שרידים מחידושי הרב יקותיאל ליכטנשטיין הי"ד

תמונת הרב יקותיאל ליכטנשטיין הי"ד

קצת חידושי תורה מהמחבר ז"ל שזכרנו מפי השמועה

פרשת וירא: 'יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם', פירש רש"י ז"ל כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם. אפשר לומר שמשתחווים לאבק רגליהם רומז על הני אינשי שהם מתגאים בנפשם ומתפארים בהצלחתם, והוא מפני שהם טועים וסוברים שכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. אבל על ידי 'מעט מים', והיינו על ידי המי גשמים יכולים אנו להוציא אותם מטעותם הגדול, והיינו ,,,'ורחצו רגליכם'. כי אנו רואים בימינו שחכמת הטעכניק גדלה מאוד, עד שהמציאו כל מיני חדשות, אוירון, ראדיא, ראנטגען וכדומה, עם כל זה אם יש ריבוי גשמים או עצירת גשמים למרות גודל חכמתם עומדים בלי כוח ובלי עצה, ואין יכולים לעשות דבר. נמצא דמעט מי הגשמים מעידים כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה, והכל בידי שמים.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת שמות. מסורה: 'וראיתם על האבנים', 'וראיתם את הארץ', 'וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד' '. בא המסורה לרמז על מה צריך האדם להתבונן ויועיל לו לעבודת הבורא יתברך שמו. וזהו 'וראיתם על האבנים', תחקור ותתבונן על האדם בשעה שהוא נולד, דהיינו על האבנים, שידיו כפופות, שדעתו לכפוף כל העולם תחת ידו. 'וראיתם את הארץ', שוב תחקור ותתבונן בו כשהוא כבר מונח על הארץ לאחר מאה ועשרים שנה, שידיו פשוטות, והיינו שאינו נוטל עמו כלום מכל מה שרכש בעולם הזה, כי ערום יצא מבטן אמו וערום הוא שב לבית עולמו, ושוה הוא אם גופו שמן או רזה, ואם ביתו הוא הבמחנים או במבצרים. 'וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד", אם תתבונן בכל זאת כל ימי חייך, וסוף האדם יהיה נגד עיניך, אז 'וזכרתם את כל מצות ד", ץכחן לך הדרך בתורה ומצות ובמעשים טובים שילוו אותך בעולם הבא. וכדאיתא בפירקא דרבי אליעזר שאין מלוים לו לאדם אלא מצות ומעשים טובים שהרכיש לעצמו בעולם הזה.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת וארא: 'ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ד' '. כצאתי את העיר, פירש רש"י אבל בתוך העיר לא התפלל לפי שהיתה מלאה גלולים. פעם אחת דרש על פסוק זה בבית החיים בשעת העמדת מצבה, בתוך העיר קשה להתקרב אל ד' ולשוב בתשובה שלמה, כי העיר מלאה גלולים, והיינו שהכל רצים אחר תאוותם, תאוות הממון והכבוד וכל תענוגי עולם הזה, ואין איש שם לב שהכל הבל, וסוף כל סוף צריכין ליתן דין וחשבון על כל זה. אבל כצאתי את העיר, ואנו עומדים כאן בבית החיים, שאנו רואים סופו של אדם, ובכאן אין יתרון לעשיר על העני, וכולם כאחד נערים עם זקנים יחדיו, כאן אפרוש כפי אל ד', כולם נתעוררים לתשובה.

(שארית יקותיאל, דף פח-פט)

פרשת משפטים: 'כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגנב מבית האיש ונקרב בעל הבית אל האלקים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו'. יש לפרש בדרך רמז: איש זה הקב"ה, וכמה דאת אמרת 'ד' איש מלחמה', רעהו זה כנסת ישראל, והיינו 'כי יתן איש אל רעהו', אם ד' נותן לישראל, כסף או כלים, שפע רב ופרנסה ברווח, ופתאום 'וגנב מבית האיש', שרואה שפרנסתו מתמעט והולך וצנורות השפע נפסקים. העצה היעוצה לזה, 'ונקרב בעל הבית אל האלקים', יחזור בתשובה ויפשפש במעשיו, ויבדוק מה גרם לו זאת שיופסק השפע ממנו, 'אם לא שלח ידו במלאכת רעהו', אם לא עבר על איסור שבין אדם לחברו, והיינו על איסור 'לא תונו איש את עמיתו', או על איסור ריבית, ועל ידי זה בא לו העונש מדה כנגד מדה, שהוא רצה לקפח פרנסת חברו ומפני זה נתמעט פרנסתו, או שלא נתן צדקה כפי רכושו. כי צריך האדם לידע שהקב"ה נותן לו הרכוש לשמור ולא ימעול בשמירתו, ואז לא יחסר לו כל טוב.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שלח: 'היש בה עץ אם אין', פירש רש"י אם יש בה אדם כשר. יש לומר דעיקר תכלית האדם בעולם הזה לחנך בניו ובנותיו באופן זה שישאיר אחריו בנים ובני בנים צדיקים, נאמנים לד' ולתורתו הקדושה. וזהו, 'היש בה עץ', אם יש בהם אדם כשר, 'אם אין', בעת שכבר נאסף מן העולם אם השאיר אחריו מי שילך בדרכו.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שופטים: 'כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך', היה דרכו לפרש (אין אני זוכר בשם מי) אם אתה רואה דבר פלא במשפט, 'בין דם לדם' שמשפט אחד לדם נכרי ומשפט אחר לדם ישראל, שדם ישראל הפקר רחמנא ליצלן, 'בין דין לדין ובין נגע לנגע', והיינו שאומות העולם אין דנין דיני ישראל שווה לדינו של נכרי, תדע שהוא מפי שיש 'דברי ריבות בשעריך', שאין אחדות בישראל, כי אם שני יודין עומדין ביחד זה אצל זה הוא שמו של הקב"ה ואין למחות אותם חס ושלום.

