמר אברהם אבינו "במה אדע", אמר לו הקב"ה "ידע תדע". ביאור הדברים אחר כי לא תספיק לך המושכלות לבד ותדרוש מופת עליהם, זה השרש שהתראה אצלך בטח יצמיח שאלות ומחשבות כאלה גם אצל בניך. לכן עליכם לירד מצרימה ולצאת משם באותות ומופתים על המושכלות. וזה הביאור מה שפתח השי"ת בדבריו הראשונים, ב"אנכי ד' אלקיך", ולא פתח ב"אנכי אשר בראתי שמים וארץ", כי אמנם זאת הבינו על דרך המושכל גם מקדם, אך למופתים על המושכלות היו צריכים על כורחם מיציאת מצרים יצא הידיעה והמופת יחד, כמו שביאר שם בקיצור הרמב"ן ז"ל, וזה לשונו "וזה טעם אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה". עיין שם.

וכדי להבין היטב הדרך מופת איך היה ופעולתו הכבירה, נקדים דברים אחדים הנחוצים להעניין כאשר נביט בעולם איך היווסדות דתות בעולם, נמצאנו למדין כן כי איש אחד בא וכינה עצמו בשם נביא חוזה מחזות אלקים, והיה לו כח מיוחד לפתות בני אדם שיאמינו לו. והעיקר אם בא ותלמודו בידו להקל ע"י דתן על ההמון, וכפי שידענו כל הדתות החדשות שנתקבלו היו מקילים מדתות הראשונות שחייבו לשרוף את בניהם באש וכו'. על וולאדימיר הראשון, כמדומני, כתוב בדברי ימי רוסיא כי לא קבל אמונת הערבים, מפני שפרושם הם מאלכאל, ואמר כי עמו צהלים המה, וקשה להם לפרוש מזה ואחר שהאמינו לו בני אדם כי נביא הנהו, עלה בידו גם בשקריו להטעות עולם ומלואו.

לפי הדברים אמנם היה יכול אחרי מתן תורה, כל אחד מישראל לנסוע גם לארצות הרחוקות, ולכנות עצמו בשם נביא אמת ולספר מה שראה במצרים ובים ובמעמד הר חורב, ואת תורתו שקבל, וכבר נכרים דברי אמת, בטח היו מוצא מאמינים לו, והיה מעמיד אמונת אמת כל אחד במדינה אחרת. אך השי"ת יהיה מאיזה טעם שיהא, לא חפץ בזה. ולמה התראה לפני כל אחד ואחד, די היה אם התראה לפני אחד, וכאשר נכרים דברי אמת היה מעמיד את כולם על האמת. אמנם ה' יתברך חפץ כי כל אחד מישראל יקבל אמונתו ממקור הראשון, היינו בעצמו, בעיניו יראה ויהא הנביא בעצמו לחזות מחזות אלוקים, להנחיל לבניו עם החזקה שאין אדם מנחיל שקר לבניו. ולפי זה כל שפע נבואתו שקבל יפרנסהו רק בעד עצמו, וחסד עליו הוא על ישראל שחנן את כל אחד לראות מופתים כאלה אשר בכוחם היו יכול להפוך את העולם כולו, להביאם באמונתו והוא יתקדש אצלם בתורת נביא ולא דרש מהם רק לפרנס שפע רב כזה בעד עצמו ובניו למען לא יצטרכו זה לזה בדבר הנחוץ לחיי נפש כאמונה.

ולכן כאשר חפץ ה' יתברך בעמו להביאם בברית חזק, המה ובניהם, הראה הנפלאות והתגלה לעין כל עמו. וזה ההתגלות שהיה כה בפרסום לעיני ריבו רבבות אנשים, השריש חזק האמונה גם לדורות הבאות בשמעם מאבותיהם כי כל הדברים ראו כל העם כולו בעיניהם, יתנו אמון בזה, כי בדבר היוצא ממקום פרסום רב לא יפול בו שקר, כי השקר שיכול להשמע גם כן יש לו גבול, ובמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי. ומעולם לא ישקרו אינשי לספר כי כמאה שנה לפנינו השפיל עצמו השמש על שוקי לאנדאן לעיני כל, אך הרוצה לשקר ירחיק עדותו, כמו נביא הדתות בעולם יספרו ממופתים שראו רק בעצמם באיזה מדבר. וממקורים מפורסמים בשום אופן לא יביאו את שקרם, כי יכחישום כל העולם על פניהם. ואם בעם ישראל נתפרסמו מופתים ומחזות אלקים ומתן תורה להעם כלו ונתקבל בהעם השמועה גם זה מופתי הגדול גם לעיני הדורות אשר לא ראו בעצמם, רק מהשמועה בלבד, וזה הוא הכלל, המפורסמות אין צריכות ראיה.

והדברים מפרשים בתורה, כמו שאמר "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ למקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי". הוא הדברים מעולם לא שמענו בין דתות האומות שמועה כזו, כי כל העם היה מדבר עם אלוקים מפני כי מן פרסום רב לא יצמח שקר, כי לא יתקבל, זה הביאור "הנהיה כדבר הגדול הזה" הוכחה לכם שראיתם בעצמכם ולדורות הבאים שאצלם כל המופתים רק שמועה, אמר ע"ז "הנשמע כמוהו" בין אומות העולם והשמועה ההולכת ממקום פרסום רב היא המעידה על אמיתתה.

