תיקון עומק הלב נצרך לתיקון הדור / הרב זלמן שלמה אסבסקי הי”ד
כשאנו מתבוננים במצב העת שאנו עומדים בה, שהגלות מתגברת והגזירות מתחדשות בכל יום, ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו ממש, אלפים ורבבות מאחינו בני ישראל נרדפים ברעב ובחוסר כל, ונראה ברור כי זה למעלה מן הטבע הגזירות עצמן מראות זאת לכל מי שיש לי עין לראות, כי התגלות אלקית היא להציל את הדור מכליה רוחנית ח”ו, ונתקיים בנו מאמר חז”ל: הקב”ה מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות כהמן ומחזירן למוטב, בעת כזאת היה ראוי לתלמידי חכמים שבדור להתאסף ולטכס עצה איך לתקן פרצת הדור שירד פלאים בחמורי חמורות שבתורה, ולא לטכס עצה איך להטיב מעמד הרוחני של עצמנו שאין זה אלא השלמה של פנימיותינו, דבר כזה נראה כעין אהבה עצמית יתרה, אגואיזם של רוחניות, בלי השקפה רחבה אודות הכלל ישראל.
אבל המעיין בדבר חז”ל ומתבונן בהשקפת התורה רואה, כי אין זה ענין של הטבת מצב הרוחני של עצמינו במדרגה יתרה, אלא שאלת החיים היא לנו, כי פנימיות הלב דבר המכוסה מן העין הוא, וחסרון רק שבלב ביכולת להביא את האדם לאבדון חיי הנצח חלילה, אבדון שגם חכמי הש”ס פחדו וגם בכו ממנו, כמבואר לעיל, לבד זה גם הצלחת הדור תלוי בזה, הנקודה שאנו דנין ומתאספים אודותה היא היסוד שעליו יסובב כל מצב הגשמי והרוחני של הדור, כי דווקא בזמן כזה שנחוץ לנו רחמי שמים ונסים להצלת עמנו במצב הגשמי שלו, נחוץ לזה שתלמידי חכמים שבדור יעמדו על מצב גבוה מאד בטהרת הלב, בדקות, בעיון עמוק בעומק הלב, כפי הדרוש לצאת ידי שמים, “וד’ יראה ללבב”, ובכל משהו שיתקרבו לד’ בפנימיות הלב, הנה אותו המשהו אין ערך לו לענין קבלת תפלותיהם בהתפללם על בני דורם, ויוכלו להגן עליהם ולהציל את עם ישראל בתפלתם ובזכיותיהם כמבואר לעיל.
וביותר בענין השפעה על הדור ברוחניות, לפעול על הלבבות לקרבם אל אביהם שבשמים שנחוץ מאד בזמן הזה, הנה אם ענין טהרת הלב ומסירותו הוא עיקר גדול במצב האדם עצמו, אם משהו מסירות וטהרת הלב יגביה מצבו הרבה הרבה בכל עניניו בתורה ובמצות, וכל משהו פגימה וחסרון בטהרת ומסירות הלב מצמצם ומקטין מעשיו ומורידו לירידה גדולה בכל עניניו כמבואר לעיל, הנה בנוגע להשפעה על זולתו הענין הזה עוד יותר עיקרי, כי הלב בזה הוא הכל, ובלא זה לא יכול להשפיע כלל כידוע שדברים היוצאים מהלב נכנסים ללב אם כן אם אין יוצאים מהלב אין נכנסים כלל ללב זולתו ואין להם כח השפעה כלל.