(שארית יקותיאל, דף פט)

'כי האדם עץ השדה', פעם אחר נפטר איש זקן אחד שהניח אחריו משפחה גדולה, ועורר בהספידו על האבידה הגדולה, והיה מדמה את האדם הנפטר לעץ זקן שענפיו מרובים ומסיך ומגן בצלו על הנטיעות הילדות משרב וסערה, ומכל צרה וצוקה, אולם אם העץ הזקן הזה נקטף ונפל רחמנא ליצלן, אוי ואבוי להנטעים שנשארו בלי מגן ומחסה.

(שארית יקותיאל, דף פט-צ)

פרשת שופטים: 'כי תצא למלחמה על איבך' וגו'. פעם אחת דרש אאמו"ר הגאון הצדיק זצ"ל דרוש התעוררות תשובה בחודש אלול, ובין הדברים פירש פרשה זו על פי האור החיים הקדוש שרומז על מלחמת היצר, 'והיה כקרבכם אל המלחמה', שאנו קרבים ועומדים לפני ימים הנוראים אשר כל היצורים יעמדו למשפט לפני אדון כל. ואנו צריכין ללחום נגד השטן שרוצה לקטרג עלינו, 'ונגש הכהן ודבר אל העם', כהן רומז על מנהיגי ישראל שהם בבחינת כהן, הם ידברו אל העם דברי כבושין ומוסר, 'ודברו השוטרים אל העם לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו' כאשר נצטוונו בתורה הקדושה, והיינו שיעשה מזוזות כשרות, ויהיה ביתו פתוח לעניים, ולא יביא לביתו מאכלים שיש עליהם חשש ואינם בתכלית הכשרות. והעיקר שיחנך בני ביתו בדרך התורה ויראה, שיה א ביתו "איין עכט אידיש הויז" אם לא חנכו כן, 'ילך וישוב לביתו', יחזור בתשובה, שלא ימות במלחמה ע"י שלא יכתב בספר החיים חס ושלום 'ויש אחר יחנכנו'.
'ומי האיש אשר נטע כרם', נטיעת כרם רומז על עסקי פרנסתו, שלא חללו, שיש בהם ממון של איסור, שעבר על לאו של אונאה או רבית, או על אסור השגת גבול, או חילול שבת חס ושלום ודברי משא ומתן בשב, וכדומה שאר איסורין בדבר שבממון, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה, פן ימות במלחמת היצר 'ואיש אחר יחללנו'.
'ומי האיש אשר ארס אשה ולא לקחה', שלא היה נזהר בדברים שבין איש לאשתו, כי פתחי נדה הן הן גופי הלות, וצריך זהירות רב מאוד שלא יבוא חס ושלום לידי איסור כרת רחמנא ליצלן, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה גמורה, שלא 'ימות במלחמה', שלא יגזור עליו גזירת מיתה חס ושלום, 'ואיש אחר יקחנה. ויספו השוטרים לדבר אל העם, מי האיש הירא ורך הלבב', פירש רש"י שירא מעבירות שבידו, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה ויתחרט בחרטה גמורה על כל עבירות שעבר (ודכירא כשדרש אאמו"ר הגאון הצדיק דרשה זו היה התעוררות גדול כל כך עד שגעו כל העם בבכיה בהתעוררות תשובה).

(שארית יקותיאל, דף צ)

קטע ממה שאמר בדבר תורה בסעודת שבע ברכות: 'כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך'. החתן עלול הוא שיתעורר בו מדת הגאווה, כמו שאומרים ההמון שחתן סובר "שמעולם לא נשא אשה רק הוא" וכן רגילין לומר "חתן דומה למלך", על כן הזהיר הכתוב 'כי תבנה בית חדש', כשאתה בונה ביתך הבנין עדי-עד, 'ועשית מעקה' גדר וסייג, 'לגגך', גג רומז על מדת הגאווה, מעקב עם הכולל גימטריה 'יראה'. תבנה ביתך על יסוד היראה, וזה יהיה לך לשמירה שלא תיפול ברשת הגאווה, 'כי יפול הנופל', דעל ידי הגיאות יוכל ליפול חס ושלום כל כך שלא יהיה לו עוד תקומה.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מדרש תנחומא: מנורה של פרקים מהו לתקנו בשבת, מנורה של פרקים חייב משום בונה. יהודי יחידי נקרא 'נר', נר ד' נשמת אדם. והציבור שהם הרבה נרות נקרא 'מנורה'. כשרואים שהמנורה, היינו הציבור, נפרדה ונשבה לפרקים, שיש מחלוקת ושנאת חנם בניהם, מהו לתקנה בשבת, לדרוש ולהשתדל לתקן בשבת את המנורה הנפרדה ותחזור לאחדותה. ומתרץ דחייב משום בונה, והיינו שחוב קדוש הוא לבנות ולשכלל את המנורה, ולהחזיר עטרה ליושנה, אפילו בשבת.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מחבר הלכות פסח (אורח חיים סימן תכ"ט) מתחיל: שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. והרמ"א הוסיף: ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח. הבית יוסף היה רב ומרא דאתרא במדינת הספרדיים שהם אנשים באמונה פשוטה. והם אינם מבקשים מהרב שידאג עבורם רק על הצטרכותם הרוחני, אבל הרמ"א היה במדינת האשכנזים והם רוצים שרבם ידאג גם עבור הצטרכותם הגשמי.

