מחבר הכותב ספר נותן את נפשו בתוך הכתב / הרב יוסף רייך הי”ד
לקט מאמרותיו וממעשיו של הרב יוסף רייך הי”ד
- ר’ יוחנן דידיה אמר, “אנכי” נוטריקון “אנא נפשי כתיבת יהבית”. שמעתי ממו”ר הגאון רבי יוסף רייך זצ”ל הי”ד, שמרומז בזה, שמחבר הכותב ספר וכדומה, הרי הוא נותן את נפשו, היינו את מחשבותיו, בתוך הכתב, ואם יש לו רוח הקודש הרי שהספר שכתב גם כן דבוק ברוח הקודש, ומטהר ומקדש את הלומד בספרו.
- ודע מה שתשיב לאפיקורוס. שמעתי מהגאון רבי יוסף רייך זצ”ל הי”ד, שהרב הקדוש רבי אלעזר מריישא זצוק”ל זי”ע, ועוד צדיקים, נסעו על הבאהן (רכבת), והיה עמם שם אפיקורוס אחד, אשר שאל אותם שאלות שונות בעניני אמונה, והצדיקים השיבו לו, אך הוא טען כנגדם. אמר להם רבי אלעזר (שהיה ידוע לפיקח גדול) שהוא ישיב לו כהוגן. התחיל שוב האפיקורוס לטעון ולהקשות כמקודם, והשיב לו הרב הקדוש בזה הלשון: “גיא אין דער ערד”. טען האפיקורוס דאין הוא משיב לו כלום על מה ששאל. אמר לו רבי אלעזר עוד פעם: “גיא אין דער ערד”. ואמר לכל הצדיקים שנכחו שם שיאמרו עמו ביחד “גיא אין דער ערד”, ואותו אפיקורוס לא היה יכול לסבול את גודל הבושות והבזיונות שנגרם לו, עד שבתחנה הראשונה עזב את הבאהן וינס החוצה. אמר רבי ר’ אלעזר להצדיקים, שזה הכוונה בהמשנה ‘דע מה שתשיב לאפיקורוס’, דבאופן שרואים שהאפיקורוס אינו רוצה לשמוע הסבר אמת, אלא יוסיף להקשות עוד ועוד, אז אין להשיב לו עוד שום תשובה בהסברים, אלא לפטור אותו באופן שיסתלק ממך, וכפי שעשה הוא.
- אסור לו להתעסק בצרכיו וכו’ עד שיתפלל תפילת י”ח וכו’, ולא לאכול ולא לשתות וכו’, וכן אוכלים ומשקין לרפואה מותר. ועיין במשנה ברורה (ס”ק כ”ד) שכתב, דרפואה שרי אף על פי שאינו חולה גמור. ובאופן שהאדם צריך לאכול לצורך רפואה קודם התפילה, אין עליו להחמיר בזה, כעובדא ששמעתי ממו”ר הגאון הצדיק רבי יוסף רייך זצ”ל הי”ד דיין בריישא, על הרה”ח ר’ נפתלי שטיגליץ ז”ל, שחלה בצהבת (געלבזוכט) לא עלינו, שגרם לו במשך זמן רב לחולשה יתירה, ונסע לרבו הרה”ק רבי יהושע מבעלזא זי”ע וסיפר לו את צערו. אמר לו הרה”ק מהר”י שיאכל בבוקר קודם התפילה, ויעש רבי נפתלי כציווי רבו, ואכן תוך זמן קצר שב לאיתנו ורפא לו. כל זאת היה בימות החורף, שאז היה מתפלל בשעה שבע, אך כשהגיעו ימות הקיץ, חשב ר’ נפתלי שעתה יוכל לקום השכם בבוקר, ולהתפלל בשעה חמש, ואז יוכל לאכול קודם השעה שבע כמו שהיה בימות החורף, ועכשיו יהיה זה לאחר התפלה, וכך אכן עשה. ברם, תוך תקופה קצרה נפל שוב לחוליו ולקה בצהבת כאשר היה בתחילה. כשראה את מצבו נסע שוב אל הרה”ק מבעלזא ונכנס לקודש פנימה, לבקש ברכת רפואה שלימה. שאלו הרה”ק מבעלזא אם הוא עושה כמו שציוה עליו, והשיב דעכשיו בימי הקיץ הוא מתפלל מוקדם ואוכל אחר כך, שזהו גם כן שעה מוקדמת. אמר לו הרה”ק מבעלזא: אל תעשה כן להתפלל קודם, אלא שתאכל אפילו בימות הקיץ, כי אין חילוק בין ימות הקיץ והחורף, תמיד צריך אתה לאכול קודם התפילה. כשחזר ר’ נפתלי לביתו קיים אכן את מצות רבו והבריא.
