קטגוריה: שבת

ב"ה ניעשוויעז.

א. פרשת מקץ, 'ועתה ירא פרעה איש חכם ונבון' וגו'. ידוע קושיית המפרשים הלא יוסף נקרא רק לפתור החלום ולא להיות יועץ למלך. ונראה לי לפרש, דהנה יש שינוי בין עיקר החלום ובין סיפור החלום ליוסף, דפרעה חלם שעומד 'על היאור' וסיפר ליוסף שעומד 'על שפת היאור'. הלא דבר הוא? אך הענין הוא כך, דידוע שהמצרים היו עובדים להיאור, כי מטר וגשם לא היה במצרים, ורק הנהר השקה את השדות. ואם כן היה הנהר אצלם לאלקי שהוא משפיע אותם. ופרעה שהוא 'עומד על היאור', היינו שיהיה הוא המשפיע אותם למעלה מהנהר. ולכן בוש פרעה לאמר זאת שהוא יהיה למעלה מאלקים. וגם ליוסף לא רצה לגלות זאת מה שראה, רק אמר שהוא עומד 'על שפת' הנהר. ולכן לא פתרו כולם את החלום, אף כי לכאורה הפתרון מהחלום דבר קל ופשוט. רק יוסף פתר, כי ידע שפרעה ראה בחלומו כי הוא עומד על הנהר, שהוא יהיה המשפיע אותם, ולכן אמר יוסף לפרעה, מה שראית שאתה עומד על הנהר, הוא משום 'ועתה יראה פרעה איש חכם ונבון' וכו', היינו שהאיש יהיה המשפיע אותם. ולכן נאמר בפסוק ל"ח ולא מקודם, 'ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו', היינו שיודע הנסתרות. וזהו שאמר בפסוק ל"ט 'אחר הודיע אלקים אותך את כל זאת', היינו מה שלא אמרתי לך. וקל להבין. וכהאי גוונא ראיתי בספרי הדרוש שפירשו מה שאמרו חז"ל (סוטה יב ע"ב) 'ותלך בת פרעה לרחוץ על היאור', שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה. וילפו זאת מדלא כתיב 'ביאור', רק 'על היאור', שבטלה את היאור עבודה-זרה שלהם. וקל להבין.

ב. בפרשת שלח 'ויקרא משה להושע בן נון יהושע'. ואמר על זה התרגום יונתן, וכדי חמא משה ענותנותו קרא משה להושע יהושע. צריך להבין איך תלה קריאת שם זה בענווה של יהושע. ועיין בספר או"ח בהקדמה למסכת פסחים דבר נחמד בזה. עיין שם. ולפי עניות דעתי יש ליישב על דרך הפשוט, דלכאורה קשה איך יועיל תפילתו הא אמרינן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (וכהאי גוונא הקשה גם המהרש"א במסכת ברכות דף ו, עיין שם. ועיין גם בשו"ת מעיל צדקה סימן ז, עיין שם). ונראה לי דדווקא על מזיד לא יכול אדם להתפלל על חברו שלא יחטא, משוס דאדם הוא בעל בחירה. אבל שלא יכשל חברו ולא יחטא בשוגג, יכול להתפלל. ומשה רבינו חשש שלא יכשל יהושע בשוגג מרוב ענווה, שלא יבטל דעתו מפני דעתם, וזה התפלל עליו שלא יכשל ולא יחטא בשוגג. ולפי זה ניחא לי נמי מה שהקשו המפרשים מדוע לא התפלל משה רבינו על כולם, כי שלא יחטא אדם במזיד לא מהני תפילה. וקל להבין.

ג. מסכת סנהדרין (יז ע"א) אלא למאן דאמר [שנתנבאו אלדד ומידד] 'משה מת', מינח הוי ניחא ליה. לא סיימוה קמיה וכו'. לכאורה קשה הרי 'משה מת' הוא התחלת הדיבור, אם כן הוא ליה למימר רק סיימוה קמיה, ולא התחילו (ודוחק לאמר שלא אמרו בפניו רק תיבת 'משה' ולא יותר). ונראה לי לפרש על פי מה שכתב הרמב"ם פרק ו' מהלכות יסודי התורה הלכה ד' שכל דבר טובה שיגזור הקב"ה אפילו על תנאי אינו חוזר, עיין שם. ועיין גם בירושלמי פרק קמא דתענית, עיין שם היטב. אם כן לא איכפת למשה כלל מה שאמרו שהוא ימות, דזאת יכול לבטל. אבל אם יאמרו ד'יהושע מכניס', וזה הוי טובה ליהושע, לא הוי בטל כלל. ובזה יש לפרש גם מה שאמרו במסכת ברכות ו' (ע"א), בן אמוץ כלה נבואתך וצא. עיין שם, דחזקיה לא רצה שיאמר לו אחר כך מי יהיה על מקומו מלך, וקל להבין.

ד. שם כ' (ע"א) כתיב 'להכרות' וקרינן 'להברות', בתחלה להכרותו ולבסוף להברותו וכו'. ונראה לי לקרב הרחוקים הקרי והכתיב, דכרה הוא סעודה של שמחה, כמו 'ויכרה להם כרה גדולה' (מלכים ב' ו,כג) והבראה הוא סעודה של אבל, וקל להבין. עוד יש לומר, דלהברות הוא גם כן כריתה, כמו 'וברא אותהן בחרבותם' (יחזקאל כג,מז) ועיין גם ברש"י במסכת חולין מ"ג ע"ב, עיין שם. ולפי זה נראה לי להסיר גם תלונת הגאון דגול מרבבה ביורה דעה סימן מ"ג מרבינו הט"ז שם, עיין שם. ועיין גם במסכת בבא קמא ע"ה ע"א, עיין שם, וקל להבין.