(שיחה משבת קודש, כ' בשבט תרפ"א – המאור, שנה נב, קונטרס ד, עמ' 16; רחשי האילן עמ' קיח)

הגאון רבי יוסף אריה ננדיק, מגדולי חכמי המוסר בדורו, יליד סוכאוולי, שקד על תלמודו בהתמדה רבה בישיבת טלז אצל רבי שמעון שקאפ שהאיר עיניו לראות גדולת התורה ונותנה יתברך. אח"כ היה מגדולי חניכי קלם ומראשוני תלמידי ה'סבא מקלם' רבי שמחה זיסל זיו ברוידא, ממנו למד להשכיל ביראת ה' וללמוד אמונה באמצעות התבוננות מדויקת בטבע ובהיסטוריה. בגיל 28 נשא לאשה את בתו של הרב נח וינר רבה של נאווידוואר. רבי יוסף אריה היה בין מייסדי המכינה של התלמוד תורה בקלם, ושימש ר"מ במכינה, בה השקיע רבות בחינוכם של תלמידיו הרבים והחדיר בהם את הרצון לגדול בתורה ולהשיג את מטרתם בישוב הדעת ובמנוחת הנפש. בשנים שלאחר מכן המשיך לשמש כאחד מחשובי המשגיחים הרוחניים בישיבות ליטא – שכיהן כמנהל רוחני בישיבת בריינסק, לומזה, ראדין ו'שער התורה' בגרודנא. בשנת תרפ"א נמלט מהבולשביקים עם 40 מתלמידי הישיבה והצטרף לישיבת פוניבז', ולאחר זמן קצר חזר המשגיח לישיבת גרודנה. בשנת תרפ"ג (1923) עם יסוד ישיבת קוברין, התבקש המשגיח לתת שיחות בישיבה וחילק את זמנו בין ישיבת קוברי וישיבת 'עץ חיים' בקלעצק. הוא לימד את תלמידיו לגדול בתורה ולתפוס הכל בגדלות. ישיבת קלעצק גלתה בשנת ת"ש לווילנה. שלטונות הכיבוש הרוסי החלו להגלות את הבחורים לצפון רוסיה, ותלמידי הישיבה הנותרים התחלקו לקבוצות קטנות. בהמשך נכבשה ווילנה בידי כוחות גרמניה הנאצית, ובשנת תש"ג נהרג הרב יוסף אריה על קידוש ה' עם אשתו, בנו יחידו ותלמידיו.

מספר מכתבים ממנו, מהשנים תרפ"ח-תרצ"א, הובאו בספר 'בשמן רענן', חלק א (ירושלים, תש"ן), בהם הביע את רצונו לעלות לארץ ישראל וביקש להשתלב בהנהגה הרוחנית של ישיבת מרכז הרב, והוא כותב על עצמו "אינני איש מפלגתי, ובלתי קנאי לעומת אנשים, וסבלן ביותר גם לדעות אנשים שאיני מבינם, אם אך משלנו הם, מכלל המאמינים". כתביו הרבים נתפסו בידי הקומוניסטים ונשרפו. מספר מאמרים ממנו הובאו בספרים 'רחשי האילן' (ירושלים, תשמ"ד), 'מוסרי קלצק' (בני ברק, תשע"ה) ו'אודים מאש' (ליקווד, תשע"ז). הערות קצרות ממנו הובאו בסדרת הספרים 'פנינים משולחן גבוה' (ירושלים, תשנב-תשנ"ו).

דרוש א' שאמרתי ביום ראשון דחג השבועות שנת תרפ"ו לפני כל קהל ועדה בבית הכנסת דפה קהילת קראסנאשילץ, על דבר חינוך הבנות.

ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ד' וגו' כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות יט,ג).
כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, ותגיד לבני ישראל אלו האנשים (מכילתא שם).

וצריך ביאור למה לא אמר ד' מתחילה להאנשים, ואחר כך לנשים, רק אמר מתחילה להנשים ואחר כך להאנשים?

הורה בזה כי כל קיום התורה תלוי רק בהאשה, אם האשה ברצונה לקבל את התורה. ואם האשה מקבלת התורה יהיה קיום להתורה, אבל אם אין האשה מקבלת התורה לא יועיל במה שהאנשים יקבלו את התורה. כי קבלת התורה האיש בלא אשה לא יהיה קיום התורה לעד. והטעם כי האשה היא עקרת הבית. האשה מגדלת ומחנכת את הילדים מקטנותם, ואם האשה אין רוצית לקבל את התורה, ממילא גם ילדי המגדלת לא יהיו שומרי תורה ומצוה בלי שום ספק. ויסוד כל אומה הוא בחינוך הצעיר. והנה גורל כל עם וגורל דתו תלוי אך ורק על חינוך בניו, על חינוך הדור הצעיר אשר הוא עתיד ליקח את מקומו.

המביט בעין פקוחה על חיי העמים, עליתם וירידתם, הוא רואה לפניו חזיונות שבמשך עת קצרה עולה איזה עם מעלה מעלה, באושר פנימי בחכמה ודעת, ובמשך עת קצרה כמו לפתע פתאום הוא יורד מטה מטה. והסבה לזה שהכל תלוי בה, איך השגיחו הדורות הקודמים על חינוך דוד יבוא. אם השגיחו על החינוך כראוי, אז הדור הבא ימלא תפקידו בחיי עמו ודתו כראוי וישתדל לאושר העם ולהצלחתו. אך אם הדורות הקודמים לא השגיחו על החינוך כראוי, אז הדור הבא יהרוס כל פרי העמל של הדורות הקודמים, והעם יחל לרדת מטה מטה.

