שלא נטעה את אחרים, והעיקר – לא את עצמנו / הרב ניסן צלניקר הי”ד
“ויאמר הנה נא וגו’ סורו וגו’ ולינו ורחצו רגליכם” (בראשית יט,ב). וברש”י שם: וכי דרכם של בני אדם ללון תחלה ואחר כך לרחוץ? ועוד שהרי אברהם אמר להם תחלה “ורחצו רגליכם”. אלא כך אמר לוט: אם יבואו אנשי סדום ויראו שכבר רחצו רגליהם, יעלילו עלי ויאמרו, כבר עברו שני ימים או שלשה שבאו לביתך ולא הודעתנו. לפיכך אמר מוטב שיתעכבו כאן באבק רגליהם ויהיו נראין שבאו עכשיו, לפיכך אמר, לינו תחילה ואחר כך רחצו. עכ”ל.
היה זה איפוא תכסיס של לוט להימנע מהאשמת העיר הנפשעת. אבל אנו מוצאים עילה אחרת לטענתו של לוט, בהתחלת הפרשה (שם יח,ד). כשאמר אברהם למלאכים תחילה “ורחצו רגליכם”, כתב רש”י על זה: כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו. אבל לוט שלא איכפת לו אם יכניסו עבודה זרה לתוך ביתו, ולא משום טענותיהם של אנשי סדום.
אבל יש כאן ענין עמוק בכוחות של נפש האדם. לא פעם מוותר האדם וויתורים קלים באמתלאות שנראות צודקות לכאורה, והרואה את מעשיו סבור, שאמנם בגלל האמתלאות שבפיו עשה כך, אבל האמת היא לא כן, שאילו החשיב הרבה את המצווה או המנהג שהוא מוותר עליו, לא היה מוותר, אלא מנצל סיבות מקריות כדי להקל על עצמו את מצפונו על שהוא מוותר, אבל לעצם הוויתור אין לו שום סיבה עיקרית.
וכך היה עם לוט.
כידוע, היתה הכנסת אורחים בכל צורה שהיא אסורה בסדום באיסור מוחלט, כמן שכתוב (יחזקאל טז, מט) “הנה זה היה עון סדום אחותך וגו’ ויד עני ואביון לא החזיקה”. ובחז”ל מפורטים העונשים המרובים והאיומים שהענישו אנשי סדום למי שהעיז לתת לחם לעני או להכניס עני לתוך ביתו, כמו שדרשו חז”ל (סנהדרין קט:) על הפסוק “הכצעקתה הבאה אלי עשו” (בראשית יח,כא) צעקת ריבה אחת שהרגוה במיתה משונה על שנתנה מזון לעני.
אבל לוט, אף שמינוהו לשופט עליהם, לא הלר בדרכי סדום, אלא בראותו אורחים באים קם לקראתם, השתחווה להם אפים ארצה והתחנן שיסורו לביתו. וכשמיאנו, הפציר בהם מאד. הרי זה מצידו מסירת נפש ממש, כפי שבאמת קרה ש”אנשי סדום נסבו על הבית וגו’ ויאמרו עתה נרע לך מהם” (שם יט,ט), והוא ידע מראש מה יארע לו אם יעיז להכניס אורחים לביתו, אלא שהוא למד מבית אברהם לחזר אחרי אורחים. אומר רש”י, ולשם קיום מצוה זו היה מוכן לכל.
מעתה יש להתפלא, אם כבר מוכן היה למסור נפשו לקיום המצווה, למה לא קיימה בשלימות, ולא אמר קודם “רחצו רגליכם” ואחר כך ללון אצלו, הרי גם בלאו הכי עשה נגד מנהגי אנשי סדום ובין כך השליך נפשו מנגד. אמנם יש לומר, כי לוט השתדל עד כמה שאפשר להקטין מעליו את ההאשמות של אנשי סדום, אבל האמת הלא כי אילו היה לוט מקפיד כראוי על אבק של עבודה זרה, היה חשש זה מכריע שלא להכניס את האורחים עם האבק שעל רגליהם, והיה הפחד מאבק של עבודה זרה מכריע את הפחד מפני אנשי סדום. עכשיו שהפחד מפני אנשי סדום הכריע את הפחד מפני אבק של עבודה זרה, סימן מובהק הוא שלוט לא הקפיד כל כך על אבק של עבודה זרה.