ה. מדרש רבה בראשית פרשה כ"ב, 'ויצא קין' וכו', יצא שמח וכו', פגע בו אדם הראשון, אמר לו מה נעשה בדינך, אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע. מיד עמד אדם הראשון ואמר 'מזמור שיר ליום השבת'. עד כאן לשונו. מדרש רבה הלז לכאורה מאד תמוה, וכל העובר שם יתפלא הפלא ופלא, מה ענין ושייכות של שבת לתשובה. וגם מדוע לא ידע אדם הראשון בעצמו שגדול כוח של תשובה עד ששמע מקין.
ואמרתי לפרש (בדרוש לשמחת תורה) דהנה הראשונים חקרו אם מצוות התורה הם כפקודת מלך או כהזהרת הרופא אל החולה. ומובא דבריהם בספרי הדרוש ובספר שמן המור, עיין שם. ועיין גם בספר עמק יהושע דרוש ז' האריך בחקירה זו, עיין שם. ובזה נראה לי לפרש הסתת נחש הקדמוני, כי אדם וחוה סברו דהציוויי שהיה שלא לאכול מעץ הדעת הוא כהזהרת הרופא אל החולה שהדבר בעצמו סם הוא לאדם וממית אותו. על כן הוסיף ואמר גם 'לא תגעו בו', כי צריך ליזהר מאד מסם חריף שלא ימית גם בנגיעה, כטבע דבר חריף מאד ששורף גם בנגיעה ומזיק את האדם. וכבמסכת בבא מציעא פ"ה ע"ב, עיין שם. ועל כן סבר דלא מהני תשובה כלל. וכיוון ששמע מקין שמהני תשובה, על כורחך הוא משום הזהרת מלך, כמו שכתב הספר עמק יהושע [חלק ב, דרוש ו] דעד מתן תורה היו בבחינת הזהרת מלך על העם, ולכן מהני תשובה וחרטה.
והנה האחרונים הקשו אהא דאמרינן גבי שבת, אמירה לעכו"ם שבות, אבל בלאו הכי שרי. ולפי שיטת הפוסקים הא דאין שליחות לעכו"ם, היינו לקולא, אבל לחומרא יש שליחות אם כן ליתסר מטעם שליחות. ותירצו דגבי שבת, המלאכה בעצמה אינה כלל עבירה, ועיקר האיסור אגוף האדם רמיא, למען ינוח. אם כן לא שייך ביה שליחות, דמכל מקום הרי ישראל נח ושבת ממלאכה, עיין שם (עיין בספר בית שמואל באבן העזר סי' ה', ובישועות יעקב שם, ותה"מ סי' שמ"ח, ח"ס אורח חיים סי' פ"ד, ועוד בכ"ד) אם כן לפי זה ניחא מה שאמר 'מזמור שיר ליום השבת', וקל להבין.
ובזה אמרתי לתת טעם לשבח להא שפרטה תורה הקדושה מצוה החמורה מצות שבת שלא ישמע לאביו לעבור על זה, ובאמת גם על מצוה קלה אין צריך לשמוע לו, כבמסכת יבמות ו' ע"א. אם כן היה לה לפרוט אחת ממצוות הקלות ולא מצות החמורה מכל התורה?! והוא משום דעל שאר עבירות אם אמר לו אביו לעבור, הוי 'אינו עושה מעשה עמך' ואין צריך לשמוע לו. ואין לומר דעשה דכבוד דוחה הלא תעשה, כמו שתירצו הגאון רבי עקיבא איגר במסכת בבא מציעא והספר נחלת עזריאל בחידושים על התורה, כיוון שמצוה לבנו לעשות הוי שליחו של אדם כמותו, כמו שעשה האב בעצמו, ולגבי האב לא שייך כלל העשה דכבוד. והארכתי בזה הרבה על דרך הפלפול. וכן לתרץ קושיא הספר חות יאיר אמאי לא אסרינן ללכת בשבת פחות מתחום שבת, וכן למה שרי להוציא פחות מד' אמות, הרי חצי שיעור אסור מהתורה, וכן עקירה בלא הנחה אמאי אינו חייב כקושיית התפארת ישראל , ואין כאן מקום לדבר בארוכה.

…

יצחק יעקב דוידבסקי החופ"ק נעשוועז

בהגאון הק' והצדיק המפורסים וכו' מו"ר ה"ר יהונתן זצללה"ה

(הבאר, שנה ה, כרך א-ב, כסליו-אדר תרפ"ח, סי' יז)

הרב יצחק יעקב דוידובסקי (דודאווסקי \ דודבסקי\ דווידבסקי) בן הרב רבי יונתן מזעלווא.

היה רב גאון מפורסם דיין בנשוויז (ניעשוויעז\ נעזוויש\ נעשוועז\ נישביז\ ניסבייז') שהייתה לפני מלחמת העולם השנייה עיירת נפה במחוז נובוגרודק שבפולין.

מאמריו פורסמו במספר כתבי עת, ובהם:

הבאר, שנה ה, כרך א-ב, כסליו-אדר תרפ"ח, מעין מים חיים, סי' יז – חידושים על פרשת מקץ ועוד.

הבאר, שנה ו, כרך א-ב, כסליו-אדר תרצ"א, מים עמוקים, סי' טו – לסיום מסכתות פסחים וכתובות.

הבאר, שנה ז, כרך ב, תרצ"א, מים טהורים, סי' סג – שאלה נפלאה.

הבאר, שנה ח, כרך א-ב, תרצ"ג, סי' טז – חידושים על משנה במסכת חולין.

הבאר, שנה ח, כרך ג, מים עמוקים, סי' מ – ביאור אגדה ממסכת פסחים.

הבאר, שנה טו, כרך א-ב, כסליו-אדר תרצ"ח, מים עמוקים, סי' טז – חידושים והערות.

קבוצי אפרים, שנה ה, חוברת ה-ו, חשון-כסליו תרפ"ו, סי' יח.

שערי תורה (ורשה) – חלק ז: סי' טז, כא, מב. חלק ח: קונטרס ג, 'יגדיל תורה', סי' ד. חלק יב: חוברת א סי' ה, חוברת ה סי' ו.

על פי ב'אוצר הרבנים' 11371 – הרב נספה בשואה תש"ג.

ראה באתר האנציקלופדיה של הגטאות – מידע על שואת יהודי ניסבייז'.

אין לנו מידע נוסף על הרב דוידובסקי הי"ד, ונשמח לקבל עוד נתונים אודותיו.

"ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" (בראשית ל,ב). הרב הקדוש רבי חיים אשר מראדושיץ היה אומר: הלא מפורסמת קושית הרמב"ן: מה היה חרי האף של יעקב על רחל, שביקשה שיתפלל עליה שיהיו לה בנים, כפי שיצחק אביו הרבה להתפלל על רבקה אמו? גם דברי המדרש המביאים את תשובת יעקב לרחל: 'אני איני כאבא. אבא לא היה לו בנים, ואני יש לי בנים', תמוהה. מוסיף ואומר הרמב"ן, הלא כתוב: "ואהבת לרעד כמוך". אליהו התפלל על בן הצרפתית ואלישע על השונמית, על אף שהיו נכריות, ואילו יעקב השיב לבקשת אשתו: 'לי יש בנים'?
אך הדברים יובנו לפי דברי חכמינו ז"ל, שאמרו: למה היו האמהות עקרות, לפי שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. ועיין בתרגום אונקלוס בפרשת ויחי בדברי יוסף (בראשית נ,יט) 'יאמר אליהם יוסף אל תיראו כי התחת אלקים אני?', ותרגם אונקלוס: 'ארי דחלא דה' אנא?'. ונמצינו למדים שענין 'תחת אלקים', הוא מורא שמים.
וזהו הפשט: רחל ביקשה מיעקב: "הבה לי בנים"', שהרי כל העיכוב שאין לי בנים משום שהקב"ה מתאיוה לתפילתן של צדיקים, אם כן אתה, יעקב, אחראי לכך שאין לי בנים. על כך השיב יעקב העניו: "התחת אלקים אני"?! פירוש: וכי ירא שמים אני, שבשמים מתאווים לתפילתי, ומזה שמנע ממך פרי בטן?! שהרי אבא לא היה לו בנים, סימן שהוא היה הצדיק, אבל אני יש לי בנים. אם כן, הסיבה שאין לך בנים היא לא בגלל צדקתי ויראתי, כי לי נתן ד' בנים. אם כן, לא עלי, יעקב, תלונתך, אלא על עצמך, את יראת ד', והקב"ה מתאווה לתפילתך! כפי שבאמת פירש התרגום במקום: 'הלא מן קדם ד' תבעין' – שאת צריכה להתפלל לפני ד'. וכן קיימה רחל והתפללה, ככתוב: "וישמע אליה אלקים".

(וישמע משה, עמו' נה-נו)

"וישם ה' לקין וגו' ויצא קין מלפני ה'" (בראשית ד,טו-טז). קין נתקבל תשובתו בזכות השבת, ומהאי טעמא כשיצא קין ופגע בו אדם הראשון אמר לו מה נעשה בדינך. אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר "מזמור שיר ליום השבת" וגו' (בראשית רבה סוף פרשה כב), שהשבת היתה הגורם שתתקבל תשובתו.
ופירש הרב הקדוש רבי חיים אשר מראדושיץ שליט"א [זצ"ל הי"ד] הטעם על זה שעיקר התשובה היא חרטה על העבר והבטחה על להבא שלא יחטא עוד. ומי שהוא שקרן אין מאמינים לו. וזה דכתיב (תהלים לב,ב) "אשרי איש לא יחשוב ד' לו עון ואין ברוחו רמיה". ואיתא בזוהר הקדוש (נשא קכא ע"ב) ובמדרש אימתי 'לא יחשוב ד' לו עון', בזמן ש'אין ברוחו רמיה', היינו שלא הוחזק כפרן. ובמדרש תנחומא (האזינו ד) "ישא ד' פניו אליך" (במדבר ו,כו), 'אליך' ולא לאמה אחרת. ופסק הרמב"ם שרק לישראל מועיל תשובה, והאי טעמא דכתיב (צפניה ג,יג) 'שארית ישראל לא ידברו כזב'. וזה פירוש (מיכה ז,יח) "ועובר על פשע לשארית נחלתו", היינו לזה השארית שלא ידברו כזב. ואצל עכו"ם כתיב (תהלים קמד,ח) "אשר פיהם דיבר שוא". אמנם אם עושה תשובה בשבת, אף מי שהוחזק לכפרן, כגון עם הארץ שבחול אין מאמינים לו אם הפריש תרומות ומעשרות ובשבת תנן (דמאי פרק ד משנה א) שואלו ואוכל על פיו, שאימת שבת עליו ולא ישקר (שם בירושלמי). ולפיכך, אפילו לשקרן שאם עושה תשובה בחול הבית דין של מעלה אין מאמינים לו, כשעושה בשבת מאמינים לו שלא יחטא ומקבלים תשובתו. וכאשר יצא קין מלפני ד' פגע בו אדם הראשון ואמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, היה תמיה לאדם הראשון איך האמינו לו אחרי ששקר לפני המקום ואמר "השומר אחי אנכי" (בראשית ד,ט), ונפל בדעתו שזאת גרם לו השבת, מחמת שעשה תשובה בשבת, ומחמת אימת שבת מאמינים לו שלא ישקר.
וכן כתב בצרור המור (פרשת כי תשא) כתיב (שמות לא,טז) "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת", אותיות 'תשובה', לעשות תשובה בשבת, וכן "וישם לך שלום", בשבת אומרים 'הפורס סוכת שלום', 'ושמרו בני ישראל את השבת', על ידי שמירת שבת זוכין לשלום ואין צריכין לברכת כהנים. עד כאן לשונו.

(נפלאות הסבא קדישא, מכון שמחת עולם תשע"ח, עמו' ד)

שמעתי ממרן אדמו"ר הרב הצדיק רבי חיים אשר שליט"א [זצ"ל הי"ד] מראדושיץ, שאדוני אבי זקני מרן הסבא קדישא [מרדושיץ] היה דרכו בקודש בראש חודש אלול ליסע ללובלין לרבו הקדוש זצ"ל, והיה שם כל הימים הנוראים, ומשם נסע לקאזניץ להמגיד הקדוש זצ"ל, ומשם לפרשסיחא להיהודי הקדוש זצ"ל. ודרכו בקודש לשרת אותם בכל אשר יצטרכו. ופעם אחת כשהיה בפרשיסחא והיה עומד תחת התנור ואמר תפלות ותחנונים ותהלים בדמעות, ורבו היהודי הקדוש למד שיעור עם תלמידים מופלגים, והיה מחדש פלפול מחודד וזחה דעת התלמידים, ואמר להם רבם היהודי הקדוש: 'הנה התהלים שאומר האיש העומד תחת התנור נחשב בשמים יותר מכל הפלפולים שלנו'. ואחד מן התלמידים המובהקים, (כמדומה שזה היה הרב הצדיק רבי שמשון מזוואלין זצ"ל) הלך והגיד הדברים לפני הסבא קדישא, בחושבו שיעשה לו נחת רוח בזה. ולימים רבים כאשר נתפרסם מרן הסבא קדישא בעולם לאיש מופת הדור, היה נחוץ לאותו תלמיד איזה ישועה גדולה, ונסע לראדושיץ לסבא קדישא בזכרו הדיבורים של רבו היהודי הקדוש. וכאשר שמע מרן הסבא קדישא שבא הרב המובהק הנ"ל, לא רצה שיכנס אצלו ולא רצה ליתן לו שלום, והיה לפלא בעיני כל אחרי שהיה תלמיד מובהק של רבו הקדוש, וגם הרב הזה היה מפורסם אז לגדול בתורה וביראה. והיו מפצירים לבקש עבורו לפני הסבא קדישא להודיע לו מה חטאו ומה פשעו. והשיב מרן הסבא קדישא, איש שהיה רוצה לאבד אותי משני עולמות, שהיה לי עבודה רבה הרבה זמן ועידן להוציא הדיבורים מלבי, ואיך אוכל להרגיש אהבה לאיש כזה.
למדנו דרך הצדיקים שמי שמכניס בליבם גאות נחשב בעיניהם כאלו החטיא אותם בחטא היותר גדול, כמו שמפורש באמת בספר 'חובת הלבבות' שחטא של גאות גדול מכל העונות, והמחטיאו גדול מההורגו (במדבר רבה כא,ד). לכן דרכם להיות בכעס על האומר לפניהם דיבורים שיוכל להכניס בליבם גבהות הלב.

