העיקר הוא עבדות ה’ יתברך / רבי דוד לייפר הי”ד, האדמו”ר מנדבורנה באניא
“ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר ושפחות ועבדים וחמורים ואתונות וגמלים”. יש לדייק, כיון שהיה לאברהם כל אלה למה נקט הכתוב “ויהי” שהוא לשון צער, כמובא בגמרא מגילה (י:) כל מקום שנאמר “ויהי” לשון צער הוא. וביותר תגדל הפליאה דאצל לוט כתיב “וגם ללוט ההולך את אברם היה” וגו’, לשון שמחה, ולשמחה מה זו עושה אצל איש רשע.
ויש לפרש על פי דברי ה”קדושת לוי” על הפסוק (תהלים לד,י) “יראו את ה’ קדושיו כי אין מחסור ליראיו”, דהיראים מחשבים תמיד אולי מנכין להם הזכיות בעולם הזה בעת שיש להם די צרכם. ולכן מוסיפין יראה תדיר. וכשרואה הקב”ה שהם מהרהרים בתשובה מצד המורא שמנכין להם הזכויות, אזי הקב”ה מוסיף להם עוד טובה, שפע חיים ושפע פרנסה.
וכן היה אצל אברהם אבינו ע”ה שלא שמח שמחה גדולה מנכסיו המרובים, רק היה לו צער מזה, מחמת שהצדיק אין מגמתו על עושר ונכסים אלא על עבדות הבורא ב”ה, וזהו שאמר הכתוב “ולאברם הטיב בעבורה ויהי לו צאן” וכו’, לשון צער, שלא רדף אחר ריבוי הפרנסה ולא שם מחשבתו כלל על העשירות, ונצטער שמא ירבה דאגה מחמת ריבוי הנכסים. וכן אולי ינכה לו ה’ יתברך מזכויותיו, והקב”ה יען ראה שאברהם אינו משים רעיונו על הכסף וזהב, לזאת ברכו ה’ לרוב בכל טוב בעושר וגדולה באופן ש”ברכת ה’ היא תעשיר” ואז “לא יוסיף עצב עמה”, ולא יטרידנו מעבדות ה’ יתברך. אומנם לוט לא היה כן עמו, וכל מחשבתו היתה בגשמיות וממילא שייך אצלו לשון שמחה.
וכן ראיתי ב”כתב סופר” שפירש כעין זה, וזה לשונו, לשון “כבד מאד” הווא ליה למימר “היה”. ונראה לי שכוונת הקרא שהיה לו למשא וכבד עליו מקנה והון רב ולא חפץ באלה. אבל ראה והבין כי חפץ ורצון ה’ הוא שסיבב כל הסיבות האלו, לכן לקח כל העושר מאת פרעה. עכ”ל. ולפי זה אומר אני שמתורץ בזה מה שאמר אברהם “למען ייטב לי בעבורך”, ופירש רש”י, “יתנו לי מתנות”. ולכאורה קשה לפי מה שפרשתי שהיה לו צער ממקנה והון רב, ולמשא כבד היה לו, איך רצה שיתנו לו מתנות. ולפי הנ”ל אתי שפיר, דרק מחמת שהיה רצון הבורא ב”ה שייקח, לכן לקח המתנות. אבל הוא בעצמו היה לו צער מזה מצד רוב דביקותו בהקב”ה, שלא תטרד מחשבתו בעניינים גשמיים, ולא היה לו שמחה מהעושר ומהנכסים, כי העיקר אצלו היה עבודת ה’ יתברך.
“ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב”. לשון “כבד” אומר דרשני. ויש לפרש על פי אמרם ז”ל (עירובין יג:) כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה שעה עומדת לו. הכוונה בזה, שצריך האדם לעשות בעיניו את כל ענין עולם הזה טפל, ועבדות השם עיקר. ומצד עצת היצר הוא להיפך, ולא כן היה אצל אברהם אבינו שכל כוונתו היה להגדיל כבוד שמים. ומובא בספר “חומת אנך”, “כבד” בגימטריא מספר שם הוי”ה ב”ה.
