תהלים פרק כב

א  לַמְנַצֵּחַ, עַל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, מִזְמוֹר לְדָוִד.

על אילת השחר כו' אלי אלי למה עזבתני. ואיתא במדרש שוחר טוב, אלי בים אלי בסני, למה עזבתני. וצריך פירוש מה עניין ים וסיני לזה. ודרשו רז"ל דזה קאי על אסתר המלכה, שהתפללה כשנכנסה למלך אחשורוש. ורז"ל עמדו בזה למה נמשלה אסתר לאילת השחר.

ונראה לפרש דאיתא במדרש שוחר טוב, אסתר האירה את ישראל כאור של שחר. אמר הקב"ה דו פרצופים אני עושה את בדבר אור לישראל וחושך לאומות העולם. יש לפרש עפי"ד המפו' שפירש מאמרם ז"ל על הפסוק והמים להם חמה, אל תיקרי חומה אלא חימה. כי בהחרוז לשבת קודש אומרים "משוך חסדך כו' אל קנא ונוקם", דלפעמים היות ישראל אין ראויים לטובה וחסד מעצמן, בכל זאת הקב"ה חפץ חסד. אך מלך במשפט יעמיד ארץ, על כן מבקש עלילה להשפיע טובה ע"י נקמת השונאים, דאין נקמה יותר ברואה שונאיו המה ברום המעלה והוא בדיוטא התחתונה. ולכן הקב"ה מעורר מידת גבורה והנקמה בשונאי ישראל, ועל ידי כך משפיע טובה לישראל, אשר זה נקמה בשונאים. וזה מבקשים "משוך חסדיך", ע"י בחינת "קנא ונוקם" בשונאינו. וזה היה עניין קריעת ים סוף, הגם אשר הללו עובדי עבודה זרה והללו וגו', מכל מקום נעשה הנס בחינת גבורה לעשות נקמה בשונאי ישראל. וזהו שאמר: "אל תקרי חומה אלא חימה", פירוש, על ידי זה נבקע הים, על ידי החימה על מצרים, נעשה הנס בדרך נקמה במדת הגבורה.

או"ד והנה בימי אסתר ג"כ לא היו ראויין לישועה מצד עצמן, כמו שאמרו חז"ל פרק קמא דמגילה: "מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל באותו הדור וגו' ", וזה דברי רז"ל "אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו? בימי מרדכי ואסתר", היינו ישועת אלקינו דייקא במדת הדבורה על שונאי ישראל, בזה יצמיח ישועה לישראל. וזה פירוש המדרש" אור לישראל", כלומר, על ידי מה, הרי לא היו ראויין לזה, לזה אמר "וחושך לאומות העולם", רצונו לומר, עבור הנקמה, זה היה אור לישראל. ולכן יש לומר דזהו בחינת אילת השחר, שמקודם שנתנוצץ אור היום בעת השחר, כאמור.

והנה רש"י פרשת יתרו כתב דקב"ה נגלה בים כגבור מלחמה ובסני כזקן מלא רחמים. ולפי דבריו, הכוונה אצל הים היה נס ע"י מדת דבורה, בחינת נקמה בשונאים, לכך היה כגבור רמלחמה, שבא בגבורה. מה שאין כן במתן תורה, לפי מה שאמר הש"ך על התורה, שאז נכנסו ישראל תחת הנהגה של מדת הרחמים, כרחם אב על בן, על כן נגלה כזקן מלא רחמים. ובזה נמרצו מאמר המדרש אסתר: במנ"פ אם ישראל אינם ראוים מעצמן, אלי בים, ששם נגלה כגבור, בחינת גבורה, ע"י נקמה בשונאיהם עושה ישועה לישראל. ואם ישראל ראוים, אלי בסני, כזקן מלא רחמים מצד מדת הרחמים. ולכן, אלי למה עזבתני. והבן.

כא  הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי, מִיַּד-כֶּלֶב, יְחִידָתִי.

הצילה מחרב נפשי כוי ואיתא במדרש רבה פרשת שלח, מיד כלב יחידתי, מיחידה דנשמה.