לכן אצל אומה הישראלית, החינוך הוא יסוד מוסד להעם בכלל, אשר עליו נבנה קיום התורה, כי מבלעדי החינוך הטוב, הוא כבונה ארמון על אדמת חול ולא העמיק לבנות יסודו, אשר רוח קל יהפכנו על פניו ולא יהיה עוד זכר ממנו. כי חיות האומה הישראלית הוא רק תלוי בחינוך הבנים. אם חינוך הדור הצעיר נתחנך על דגל התורה ומסורה, אז נהיה בטוחים כי הדור הבא יהיה שומרי תורה ומצוה. אך אם חס וחלילה הדור הבא נתחנך ברוח חדש, הרחק מדרך התורה, אז קיום האומה הישראלית, שקיומה היא התורה, יורד אחורנית. כמו שאמרו רבותינו ז"ל בירושלמי פרק עשירי דסנהדרין, אמר אחז, אם אין גדים אין תישים, אם אין תישים אין צאן. כך אם אין קטנים אין גדולים, אם אין גדולים אין חכמים, אם אין חכמים אין נביאים, אם אין נביאים אין רוח הקודש. עיין שם. אחז הבין היטב כי לחתור במחתרת להתגנב בכרם ד' לחבול אותו הוא רק באופן אם הדור הצעיר יסורו מדרך התורה בעודם קטנים, אז בטח כאשר יגדלו הנערים יהיו כקוצים בכרם ד', ולאט לאט ירד מצב הרוח של העם מטה מטה. לזה אמר, אם אין קטנים אין גדולים כו', כי העיקר קיום התורה תלוי רק בקטנים.

וכן הבין המן הרשע כאמרם ז"ל במדרש אסתר בשעה שנחתמו האגרת ונתנו ביד המן כו' פגע במרדכי, וראה מרדכי שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר, ורץ מרדכי אחריהם כו', שאל לאחד מהם פסוק לי פסיקיך כו', כיון ששמע מרדכי כך, שחק והיה שמח בשמחה גדולה. אמר לו המן מה הוא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקת הללו כו', מיד כעס המן הרשע ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקת. עיין שם. וצריך בירור מה איכפת ליה לאותו רשע בחיי אלו התינוקת. אך זהו שאמרנו כי הרשע המן היה מחפש איך לכלות העם הישראלי ברוח, ואז יהיה יכול לכלותם גם בגשם. וזאת ידע המן הרשע כי בעוד אשר עם ישראל יהיו דבוקים בו יתברך שמו לא ישלוט בהם שום אומה ולשון בעולם. לזאת עשו משתה להחטיא את הדור הצעיר שיעשו כרצונם, ועשו על המשתה כאשר לבבם חפץ ואז היה בטוח כי אם דור הצעיר עזבו את ד', ממילא לא יהיה קיום להתורה. ועל ידי זה יהיה לו שליטה בהעם הישראלי בגוף. אך מרדכי כאשר הבין הכל עשה בצדקתו חדרים ויסד בכל עיר ועיר מלמדים שילמדו בתנוקות של בית רבן, ובכח של התנוקות של בית רבן שעוד לא טעמו טעם חטא יתקיים האומה הישראלית. כי כאשר יתחנכו עתה ברוח התורה והמסורה ואז כשיתגדלו יהיו בנים נאמנים לד' ולתורתו. וזהו שהראה מרדכי הצדיק להמן הרשע את הבנים הקטנים, כי בכחם ינצח המלחמה עמו, כי הם יהיו עבדים נאמנים לד'. אם כי הנערים הגדולים אבדו האמונה הישראלית ברוחם, אך הם שמחים בהילדים הקטנים תנוקות של בית רבן, והם יהיו כלי זיין לנצח המלחמה. כי בזמן שהקול קול יעקב, אין הידים ידי עשו. לזה כעס שלא היה יודע מן כלי זיין של מרדכי הצדיק, ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקת. היינו, שגם הכלי זיין של מרדכי יכלה כרגע על ידי שיבטל את החדרים והמלמדים וכל מי שיעסוק בתורה ידקור בחרב, לזה יהיה בכח לנצח את האומה הישראלית.

הכלל, כי עיקר קיום הרוח הישראלי תלוי בחינוך הדור הצעיר. והנה האשה היא עקרת הבית, ואם היא שומרת תורה ומצוה אז גם הבנים הנולדים מחנכה ברוח הטהור ובדרך התורה והמסורה. מה שאין כן אם היא, העקרת הבית, אינה מתנהגת על פי התורה וכל דבר מצוה לבוז הוא בעיניה וכל דבר קדוש דורסת ברגליה, ממילא הבנים הנולדים מחנכה ומגדלה בדרך הרע זה והם בנים מחבלים כרם ד' וכקוצים בהעם הישראלי. ועל ידי בנים כאלו יורד מצב הרוח מטה מטה.