מכאן לימוד בשבילנו, רואים אנו אנשים עושים פעולות שונות שהסיבות לכך נראות כאלו מובנות, אבל זה רק על פני השטח. כי הנימוקים האמיתיים. צפונים עמוק עמוק בלב האדם. ועלינו לבדוק את הסיבות השונות והאמתלאות שלנו עצמנו, לדעת את מקורן בזלזול של מצוה או מנהג בקלות ראש וכדומה, ולהעמיד את הדברים במקומם הנכון, כדי שלא נטעה את אחרים, והעיקר – לא את עצמנו.
(נכתב בשמו על ידי גיסו הרב בן ציון ברוק, הובא בגוילי אש עמו’ רכז)
הרב ניסן צלניקר (“ר’ ניסלא באברויסקער”), היה מפורסם כאחד מגדולי החניכים, המחנכים והמשפיעים בנובהרדוק. הוא נולד לאביו, הרב אפרים, בעיירה בבוריוסק שברוסיה. בתחילה למד בישיבה המרכזית בהומל. נשא לאשה את מרת אסתר מלכה בת הרב יצחק גולדברג מגרייבה שבמחוז ביאליסטוק (פולין). לאחר נישואיו עבר לפולין, לישיבה המרכזית “בית יוסף” בעיר ביאליסטוק, שם צורף להנהלת הישיבה והמשיך ללמוד וללמד בהתמדה תורה ומוסר. הוא מעולם לא התרגז, והתמסר לעבודה על מידת הביטחון והאמונה. הוא נודע כמשגיח גדול בתורה וביראה וכדרשן מופלא. חלק משיחותיו ומכתביו הודפסו, ורוכזו בספר “יאיר נזרו”, ב, עמו’ 385-378.
הוא חיבר והלחין שירי אמונה ובטחון בניגונים מלאי רגש וכיסופים. שיריו הודפסו בספר “כל שירי נוהברדוק” (פיטריקוב תרפ”ט), בספר “לפיד האש הנובהרדקאי”, ובספרים נוספים. הוא התפרסם כחרזן נפלא, ופעמים החל לשיר שירי געגועי אהבת ה’ ותורתו באמצע שיחות המוסר שלו.
פעם נסע הרב ניסן ל”חפץ חיים” ושאל אותו כמה אדם צריך ללמוד מוסר מידי יום.
בפרוץ מלחמת העולם השניה ברח לווילנה, ומשם גלה לעיירה הליטאית בירז’, יחד עם אלפי תלמידי ישיבות מפולין, רוסיה וליטא, וחיזק את תלמידיו לביטחון ואמונה. גם לאחר שהקומוניסטים השתלטו על העיירה, בערב חג השבועות ת”ש, והחלו לרדוף את תלמידי הישיבות, המשיך הרב לעודד את תלמידיו במאור פנים. בכינוס שערך הוועד הכללי הוא הוציא ספר תורה, אחז בו ונשא דרשה על הצורך לעמוד בניסיונות ולא להפסיק את הלימוד על אף כל הקשיים. הנוכחים נשבעו בספר התורה, שלא יזוזו מלימוד התורה הקדושה על אף כל הניסיונות. בשמחת תורה תש”א שם עם התלמידים בישיבה שיר התחזקות מרגש על רדיפות הדת, בניגון של המנון קומוניסטי ידוע. שיר זה, ביידיש, הודפס בספר “צהר ליוסף” (בני ברק תשמ”ט), עמו’ 6.
כשגברה הסכנה מצד הצוררים הנאציים, הוא כתב שיר על ההכנה הנפשית למסירות נפש וקידוש שם שמים.
בב’ באב תש”א היהודים גורשו לגטו בבירז. והחלו במאסר יהודים וברציחתם בבית הקברות ובאתרים נוספים בעיירה ובסביבתה. חיסול הגטו החל בשעת בוקר מוקדמת בט”ו באב תש”ב. עד שעות הערב הובלו כל יהודי הגטו בקבוצות לבורות ביער אסטראבה, ונרצחו שם. בין הנרצחים היה הרב צלניקר, משפחת אשתו, בנו צבי ובתו. הי”ד. הרב היה בשנות הארבעים לחייו כשנספה.
מספר הצפיות במאמר: 61