ונראה לי לפרש, כי רז"ל מגילה ט"ו דרשו על אסתר שאמרה שמא שקראתי כלב וגו', והכוונה עפ"י דאיתא לרמז הצילה מחרב נפשי, ר"ת המן, היינו הצילה מיד המן שיעץ לאחשורש שהוא כלב לאבד היהודים, שנצולו מהם.

ואקדים לפרש הפליאה המובא כדמשק אליעזר וזה לשונו: אלו עבר משה את הירדן שפיר עשה המן, ועכשיו שלא עבר ויתלו את המן על העץ.

וזקני בספר "הישר והטוב" פירוש דרז"ל מגילה י"ב לעשות כרצון איש ואיש זה מרדכי והמן, דהמן רצה שלא יכריחו ויהנו מרצונם לא ע"י אונס. וגם מרדכי רצה שלא יכריחו, שלא יאכלו. ולכן הי' כרצון שניהם. א"ד, ואמרו ז"ל מה שנהנו מסעודה של אותו רשע גרם להם שנתחייבו ח"ו כליה, רק הקב"ה מאריך אפו עד זמן שהי' נהנו, ומצא לקטרג אז עבור שהשתחוו לצלם בימי נבוכדכצר עד שירחם השי"ת עליהם.

וזקני בספר "הישר והטוב" פירוש הפסוק "זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' ולא ירא אלקי'", הלא גם שאר האומות אינם יראים אלקי'?  אך יש לימוד זכות במה שמריעין לישראל שלא יבאו אל השלימות, דאם לא כן ימנע מהם השפע. אבל עמלק, שרצה לאבד אותם, בודאי לא ירא אלקי'. אלו תורף דבריו.

ואיתא במדרש אלמלא היה משה נכנס לארץ ישראל היה מבטל יצרא דעבודה זרה.

ומכל זה יתפרש הפליאה אילו עבר משה הירדן והי' נכנס לארץ ישראל, אז הי' בטל יצרא דעבודה זרה, ואם כן לא היה  מתנוצץ קטרוג של השתחוי' לצלם כו', ולא נתחייבו כלי', ואז לא היה חטאם כי אם מה שהי' נהנו מסעודה. והי' לו לימוד זכות כשאר האומות, שבדעתם שאם ישראל בשלימות ימנע מהם השפע, ואז שפיר עשה המן לפי דעתו הרעה. ועכשיו שלא עבר, ולא בטל יצרא דעבודה זרה, ועל כן גרם שנתגלגל עליהם עבור שנהנו, שנתחייבו כלי', עבור שהשתחוו לצלם, על כן בזה ניכר המן מזרע עמלק שרוצה לאבדם, ועל כן ויתלו המן על העץ, לשלם גמולו. והבן.

אותא בכתבי האר"י טעם מה שמשה לא נכנס לארץ ישראל, כי נחסר ממנו מנשמה חלק יחידה,. וזה המשך הפסוק לרמוז "הצילה מחרב נפשי", דר"ת המן, "מיד כלב", אחשורוש כנ"ל. היינו שהתפללה אסתר על כלל ישראל, שהי' נתחייבו נתחייבו ח"ו כלי', שזה גרם המן. וזה אומרה "יחידתי", כלומר עבור נשמת יחידה, כמו שכתב המדרש הנ"ל, מה שחסרו למשה, וכל ישראל כלולין בנשמת משה כנודע, שזה גורם שלא יכנס לארץ ישראל ולא בטל יצרא דעבודה זרה וחל עליהם הקטרוג מה שעשה המן, ועל כן בקשה שירחם להציל את ישראל. ודו"ק.

