דרשה לזכר חללי מאורעות תרפ”ט בארץ ישראל; בעוונותינו הרבים אין הפרט מרגיש בצרת הכלל / הרב רפאל יחזקאל הוכברג זצוק”ל
דרוש קדושי ארץ ישראל, שאמרתי בבית הכנסת דפה שמיני עצרת קודם הזכרת נשמות על המקרה החללים שנפלו בארץ אבותינו מידי הפראים הערבאים האכזרים שנת תר”צ לפ”ק.
כולנו כאיש אחד עומדים שחוח ברוח נמוכה בשברון לב, להזכיר נשמות אבותינו וקרובינו שיהיה להם כפרה ומנוחה בקבר, כמו שכתוב במדרש רבה “כפר לעמך ישראל – אלו המתים”. גם הם צריכים כפרה, והם יעלו וימליצו טוב בעדינו.
עוד אזכרה ואשפכה עלי נפשי מנשמת הקדושים שנהרגו בחודש אב בארץ הקדושה מידי הערבים הפראים.
זה הרכוש יש לנו למכביר, האזכרות משנת תתנ”ו אשר זה זמן לא כביר ספדנו בתשעה באב, גם ביום הכיפורים עשינו הזכרה על עשרת הרוגי מלכות, כי חרותה על כל לוח לב ישראל אסונם והספדם. אך ההבדל הוא כי בזמנים ההם עוד לפני שמונה מאות שנה ועוד יותר, כי בית ישראל עוד לא נתרופפה, ומבנה גויהם עוד איתן הנה הנם, אז כל ישראל הרגישו האסון אשר קרה הכלל כמו על הפרט, כי כולם אחים בני אב אחד הם, ובאותיות חמימות ונלהבות כתבו קינותיהם על ספר בבהגה ונהי והוי. ועד עתה יחדרו הקינות עמוק עמוק בלב היהודי, וזיכרונם לא ימחו מספר. אבל בזמנינו אלה, כי בעוונותינו הרבים נתפרדה החבילה ונקרעה לשנים עשר קרעים, אז לא ירגיש איש פרטי צרת הכלל. ועוד יתירה עשו שונאי ה’ ועמו, יבקשו עלילות לרפא את שברנו ואסוננו על נקלה, בדברים בדויים ומעשה תיתועים, באמרם כי הקדושים הנהרגים היו מוזרים להדת ורחוקים מתורה הקדושה. אבל באמת אם איש יכיר איש לאחיו, אז הוא לצרה יולד לקונן עליו בנהי ואבוי, כי בשר בנפשו הוא, ולא ייזכר המגרעת שלו בעת אסונו, לאמר שלום יהיה לי.
עוד סיבה אחת אשר לא נרגיש כעת צרת הרבים, מחמת כי כל אחד טרוד בפרנסתו, לכן אך בעדו ונפשות ביתו יפלל לקונו. כמו שאמר המקונן, כל עמה נאנחים מבקשים לם. ובזוהר הקדוש קרי להו ‘צווחין ככלבא הב לנא מזונא וכו”. והוא משל לאחד שהיה עשיר ונפל ממדרגתו והיה מהכרח לעקור מביתו ולהיות נע ונד בארץ. והיתה לו בת יחידה ענוגה ורכת לב ובכל עת לידה היתה מקשת לילד. ובתחבולת והצלת הרופאים ילדה. ובכה לפני אביה, מה יהיה אם תחיל תזעק בתכלית חבלי לידה במקום זרים, מי ידאג לה הביא הרופאים הדרושים לה. ואביה ניחמה, כי ישראל רחמנים בני רחמנים המה,, ובכל מקום יבואו לה לעזרתה. אף נתן צו לבניו כי בעת לידתה ילכו הם לצעוק ברחובות קריה בכדי שיתאספו אנשים לעזור לה. אבל לדאבון לב הבנים כי לא היה להם ככר לחם מוכרחים היו לכתת רגלם לבקש לחם לשבור רעבונם. ואחותם עזבו גלמודה וסורה ומסתכנת בלידתה, ולא היה מי שיזעק לבקש עזרה, ומתה. רחמנא ליצלן.