לזה בשעת מתן תורה אמר ד' אל משה מתחילה תדבר עם הנשים אם הם יקבלו התורה, אם הם יתרצו לקבל עליהם עול מצוה, ואז אם יסכימו על זה, תוכל לדבר אחר כך עם האנשים. כי אז תהיה בטוח שיהיה קיום להיהדות לעד. אבל אם הנשים לא יסכימו לקבל עליהם עול מצוה, אין לך לדבר עם האנשים, מפני שעיקר קיום היהדות הוא רק בהעקרת הבית:

(מתוך עצי זית, חלק ב, דרוש א)

—

הרב יצחק יוסף זילברברג הי"ד נולד בסביבות שנת תר"ס (1900) לאביו הרב מיכאל משה יהודה מלודז בן הרב הגאון המפורסם רבי חיים יעקב נפתלי וויערשובר זצ"ל. הרב יצחק יוסף זילברברג היה רב ואב"ד של פיענטשנאוו (פינטשנוב), וואסאווי (וונסוב) וקראסנאשילץ.

נשא לאשה את מרת רבקה בת הגאון הרב מאיר דן פלוצקי זצ"ל אב"ד דוואהרש ואוסטרוב, מחבר הספרים כלי חמדה, חמדת ישראל, שאלו שלום ירושלים ועוד.

בשנת תרפ"ב (1922) נפטר בנו בכורו הילד אברהם בנימין אלעזר ע"ה.

בשנת תר"ץ (1930) נשלח הרב זילברברג מטעם הקהילה לארצות הברית כדי לאסוף כספים להקמת חברת גמילות חסדים. בעקבות הצלחת שליחותו נוסדה בקראסנאשילץ חברת גמילות חסדים בשם "חברת משה יוסף".

בצעירותו הוציא לאור את ספרו "ויען יוסף" (תרע"ז), ואחר כך את ספריו עצי זית, עצי זית חלק שני, ועצי זית – קונטרס אורות מאופל (תרפ"ג-תרפ"ט) ושו"ת עלהו רענן (תרצ"ו). בפתיחת הספר עלהו רענן, מובאים גם חידושי בנו, הרב ישכר ישראל מרדכי.

כמו כן כתב את הספרים שנשארו בכתב יד (וחבל על דאבדין): יד יוסף על הרמב"ם, עדות ביהוסף על ד' פרשיות ומועדים, חנוכה ופורים, עצי יוסף על כל התורה, זכרון יצחק על סוגיות הש"ס, עלהו רענן חלק ב, זכרון יוסף – הגהות וחדושים על שו"ת תרומת הדשן, יד יצחק על יורה דעה, שיח יצחק על אורח חיים.

שבועות אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה נשא הרב ישעיה גליקזאהן, נכדו של הגר"ח הלוי מבריסק, את בתו של הרב יצחק יוסף הי"ד.

הרב נספה בשואה בנאשלסק (פלך פולטוסק, פולין) בתש"ב (1942).

מקורות: אתר מרכז מורשת יהדות פולין, הקדמות ספרי הרב ועוד.

הערה: לעיון בשיטת המהר"ל להקדמת האמירה לנשים לפני ההגדה לגברים – ראה תפארת ישראל פרק כח.

והנה ראיתי בהכתבים הנשלחים אלי מאז מידיד נפשי הרב הגאון וכו' מוה"ר ר' מאיר שליט"א האבדק"ק ליביטש שכעת בנאדווארני, שכתב לפרש העניין האמור ד' מסיני בא וזרח משעיר למו, שאמרם ז"ל שהלך לבני עשו ולבני ישמעאל שיקבלו התורה ולא רצו. וקשה וכי אפשר לומר כן שיעזוב ד' את עמו, שבטי ישורון, ליתן התורה לבני עשו וישמעאל, הא הברכות שרצה יצחק ליתן לעשו לא רצה השם וכן בישמעאל אמר גרש את האמה הזאת ואת בנה, וכעת הוא רוצה ליתן התורה להם ולא לישראל?! אלא נראה גם כן שהקב"ה רצה שיקבלו בני עשו וישראל התורה באופן זה שיהיה בבחינת זבולון שיעסקו בעולם הזה ולפרנס את בני ישראל ליתן לתוך פיו של ישראל ולהיות מתומכי דאורייתא, ועל ידי זה יתחלקו חלק כחלק עם ישראל כיששכר וזבולון, דעל ידם יוכלו ישראל לעסוק בתורה ולא יהיו צריכין לעסוק בענייני העולם הזה ויהיו ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש.

ויש לומר דזה ירמז דאמר בפרשת יתרו קודם מתן תורה, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. וקשה על האמור בכפל לשון שמוע תשמע. אלא יש לומר הכוונה בזה ועתה אם שמוע תשמעו, בין ישראל ובין בני עשו וישמעאל תשמעו בקולו, וכל אחד ואחד יקבל התורה כפי חלקו, שיהיו בני עשו וישמעאל בחינת זבולון להיות מתומכי דאורייתא, אזי אף על פי כן והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי הארץ, שכל אומות העולם יהיו במכירי השם לעזור לישראל שיוכל לקיים התורה ולעסוק בתורה ולא יהיה נצרכים ישראל לעסוק בענייני עולם הזה לקיום צרכי הגוף רק ד' לבד הוא נחלתם, אף על פי כן תהיו אתם לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, שיהיו ישראל למעלה מבני עשו וישמעאל, כאמרם ז"ל שכל הנביאים לא נתנבאו רק למהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל לתלמיד חכם בעצמו עין לא ראתה אלקים זולתך. ועל ידי זה ואתם תהיה לי וגו'. אבל לא עשה כן לכל גוי, ולא רצו לקבל עליהם עול תורה להיות מתומכי דאורייתא, ועיין ראה ויתר גוים והיה מוכרח הקב"ה לחלק בישראל בעצמם בשני סוגים. סוג האחד שיעסקו בענייני עולם הזה כזבולון וכלל ישראל. וסוג השני כיששכר וכהנים ולוים שיהיו מפורשים מעולם הזה לעסוק כתורה תמיד.