(שארית יקותיאל, דף צב)

'אחורי ארי ולא אחרי אשה'. היה רגיל לעורר בימי אלול שלא לאחר מלעשות תשובה ויתקנו מעשיהם עוד קודם שיבואו הימים הקדושים, ופתח ואמר 'ארי' הוא חודש אב. 'בתולה' מזל חודש אלול. וזה שרמזו לנו חז"ל בדרך אגדה ומוסר, אחורי ארי, מיד שעבר חודש אב שמזלו ארי עשו תשובה, ואל תמתינו עד אחורי אשה, שיעבור חודש אלול כולו, ורק אז תתחילו להתחרט על מעשיכם כשיגיעו עשרת ימי תשובה.

(שארית יקותיאל, דף צב)

'באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חור ומשפט וצדקנו במשפט המלך המשפט'. הנביא אומר היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו. אנו רואים שקול השופר מפיל מורא ופחד על כל יהודי, ומעורר אותו לתשובה, וכשישראל עושין תשובה נסתם פי המקטרג, והקב"ה מוחל עוונותיהם של ישראל ומכריע כף מאזנים לזכות ויוצאין בדימוס. אבל כשחל ראש השנה בשבת אין תוקעין בשופר, 'מאין מליץ יושר', שאין לנו שופר, 'מול המגיד פשע', נגד השטן המקטרג עלינו, אז העצה היעוצה, 'תגיד ליעקב דבר חוק משפט', יאמר הרב דברי כבושין ומוסר ויעורר העם לתשובה, ועל יד התשובה נזכה 'וצדקנו במשפט המלך המשפט'.

(שארית יקותיאל, דף צב)


הרב יקותיאל ליכטנשטיין הי"ד אב"ד באלקאני שבהונגריה, נולד בשנת תרמ"ג (1883) לאמו מרת רחל ולאביו הרב יהודה ליכטנשטיין אב"ד בעלטאן שבטרנסילבניה, בנו של הרב הגאון יעקב קאפל שהיה אב"ד בקהילות בעלטאן, ווארשארהעלי וראדוביץ (בוקובינה) והיה אחיו הצעיר של הרב הגאון הצדיק המפורסם רבי הלל ליכטנשטיין אב"ד קולומיה.

הרב יקותיאל התבלט בכישוריו עוד בילדותו. הוא היה תלמידו של אביו ואחר כך למד בהתמדה רבה בישיבת הגאון הרב משה גרינוואלד, בעל 'ערוגת הבושם', בחוסט, והיה מהעילויים של הישיבה. עוד לפני חתונתו, מינה אותה אביו למנהל ישיבתו, בה למדו כמאתים תלמידים. הוא התמסר לתלמידיו ודאג לכל צורכיהם.

הוא נשא לאשה את מרת מנידל בת הגאון הצדיק רבי ישראל מנחם ברוין אב"ד ברזוביץ וליפיאן, גיסו של בעל 'ערוגת הבושם' מחוסט. לאחר חתונתו גר בבית חותנו והמשיך ללמוד בהתמדה רבה ש"ס ופוסקים. הוא השתלם בכל מקצועות התורה ובניהול רבנות והחזקת ישיבה והוסמך להוראה על ידי רבו ועל ידי הרב שמואל רוזנברג אב"ד אונסדורף.

בשנת תרס"ט (1909) כיהן הרב יקותיאל ליכטנשטיין כאב"ד ניראטשאד, וייסד שם ישיבה עם בואו. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעל רבות להצלת פליטים יהודים ודאג לכל צורכיהם. רעייתו עשתה למעלה מכוחה לסייע לבעלה, בפרט בתקופת היותו חולה. בתום המלחמה ייסד הרב בית יתומים, שהיה מוסד חרדי ייחודי בכל המדינה.

בשנת תר"פ (1920) מונה לכהן כרב ואב"ד בעיר באלקאני, שם תיקן תקנות לציבור והרביץ תורה ברבים. הוא דאג לפקח על מערכת החינוך, ודאג לכשרותם של התפילין, המזוזות והציציות של בני קהילתו. הרב נודע כדרשן מופלא, והדריך את בני קהילתו בתבונתו הרחבה, בסבר פנים יפות, בהשכנת שלום, בעצות ובברכות. לצד היותו ענוותן ובורח מן הכבוד, לא חשש להוכיח על הדרוש תיקון ולתת מוסר בלא לשאת פנים לעשירים ולראשי הקהל. במשך שנים רבות טרח הרב יקותיאל לזכות את רבים בליקוטי דינים נחוצים, והמשיך לעשות זאת במסירות נפש בשנותיו האחרונות בהם סבר ממחלות וייסורים קשים.

הוא היה מעמודי התווך של הלשכה המרכזית האורתודוקסית ונקרא פעמים רבות להתייעצויות דחופות בעניינים נחוצים לחיזוק הדת בהונגריה. על אף שקהילות גדולות ביקשו הציעו לפניו את משרת הרבנות, סירב לעזוב את קהילתו.

בהיותו כבן ששים החל לסבול קשות ממצב בריאותי לקוי, ובמשך מספר שנים היה מוטל על ערש דווי ולא היה יכול לצאת מביתו. הוא נהג להתפלל בבית המדרש שבביתו, שם השמיע דברי תורה בבכיות מעומק ליבו. רק בשבת הגדול ובליל 'כל נדרי' היה הולך לבית הכנסת הגדול וחוזר לבית המדרש בביתו לאחר הדרשה.

לאחר שהנאצים פלשו להונגריה, ומצבם של היהודים התדרדר מיום ליום, עורר הרב את בני קהילתו לתשובה, לעבודת הבורא מאהבה ולמסירות נפש. ניכר היה שהוא מתכונן להיות ממקדשי השם. הרב גורש ברכבת עם בני משפחתו וחברי קהילתו למחנה ההשמדה אושוויץ, ונהרג עקה"ש בי"ז בסיון תש"ד. הי"ד.