(שם, עמו' ט-י)

שמעתי מכבוד קדושת אדמו"ר מרן הרב הצדיק רבי חיים אשר שליט"א [זצ"ל הי"ד] מראדושיץ בשם רבינו הסבא קדישא:
בגמרא (יומא פו:) גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו. ואמר הוא ז"ל הפירוש, דהנה ידוע הויכוח של הקב"ה עם כנסת ישראל (איכה רבה סוף פרשה ה') דהקב"ה טוען 'שובו אלי ואשובה אליכם' (מלאכי ג,ז), היינו שמקודם צריכים אתערותא דלתתא. וכן מצינו כמה פעמים בתורה: "ושבת עד ד' אלקיך" וכו'( דברים ל,ב), "ומלתם את ערלת לבבכם" וכו' (שם י,טז). וכנסת ישראל טוענים להיפך, 'השיבנו ד' אליך ונשובה' (איכה ה,כא), היינו דמקודם צריכין אתערותא דלעילא שיכנע ערפנו לשוב אליו יתברך שמו באמת. וזה פירוש הגמרא כאן: יחיד שעשה תשובה, זה יחידו של עולם, אם עשה תשובה, היינו ששב מטענתו ומתרצה ומסכים לטענת כנסת ישראל, אז מוחלין לכל העולם כלו.

(שם עמו' ע)

שמעתי מהרב הצדיק רבי חיים אשר שליט"א [זצ"ל הי"ד] בשם זקנו רבי הלל זצ"ל ששמע מהרב הקדוש רבי משה מלעלוב זצ"ל שאמר שמי שחושב עדיין כלום מעולם הזה לא נכנס עדיין כלום בעבודת השם יתברך

(שם, עמ' רכא)

רבי חיים אשר פינקלר הי"ד 'גדול בעלי המופת בדורו' (יצחק אלפסי, החסידות וארץ ישראל, עמו' 329), היה מתמיד וירא שמים, גדול בתורה ויודע נגן, המלא באהבת ישראל, איש פרוש, טהור וקדוש עליון, שהסתגף והתנזר מכל תענוגי העולם הזה. מנעוריו התפרסם כגאון שידע בעל פה את כל הש"ס, ושלט בכל חלקי השולחן ערוך. רוח הקודש שלו הייתה גלויה וברורה

הוא נולד בשנת תרל"ז לאימו מרת מינדל ולאביו, רבי אליעזר דוד פינקלר, בנו של רבי הלל, בנו של רבי יצחק, חתן ה'סבא קדישא' רבי יששכר בער מראדושיץ, מגדולי תלמידיו של ה'חוזה מלובלין' ורבו של רבי שלמה הכהן מראדומסק. רבי חיים אשר כיהן כרב בזאלוזיץ, אך בשל מחלת אביו שהיה סגי-נהור בזקנותו, סייע בניהול עדת החסידים הגדולה. במהלך מלחמת העולם הראשונה עבר לגור בלאדז. ומשנת תרפ"ז נתמנה לאדמו"ר בראדושיץ, כממלא מקום אביו. יחד עם אחיו, רבי ישראל יוסף, שכיהן כרב וכאדמו"ר בראדושיץ. בשנת תרצ"ג נתמנה רבי חיים אשר גם לאב"ד וולאשצווה, אך המשיך להתגוררר בראדושיץ הסמוכה.

עד ליומו האחרון היה מתמיד גדול, רדף שלום וברח מכל ריב ומחלוקת. הוא דבק הרבה במצוות ונזהר בכל מנהג ומסורת. לא היו לו חיים פרטיים – תמיד למד או התפלל, תוך שהוא מרבה בצומות ובסיגופים. הוא נהג, כאביו לטבול במקווה עשרות פעמים ביום ובלילה. מעולם לא ישן את שנתו במיטה. הוא נהג להירדם בחצות לבוש בבגדיו ונשען על שולחנו, ובשתים בלילה כבר החל את שיעורו עם תלמידיו, שנמשך עד לשעה תשע בבוקר. את ארוחתו הדלה אכל בשעות הערב. היה לו זיכרון מופלא, והוא היה מפורסם בידיעותיו בענייני מקוואות. רבים נהגו להתברך ממנו ולהיוושע (דוגמאות לישועותיו ראו בספר חמישי צדיקים עמו' 128-127), והוא קיבל אלפי 'פתקאות'. קהל גדול היה משתתף ב'שולחנות' שערך בלילות השבת, החל מחצות. תפילותיו נאמרו בקול, ולוו בבכיות ובאנחות. ביום כיפורים היה מתפלל לפני העמוד את כל התפילות. הוא הקים ישיבה בעיר לודז' שנקראה 'ישיבת ראדושיץ', ובחירי בוגריה היו ממשיכי את לימודים בהוראה אצל הרבי בראדושיץ.

הרבי כתב הסכמות למספר ספרים. הוא אהב את ארץ ישראל, דרש תמיד בשלומם וטובתם של תלמידי חכמים הארץ ישראל, תרם כספים רבים ל'כוללות' בארץ ישראל, וברפואותיו ובסגולותיו הרבה להשתמש בשמן זית מתוצרת ארץ ישראל, שהיה מונח תדיר על שולחנו.

רבי חיים אשר נשא לאשה את מרת דבורה אסתר בת דודו רבי מאיר מנחם מפיטרקוב. הוא הוסמך להוראה על ידי רבה של קינצק, רבי יואב יהושע, מחבר ה'חלקת יואב', ועמד בקשרים הלכתיים הדוקים עמו, ועם בעל ה'אבני נזר' מסוכאטשוב ועם המהרש"ם מברז'אן.