וזה פירוש הפסוק “ואברם כבד מאד”, היינו שהיה כל מגמתו באותיות הוי”ה ב”ה, בלתי לה’ לבדו, ועל ידי זה זכה שבירך ה’ אותו במקנה בכסף ובזהב. כמו שראיתי באיזה ספר על מאמרם (שבט מוסר פי”ז) כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מפני הכבוד” וכו’, שכל הרודף אחר הכבוד, הכוונה מותרות פרנסה, אזי הכבוד בורח ממנו. וכל הבורח מן הכבוד, היינו מן מתרות הפרנסה ועיקר אצלו הוא עבדות הבורא ב”ה, אזי הפרנסה ברווח רודפת אחריו. וכן היה אברהם אבינו שלא רדף אחר מותרות הפרנסה, ועיקר היה אצלו עבדות הבורא להגדיל כבוד שמו בעולם, על כן זכה לעלות לגדולה.
“ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב”. לכאורה סיפר זה הכתוב, כדי להודיענו שאברהם היה עשיר גדול, אם כן היה לו לומר בסתם, “ואברם היה עשיר גדול” וממילא נדע שהיה לו כסף וזהב, כי עשיר גדול יש לו כסף וזהב. ואם אין לו כי אם קרקעות וכדו’, אזי בקל יוכל למכרם ולהשיג תמורתם כסף וזהב. וגם לאיזה צורך הודיעני הכתוב שהיה עשיר במקנה, כי בוודאי העשיר אם רוצה שיהיה לו צאן, יוכל לקנות לו בכל עת. ועוד יש לדייק למה אמר כסדר זה, מקנה כסף זהב, הלא מצד החשיבות היה לו לכתוב “ואברם עבד מאד בזהב ובכסף ובמקנה”. ותו קשה מהו הלשון “כבד”. היה לו לומר “ואברם היה עשיר במקנה בכסף ובזהב”.
ויש ליישב בדרך מוסר על פי כמה הקדמות. הנה בתחילת הפרשה כתוב, “ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”, וראיתי בשם הגאון רבי שאול מאמשטרדאם זי”ע לפרש כפל לשון בפרשה הקודמת, אצל “תולדות נח נח” וגו’. וזה לשונו, בגמרא דעירובין דף י”ג: איתא פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, חד אמר נח לו לאדם שלא נברא משנברא, וחד אמר נח לו לאדם שנברא משלא נברא, ופירש הגאון הנ”ל באופן שאלו ואלו דברי אלקים חיים, אדם שהוא מתגאה בעולה הזה שלו, ונדמה לו שנח לו שנברא, בוודאי לאדם כזה היה נח שלא נברא כלל, כי עתיד הוא ליתן את הדין על זה. אבל אדם שהוא מתמרמר תמיד על חטאיו ועל מעשיו המקולקלים ויודע בנפשו שלא יצא ידי חובתו נגד הבורא ב”ה אפילו אחד מיני אלף ממה שראוי לו לעשות עבור הטובות נסים ונפלאות שעשה עמו הקב”ה מעת צאתו מרחם אמו, ולאדם כזה דומה בעיניו שנח לו שלא נברא, ולכן באמת לאדם הנוהג כן, נח לו שנברא משלא נברא.
וזהו נמי ביאור הכתוב “אלא תולדות נח נח”, מנח אחד יוצא נח השני, שמי שנח לו בעיניו שלא נברא, נח לו שנברא, ואיפכא מי שנח לו שנברא, לזה נח לו שלא נברא. עכ”ל.
ועל פי הנ”ל נחזור לפרש בענייננו, דאברהם אבינו ע”ה בוודאי היה במדרגה הזו שסבר בדעתו שנח היה לו שלא נברא משנברא מגודל ענוותנותו כאשר העיד עליו הכתוב שאמר “ואנכי עפר ואפר”. ודרך הצדיקים לבקש מה’ יתברך להודיעם באיזה דרך ילכו בעבדות הבורא ב”ה, ושינחם באורח מישור. ובוודאי גם אברהם אבינו ע”ה היה מתפלל לה’ יתברך שיורה אותו דרך ה’, כי היה רכושו רב והיה בין אנשי רשע, לא ידע איך לעשות שיהיה מן ההולכים בתמים למלאות רצון קונו, כי חש למה שכתוב בתורה (דברים ח,יד) “ורם לבבך ושכחת את ה’ אלקיך”.