רוב כתביו אבדו בשואה. משרידי כתביו ושמועות משמו, הוציא בנו, הרב יעקב הלל ליכטנשטיין, בשנת תשל"ט (1979) בברוקלין, את הספר 'שארית יקותיאל'. ספר זה כולל שני חלקים- חלק א: לקוטי הלכות בעניינים השכיחים מאד ונחוצים לכל אדם, וחלק ב: הנהגות ישרות מלוקט מספרי הגאונים וקצת חידושי תורה. בספר נדפס גם צוואתו של הרב יקותיאל, שלא הספיק לסיים את כתיבתה.

בהסכמתו לספר כתב הרב שלמה זלמן אוירבך: "ראיתי כי יראת ד' היתה יוקדת בו וכל כוונתו רק לזכות רבים שיזהו קלה כבחמורה, גם ראיתי דאסהידו גדולי עולם על רוב גודלו של המחבר בתורה ויראה והי' מפורסם במקומו לשם ותהלה, לכן יפה עושים המוציאים לאור לזכות רבים בספר זה וגם עושים בכך נחת רוח לדובב שפתותיו של אותו צדיק מהמעט אשר נשאר לפליטה כאוד מוצל מאש".

מגמתנו ושאיפתנו לחזק את האמונה בלב צעירינו ולחבב עליהם את כל הקדוש לנו / ר' בנימין גלזנר הי"ד

תמונת ר' בנימין גלזנר הי"ד

"אנא לא חכימאה אנא, ולא חוזאה אנא, ולא יחידאה אנא, אלא גמרנא וסדרנא אנא" (מאמר רב נחמן בר יצחק, פסחים ק"ה ע"ב).

בגשתנו לערוך ולסדר את החוברת השנייה בשורת הקובצים הספרותיים תחת גלה של "אושא" שהתחלנו לפני כמה שבועות להוציא לאור, אנו רוצים לאמת ולהכיר בשביעות-רצון, כי החוברת הראשונה ה"יבנה" משכה עלייה את התעניינותם הערה ותשומת לבם לא רק של השדרות היותר רחבות של חובבי שפת עבר, כי אם גם על החוגים הקרובים והרחוקים של האדוקים, התלמודיים והרבנים של המולדת העתיקה עשתה ה"יבנה" רושם עמוק ואדיר.

ה"יבנה" מצאה חן בעיני הקוראים והמבקרים כאחד ונתקבלה בתרועת גיל באהבה וברצון מכל המפלגות אשר במחנה חובבי השפה העברית ויודעי ספר.

אמנם לא נוכל לכחד שהיו גם מבקרים שמתחו שבט בקורת על אי-אלו מאמרים שלא נכתבו – לפי טעמם הם  – באותה רוח ישראל סבא, רוח אורטה. מוחלטת שהיתה צריכה לחופף על ה"יבנה" ולחדור את כל שורה ושורה של בימה ספרותית זו. הורתם ולידתם של מכתבי בקורת אלה לפי דעתנו אפשר ליחס יותר אל המשפט הקדום של המבקרים אודות אישיותם של מחברי המאמרים מאשר לתוכנם.

ולראיה חותכת שאין לתלות אשמה בנו, תעידנה שורות דלהלן שהן לקוחות, משני מכתבי בקורת של רבנים מצוינים מורי הוראה בישראל שחות דעתם בנוגע לצביונו של אחד מן המאמרים מתנגדת זו לזו מן הקצה אל הקצה. מה שזה מהלל, מחלל השני, ואת אשר ירומם השני תחת לשונו ישפילנה הראשון עד לעפר:

האחד כותב: אבקשהו שלא ליתן מקום למאמרים כאלה ההורסים בבטויים קשים כל הקדוש לנו, פן ירעיל בהם נפשות תמימות של ילדינו. – כוונתי על המאמרים מעין "האשה בחסידות" מדר' ש.א. הורודצקי.

לעומת זאת מעיר השני: – "ואם כי נתרשמתי לרוע מהדוקטור (הורודצקי) הנזכר בראשונה, אודה הפעם ש"האשה בחסידות" מענין מאד ואולי המאמר הזה הוא היותר מעולה בתפארת החוברת ועלה על כולן".

ואחרי שהוכחנו בעליל כי נקיים אנחנו מפשע, תספיק למבקרנו הצהרתנו וגלוי דעתנו שכל מגמתנו ושאיפתנו להראות לצעירינו, לנער שלנו, שדווקא הנאורים שבגדולי הרוח, יוצרי הספרות החדשה כמו ביאליק, הורודצקי, בריינין, הקדישו מיטב כחם הספרותי לנושאים ויצירות מעולים ונשגבים לקוחים מספרותנו העתיקה: התנ"ך, המשנה, התלמוד, האגדה והחסידות. הם מרימים אותן על נס ומתארים בחרדת קדש את יוצרי ותופשי הספרות העתיקה המסורתית. ובכן איפוא לא להרוס ולהרעיל ח"ו, כי אם אדרבה לחזק את האמונה בלב צעירינו ולחבב עליהם את כל הקדוש לנו – כוונתנו.

אנו מרגיעים את קוראינו הנכבדים שנתחשב עד כמה שאפשר עם כל בקורת אביקטיבית בנוגע לצביונם של הקובצים ותקוותנו שהחוברת השנייה הזו תפיק עוד יותר רצון מן הראשונה ונתאמץ לשכלל את החוברות הבאות שתהיינה שוות לכל נפש.

את המדור לנער וילדים השמטנו לגמרי מחוברת זו אחרי שמטעמים טכניים אי אפשר להעריכן בתבנית המתאימה למטרתו.