בקיץ תרצ"ט, זמן קצר לפני שהגרמנים פתחו במלחמה עם פולין, נפטרה אשת האדמו"ר. בפרוץ המלחמה שהה הרבי בלודז', שם נקבר אביו ושם שהו רבים מחסידיו. במאמצים רבים הצליחו להשיב אותו לראדושיץ, שם הודיע לחסידים כי: 'המצב רע. ישתדלו העשירים לעזור לעניים'. משם עבר לקילץ, שם הסתתר בבית חסידו, והמשיך לנהל את עדתו במחתרת במסירות נפש. מרוב עוגמת נפשו על צרות העם, התדרדר מצבו הרפואי והחמירה מחלת הסכרת ממנה סבל כל ימיו. רבי חיים אשר נפטר בימי השואה בכ"ד באדר תש"א (1941) והובא לקבורה בקילץ, שלשה שבועות לפני השמדת הקהילה היהודית המקומית.

כל משפחתו נספו בשואה. בנו הרב יעקב פנקלר הי"ד, שהיה חתנו של רבי יצחק קאליש מסקראנוויץ, בנו של רבי שמעון קאליש מסקרנוויץ, היה מנגן נפלא ומחבר מנגינות וניספה על ידי הנאצים בקינצק. בן נוסף, הלל, ניספה בקילץ בגיל 17.

אחיינו של רבי חיים אשר, אברהם (ארנולד) פינקלר (1907-1989) (בנו של רבי ישראל יוסף פינקלר), היה בעל השכלה גבוהה. הוא סיים את הגימנסיה העברית בקילץ, כשהוא בלבוש חסידי, הוא נבחר כנציג היהודי היחידי במועצת החינוך של מחוז קילץ וייסד את הסניף הציוני הראשון בעירו. הוא עבד כמתורגמן לכמה שפות בבית המשפט העליון של לודז' וכמורה ליהדות בבתי הספר הממלכתיים בשידלובצה. בתחילת הכיבוש הנאצי, הוא הצליח לשחד פקיד נאצי ולהציל ארבע מאות צעירים יהודים שעבדו בפרך ביאנושב ליד לובלין. אשתו הראשונה, מרת אסתר רבקה בת האדמו"ר רבי יצחק שמואל חלמר מאלכסנדר, נרצחה בטרבלינקה עם בנם שמואל. הוא עבד בבית חרושת ליצור נשק ליד סטאכאנוביץ, עד שנמלט עם אחיו יצחק (שנהרג לקראת סוף המלחמה) ודוב-ברל כשהם חמושים עם כלי נשק מהמפעל בו עבדו. לפני בריחתם, השאיר אברהם מכתב על שולחן העבודה במשרד בית החרושת ובו איים על מפקד הגסטאפו כי אם הנאצים יוצאו יהודים להורג כעונש על בריחתם, כמנהגם לירות בשלשה יהודים על כל יהודי שברח, הם וחבריהם הפרטיזנים יתנפלו עליו ויתנקמו ממנו באכזריות. לאחר היוודע דבר בריחת שלושת האחים, הועמדו היהודים במסדר, אך באופן מפתיע נמנעו הנאצים מהוצאות להורג והסתפקו בהודעה שקרית הטוענת שהבורחים והפרטיזנים נתפסו ביער והוצאו להורג. אברהם הרכיב קבוצה של פרטיזנים יהודים ועמד בראשה. קבוצתו פעלה ביערות לאזיצק (לוזיצה) ונהגה להתנפל על משמרות גרמנים במכונות ירייה ולנקום את מות יקיריהם. סיסמתם הייתה "למות על קידוש השם – כן, אך בני חורין, מזויינים בנשק ותוך כדי מלחמה באוייב". בכל הקרבות שניהלו נהרגו מהם 16 לוחמים, ו-23 הוסיפו להילחם עד לתבוסת הגרמנים. לאחר המלחמה התחתן אברהם בשנית והיגר לקנדה, שם כיהן כנשיא ארגון "שארית הפליטה" בקנדה ועמד בראש ארגונים רבים בקהילה היהודית. בשנת 1981 יסד עם רעייתו את המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן, כגוף למחקר ולהנצחת השואה.

עם חורבן בית העלמין היהודי בקילץ, לא ניתן לזהות את מקום קברו של הרבי.

"וישא משאת מאת פניו אליהם" וכו'. מגלה עמוקות מפרש מה שדרשו על הפסוק "ויותר יעקב לבדו" שכח פכים קטנים וחזר עליהם, שקאי על פ"ך דחנוכה. "כף ירך יעקב", "כף" אותיות "פך", על זה "ויותר יעקב לבדו", שמסר נפשו עליהם. ומה שכתוב "ויזרח לו השמש" קאי על חנוכה, היינו דייקא ל"ו, רומז הסך הכל של הנרות דחנוכה שהם ל"ו. וכן כתב המגלה עמוקות שגזירת גלות יון הייתה משום עוון מכירת יוסף. וזהו "מלך יון" גימטרייה "יוסף", ועל ידי זה אמרו "כתבו כו' על קרן השור" כו', נגד עוון מכירת יוסף, שעליו כתיב "בכור שורו" כו' "וקרני ראם קרניו". זהו תמצית דברי רבינו המגלה עמוקות.

ובזוהר הקדוש וכן במדרש רבה "ויהי מקץ שנתיים ימים", "קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אפל וצלמות", האי קרא אוקמוה "קץ שם לחושך" איהו קץ דשמאלא כו', וקיימא בהאי דאקרי ארץ עופתה כמו אופל, תא חזי אית ארץ חיים לעילא והאי איהו ארץ ישראל כו' וכד בר נש אשתדל באורייתא ואתדבק בה זכי לאתתקפא באילנא דחיי דכתיב "עץ חיים" כו. ועיין בסוף זה ההמשך שפירש שעל ידי חנוכה מבטלים החושך ושייך זה לפרשת מקץ, יען בפרשת מקץ חל בו חנוכה ברוב השנים, וכמו שכתוב בספר עבודת ישראל שעל כן רמוז בפרשת מקץ חמש ידות לגבי בנימין, יען ברוב השנים חל חנוכה בפרשת מקץ. עיין שם ברמזי חנוכה תמצאנו.

ופרשת וישב דף קצ"א ע"א אומר הזוהר הקדוש בזה הלשון דניאל לא אשתני דיוקניה כד אפילו ליה בגובה דאריותא ובגין כך אשתזיב, אמר רבי חזקיה אי הכי הא כתיב "א-להי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני", משמע דבגין מלאכא דאסדר לפומיה לא אתחבל, אמר ליה בגין דא לא אתחבל דהא ההוא דיוקניה דבר נש זכאה איהו מלאכא ממש דסגיר פומא וקשיר לו לנטרא ליה דלא יחבלון ליה, ובגין כך "א-להא שלח מלאכיה" ההוא דכל דיוקנין דעלמא מתחקקן ביה כו' ועל דא מבעי ליה לבר נש לאסתמרא ארחוי ושבילוי בגין דלא יחטא קמיה דמאריה ויתקיים בדיוקנא דאדם. תא חזי יחזקאל נטר פומיה ממאכלי דאיסורא דכתיב "ולא בא בפי בשר פגול", זכה וקרי "בן אדם". דניאל מה כתיב ביה "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו", זכה הוא ואתקיים בדיוקניה דאדם בגין דכל מלין דעלמא כלהו דחלין מקמיה דיוקנא דאדם דאיהו שליטא על כלהו ואיהו מלכא על כלא כו'. עד כאן לשונו.