על ידי זה יש לומר האמור במדרש כי הקב"ה נוטל כל עונות ישראל ומשימן בראשי של עשו וטוען שר של עשו מה כחי לסבול כל החטאים וכו'. ותמהו בזה וכי חלילה מלך יעוות משפט – ליתן חטאת ישראל בראשו של עשו, וגם זה טענה שאין כחו לסבול כל החטאים הלא באמת כן הרצון לפניו לכלותו.

ובזה יתפרש שפיר דעל ידי זה נתן הקב"ה כל עונות על עשו, לפי שהוא גורם בזה שלא רצה לקבל עליו עול תורה להיות מתומכי דאורייתא, ואם היה כן לא היו נצרכים ישראל לעסוק בענייני עולם הזה והיו מפרושי העולם ולא היו חוטאים. רק על ידי זה שלא רצו לקבל עליהם עול תורה שיהיה במחזיקי תורה, ואדרבה רודפים את ישראל על ידי זה היה גורם לישראל לבוא לידי עוונות, ועל ידי זה נוטל כל עונות ישראל ומשימן בראשו של עשו. ועל זה טוען עשו מה כחו לסבול כל החטאים, היינו שכביכול גם הקב"ה גורם בזה כאמור בעבודה זרה שטענו בני ישמעאל ובני עשו כלום כפת עלינו ההר כגיגית ולא קבלנו, שבאם היה כופה עליהם ההר כגיגית אזי היו מוכרחים לקבל עליהם עול תורה כזה להיות מתומכי דאורייתא והיה יכול ישראל לעסוק בתורה בלי שום מניעה ותורה מצלת, כאומרם בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין נגדו. ואם כן בניבול הקב"ה גורם לזה, על ידי זה נוטל הקב"ה גם כן עונות ישראל ומטמינים תחת פורפירא דיליה. והבן.

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית, הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד)

הגאון הצדיק רבי יצחק אלחנן ולדשיין (תרנ"ד-תש"א) הי"ד, מגדולי תנועת המוסר של ישיבות נובהרדוק, נודע בכינויו "השרשובר", על שם עיירת מולדתו שערשוב שברוסיה. אביו, הגאון רבי אברהם אהרן ולדשיין זצ"ל היה רבה של שערשוב שנתמנה אחר כך לרב העיר וולקניק במחוז וילנא. בימי נעוריו למד ר' יצחק אלחנן בישיבת מאלטש אצל הגאון רבי זלמן סנדר שפירא זצ"ל (לימים אב"ד קרינקי) ומאוחר יותר נסע ללמוד בנובהרדוק בישיבתו של רב העיר הגאון רבי מנחם קרקובסקי זצ"ל (שהיה לימים מגיד מישרים ומו"ץ בוילנא) ומשם עבר ללמוד בישיבת רבו המובהק מרן רבי יוסף יוזל הורביץ זצוק"ל, הסבא מנובהרדוק, והיה חתן-חתנו רבי אלתר שמולביץ (אבי רבי חיים שמואלביץ). הרב יצחק אלחנן שקד למלא כרסו בש"ס ופוסקים, ובאותו זמן היה עוקב אחר הליכותיו של ה"סבא", מתעמק בכל דיבור שלו ומחדש חידושים במשנתו המופלאה. הוא היה מהיחידים שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים גם על ידי כתיבה והדפסה בבחינת תורה שבכתב, ועל ידו נפוצו שיחותיו של הסבא בין המון תלמידיו. עוד בהיותו צעיר לימים כבר נתפרסם כמעמיק נפלא בתורת המוסר ונחשב בכל ישיבות ליטא ובמיוחד בישיבותיה של נובהרדוק כאחד מטובי תלמידיו של ה"סבא". "שיחותיו האירו כברקים בשמי ישיבות נובהרדוק והיו לנס שהתנוסס בהיכל הישיבות הקרובות והרחוקות של תנועת המוסר משיטת נובהרודוק, שהיתה כידוע ממלכה חשובה בעולם הישיבות ומצודתה פרוסה על עשרות ערים ועיירות במדינות רוסיא פולין וליטא. במשך ימי חייו הקצרים הרבה להעלות על הכתב רעיונות מוסריים עמוקים בכל מקצועות עבודת ד'. הוא היה משמיעם ברבים בשיחות מוסריות ומשלבם גם במכתביו הרבים למבקשי ד' ודרך המוסר מכל הישיבות של התנועה הזו. וכך הפכו חייו לכלי קודש לד' " (מתוך הקדמת בנו לספר "תורת יצחק"). הרב הצטיין כמעמיק נפלא בחכמת הנפש כמחנך אמן שהעמיד תלמידים הרבה ברוח תורת המוסר. הוא פעל להקמת שורה שלמה של ישיבות ברחבי רוסיה בימי המהפכה הבולשביסטית והשקיע רבות  בטיפוח יחידים לגדולות על ידי השפעה אישית בישיבות שפעל וחינך בהן. אחר חתונתו השתקע בביאליסטוק והצטרף להנהלת הישיבה הנובהרדוקית הגדולה שם, תוך שהוא ממשיך ללמוד וללמד כל ימיו. הוא נהג לבקר בישיבות ידועות מפרק לפרק, שוהה בכל ישיבה תקופה ניכרת ומשמיע שיחות, מדבר עם התלמידים ביחידות ומקסים את כל שומעיו ברוח דעת ויראת ד', כדרך שהפיצו תורה תלמידי נובהרדוק בתחומי רוסיה הסובייטית. אחרי מספר שנים שימש מנהל רוחני בישיבת "ראמיילס" שבוילנא, לבקשת גאון הדור רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל. אחר כך כיהן כמנהל רוחני בישיבת "אוהל תורה" בברנוביץ', מיסודו של הרב אלחנן וסרמן הי"ד, ביחד עם חתנו של ה"סבא", הרב ישראל יעקב ליובצ'אנסקי זצ"ל. משם עבר הרב ולדשיין לכהן כמנהל-רוחני בישיבת "בית יוסף נוברדוק" בפרבר קרלין שבפינסק. בישיבה  התקיימו סדרים שונים על פי שיטת נובהרדוק. וראש הישיבה, הרב שמואל זנביל וינטרוב, מסר בה שיחות מוסר ברוח נובהרדוק. בשנת תרצ"ה (1935) עבר הרב ולדשיין לכהן כמנהל רוחני בישיבת "בית יוסף" באוסטרובצה שבאזור לובלין ותחתיו מונה הרב ירחמיאל שולמן הי"ד. הרב ולדשיין היה הרוח החיה בעריכת ובהוצאת הירחון "חיי המוסר", שבו השתתפו רבים מאישי המוסר, ו"אל המבקש". ו"אל המבקש", שרובו נכתב על ידו. אף ששיטתו כשיטת המוסר בכלל ונוברודוק בפרט, בכל זאת בלט במהלך המחשבה שלו קו עצמאי, והיה כמעיין המתגבר. ויותר ממה שנתפרסם בקבצים שונים נשאר בכתב יד. "רוב רובם של כתביו נאבדו ורק מעט מזעיר נשארו לפליטה זעיר פה זעיר שם עליהם ניתווספו מאמריו שנלקטו מתוך קובצים וירחונים שנתפרסמו על ידי ישיבות נובהרודוק בזמנים שונים בעניני מוסר" (מתוך הקדמת "תורת יצחק" הנ"ל). שרידי תורתו פורסמו בספר "תורת יצחק" על התורה והמועדים, וחלקם הובאו ב"הגדת ברנוביץ", עד לפרוץ מלחמת העולם השניה עמד רבי יצחק אלחנן זצ"ל על משמרתו בישיבת אוסטרובצה להרביץ תורה ומוסר לבני הנעורים כשפרצה המלחמה נאלץ לעזוב את העיר ונמלט עם בני משפחתו לוילנא. הוא הצטרף לישיבת "אוהל תורה" של הגה"צ רבי אלחנן וסרמן הי"ד באכסניית הנדודים שלה, בוילנא, בטרוקי ובסמילישוק, והיה למנהל הרוחני שלה. מרוב צרות ויסורים חלה וסבל קשות. בעודו במיטב שנותיו נספה הרב בשואה עם רוב משפחתו, אך אשתו ובן אחד, הרב רפאל ולדשיין, ניצלו ועלו לירושלים.