כמו כן אנחנו בני ישראל. כמו הרה תקרב ללדת בן היינו מפניך ה’. אמר הנביא. זה קרוב לשני אלפי שנה אנו גולים מארצות פזורנו ומתקשים בלידה מהגאולה העתידה אשר הוחש לנו. אך בעת שהיו מורנו גדולי ישראל והמה היו רועים את העם, היו זועקים בכל פינה להצלה וישועה. אבל בעתים הללו, כי דור יתום הוא, בעוונותינו הרבים, גם מחמת חוסר לחם וכובד הגלות, ילך כל איש לדרכו לבקש לחם. ולא נרגיש צרת הכלל כי שכינתא בגלותא. ואין מי להחיש לעזרה. ובסכנה גדולה אנחנו אולי תימוט בית ישראל חס ושלום.
דוד המלך אמר בתהלים, עד אנה ה’ תסתיר את פניך ממני עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי, כי בזה הדבר אשר נחוץ לי כעת לתאר לפניכם האסון הנורא כי אירע לאחינו בארץ ישראל שנהרגו מאה וחמישים יהודים במיתת אכזריות מידי הפראים הערבאים, ואשית עצות בנפשי לעורר אתכם כי אכניס היגון בלבבכם להרגיש בצרת אחינו, זאת תהבל אותי, עד אנא ירום אויבי עלי, כי מחמת התפרדות איש מאחיהו יש לדאוג פן יתגבר אויב, כי אם כולנו בני איש אחד נחנו, אז בוודאי, נחנו נעבור חלוצים. לכן צריכים אנו לזעוק בתפילה ובתחנונים, האירה עיני פן אישן המות, כי איש אשר כל ימיו במכאובים הוא יתרגל בזה ולא יזעק עוד. אבל בהגיע עת קיצו, אמר בנפשו כי לא ידעו האנשים עת מיתתו כי יחשבו כי אך ישן הנהו, מחמת העם לא יתעורר כי אם בבכי ובצעקה כן אנחנו בני ישראל מחמת אריכות הגלות נתרגל בנודדנו ולא נצעק עוד, לכן ישנים אנו מתרדמת הזמן ויש סכנה פן אישן המוות, חס ושלום (ספר קה”י).
ובכן נזכר נא נשמת הקדושים אשר מסרו נפשם על קדושת כותל המערבי להלחם עם שונאינו בחרף נפש. אמרינן בירושלמי ‘לעולם יראה אדם שיהיה לו יתד נאמן בבית המקדש’. כמו כן אם בעוונותינו בית קדשנו היתה למאכולת אש, אבל בהישאר עוד היתד נאמן, זה כותל מערבי, אל לא אמרנו נואש. וזה דומה מי שמניח דירתו ריקם ויסיע עצמו משם, אם יניח שם עוד איזה דבר באותו הבית, אז סימן הוא כי לא עקר דירתו לחלוטין, אך יחזור עוד לביתו. כן הדבר הזה, כי הכותל המערבי הנשאר לפליטה הוא עדות כי לא זזה השכינה, שהיא במערב, מישראל, וקדושה ראשונה קידשה לשעתה קידשה לעתיד לבוא, כמו שפסק הרמב”ם ז”ל הלכות בית הבחירה. ויש עוד תקווה לאחריתנו, כי הגם שנהרגו הכהנים והנביאים ונשרפה התורה אב רק הגווילין והגוויות נשרפו, אבל האותיות והנשמות פורחות באוויר. ואור תורתנו הנצחים המאירה לארץ ולדרים, היא תעודדה אותנו כי נשאר לעולמים.
אמרינו בש”ס ‘מעולם לא זזה שכינה מאחורי כותל המערבי’. היינו, אף אלו ישראל שהם יעמדו מאחורי הכותל, ואם אולי עברו על איזו מצוות מהתורה פונים לאחרו, אבל מכל מקום נקראים קדושים… כי מי שנהרג בידי עכו”ם קדוש נקרא (ש”ס סנהדרין).