ועתה במטותא מקוראינו וידידנו הנכבדים לשים לב גם אל העובדה שסריה של חוברות עולה בהוצאות ודמים יקרים, ואל נא יחכו ממני למכתבי-התרעה והזכרה שהולכים ומוסיפים רק את הוצאותינו המסוימות ויעזרו לנו במפעלנו כביר הערך בהמצאת דמי החתימה בלי כל אחור, כדי שנוכל למלא את תפקידנו להרביץ תורה ולהאדירה במובנה היותר נעלה של המילה.

פה קולוז'בר ר"ח סיון שנת תש"ב.

בנימין גלזנר

(אהל שם, סיון תש"ב, מבוא)


ר' בנימין גלזנר הי"ד נולד בשנת תרנ"ב (1892) לאביו, אב"ד קלויזנבורג (קלוז / קולוז'וואר שברומניה), הרב משה שמואל גלזנר ונשא לאשה את מרת ביילא בת אב"ד באנוביץ, הרב משה רייך הי"ד. נולדו לבם שני ילדים. ר' בנימין מנהל בית מסחר ספרים, היה תלמיד חכם נעים הליכות, סופר וחוקר תורני, מבחירי אנשי התורה והתרבות העברית בקלוזינבורג. הוא נמנה גם על מנהלי מוסד הצדקה "עוזר דלים" בקלויזנבורג, אשר עסק בגביית נדבות מאנשים פרטיים ובעלי עסקים בעיר ובחלוקת הנדבה בין עניי העיר.

ר' בנימין הוציא לאור במסירות רבה, למרות כל הקשיים, את כתב העת הספרותי ששמו הכללי היה "אהל שם", וכל אחד מגיליונותיו השתרע על פני 2-3 גיליונות דפוס. כתב העת יצא לאור בשנים תש"ב-תש"ד, "בתקופה נוראה זו שחושך ואפלה מתוחים על אפקי היהדות ואין לנו שום קשר עם שום מרכז רוחני". ניתוקה של הונגריה מארץ ישראל ומארצות אחרות בהם יצאו לאור כתבי עת עבריים, העלה את הצורך להוציא לאור בטאון ספרותי. היה זה כתב העת העברי היחיד בהונגריה שמגמתו היתה ספרותית כללית ודתית: "לתורה, לספרות ולחכמת ישראל", ולא רק תורנית או מדעית. בשנים אלו היתה קיימת בהונגריה מערכת חינוך בעלת זיקה לתרבות ולספרות העברית, והיה בה קהל ניכר של משכילים קוראי עברית, בעקבות סיפוח מחוזות רוסיה הקרפטית וטרנסילבניה להונגריה.

מערכת כתב העת הבהירו שמפרסמים בו גם מאמרים אשר "מתנגדים במובנים ידועים לדעתנו ולהשקפתנו", היות והמדיניות שלהם היא שלא לקבוע "גדרים וגדרות בפני טעמים ושיטות ואין אנו שמים גבול לדעות והשקפות". עם זאת הם נותנים מקום בכתב העת גם לביקורת על דעות והשקפות אלו "כל עוד שאינן עוברות את גבול העניניות".

ככל הנראה בשל העדר רישיון להוצאת עיתון, הופיעו הגיליונות של כתב העת בשמות שונים; בשמם של ישיבות בבל וארץ ישראל: "יבנה" (ניסן תש"ב), "אושא" (סיון תש"ב), "סורא-נהרדעא" (תשרי תש"ג), "פומפדיתא-מחוזא" (אדר ב' תש"ג). הגיליון האחרון שנשא את השם "אהל שם", יצא לאור בחודשים שבט-אדר תש"ד והוצא מבית הדפוס לאחר פלישת הגרמנים להונגריה. גיליון זה הינו הפרסום העברי האחרון בהונגריה, לפני השמדה השיטתית והמקיפה של היהודים שהתגוררו בה.

בירחונים אלו אסף העורך מאמרים מאת אנשי רוח: "התוכן מכל הקובצים הוא רובם מדברים שלוקחו ממאספים שונים וליקוטים, אבל יש גם כן מעט מרבנים ומשתתפים מהונגריה, אבל חוברות אחרונות המה כמעט רובם מאנשי המקום". בתקופה הקצרה בה יצאו החוברות לאור, הן רכשו להן שם חשוב בין חובבי הספרות העברית. בין הכותבים ניתן לציין את הרב יהודה ליב הכהן פישמן, הרב משה אביגדור עמיאל, הרב שלמה יוסף זוין, הרב משה שמואל גלזנר ועוד, לצד ביאליק ואחד-העם.

בגיליון כסלו-טבת תש"ד, הודיעה מערכת 'אהל שם' למנוייה שהיא נאלצת להעלות את מחיר החוברות, בשל עליית במתמשכות במחירי הנייר, בשכר הפועלים ובשאר הוצאות הקשורות לכתב העת. והוסיפה המערכת וכתבה: "אנו בטוחים שחותמינו הנ' ששלמו בשעתה דמי חתימה של 10 או 15 פ. יתיחסו בהבנה רצויה מול המצב היוצא מן הכלל וידעו להעריך את עבודתנו הכבידה שאנו שקועים בה בראשינו ורובנו בשעת חירום כזו ובין תנאי חיים כ"כ קשים ובלתי רגילים, ישלימו ויעבירו לנו את ההפרש ולאפשר לנו על ידי זה את המשכת פעולנו הפוריה על שדה המערכת של הגדלת תורת וחכמת ישראל ותרבותה והפצת השפה העברית באמונה ובתמימות".