ועוד, לרמז באתי "הצילה מחרב נפשי", על פי דברי הקרנים, כי קליפות הכלבים הם ש"ל, וזהו מספר לפ"י חר"ב, מנין של ש"ל. עכ"ד. וז"ל דראשי תבות של נפשי מיד כלב יחידתי עולה מספר ק"כ, מנין לפ"י, ועם תיבת חרב, דה-מ' לא הוי כי אם שימוש כידוע, על כן הוא לפ"י חר"ב מנין ש"ל קליפות הכלבים, וזהו שאמרה "הצילה מיד כלב נפשי", כלומר מקליפות הכלבים. ודו"ק.

רבי צבי הירש מליסקא נולד בשנת תרל"ד (1874) כבן בכור לאביו האדמו"ר רבי חיים (מחבר הספרים "טל חיים וברכה" על הש"ס, ו"טל חיים על התורה). אביו של רבי חיים, רבי משה פרידלנדר, שימש רב בקליין ווארדיין והיה חתנו של ר' צבי הירש מליסקא הראשון (מחבר הספרים "אך פרי תבואה" על התורה, וספר דרושים וחידושים "הישר והטוב").

רבי צבי הירש שימש רב במאד ובגאווא, ונעשה אדמו"ר לאחר פטירת רבי חיים בט' באייר תרס"ד (1904). הוא היה גדול בתורה, איש הלכה וקבלה, החזיק ישיבה בליסקא והיה מפורסם כבעל מופת.

בהקדמת ספרו "שערי הישר" כותב בנו, הרב יוזפא פרידלנדר:

אדוני אבי מורי ורבי כבוד קדושת ש"ת רבינו הגאון הקדוש, בוצינא דנהורה, שר התורה בנגלה ובנסתר וכו', מופת הדור וכו', מו"ה צבי הירש פריעדלאנדער האבדק"ק ליסקא, זי"ע, בנו של רבינו הגאון הקדוש מרן המחבר ספרי "טל חיים וברכה" עה"ת ועל סוגיות הש"ס, זי"ע. שהי' ממלא מקום חותנו איש האלקים רשכבה"ג שר התורה כקש"ת מוה"ר צבי הירש בעהמ"ח ספרי "אך פרי תבואה", "הישר והטוב", זי"ע, האבדק"ק ליסקא.

כבוד אבינו זי"ע הי' לו, כפי אשר כתב בעצמו בהקדמתו, לערך שלושים חבורים נפלאים, על כל קוצי תורתינו הקדושה, ובעו"ה כלם נהייתה למוקד אש, לנרקבים ואבדון, ולא נשאר אלא החיבור הזה מעט בכמות אבל רב באיכות, והחלק זה מעיד על הכלל כלו בקדושתו וגדולת תורתו.

כבוד אבינו זי"ע, כבר בימי עלומיו הי' נחשב כאחד האדמורי"ם החשובים מגדולי הונגאריא, והכירו עוצם חריפותו וקדושתו, היה משיב תשובות רבות לאלפים להלכה, כי הי' רבן של ישראל, ורבים הלכו לאורו, ובפרט בימים הקדושים כאשר דרש לעם ישראל דרכי השם בהתלהבות בגודל קדושתו, והי' פה מפיק מרגלית, דובר משרים בטוב טעמו, והם אמרי נועם שיצאו מלב טהור.

עם כיבוש ליסקא ע"י הנאצים (03/1944), נאסר האדמו"ר מליסקא, שהיה כבר קרוב לגיל 70. בנו הבכור, רבי שלמה, שהיה לימים האדמו"ר מליסקא בארה"ב, שלח שליח מיוחד לחלץ את אביו מהגיטו בליסקא ולהעבירו לבודאפסט, אך הוא סירב לעזוב את עדתו. גם לאחר שהועברו יהודי הגיטו לאויהל, סירב הרבי להמלט עם קצין הונגרי שנשלח להציל אותו ואת משפחתו.

בהיותו באויהל התעללו בו הנאצים וגזזו את זקנו. לאחר ארבעה שבועות שולח הרבי עם כעשרים מבני משפחתו מגיטו אויהל לאושוויץ. בין הנרצחים באושוויץ בשבת , כ"ז אייר תש"ד, היו גם  האדמו"ר מליסקא, שלושת בניו, בני בניו וכל משפחותיהם.