ועל זה השיב לו הקב”ה, “ויאמר ה’ אל אברם לך לך”, ופירש רש”י להנאתך ולטובתך, פי’ לטובת הנשמה. “מארצך”, היינו מן הארציות שהם הדברים הגשמיים לבלתי ליהנות מהם יותר מן הנצרך לטובת הנפש. ואם תאמר הרי אני בין אנשי רשע והמקום גורם לילך אחר המותרות, על זה אמר לו הקב”ה, “וממולדתך”, תלך לגמרי מן הארץ אשר אתה דר בה. ואם תאמר קשה עלי המעשה לקיים מה שכתוב בתהלים (קיב,ט) “פזר נתן לאביונים” לחלק מותר כספי לצדקה והכנסת אורחים, מחמת שעדיין אני בבית אבי. על זה אמר לו הקב”ה “ומבית אביך”, שילך גם מבית אביו.
ואם תאמר הלא מותר לאדם להנות גם מעולם הזה, כגון לקנות דירה ומלבושים לו ולבני ביתו, ובפרט לכבוד שבת ויום טוב שמצווה לילך בבגדים נאים, ומצווה לשמח את אשתו ובניו בבגדים נאים כמבואר בשו”ע או”ח (תקכט,ב) וזה לשונו, חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו. כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו, ובסעיף א’ כתב שבגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת. אם כן יש עתים אשר רשאי האדם ליהנות מדברים הארציים, על זה אמר לו הקב”ה, “אל הארץ אשר אראך”, היינו מאיזה ארציות רשאי אתה להנות, “אשר אראך”, דייקא כשהם לצורך הנפש ולא להתענג עצמו בדשן בדברים המותרים.
וכתב הרב החיד”א בספרו “חומת אנך” דתיבת “כבד” בגמטריא שם הוי”ה. והשתא אתי שפיר כל הדקדוקים הנ”ל, דלכן אמר הכתוב “ואברם כבד מאד”, רצונו לומר שהיה נזהר מאד שלא להסיח דעתו משם הוי”ה ב”ה כדרך צדיקים גמורים, ועל ידי זה שהיה דבוק בהשם ב”ה, עשה רצון קונו. ראשית “במקנה”, שנתן לאכול מן המקנה לכל אדם הנצרך והכניס אורחים בלב שלם, ועוד, גם “בכסף” פיזר נתן, ואפילו “בזהב”, שהוא דבר יקר, גם בזה רדף אחד רצון העניים למלאות מבוקשם, והסדר קאי בדרך לא זו אף זו.
ועוד יש לומר “ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב”, על פי מה שאמר אא”ז הרה”ק הרבי רבי מרדכי מנאדווערנע זצוקללה”ה שהחווה על אחד מאנשיו ואמר שיש לאל ידו לעשותו לעשיר גדול, אמנם רואה הוא שיזיק לו העשירות. אך אצל אברהם אבינו, ראה הקב”ה שלא יזיק לו העשירות מצד ענוות קדשו, כפי שהעיד עליו הכתוב שאמר על עצמו “אנכי עפר ואפר”. וזה ביאור הכתוב “ואברם כבד מאד”. “מאד” עולה מספר “מה”, שהוא מדת ענווה כמו “ונחנו מה”, ובשביל זה נתברך במקנה בכסף ובזהב.