בכ"ד באדר תש"ד (19.03.44) כבש צבא הגרמני את הונגריה. בניהולו של אדולף אייכמן פתחו הגרמנים בצעדים מיידים לבידוד היהודים מהאוכלוסיה הכללית, לסימונם ולריכוזם לקראת השמדתם. תוך כחודשיים הוגלו כחצי מיליון יהודים מערי השדה בהונגריה לגטאות. משם גורשו לאושוויץ בקצב מואץ, החל מתאריך כ"ב באייר תש"ד (15.05.44), בעוד הצבא האדום מתקרב לעבר גבולות הונגריה. בתוך שבועות ספורים בלבד הספיקו הגרמנים לגרש לאושוויץ להשמיד את כל קהילות יהודי הונגריה, שמחוץ לעיר בודפשט.

ר' בנימין גלזנר, אשתו הרבנית ביילא ובנם משה שמואל, נרצחו באושוויץ בי"ז בסיון תש"ד (1944). הי"ד.

ביאור "על הניסים" / הרב משה פארהאנד הי"ד

תמונת הרב משה פארהאנד הי"ד

"על הניסים ועל הפורקן וכו' ועל התשועות ועל המלחמות" הכוונה לפי עניות דעתי נראה, שידוע שהעושים לו נס מנכים לו מזכויותיו, ואם כן מה לנו לשמוח ולהודות לה' יתברך הלא בזכויותינו לא הגענו לזה הנס לזה תקנו לומר "ועל המלחמות", ואם זכינו לראות במפלת השונאים, אם כן היה הנס בזכויותינו ואז אין מנכים. ובזה יש לפרש הסמיכות של שתי המימרות דרבי תנחום (בשבת דף כ"ב עמוד א) "והבור ריק אין בו מים", מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. ואמר רבי תנחום נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי. שידוע ומפורסם דהבור היה מלא נחשים ועקרבים והצילו הקדוש ברוך הוא, אם כן היה הנס בפרסום, וכן היה בנרות של חנוכה שהיה הנס בפרסום.

זהו כוונת המדרש "הדודאים נתנו ריח", זה ראובן שהציל את יוסף מן הבור, "ועל פתחינו כל מגדים", זה נר חנוכה.  דבשניהם היה הנס בפרסום, "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך", זה תורה שכתב ותורה שבעל פה, גם לרבות שלא יעלה על דעתנו חס ושלום שיש לנו שתי תורות ומי שמשמר רק חלק אחד מהתורה גם כן בשם ישראל יכונה, דבאמת אינו כך שהתורה שבעל פה הוא פירוש להבין התורה שבכתב על נכון, וה' הטוב יאיר עינינו בתורתו אמן, וכן יהי רצון.

בנוסח ההודאה אנחנו אומרים "להשכיחם תורתך, ולהעבירם מחוקי רצונך", שעשו מעשיהם בערמומיות שאמרו לישראל כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, כי ישראל יש להם תורה שבכתב ושבעל פה, וזה בלא זה אי אפשר, שאם כן היה חס ושלום שליטה לאומות העולם לומר גם לנו ניתן התורה, כמאמר הנביא (הושע ח') "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו", רצה לומר אם היה רוב התורה בכתב היה לזרים שליטה בו. ולהיפך, תורה שבעל פה בלא תורה שבכתב אי אפשר, כי תורה שבכתב הוא הקניין בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל ככתובה, כמו שטר קידושין וכתובה, שאין הקדוש ברוך הוא יכול להחליף אותנו, וגם אנחנו אין יכולים להחליף אותו. ועיקר הקניין התורה שבכתב, וכריתת הברית הוא על פי תורה שבעל פה, שלא יאמרו אומות העולם גם לנו יש חלק בתורה. שאם יאמרו כן, אז אומרים להם לנו יש סימנים, הם הפירושים על התורה שבכתב, שהתורה שבכתב בלא תורה שבעל פה הוא כספר חתום. ומלכות הרשעה רצתה שיכתבו שאין להם חלק באלקי ישראל, וממילא הכתיבה מבטלת הכתיבה חס ושלום, היינו כתיבת התורה, ואז הכל בטל, שהיוונים אמרו שהתורה שבעל פה באה לחלוק ולבטל תורה שבכתב ולא לחזקה, וזה ערמומיותם, שם רשעים ירקב.

וזהו "להשכיחם תורתך" היינו התורה שבכתב, וממילא "להעבירם מ[על] חוקי רצונך", שאם יבטלו לתורה שבכתב הכל בטל, חס ושלום. ולכך באו החשמונאים כהנים מורי התורה למסור נפשם על זה, והושיעם ה' הטוב.

"מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד עוסקי תורתך". הכוונה לפי עניות דעתי שגלות יוון מכונה "גלות השכל", שבענייני הגוף לא רצו להזיקם, רק רצו לגזול ולאבד מהם האמונה הישראלית. והנה הבחירה היא חופשית בעולם הזה, וזהו "הבא ליטהר מסייעין אותו, והבא ליטמא פותחין לו", שצריך עזרת ה' להבחין בין טוב לרע, שלדרך הרע בקל יכולים להגיע, ודרך הטוב קשה יותר להשיג, וצריך עזר וסיוע להינצל מפחים ומוקשים. ועוד שלדרך הרע אינו צריך כלום ופותחים לו. והנה היוונים גיבורים וחזקים כנמרוד, שאכלו שקצים ורמשים, ואנחנו חלשים, והיו רבים ואנחנו המועטים. מלכות בית חשמונאי היו מתי מספר, ועמדנו נגד היצר שהיה מלובש אז בשם "יון" והיינו בסכנה גדולה, ובאיזה זכות ניצלנו. לזה נאמר "וטמאים ביד טהורים", מכך שהם היו טמאים ובחרו ברע ואנחנו הולכים בדרך הטוב והטהור, ומשום הכי הגיבורים והרבים נפלו בידינו, כי רשעים וזדים היו, וה' הטוב היה בעזרינו, ויהי רצון שנזכה ללמוד התורה הקדושה באמת ובתמים, ונצליח בדרך החיים שבחרנו עד עולם, אמן כן יהי רצון גם עתה.