אמרו חז”ל בנדרים פ”א: על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל למלאכים-ולנביאים ולא פרשוהו עד שפירשו הקב”ה בעצמו ויאמר ד’ על עזבם את תורתי ולא הלכו בה וכו’ שלא ברכו בתורה בתחלה, ושם הר”ן מביא בשם ר”י פירוש הדבר שלא היתה התורה כל כך חשובה בעניהם, אם כן הוא דבר פנימי שתלוי רק בעומק הלב עד כמה היתה התורה חשובה בעיניהם, ומקשים על זה מהגמרא דיומא דאמרינן מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהיה בו עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, ואם כן היו שם עבירות חמורות כאל, ולפי עניות דעתי דברי הגמרא בנדרים עצמן מבארים שאין זו קושיא כלל, דסוגית הגמרא דשם אזלא בענין מפני מה תלמידי חכמים אין יוצאים בניהם תלמידי חכמים, ומפרשים כמה טעמים: מפני שלא יאמרו תורה בירושה ניתנה, מפני שלא יתגדרו על הצבור, דלא לקרו לאינשי חמרי, ורבינא אמר מפני שלא ברכו בתורה תחילה, אם כן כל זה הולך על האבות שלכן לא זכו שבניהן יהיו תלמידי חכמים כמותן, ולפי זה מבואר שהשאלה למלאכים ולנביאים לא היתה על דור האחרון שבזמן החורבן, שאותי הדור היה חוטא כבר בעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים כמבואר שם ביומא, אבל השאלה היתה איך נתהוותה ירידיה גדולה כל כך שהאבות היו תלמידי חכמים ולא יכלו להשפיע על הדורות שאחריהם. דבר זה לא יכלו מלאכים ונביאים להבין עמקות הדבר, עד שהקב”ה בעצמו פירשה שלא ברכו בתורה תחלה, היינו ע”י פנימיות דקות הלב כזה, כי אף שהיו תלמידי חכמים גדולים בלימוד ובמעשה אבל הנקודה הפנימית הלזו גרמה שלא יכלו להשפיע כלל, כי ענין השפעה בעיקר תלוי רק בלב ובחסרון משהו בפנימיות הלב הנה הוא מהרס את הכל, ויכול לצאת מתלמידי חכמים דורות של מהרסי הדת חס ושלום. סוד זה גילה לנו הקב”ה בעצמו, היודע את האדם ונפשו ופנימיותו, והוא יודע התוך של הנפש ואיך משפיעים על הנפשות, הוא יודע כי עיקר ההשפעה הוא בלב, דברים היוצאים מן הלב, ובחסרון משהו בטהרת הלב בטלה ההשפעה לגמרי ואינו כלום, כי אף שהדבר רק בפנימיות עמוק מאד, בתוך תוכו של הלב, אבל הנפש החוטאת שצריכה להיות מושפעת ממנו, היא מרגשת תיכף בחסרון הזה, בדברים שאינם יוצאים מהתוך, והיא דוחה אותם תיכף ומיד. הנה הפגימה הפנימית שרק ד’ יראה ללבב רואה אותם, וצריך לזה ד’ חוקר לב, הנה חברו המביט עליו וצריך להיות מושפע ממנו רואה אותה תיכף ומיד ומרגיש בה ודוחה השפעתו. כן היו הטבע בכחות הנפש שד’ יודע זה מפני שהיא יוצרם והוא יודע יצרם.
ולכן מה שאנחנו עוסקים בכנוס צדיקים להתחזק בלימוד המוסר לטהר הלב לעבודתו יתברך, וחוזרים על תורת רבינו הסבא זצ”ל שעיקר דבריו היו להתבונן היטב בעמק הלב, הנה זה הענין אינו רק נוגע לנו למצבנו הרוחני, רק הוא נוגע גם לכל הדור, והוא שאלת החיים ממש לנו ולעל עמנו בדור הזה, שהתלמידי חכמים שהדור תהיה להם השפעה ויוכלו לעמוד בפרץ ולתקן עולם במלכות שדי. והכינוס צדיקים הלזה הוא באמת נאה להם ונאה לעולם, נחוץ להם ונחוץ לעולם, שאלה החיים להם ושאלת החיים לעולם, כי כל מה שתלמידי חכמים וגדולי הדור יעמדו על בסיס יותר גבוה במוסריות בפנימיות הלב בבחינת “ד’ יראה ללבב”, “אני ה’ חוקר לב”, בבחינת “מסרו נפשם”, הנה כן תכפל השפעתם יותר ויותר ותתקבל תפלת על הדור בעזרת ה’.