- סימן ר”ס, דיני הכנסת שבת, סעיף א, הגה, ואם היו שערות ראשו גדולות, מצוה לגלחן. הגאון הצדיק רבי יוסף רייך ז”ל הי”ד, הראש ישיבה ומו”ץ בריישא, היה מזהיר את תלמידיו בישיבה, שיגלחו עצמם בערבי השבתות שקורין בהם עשרת הדברות, דהיינו: פרשת יתרו ופרשת ואתחנן, מפני כבוד התורה.
- שמעתי מהגאון הצדיק רבי יוסף רייך ז”ל הי”ד, דומ”צ בריישא, שאמר בשם הצדיקים, דכשלומדים דברי הט”ז, הרי זה כמו שלומדים בספר מוסר.
- הרה”ק רבי דוד מדינוב זי”ע בעל “צמח דוד”. שמעתי מהגאון הצדיק רבי יוסף רייך ז”ל הי”ד, דמ”צ בריישא, שבאחד הימים פנה הרה”ק מבעלזא אל הרבנית הצדקת שלו, וביקש ממנה שתכין ‘כיבוד’ עבור רבי חשוב שצריך להגיע באותו יום. כהיא מילאה כמובן את בקשתו, ולאחר כמה שעות הופיע שם רבינו, שהגיע לבעלזא בעגלה פשוטה, בהשקט ובצנעה ללא קול רעש גדול. הרבנית תמהה עד מאד, דהרי בכל יום הגיעו לבעלזא הרבה רבנים ואדמורי”ם, ושאלה את בעלה הקדוש מפני מה ראה לכבד רבי זה ביותר מאחרים. ענה לה רבינו בלשון קדשו: “רבי’ס איז דא אסאך, ערליכע יודין איז דא ווייניג!” (אדמו”רים יש הרבה, אבל יראי שמים יש מעט)…
- פעם היה לרבינו, הרה”ק רבי יהושע [שפירא] מריבאטיטש זי”ע בעל “קרן ישועה”, איזה שאלה בהלכה ושלח לקורא לדיין העיר רישא, הגאון הצדיק רבי יוסף רייך הי”ד זצ”ל, ואמר לו בעל פה את כל לשון המחבר והנושאי כלים באותו עניין, וביקש ממנו רק דעתו בהכרעה.
(מתוך ספר דברי שלמה יהודה, על ש”ס ושו”ע, הנהגות ועובדות צדיקי קמאי, מאת הרב שלמה יהודה אינטראטער, שיצא לאור עם ספר לחם עני על התורה והמועדים. ירושלים, [תשס”ו])
הרב יוסף רייך, מתלמידי ר’ הרשלה קרשיבר (ר’ אברהם צבי יהודה פרידמן), מחסידי שושלת צאנז ןמחסידיו הנלהבים של רבי שמחה יששכר בער מצישינוב, נולד בשנת תר”ן. לאחר פטירת הרבי מצישינוב, היה נכנס ויוצא לכל האדמו”רים שהתגוררו ברישא, והיה בעצמו מעין רבי של חסידים.
אביו, רבי מנחם מנדל, ‘ר’ מנדלי דיין’, הגיע לרישא מסטריז’אב היה תלמיד חכם עצום, שתקן וצנוע, שזכר בעל פה ספרי שו”ת רבים וכיהן כחבר בית הדין ברישא.