אמרינן במדרש רבא שיר השירים ‘אני ישנה ולבי ער’, אני ישנה מן המצוות, אבל לבי ער להקב”ה. כי בדבר הנוגע להנקודה שבלב אז אפילו פושעי ישראל מעותדים למסור נפשם על מוקדה במזבח היהדות (עיין דרוש א’).
שלמה המלך עליו השלום אמר ראשיך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן, היינו ראשך הם ראשי העם המעולים והצדיקים שבהם נמשלו לכרמל, שהוא מלך ורך ורטובים במצוות ומעשים טובים. ודלת ראשך כארגמן, גם דלת העם הקיצונים שבהם הגם כי יסוגו מעט מאחור והם עומדים אחורי כותל מערבי, אפילו הכי אל תתייאש מהם, כי הם כאבדה המתבקשת, ואמרינן במשנה כלים פרק כ”ד, ‘ארגמן אם נאבד מהבעלים, אין לו יאוש, מפני שהוא חשוב. עיין שם. וכן אם נאבדו איזה נפשות מבעליו, מה’ יתברך ותורתו, אבל אין להם ייאוש, כי עוד הם אדוקים וקשורים בעומק בעומק לבם להיהדות (שמעתי).
איתא בפסיקתא, ‘ראש השנה ויום הכיפורים מביא השטן עבירות מישראל, ולקח ה’ יתברך לשקול אותם ביחד עם המצוות, ושקלים המה במאזנים ביחד שווה בשווה. והלך השטן להביא עוד עבירות, ובין כך ובין כך נוטל ה’ יתברך העבירות מהמשקל ומטמינם תחת פורפורא שלו כו”. עיין שם. וכתב שם ב’זרע אפרים’ מהגאון רבי [אפרים] זלמן מרגליות הפירוש שישנו במדרש רבה, כי ה’ יתברך יטבול ידו בדם הרוגי ישראל ובזה ישוב חרון אפו מהם. כי הקדושים ההם שנהרגו בידי עכו”ם הם מליצי יושר על ישראל. ולכן טמן ה’ יתברך העוונות בפרפורא, בלבוש אדום שלו, היא מתבוססת בדם הרוגי ישראל שמסרו נפשם על קדושת ה’ ובזה מוחל העוונות, מטעם כי אם אמנם שחטו עוו ופשעו, אבל לבן הוא ער לדבר שבקדושה, כי מסרו נפשם על כותל המערבי, להציל מידי הערבים הפראים.
כן יזכור עתה השם דם הקדושים האלו, כי נישמותם צרורות תחת כנפי השכינה כמו אפשרו של יצחק שנעקד וטמון תחת כסא הכבוד, והם ימליצו טוב בעדנו. אמן.
(דברי יחזקאל חלק ב’, שהודפסו בסוף הספר מראה יחזקאל חלק א’, בילגוריא תרצ”ח, דרוש ה’)
הרב רפאל יחזקאל הוכברג נולד בגלינה שבמזרח גליציה (גליניאני, הלייאי, כיום אוקראינה), בשנת תרל”א (1871), לאביו הרב דוד משה, שהיה חסיד ירא שמים ותלמיד חכם גדול, שכל שאיפתו היתה שיגדלו בניו בתורה ובתעודה. מצעירותו למד בהתמדה בלתי פוסקת, שלט בלשון ובדקדוק עברי ואף כתב גיליונות של שירים בחרוזים. היה תלמידו של רבי משה’ניו פרידמן הי”ד. בסביבות שנת תרנ”ז (1897) היה לדיין ומו”צ בזידיטשוב, ובשנת תרע”א (1911) מונה לדיין בגלינה. עשר שנים היה חבר בבית דינו של הרב מאיר שפירא, ואחר כך מונה להיות ראב”ד. לאחר שעזב הרב מאיר שפירא את גליניאני, לא נבחר רב במקומו, אך בהמשך שימש הרב רפאל יחזקאל כמרא דאתרא.