ובמדרש רבה סדר בראשית פרשה י"א אומר בזה הלשון ל"ו שעות שימשה אותה האורה, י"ב של ערב שבת, י"ב של לילי שבת, י"ב של שבת, כיוון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמש ובא, ונתיירא אדם הראשון שנאמר "ואומר אך חושך ישופני ולילה אור בעדני", אותו שכתוב בו "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" בא להזדווג לו, מה עשה הקב"ה זימן לו שני רעפים כו, הדא הוא דכתיב "ולילה אור בעדני". עד כאן לשונו.

וגם אומר שם המדרש רבה בתחלת הפרשה בזה הלשון "ויברך אלקים את יום השביעי" כו', ברכו באור פניו של אדם, קדשו באור פניו של אדם, לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת, ברכו במאורות וכו', עיין שם. ובמדרש רבה פרשת בלק בזה הלשון "עתה ילחכו הקהל" כו' "כלחוך השור" כו', מה שור מנגח בקרניו, אף אלו מנגחין בתפלתן שנאמר "וקרני ראם קרניו" עד כאן לשונו לענייננו.

ובמדרש רבה פרשת וישלח וזה לשונו "ויותר יעקב לבדו ויאבק" כו' אין כתיב "ישורון" כו', אין כתיב "ומי כאל ישורון" כו', רבי ברכיה בשם רבי סימן אמר אין כאל ומי כאל ישורון ישראל סבא, מה הקב"ה כתיב בו "ונשגב ד' לבדו" אף יעקב "ויותר יעקב לבדו" כו', עד כאן לשונו לענייננו. ועל פי הנ"ל מובן כוונת רבינו המגלה עמוקות במה שמרמז עניין חנוכה בהפסוק "ויותר יעקב לבדו" כו' שכח פכים קטנים כו', ובהפסוק "ויזרח לו השמש", ל"ו נרות של חנוכה.

והיינו יש לומר עיקר הכוונה של יעקב אבינו עליו השלום הייתה לבטל את החושך ששם זה מורה על הנחש הקדמוני וסיעתו שהם שאר מינים המזיקים וכנ"ל במדרש רבה "ואומר אך חושך ישופני", והוא הוא הסטרא דשמאלא, ומלך יון גם כןם בחינת חושך, כי אמרו ז"ל עליהם שהחשיכו עיניהם של ישראל, ועל כן בחינת הפנים רומז על אור הפנים, הרמוז גבי שבת קודש כנ"ל, ברכו באור פניו של אדם.

וזהו הנאמר גבי יעקב "ויקרא שם המקום פניאל" כו', "פנים אל פנים" כו', "ויזרח לו השמש".המשיך בחינת חנוכה שאז הישועה שגברה בחינת ימין, שהם הכהנים סטרא דחסד בחינת ימין, ובטלו היון בחינת חושך בחינת שמאלא, ובמה, על ידי בחינת שבת קודש, שהוא בחינת האור האמתי, כאמור ואנפהא נהורין כו' וכל דינין מתעברין מינה ואשתארת ביחודא דנהירא קדישא וכל שולטני רוגזין, ואיתא במדרש רבה פרשת וישלח פרשה ע"ט בזה הלשון, דבר אחר "ויחן את פני העיר", נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום, הדא אמרה ששמר יעקב את השבת קודם שניתן. ובידי משה שם אומר אף על פי ששמרו אבותינו הקדושים כל התורה, יש לומר שהוסיף יעקב עירובי תחומין ועל ידי זה המשיך לבטל בחינת החושך של יון, חושך דנחש ויצר הרע וכל המזיקין ורוגזין סטרא דשמאלא, שיהיה אך בחינת לבדו "ונשגב ה' לבדו". ובגמרא חולין פרק א' (דף ז' ע"ב) אין עוד מלבדו כתיב.

ובזה יש לפרש הגמרא שבת דף ל"ג ט"ב בסופו "ויחן פני העיר", שתיקן להם מרחצאות, היינו טבילת ערב שבת קודש, שהיה כל אחד ואחד מסיח דעתו מהעוגמת נפש והיסורים ויכנס לקבל פני שבת בשמחה, כטעמא של הרמב"ם ז"ל לענין אונן שטובל ואוכל בקדשים.

וכן יוסף הצדיק פעל ועבד בזה להמשיך אור הפנים, ועל כן נקרא "בן פרת יוסף", "פרת" גימטרייה "שר פנים", ושמר שבת כדברי רבותינו ז"ל מ"טבח טבח והכן" בחינת "והיה ביום השישי והכינו את" וכו', ועל ידי זה לא שלטו בו הנחשים ועקרבים שהיו בהבור, ריק ממים אבל נחשים וכו', כי היה בו הדיוקנא דאדם כנ"ל בשם הזוהר. ועל כן אמר לעבדי פרעה "מדוע פניכם רעים היום" כשראם והנם זועפים "ספרו נא לי", כי הוא בחינת אור פנים בחינת ימין "תודיענו אורח (ואורח צדיקים כאור נגה) חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח", והמשיך גם הוא בחינת ישועת חנוכה שידחה החושך מלך יון ונחש וכל הסטרא אחרא  סטרא דשמאל מפני האור דשבת קודש אור פניו דאדם, ורמוז "טבח והכן" כמו שכתב באליהו רבה הלכות חנוכה רמוז האות ח' של "טבח" עם התיבה "והכן" הוא אותיות "חנוכה".

וזהו "כי אתי יאבלו האנשים בצהרים", היינו ב' פעמים צהרים עם היוד אותיות ושני הכוללים, גימטרייה שבת – בחינת פנים "פני שבת נקבלה" – וזהו הרמוז בסופי תיבות "ויתמהו האנשים איש אל רעהו" סופי תיבות "שלום", בחינת שבת, שבת שלום ומבורך.