"מסרת  גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך". וצריך ביאור. ונראה לפרש בהקדם מה שהקשו המפרשים, שלכאורה נראה שעיקר הנס היה ניצחון המלחמה, וכן אנו אומרים ב"על הניסים", ולבסוף קבעו לעשות זכר לנס הנעשה במנורה. וגם מה שקבלו להודות ולהלל, ולא להרבות במשתה ושמחה כמו בפורים.

אמנם נראה לפרש דהנה כבר האריכו המפרשים שעיקר גלות יוון לא היה גלות הגוף, רק גלות הדעת והשכל, שכוונתם הייתה לעקור הדת מישראל. ולכן גזרו "כתבו לכם על קרן השור שאילן לכם חלק באלקי ישראל, עד שעזר ה' יתברך שנתגברו הכהנים עליהם ונצחום, ומצאו פך השמן, שהיוונים נכנסו להיכל וטמאו כל השמנים, היינו השכל, אור ישראל. במנחות (דף פ"ה) "תקוע אלפא לשמן", וברש"י כתב "השמן זית מפקח הלב", והשכל הקדוש שיש בהיכל המלך, היינו הלב. ולכך בעניין גדול כזה אין די לשמוח במשתה ושמחה גופנית, אלא העיקר בהלל והודאה עיין בט"ז (סימן תר"ע) שהקשה כן, ותירץ שבאופן הנס היה מפורסם בהנרות, ולכך עשאו בהלל והודאה, מה שאין כן בפורים היה הנס מפורסם בהצלחה נפשות ישראל.

ויש לפרש בס"ד למה חנוכה לא ניתן לכתוב, דהנה כל דבר שכותבין על ידי הכתיבה מקיימין הדבר לדורות עולם וזה בנס פורים שניצולו ממוות לחיים, שבעוונותינו הרבים בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם, מה שאין כן אומה הרשעה כמו יוונים שרצו לבטל הכל, כל חלק ישראל והתקשרותם בהקב"ה ולהחשיך כל העולם עד סוף כל הדורות. זה לא יקום ולא יהיה ולא יזכר עוד, ולכך לא ניתן להיכתב.

וזהו "מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים", היינו מה שהושיעם ה' יתברך נגד גלות הגוף. "וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים", היינו נגד גלות הנפש. "וזדים ביד עוסקי תורתך", היינו נגד גלות השכל. ולכך, "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך", שעל ידי הישועה נתקדש שמו יתברך, שבלא זה חס ושלום היה נשכח הכל. "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה", הישועה הייתה ישועה לדורות שלא יארע עוד כזה. ולכך קבעו בהלל והודאה ולא במשתה ושמחה, כי עיקר היה שמחת הנפש עד סוף כל הדורות. וזה שאמר דוד המלך עליו השלום, "וכהניך אלביש ישע וחסידך רנן ירננו", דעל ידי הכהנים בא הישועה ולכך אנו מרננים להקב"ה, שנקבע לעשות זכר לנס בהלל ורננה. "שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי", שזה הנר יתקיים עד ביאת המשיח במהרה בימינו אמן, ויאיר מתוך חשכת הגלות הארוך הזה, ואל יעמדו עוד רשעים כאלו שכל כוונתם להחשיך לכל העולם. ולכך בזאת חנוכה מבואר בשלחן ערוך (סימן תרע"ו סעיף ד) מותר השמן עושה לו מדורה בפני עצמו ושורפו שהוקצה למצוותו, רצה לומר שיתקיים בנו הנרות חנוכה ולא יתערבו חס ושלום בשאר חכמות, רק אור התלהבות התורה והיראה ישאר בנו, אמן כן יהי רצון.

במסכת שבת (דף כ"א עמוד ב) מאי חנוכה וכו', שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, רצה לומר טהרות וקדושת ישראל טמאו עד שירדו מאוד ממדרגתם, וכמו שאמרו "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל", רצה לומר שאין נאה בשור אלא קרניו, כמאמר הכתוב "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו", שהיוונים רצו להשחית תפארת ישראל רחמנא ליצלן, וכשגברו בני חשמונאי, הם הכהנים שיורו משפטיך ליעקב בכוח התורה ויראה שנשאר אצלם, זה גרם שמצאו פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, היינו נר ישראל, שהיה משומר על ידי הקב"ה שהבטיח שנר ישראל לא יכבה חס ושלום. ולשנה אחרת קבעום ועשאום יום טוב, שבאותה שנה לא הבינו בעצמם עד היכן הדברים מגיעים.

בשולחן ערוך אורח חיים (סימן תר"ע, במחבר סעיף ב) ריבוי הסעודות שמרבים בימי חנוכה הם סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ולשמחה. ועיין בטורי זהב שם סעיף קטן ג הטעם. ויש לומר עוד טעם דהנס בחנוכה רמז לנו על אור התורה כידוע, ועל כי אי אפשר להגיע לאור זה רק על ידי יגיעה ועמל רב. עיין בשבת (דף קמ"ז עמוד ב) ופת במלח וכו', לכן לרמז על זה, לא נקבע למשתה ושמחה.

עוד יש לומר דבחנוכה לא בזכות עצמם נוושעו ונגאלו, כי אם על ידי רוב רחמיו וחסדיו הושיע לנו אבינו רועינו, מה שאין כן בפורים, שבו כל ישראל בכל לב על ידי הסרת הטבעת  ולא רק הכהנים בלבד מסרו נפשם, כי אם "קיימו וקיבלו" ברצון כל זרע ישראל את התורה הקדושה מחדש, על כן לא נקבע למשתה ושמחה רק בפורים.