בתחילת מלחמת העולם הראשונה, ברחו רוב יהודי העיר, בית הכנסת נחרב בידי הרוסים ונשרף, ובתים רבים נשדדו בידי האוכלוסיה הנוצרית המקומית. באותם ימים המשיך הרב רפאל יחיאל לנהל את ענייני הקהילה ולדאוג למעטים שלא ברחו ממנה, תוך שהוא מייסד את “חברת טהרת המקווה” לחיזוק היהדות. חיבתו לציון ואישיותו הססגונית רבת הגוונים באה לידי ביטוי בדרשותיו ובכתביו. לדרשות שנשא בערב יום הכיפורים, הייתה השפעה רבה. ספרו שו”ת מראה יחזקאל (בילגורייא, תרצ”ח) יצא לאור עם הסכמת ר’ יהודה ליב צירלסון הי”ד. בהקדמת הספר, מזכיר הרב רפאל יחיאל את תלאותיו. יחד עם ספר זה הדפיס, חלק שני, בשם “דברי יחזקאל”, ובו עשרות מדרשותיו בשנים תרע”ה עד תרצ”ג, בענייני אירועי השעה (חנוכת בית כנסת, “המאורעות בארץ אשכנז שנלחצו אחינו שם מתגרת יד הצורר וגזרו תענית ציבור בכל העולם”, “כאזכרה על החללים שנפלו בארץ ישראל בשנת תר”צ”, ועוד), חגים, פרשות השבוע והספדים.
זמן קצר לפני המלחמה נפטרה הרבנית. ערב מלחמת העולם השנייה מנו יהודי גלינה כ-2,300 נפש. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכבשה גלינה שהייתה באזור המזרחי של פולין, על ידי ברית המועצות, כפי שנקבע בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, בין גרמניה הנאצית לברית המועצות. בעקבות כך, נסגרו מוסדות הקהילה היהודית, הופסקה הפעילות הציבורית היהודית ונאסרה פעילות ציונית-פוליטית. השלטונות הסובייטיים הגלו מזרחה יהודים שהואשמו בעבירות כלכליות, יהודים בעלי הון ופעילים פוליטיים בקרב הציונים ואנשי הבונד. עם פרוץ “מבצע ברברוסה”, נמלט הצבא הסובייטי, והעיר נכבשה בידי הגרמנים בתאריך 1.7.1941. כעבור יומיים, שרפו הגרמנים ספרי תורה. הם ציוו על היהודים לענוד סרטי זיהוי, והחלו לחטוף אותם לעבודות כפייה. בתאריך 28.8.1941 הוקם היודנרט וכעבור כחודש הם חוייבו לשלוח מידי יום 100 יהודים לעבודות במחנה קורוביצה, ובהמשך נחטפו יהודים לעבודות במחנה יאקטורוב. באביב 1942 התגברו הרעב והטיפוס בעיר. יהודים שיצאו בלילות לשדות לחפש מזון נתפסו בידי אוקראינים שארבו להם ונרצחו. רבים מהצעירים היהודים שניסו לברוח לרומניה ולהונגריה, נתפשו ונרצחו. באותה שנה נפטר הרב רפאל יחיאל, וזכה לבוא לקבר ישראל בגלינה.
בתאריך 20.11.1942 יצא צו שהורה על גירוש יהודי גלינה והסביבה לגטאות, ורובם גורשו לגטו פשמילאני. תוך תקופה קצרה שולחו יהודי העיירה מהגטאות אליהם הועברו למחנה ההשמדה בלז’ץ. עם חיסול של הגטו, ברחו 37 יהודים מגלינה בחזרה לעירם, אך אוקראינים תפסו אותם ורצחו אותם. יהודים שהצליחו להסתתר בבונקרים וביערות בסיוע איכרים פולנים, נתפסו ונרצחו בידי אוקראינים. לאחר שחרורה של גלינה ב 07.1944 בידי הצבא האדום שבו אליה 25 ניצולים יהודים, שעזבו אותה תוך שנתיים.
מקורות: רבנים שנספו בשואה, אנציקלופדיה לחכמי גליציה ב עמ’ 85, אתר בית התפוצות, מרכז מורשת יהדות פולין, קהילת גלינא 1473-1943 תולדותיה וחרבנה, ועוד.
מספר הצפיות במאמר: 113