ועל כן הגמרא שבת כ"ב ע"א בתוך עניני חנוכה מכניס הגמרא הדרש על הפסוק "והבור ריק" כו', ועל פי הנ"ל מובן ולא צריך לארכא, וכל התפילות בוקר צהרים ערב, ראשי תיבות "בצע", עולים דרך הסולם, שהוא יוסף, בחי' מט"ט, כמו שכתוב במגלה עמוקות הרמז "מה בצע כי נהרוג" כו', היינו איך יעלו הג' תפילות הרמוז בתיבת "בצע" אם נהרוג יוסף, עיין שם.

גם יש לומר יען עד שתכלה רגל מן השוק, רומז רגל, מלשון "לא רגל על לשונו", ולשון הולך רכיל שהוא בחינות רגל והנחש הקדמוני הוציא דולטוריא על בוראו, ועל כן בבחינת אור חנוכה מבטלין היצר הרע שהוא הנחש הוא החושך דמחשיך אנפי ברייתא, עיין אור החיים ריש פרשת בראשית, ועל כן שייכות המימרא של "הבור ריק" כו' אבל נחשים כו' לעניני חנוכה, כי בחנוכה מוכשר הדבר לפני המלך מלכו של עולם שכל אחד ואחד מישראל יבטל הבחינת נחש ויתקן חלק נפש-רוח-נשמה. עיין שם.

וזהו המדרש רבה הנ"ל "וקרני ראם" כו', שמנגחין בתפילותיהם, היינו לבטל ההתגברות של החושך טיט היו"ן שאמרו "כתבו לכם על קרן השור" כו'. וזהו "שכח פכים קטנים", "שכח" אותיות "חשך", ונוטריקון "שתי כתפות חוברות" שיוכלל שמאלא בימינא. ו"הצעיר" הרומז על יעקב, "ורב יעבוד צעיר", "יהיה לאלף", ב' פעמים "כתף" גימטרייה אלף, והיינו רמז לאות א', בחינת "אחד", אות א' מורה אחדות. ואחר כך "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פניאל", בחינת אור פנים. ורש"י שם בזה הלשון "ויזרח לו" כו', כמה דתימא "שמש צדקה ומרפא בכנפיה", היינו על פי הפסיקתא בשלח כל זמן שזרעו של עמלק כו' פני כנסת ישראל מכוסה ככלה, וכשימחה שמו של עמלק יהיה "והיו עיניך רואות את מוריך ולא יכנ"ף עוד מוריך". עיין שם. היינו שיתגלה בחינת פנים בפנים על ידי "ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים".

וזהו "וישא משאות מאת פניו אליהם", שהמשיך עליהם מבחינת אור הפנים, הן על ידי התפילות בהתלהבות אש דקדושה, אש דיעקב ולהבה דיוסף, כמאמר הכתוב "והיה בית יעקב אש" וכו', "אש" ראשי תיבות "אלקים שד-י" גימטרייה ארבע מאות נגד "קש" שעשו גימטרייה הכי הוי. וזהו "משאת" מלשון "משיאין משואות", וכן על ידי קדושת הג' סעודות דשבת קודש המשיך עליהם אור הפנים דשבת קודש שבגמרא בבא מציעא נ"ג ע"א "כי לא תוכל שאתו", אין שאת אלא אכילה, כמו שכתוב "וישא משאות מאת פניו".

והיינו כנ"ל שכל אדם יהיה זהיר בשולחן להישמר מעשות כל רע שיהיה עליו צורת הפנים של ישראל, כמו שכתוב "כל רואיהם יכירו כי הם" וכו', כמו שכתוב באור החיים בראשית עיין שם שיש ב' מיני צלמין, צלם פשוט וצלם רוחני, צלם גימטרייה "עץ", והיינו כאור החיים הקדוש הנ"ל על הפסוק "עץ החיים" וכו' מעשות כל רע בפרט עצם מאכלות אסורות, כמו שכתב במעבר יבק שהיותר פגם הוא בענייני אכילה כשאינם כדת של תורה. עיין שם. בפרק וכשישמור אזי ישאר בדיוקני דאדם וינצל מכל רע ואור הפנים יופיע עליו וכנ"ל בזוהר הקדוש מיחזקאל ודניאל, ועל ידי זה יתבטלו כל הרוגזין ויבטל שמאלא לגמרי להכלל בימינא "ותושע לו ימינו" "למען יחלצון ידידך הושיעה ימינך וענני" אמן כן יהי רצון.

וזהו "קץ שם לחשך", כי יוסף הוא בחינת יצחק אותיות "קץ חי" כמו שכתב במגלה עמוקות בכמה מקומות, וזהו "אבן אפל וצלמות" שיתהפך מאבן נגף אבן אפל לאבן פלא אתה האל עשה פלא, שמפרש בעבודת ישראל ברמזי חנוכה שזה הפסוק רומז על חנוכה, עיין שם. וזהו "וצלמות" גימטרייה תקע"ב גימטרייה של "והים בקעת לפניהם" גימטרייה תקע"ב, גימטרייה של כ"ב הוויות, כמו שכתוב בליקוטי תורה מהאר"י ז"ל פרשת בשלח, יעויין שם. והוא "זאת חנוכה", אין "זאת" אלא תורה, וזאת התורה מסוגל בימי חנוכה להשגת תורה הקדושה.

ואתה ברחמיך הרבים כו' – על פי דברי ספר עבודת ישראל שהשם "א-ל" נמשך לכל הח' ימי חנוכה, אף על פי שהאריז"ל מציין לכווין השם "א-ל" על הלילה הראשונה, יעויין שם דברי קודשו. ואמרתי הרמז "חסד א-ל כל היום", היינו תמשוך לכל יום ויום מימי חנוכה, וח' פעמים "א-ל" גימטרייה "רחם" וכל אחד כלול בחברו, נמצא שיש כאן רחמים רבים. "עמדת להם" אין עמידה אלא תפלה, שה' יתברך התפלל בעדם שיכבשו רחמיו וכו'.

(זכרון משה, פרשת וישב)

הרב הצדיק רבי משה אייכנשטיין. בנו של האדמו"ר מזידיטשוב-ווערעצקי, מחבר הספר "מלבושי שבת ויו"ט" על התורה, רבי ישכר בער אייכנשטיין, בנו של רבי אלכסנדר יום טוב ליפא בנו בכורו של רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב. הרב משה נולד בסביבות שנת תרל"ד (1874) [או מספר שנים קודם, כפי שמובא להלן בשם הרב נפתלי צבי לאבין]. הוא היה תלמיד אביו ותלמידו של רבי ישכר שפיגל דומ"צ זידיטשוב, ונשא לאשה את מרת שרה חנה בת דודו זקנו רבי אליהו מזידיטשוב מחבר ספר "זכרון אליהו". נולדו להם שני בנים צדיקים: רבי אליהו אב"ד זידיטשוב ורבי סנדר ליפא ממונקטש.