הנני מברך לשלום חברי הכינוס הבאים כאן מכל ערי ליטא, וקורא אני עליהם מאמר חז”ל בחגיגה ג’: מה יפו פעמך בנעלים בת נדיב, שדרש רבא על זה כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל, בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם. אלקי אברהם ולא אלקי יצחק ויעקב, אלא אלקי אברהם שהיה תחלה לגרים. פירש רש”י שנקרא נדיב שנדבה לבו להכיר בוראו. ודברי רש”י צריכין הסבר, דלכאורה מה שייך ענין הכרת הבורא לנדיבות הלב. הלא זה תלוי יותר בראש ובמח. נראה מזה שגם הכרת הראש תלויה בנדיבות הלב, כי אם הלב לא נדבו, היינו שאם הלב אינו מסור לזה, שמוכן להקריב כל רצונו וחייו ותאוותיו בשביל האמת, לא יבוא לידי הכרה, כי הלב יפריע את הראש מלהכיר. וזה היה ענין אברהם, שנדבו לבו להכיר את בוראו, שוודאי אברהם אבינו ידע את אשר לפניו, כי ניסיונות ומלחמות גדולות עומדים לו על דרכו, דרך הכרת האמת, ואלו לא היה הלב מסור לזה בכל נדיבותו, היה מפריע את ההכרה הגדולה של אברהם אבינו. אבל לבו היה מסור בנדיבות ומוכן להקריב הכל על מזבח האמת. ליבו היה מוכן ללחום עם כל העולם, לכן היה מוכן להשרף באש. נדבה לבו להכיר את בוראו, ועל ידי זה היה תחילה לגרים להכיר בכל גודל ורוחב מחשבתו הגדולה את האמת. זה הענין דרש רבא על עולי רגלים, כי וודאי בזמן שבא לבית המקדש והיה רואה השראת השכינה, כהנים עוסקים בעבודתם ולויים בדוכנם וכו’, וודאי מחשבתו נתרוממה ובא לידי הכרה גדולה בגדלות השם ורוממות הנפש, וההערה הגדולה מביאה לידי הרגשה של התחייבות יתירה ולמעשים כבירים. אך אילו לא היה הלב מסור לזה היה מונע רגלו מלבוא, והלב היה מכניס מחשבות במוחו להפריעו, והיה מוצא איזה פטור מעליו. אבל מפני שהלב היה מסור לזה מכח ירושת אבות, בתו של אברהם אבינו שנדבה לבו להכיר את בוראו, עלו לרגל בשמחה להכיר את האמת ולהיות מסור לה. זהו ענין “מה יפו פעמיך”. וזה אני אומר על חברי הכינוס, כמה נאים רגליהן. וודאי העליה להישיבה עושה רושם כביר, כשבאים מחיים החולנים למקום תורה ויראה, ורואים איך כהנים עוסקים בעמלות של תורה ועליה של מוסר, וודאי מתעלים בהרבה ומביא אותם לידי התחייבויות גדולות. אבל נדיבות הלב יש בזה, נדיבות של אברהם אבינו, כי לולא זה כמה מפריעים יש לכל אחד, זה בתורה וזה במסחר, זה בזביל עצמו וזה בשביל אחרים. בעליה לכינוס נראה כי לבם מסור לזה, להכרת האמת ולכל תוצאות התחייבות שיוצאות מזה “מה יפו פעמיך” כמה נאין רגליהן של עולים לכינוס צדיקים הזה, בתו של אברהם אבינו שנדבה לבו להכיר את בוראו.
(חלק מדברי הרב זלמן אסבסקי בכינוס החברים, אדר תרצ”ט, מתוך כנסת ישראל, חוברת ח’, אייר תרצ”ט, עמ’ ל’)
מספר הצפיות במאמר: 117