(אוהב חסד, עמ’ יח-כב)
רבי דוד לייפר הי”ד, נולד בעיר בושטינא בשנת תרנ”א (1891) לאביו רבי ישכר בער (רבי בערצי) לייפר מסאטמר ואימו רבקה לבית חודרוב. רבי דוד גדל בילדותו בסמוך לסבו רבי מרדכי לייפר מנדבורנה, בעיר בושטינא, ואחר כך היה תלמידו של הגאון רבי יהודה גרינוואלד, רבה של סאטמר בעל “קרן לדוד”, שסמכו להוראה. על מנת שלא להתגייס לצבא, נאלץ לאכול מאכלים שפגעו במערכת העיכול שלו, וכתוצאה מכל נשאר כל חייו חלוש וחולה מעיים. הוא נשא לאשה את מרת אסתר רחל בת רבי אהרן יחיאל ראפפורט, נולדו להם חמישה בנים ובת. הוא היה סמוך על שולחן חותנו בנדבורנה במשך מספר שנים. בשנת תרע”ד, סמוך לתחילת מלחמת העולם הראשונה, חזר להונגריה, התגורר בבית אימו וניהל את בית מדרשו של אביו. בשנת תרע”ח עבר לגור בעיר באניא, עיר במחוז מרמורש שבצפון מערב רומניה, שנחשבה מקום מרפא, על מנת להקל על כאביו. כמחצית מתושבי העיר היו יהודים, ובהשפעתו הם התקרבו לדרך הבעל שם טוב ונעשו חסידים. החלו להתקבץ בבית מדרשו, ללמוד מתורתו ומדרכיו בקודש. למרות שרוב שעות היום נאלץ לשכב במיטה, התאמץ לעסוק בתורה ביום ובלילה ולהעלות על הכתב את חידושיו ואת דברי קודשם של אביו והסבים שלו. דרכו בעבודת ה’ הייתה דרך ההתלהבות והדבקות, שמחה של מצווה ונועם של קדושה. הוא התפלל בנעימות נפלאות, שר זמירות וניגן בכינור, והידר בהכנסת אורחים ובסיוע ליהודים פליטי המלחמות. הוא דאג אישית לצורכי אורחיו הרבים, הקשי בלצרותיהם והרבה לפייס אותם ולנחמם. במהלך השנים נסע על פי פקודת הרופאים לעיירות מרפא שונות, והצליח בנסיעות אלו לפגוש את צדיקי דורו.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה, החלו הרדיפות אחר היהודים, ורבי דוד הורה להרבות באמירת תהלים ובתפילות בבית מדרשו. לאחר פלישת הנאצים להונגריה, המצב הלך והחמיר. גוי שנהג לקבל את ברכותיו של רבי דוד, הציע להבריח אותו ולהחביא אותו בבונקר שבבית בכפר נידח, אך רבי דוד מסרב ואומר “אין אני חשוב יותר מכל יהודי אחר, ואשר יעלה בגורלם של כל היהודים, יעלה בגורלי”.
לאחר חג השבועות רוכזו היהודים בכיכר העיר וגורשו לאושוויץ. בין המגורשים למחנה ההשמדה היו רבי דוד לייפר ושלשה מילדיו, אברהם מאיר, יצחק ורבקה, שנספו יחד עקה”ש בט”ז בסיוון תש”ד.
רוב כתבי רבי דוד לייפר אבדו בשואה. בשנת תש”ה, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, שב בנו הבכור, רבי אהרן יחיאל לייפר לימים האדמו”ר מנדבורנה-צפת, לבית הוריו לחפש שרידים מחפצי משפחתו, ומצא בערמת אשפה שתי חוברות בכתב ידו של אביו, ומקצת מחפצי הקודש שלו. בחוברות הללו שרידים מחידושיו של רבי דוד לייפר הי”ד על התורה והמועדים, שנאמרו על ידו בדרשותיו לקהל חסידיו בסעודה שלישית. רבי אהרן יחיאל, עלה לארץ ישראל זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה, והתגורר בעיר צפת. שם הקים בית מדרש בשם “נזר הקודש” על שם הצדיקים לבית נדבורנה-זדיטשוב-ראפשיץ. נפטר בשנת תש”ס (2000). המחברות שמצא יצאו לאור לאחר עשרות שנים רבות, והודפסו בספר “אוהב חסד” (נתניה, תשס”א), בהוצאת הרב זאב וואלף לייפר בן האדמו”ר מנדבורנה-חיפה.
בנו השני של רבי דוד לייפר, רבי יששכר בער, האדמו”ר מנדבורנה-בורו פארק, הקים בית מדרש בהארמאנשטאט, עלה לארץ ישראל וקבע את מקומו בכפר סבא. לאחר מספר שנים עבר לבורו פארק, והקים שם את בית המדרש ” זכרון דוד”, על שם אביו. נפטר בשנת תשס”ה (2005).
בנו השלישי, רבי מרדכי, גר לאחר המלחמה בארה”ב, ונפטר בשם בשנת תשכ”א (1961).
מספר הצפיות במאמר: 161