בספר "תורת המוסר" (הוצאת "מוריה" תל אביב, בעריכת דוד זריצקי, עמ' 172), נכתב על שיטתו של הרב יצחק ולדשיין:

כתלמידו המובהק של ה"סבא" מנובהרודוק, לא זז ר"י משיטתו של רבו, אלא הוסיף עליה נופך משלו על ידי ביאורים והסברים שקלטם מרבו משיחותיו בעל־פה ושימושו במשך הרבה שנים.

בהיותו מחונן בכשרון ספרותי, ערך במשד זמן מסוים את קבצי־המוסר של ישיבות נובהרודוק — "חיי המוסר". הוא גם ערך את שיחותיו של רבו שנאספו בקבצים: "מדרגת האדם". בהם מבוררת שיטתו המוסרית של ה"סבא". יותר ממישהו אחר מבין תלמידי ה"סבא", ידע ר"י למסור את שיחות רבו, הודות לו נפוצו שיחותיו של ה"סבא" בין המון תלמידיו ומעריציו.

הוא היה נעים הליכות, תמים ביראת שמים, בורח מן הכבוד עד הקצה האחרון, מסתפק במועט שבמועט ושקוע כולו בעבודת הנפש.

בשיחותיו אינה מתגלית לעין האש הגדולה המתפרצת בשיחותיו של רבו, אולם המעיין בהן ימצא בין השיטין את אותה האש, ונראה כי הוא הרבה לעמול כדי להסתירה מעין רואים. גם הוא מדבר בהרחבה ועומק על  תקון המדות, על האפסיות וההבל שבחיי העולם ועל ההתדבקות בחיי מוסר שלמים. ורק בעבודה מאומצת ומיגעת, ועל ידי ביטול כל העצמיות הגופנית — אפשר להגיע לשלימות הנכספת.