(אהל משה, עמ' פב-פד).


הרב משה פארהאנד הי"ד, נולד בנייטרה בחודש אב תר"ך (1860) לאביו הרב יוסף צבי, ולאמו מרת חיה שרה בת הרב משה ארנפלד. מילדותו למד תורה בהתמדה, מתוך אהבת תורה ויראת שמים. הוא למד בישיבת מטרסדורף והיה תלמיד מובהק ונאמן לרבו ה"חתן סופר", הרב שמואל ארנפלד. במהלך לימודו שינן ורשם את תורותיו של רבו, דבק בו ולמד את הנהגותיו בקודש. מבחרותו ועד לזקנותו הרבה בתעניות ובסיגופים. הוא נשא לאשה את מרת רחל בת הרב אהרן שיינפלד, בן הרב מרדכי שיינפלד ראב"ד נייטרה מחבר הספר "דברי יושר" על התורה (תרע"ב). לאחר נישואיו המשיך ללמוד ש"ס ופוסקים בהתמדה, ונהג לרשום את חידושיו. הוא דבק בצדיקי דורו, ובייחוד באדמו"ר רבי יהושע רוקח מבעלז ובבנו האדמו"ר רבי ישכר דוב רוקח. בזקנותו היה מקושר גם לבנו, האדמו"ר רבי אהרן רוקח. רבי יהושע מבעלז נהג לברכו בברכה לשלמה שיזכה לזכות הרבים יהיו דבריו מקובלים בעיני השומעים, וירבה גבולו בתלמידים הגונים. בנוסף היה נוסע לאדמו"ר רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינובה בעל ה"דברי יחזקאל" משינובה ולאדמו"ר מסיגט, למד את הנהגתם, והנחיל את תורתם לתלמידיו בכתביו ובדרשותיו. כיהן בקודש במשך כששים שנה. במשך עשרים וחמש שנה היה דיין וראש ישיבה בקהילת נייטרא, שם כיהן גם כרב חברת "מחזיקי תורה", ולימד את עדתו תורה ויראת שמים, הנהגות טובות, הדרכות מוסריות ודרכי חסידות. שיחותיו ודרשותיו הנלהבות קירבו רבים לתורה והחזירו רבים בתשובה. הוא למד עם אנשי קהילתו שיעורים קבועים בחומש עם רש"י, עין יעקב, קיצור שולחן ערוך, ועוד. בשנת תרע"ג (1912) עזב את נייטרה לכהן כרבה של מאקווא (מאקו), ובנו הרב מרדכי פארהאנד הי"ד נבחר לממלא מקומו בנייטרה. זמן קצר לאחר שהחל לכהן כרבה של מאקווא, ייסד שם את "ישיבת הרמה" ועמד בראשה יחד עם חתנו הרב אפרים רוזנפלד הי"ד. מידי יום העביר שיעור עיון בסוגיות הש"ס ושיעור בשלחן ערוך יורה דעה. בליל שישי למד עם תלמידיו חומש עם פירוש רש"י, ועם מקצת מפירוש הרמב"ן ואור החיים הקדוש. במהלך השנים העמיד אלפי תלמידים ונטע בהם אהבת ה' ויראתו. מחבר הספר "אהל משה" על התורה ומועדים ודרשות (תשל"ז). מאמר על תולדותיו והנהגותיו נוספו בפתיחת ספרו.

הרב הנהיג את קהילתו שלושים ושתים שנה. כשהגיעו ימי הרעה של מלחמת העולם השנייה, הגיעו ידיעות נוראיות על גורלן של קהילות ישראל הנתונות בצרה, הרבה הרב בקריאת תהילים וזעקות בתפילה לשלום עם ישראל, ותיקן בעירו מניין קבוע לאמירת כל ספר תהלים בכל יום. הרב נעצר על ידי המשטרה העירונית, והוכה קשות. לאחר שחרורו, בימים בהם התגברה רדיפת יהודי הונגריה ואלפים גורשו מידי יום למחנה השמדה, נשלח הרב בעצת מקורביו לבית חולים בבודפשט על מנת להתחזק ולהתרפאות. בלב כבד ומלא צער נפרד מאנשי קהילתו, לקח אתו את ספר התהלים שלו ואת המחברת עם קובץ חידושיו ועם צוואתו הכוללת הדרכה איך לנהוג לאחר פטירתו. בהיותו מאושפז בבית החולים התמיד בתפילה ובקריאת תהלים בבקשת רחמים להצלת משפחתו ובני עדתו. ביום י"ז בסיוון נפטר הרב בבודפסשט, ולמחרת הובא לקבורה בעירו באהל בה נקברה לפניו רעייתו. שבוע לאחר מכן גורשו יהודי העיר למחנות עבודה.

הרב משה פארהאנד רשם בצוואתו: "מי שילמוד עבורי ששה סדרי משניות, יתברך בוודאי בברכת בני חיי ומזוני וכל טוב… וכל מי שיעשה דבר לתיקון נשמתי אפילו אינו תלמידי וכל שכן תלמידי, אני מבטיחו שלא ילך מזה העולם בלא תשובה שלימה. שמי משה בן חיה שרה ושם אבי הצדיק יוסף צבי נשמתו בגנזי מרומים. כי גלוי וידוע לפני כסא כבודו יתברך שמו שהרבה טרחתי לעשות תשובה שלימה ובפרט על חטאת נעורים, והרבה פעמים במסירת נפש ממש – לכן יש בכוחי גם כן לזכות אחרים בזה".