ר’ יוסף היה בצעירותו נער פיקח וחריף, שופע מרץ ושובבות, שהרבה לעשות תעלולים ב’צאנזער קלויז’, בין שיעור לשיעור, בהם למד בשקיקה דפים שלמים של גפ”ת והתעמק בשולחן ערוך ובשו”תים. כשהתבגר נודע לתלמיד חכם עצום, בעל זיכרון פינומינלי, הבקי בש”ס ובמפרשיו, בספרי השו”ת , הדרוש והמוסר, וזוכר בעל פה את ארבעת חלקי השולחן ערוך והרמ”א.
בתחילה עבר כמלמד, אך מעולם לא דרש שכר לימוד מתלמידיו, ואם הביאו לו שכר, הקפיד להכניס אותו לכיס בלא לבדוק כמה הביאו. הוא נהג ללמוד כספים עבור הנצרכים שבאו לבית מדרשו, ועם קבלת שכרו היה פורע את חובותיו, וחוזר הביתה בלי פרוטה. הוא קבע את מקומו בבית המדרש של ‘האשכנזים’.
הוא היה אחד משני המוהלים ברישא, ומל שלא על מנת לקבל פרס כמעט בכל יום. לפעמים מל חמש או שש תינוקות ביום, בעיר או בכפרים בסביבתה, והתלמידים היו מחכים לו עד שישוב לבית המדרש לספר להם סיפורי מעשיות שהחדירו אמונת צדיקים בלב שומעיו, ורק אחר כך התחיל ללמד אותם ש”ס ופוסקים, בהתלהבות חסידית ובהסברה בהירה. שיחותיו הרבות והארוכות בענייני חסידות, יראת שמים ומידות טובות וישרות, ארכו לא פעם יותר מהשיעור עצמו.
בנוסף להיותו מגיד שיעור ומחנך, כיהן לאחר פטירת אביו כדומ”צ ברישא, ישב בבית דינו של הרב אהרן לוין הי”ד, ונודע כדיין מומחה בהוראה ומופלג בתורה, בעל צדקה גדול מאוד, נעים הליכות ויד ימינם של רבני העיר. הוא נהג להתפלל בקלויז הגדול, ועבר שם לפני התיבה בשבתות וימים טובים, ובעיקר בימים הנוראים. הוא היה שם בעל קורא בכל שבת, וקרא את המגילה בפורים. הוא היה התוקע בשופר, ערך שולחן בסעודה שלישית כאחד האדמו”רים ולימוד שם שיעור פרשת שבוע לפני קהל רב בליל שבת.
אף שהתנהג לכל תנועה מפלגתית, חי בשלום עם כולם, ובין ידידיו האישיים היו גם אנשי האגודה והמזרחי. הוא היה לבוש בלבוש חסידי, כדרכם של ‘כלי קודש’ בגאליציה: קפוטה שחורה ארוכה, מגבעת קטיפה וחצאי-נעלים. בשבתות לבש בגדי משי, שטיימל וגרבים לבנות. בגדיו היו מגוהצים, מצוצחים ונקיים, פאותיו סדורות וזקנו האדם הארוך היה מסורק.
בכ”ב באייר תרע”ח, 04.05.1918, ערכו פולנים פרעות ביהודי רישא. הפורעים פרצו לתוך הקלויז בשעת התפילה והחלו לפצוע ולהרוג את המתפללים. ר’ יוסף נמלט דרך החלון, רגלו נשברה ובמשך מספר חודשים סבל יסורים והיה מרותק למיטתו. כשחזר ללכת עם מקל הליכה, המשיך במלוא המרץ את שגרת יומו: רץ לפנות בוקר למקווה, משם לתפילה בקלויז ומשם לבית המדרש או לברית מילה.
אף שהציעו לו משרות רבנות חשובות במקומות שונים, סירב לעזוב את רישא.
נהרג עקה”ש בשואה בשנת תש”ג. על פי המסופר היכו אותו הנאצים על רגלו הנכה ועל כל גופו מכות אכזריות עד שיצאה נפשו. הי”ד.
תולדותיו במאמר מאת שלמה טל בספר זכרון לקהילת רישא ובספר ‘פרי חיים’.
תשובה אליו מוזכרת בחידושי מהרי”ו, מאת הרב יהושע ווידרקר הי”ד, אורח חיים, סי’ שז, סעיף כב.
מספר הצפיות במאמר: 8