 אין מצוה בלא גזירה

מתוך "אל המבקש" – פרשת יתרו

אמרו חז"ל "ויתיצבו בתחתית ההר" מלמד שכפה עליהם הקב"ה הר כגיגית, ואמר להם אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רבא מכאן מודעא רבה לאורייתא, אעפ"כ הדר קבלוהו בימי אחשורוש, שנאמר קימו וקבלו, קיימו מה שקיבלו כבר. והקשו הראשונים למה היו צריכין לכפיה, והלא הקדימו נעשה לנשמע? אמנם יש להבין העניין על פי שכתב הספורנו ז"ל, על הפסוק כשלחו גרש יגרש (בא) אמנם זו מדת צדקו של הקב"ה כשיתעקש אדם מעשות הראוי לבלתי עשות רצון קונו יעשה מה שברח ממנו בצרה ויגון ולא לרצון יהיה לו, כאמרו תחת אשר לא עבדת… ועבדת את אויביך, וכן מ"ש אצל המרגלים אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם, וכן אמרו חז"ל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני, עכ"ל. הנה האדם טועה שני מיני טעות במושג מצוה ובמושג גזירה, כי דעת האדם שמושג מצוה הוא דבר התלוי בבחירה ואין בו שום צד של הכרח, אפילו כחוט השערה, ומושג גזירה הוא כולו הכרח ואין בו שום צד של בחירה. באמת לא כן הדברים, אלא אין מצוה שאין בו גזירה, ואין גזירה שאין בו מצוה. ביאור הדבר, אעפ"י שמצוה תלוי רק בבחירה וגזירה הוא דבר הכרחי, מכל מקום בכל בחירה יש צד הכרח, ובכל הכרח יש צד בחירה. למשל כשהקב"ה צוה שאסור להגביה מציאה של מוקצה ביום השבת, ויכול המציאה להיות הון רב, ולב האדם נוקפו שמא אם היה מחלל שבת היה נעשה עשיר, צריך להתבונן כי אין מצוה בלא גזירה. אם המצוה מחייב שלא יגביה הכסף, אם כן בודאי יש גזירה שלא יהיה לו כסף. וגם אם יגביה, הרבה שלוחים למקום שיפסיד הכסף הזה.  וכן מצינו (ב"ב) [דבני] אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי חזא להו בחלמא דבעו מיחסר שבע מאה דינרין. עשינהו ושקל מינייהו לצדקה. ופירש רש"י כל השנה היה כופה בדברים ושקל מינייהו לצדקה, פש גבייהו שבסר דינרי, כי מטא מעלי יומא דכפורי, שדר בי קיסר שקלינהו. אמר להו רבן יוחנן בן זכאי לא תדחלו למיפסד יותר, הכי חזאי בחלמא. אמרו לו אמאי לא אמרת לן והיינו נותנים הכל. אמר להו אמינא כי היכי דתעבדו מצוה לשמה. הנה חזינן מזה שאין מצוה בלא גזירה , כי באמת המצוה של נתינת צדקה אינו גורם הפסד כי גם אם לא יתן צדקה יש עליו גזירה שאותו הממון יקחוהו ממנו. והנה קרובי דרבן יוחנן בן זכאי, כאשר נודע להם מן הגזירה, אמרו לו אמאי לא אמרת לן, כי אילו ידע אדם שכל שהקב"ה מצוה את האדם שיתן כבר יש על אותו ממון גזירה קדומה שיפסיד ממון זה, אז היה אדם מגביה בגדיו ורץ כאילה אחר דלים כדי להרוויח המצוה, ועל זה ענה רבן יוחנן בן זכאי אמינא כי היכי דתעבדו מצוה לשמה, כי לכן העלים הקב"ה שלא ידע האדם הגזירות, כדי שיעשה המצוה לשמה. אבל באמת יש בכל מצוה צד הכרח וגזירה, כי גם אם [לא] יבחור המצוה לא ירוויח, מצד שכבר נגזר עליו הפסד הממון על ידי הרבה שלוחין למקום אלא שמחסדי ד' שעשה גם בעל הממון שליח שיוציא הממון לדבר מצוה, ואם הוא מסרב מלהיות השליח לא יחסר שלוחים למקום. וכן אנו רואין על כלל חובת הישראלי שאמר הכי חי אני נאום ד' אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם. אף על פי שכל עיקר קבלת התורה היא בחירה טהורה, מכל מקום אל יחשוב האדם כי הבחירה הוא גם על צד השליללה לחלוטין, אף על פי שיש לפעמים שנדמה לאדם כי הוא יכול להפרד ולהשליך מעליו מוסרות המצוה. אבל באמת יש לבחירה גבול בזמן עד אשר בא הגזירה של ביד חזקה אמלוך עליכם, כי אין מצוה בלא גזירה, ולפעמים רואה הגזירה תיכף כעובדה ד[בני] אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי, ולפעמים רואה הגזירה אחר כמה שנים. ועל זה אמרו חז"ל אזהו חכם הרואה את הנולד, היינו כי הנולד על היפוך המצוה הוא גזירה שיפסיד כל מה שהרוויח מעזיבת המצוה. וכן צריכין אנו להבין כי אין גזירה בלא צד מצוה, כי הגזירות שגוזר הקב"ה על האדם בראש השנה מוכרח הוא להיות, אלא שיש להאדם הבחירה לקבל הגזירה בשמחה, כמשחז"ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ובגמרא נפקא מינה לקיבולי בשמחה. וכתב בטור אם מקבל בשמחה, נמצא שבזה גופא הוא עובד את ד'. הרי לנו בזה שאין גזירה שלא נמצא בו צד מצוה והוא קבלת הגזירה באהבה, ונמצא עבודץ האדם להבין צד הגזירה שמצוה כדי שלא יתרפה ממלאכתו, וצריך להבין צד המצוה שבגזירה כדי שלא יתייאש מחייו. וזהו דברי הספורנו ז"ל שאמר כך מדת צדקו יתברך כשאדם מתעקש מלעשות הדבר הראוי, סופו שיעשה הדבר הזה בצרה ויגו, כי אין מצוה בלא גזירה. ועל זה מביא ארבע ראיות. חדא, מפרעה שאלו היה קם בחצות הלילה לשלוח את ישראל ממצרים תיכף כשאמר לו משה רבינו הציווי מן השם יתברך, אז היה נקרא חסידי אומות העולם והיה מרוויח מדת החסידות, ועכשיו כשהתעקש הפסיד כפליים, כי עם ישראל יצאו ממצרים מצד הגזירה, והפסיד אותם, ועוד שהפסיד את המצוה, כי מה שקם בחצות הלילה לא נחשב לו למצוה אלא לצרה ויגון. הרי לנו מזה שאין מצוה בלא גזירה, ואילו היה פרעה חכם רואה את הנולד  היה משלח אותם תיכף ומיד בתופים ובמחולות. והראיה השניה ממה שאמר הקב"ה למרגלים, "אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכן", כי באמת נגזרה גזירה שיכנסו ישראל לארץ, כמו שכתוב וכרות עמו הברית לתת לו ארץ הכנעני, אלא שרצה הקב"ה שיהיה להם מצוה מה שמוסרים נפשם ללחום עם הענקים ובוטחים בד'. וכאשר פחדו לקיים המצוה ולבטוח בד', אמר הקב"ה הגזירה יהיה בין כך ובין כך, אמנם המצוה לא יהיה לכם כיון שדברתם באזני דברי פחד ולשון הרע כן אעשה לכם דוקא, שלא תזכו לכנוס לארץ ישראל. אבל טפכם אשר אמרתם לבז יהיה, המה יראו את הארץ מפני בטחונם בד'. וראיה זו מלמדינו שאין מצוה בלא גזירה, וכיון שנצטוו לכנוס לארץ, אם כן יש כאן גזירה, וכיון שפחדו לקיים המצוה שמא ימותו והתעקשו, סוף דבר היה שהפסידו הארץ וגם החיים, הפסידו המצוה וגם הגזירה, שנתקיימה הגזירה בבניהם ולא בהם, וכתיב "ויעפילו לעלות ההרה", שאחר כך רצו לקיים המצוה, אבל כבר אבדו זכות הגזירה וממילא אים כאן מצוה, לכן לא הצליחו. והראיה השלישית הוא ממה שאמר הכתוב תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ועבדת את אויביך בחוסר כל, הראיה הזאת מלמדינו כי אין גזירה בלא מצוה. אם בא עליך גזירות רעות, הרי יש לך מצב לעבוד את ד' בשמחה לקבל הגזירות בשמחה ובטוב לב, ובזה גופא תעבוד את ד'. ואם אין אתה מקבל צד המצוה שבגזירה, אז תפסיד כפלים, כי הגזירה הוא הפסד ועוד רעה יותר גדולה מביא האדם על עצמו מה שאינו מקבל בשמחה, נמצא מפסיד המצוה שזימן לו השם יתברך ע"י מצבו הקשה, ועבדת את אויביך בחוסר לחם, כי נמצא שכל הרגשתך הוא עבודת שונאך בחוסר לחם, והרגשה זו מביאה לידי יאוש. אבל אם היית מרגיש הרגשה של מצוה, והוא קבלת היסורין בשמחה,היית מתנחם במצבך כי היית מהפך המר למתוק, בגזירה למצוה. הרביעית הוא ממה שאמרו חז"ל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני. אם האדם מבטל את התורה מפחד שמא אם יקבע קביעות כמסמרות נטועות יפסיד מן עושרו, שצריך לבטל מעסקיו, צריך להתבונן כי אין מצוה בלא גזירה, אם באמת יפסיד עושרו אל יחשוב שאם לא שמר התורה לא היה מפסיד, כי ההפסד בא מצד הגזירה וגם אם מבטל את התורה, סופו גם כן שיהיה עני, מצד הגזירה, ואם כן מוטב לו יותר שישמור התורה וירוויח המצוה. ואחר הכלל הגדול הזה נבין מה שאמרו חז"ל שכפה להם הקב"ה וכו', כי רמז להם הקב"ה כי אין מצוה בלא גזירה, ואף על פי שקבלו בבחירה ונחשב להם הקבלה מצוה לשמה, אבל תוכן הענין כי יש גזירה שאם ח"ו ירצה האדם לפרוק עול מלכות שמים, לא יהיה ביכלתו. ועל זה אמר רבא מכאן מודעא רבה לאורייתא, כי עם ישראל חפצים להיות בחיריים על כל הצדדים. אף על פי כן הדר קבלוהו וכו', כי אז נתברר להם שאין יכולים לסמוך לגמרי על בחירת האדם, כי שמא יעלה במחשבתו לאמר לא הן ולא שכרן ח"ו, כמו שהיה בדורו של אחשורוש שהתחילו לבטל הבחירה ואת הנעשה קודם לנשמע, ורק מפני שאין מצוה שאין בו גזירה, לכן לא כבה גחלתם, כמ"ש גדולה הסרת הטבעת יותר ממ"ח נביאים. כי צד הגזירה הקים את צד המצוה, לכן קיימו מה שכבר קבלו כבר. וצריך האדם להיות חכם הרואה את הנולד, לראות צד הגזירה טרם תבוא בפועל, ואז ירוויח שתים כמו [בני] אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי כנ"ל.