כיהן משנת תרנ"ב לערך כיהן כרב ואב"ד זידיטשוב (שבגאליציה), אח"כ היה אב"ד ווערעצקי. במלחמת העולם הראשונה ברח בחוסר כל מפני הרוסים ועבר לכהן כאדמו"ר מזידיטשוב במונקאטש (שבסלובקיה). גאון בנגלה ובנסתר, שהתפרסם כבעל מופת. הוא שלט בעל פה בכל התורה, הש"ס והמפרשים. נודע בתפילותיו הנעימות בנוסח אבותיו הקדושים מזידיטשוב.

בימי השואה האיומה נתפס ועונה. נהרג על קידוש השם באושווויץ בג' בסיון תש"ד (1944). אשתו וכל צאצאיהם נספו גם כן. חיבוריו על כל הש"ס ועל ארבעת חלקי השולחן ערוך, וחידושיו הרבים בכל חלקי התורה בשולי ספרי קודש רבים, אבדו בשואה.

משרידי כתביו יצא לאור הספר "זכרון משה" (ניו יורק, תשמ"ה), ובפתיחת הספר הובאו תולדותיו ומנהגיו. עוד הובאו בספר "זכרון משה" דברים שכתב הגאון הצדיק מזידיטשוב בערעגסאז ורב בית המדרש "עטרת צבי" בווילאסמבורג, הרב נפתלי צבי לאבין, לזכרו של רבי משה אייכנשטיין:

"הכרתי את המחבר הקדוש פנים אל פנים והייתי להבדיל בין חיים לחיים מבאי ביתו הרבה פעמים. ועוד כשהיה צעיר לימים בן ח"י שנים נתפרסם לעילוי וגדול בתורה בכל רחבי גאליציע ויש לו כמה תשובות בשו"ת מהרש"ם ואמרי יושר וכולם החשיבוהו מאוד והיה מתמיד גדול בתורה שלא פסק פומיה מגרסא והיה ג"כ פה מפיק מרגליות וראיתי כל ספריו ש"ס ופוסקים וספרי קבלה שהיה מלא וגדוש בהרבה הערות ולמד תורה לשמה מתוך דחקות גדול והיתה לו תמיד צהלת פנים מתורתו ועבודתו הקדושה להפליא והיה מלא כענוה וצדקות ופעת אחת באתי לביתו בשעה שתים בלילה והיתה לילה כיום יאיר והשולחם היה מלא וגדוש בספרים רבים שלמד בהם ותיכף ומיד כיבד אותי ובישל קאווא עבורי וביקשתי אותו שלא יטריח בעצמו ואמר לי שאברהם אבינו עליו השלום עשה גם כן בעצמו לאורחיו וגם פעם אחת רציתי לשמשו להלביש אותו המלבוש העליון ואמר לי שיש לו בקבלה מקדושת זקנו רבינו המהרי"א מזידטשוב זי"ע שכל זמן שיכולין לעזור לעצמו לא יניחו שאחרים ישמשו אותו. והיתה לו ישיבה ופעם אחת ישבתי אצלו כשעשה פתיחה להתלמידים בתחילת הזמן ואמר להם שילמדו בהתמדה רבה… וסיים המחבר להתלמידים בוודאי היום מצוה ללמוד בהתמדה אפילו שלא לשמה… עוד שמעתי מהמחבר הקדוש רבי משה זצ"ל כשהיה ילד קטן כבן ג' או ד' שנים היה חביב אצל קדושת זקנו רבינו מהרי"א כי ישב תחת השלחן אצל רגליו ורבינו הקדוש מהרי"א הושיט לו שיריים ולפי זה היה בערך שבעים וחמש שנים בשנת תש"ד כשהובילוהו לאושוויץ ובשנים האחרונות ראו אצלו הרבה ישועות… וקצת מגדולתו וצדקתו של המחבר הקדוש יכולין לראות בהקדמתו הנפלאה שכתב לספרו של אביו הקדוש הרי הוא ספר הקדוש מלבוש לשבת ויו"ט שכל מי שיש לו מוח בקדקדו יכול לראות קצת מגדלותו תורתו בנגלה ובנסתר ובעבודת הבורא יתברך שמו ברשפי שלהבת אש עיין שם".

מנהג חסידים ואנשי מעשה להדר לאכול דגים בשבת קודש, וכדאיתא בשבת קי"ח במה מענגו בדגים גדולים. ואף דדגים אינם לעיכובא, דיוצא בכל מה שמתענג, וכמבואר בפוסקים סימן רמ"ב, מכל מקום מהדרים לאכול דגים דייקא. ועלה בדעתי ליתן טעם הגון לזה, על פי מה שכתב המאור ושמש פרשת בראשית (ד"ה ויאמר אלקים) דאף שאמת הוא דבראשית ברא א', דהיינו שיתנהג העולם בדרך הטבע כדי שתהיה הבחירה חופשית, עם כל זה השאיר הקב"ה דבר מה בבריאה להורות דגם הטבע מושגח מאתו יתברך שמו, וכל תנועה בעולם הוא רק בהשגחתו יתברך שמו ויתעלה. וזה לשונו שם באמצע הפסוק "ויאמר אלקים יהי אור", כאשר עינינו רואים שהארץ הוטבעה בטבע שתהיה מוציאה דשאים, ע"י מאמר השם "תדשא הארץ", עדיין הארץ מתנהג כן, שבכל מקום שיקובץ מעט עפר אפילו בכלי היא מוציאה דשאים. ובשאר נבראים נמצאים אשר לא נשארו בטבעם שנבראו, כגון מים בתחילת הבריאה הוציאו דגים ושרץ המים ע"י מאמרו יתברך שמו "ישרצו המים", ואף על פי כן לא נשאר זה שיהיה דבר זה מתמיד בטבעו לעולם, שבאם היה דבר זה נשאר על הטבע, היה מחויב שבאם ישים אדם מים בכלי ראוי שתהא בתוכם דגים כדרך שהארץ מוציאה דשאים לעולם. גם אנו רואים הרבה יאורים קטנים שיש בהם דגים מרובים, והרבה נהרות גדולות שאין בהם. וטעם העניין הוא שיהיה האדם מכיר על ידי זה השגחה פרטיות של הבורא יתברך שמו. וכאשר ה' יתברך חפץ במעשה האדם החפץ במצוות הוא מזמין לפניו שיתהוו דגים בהנהר ושיבואו אליו לכבוד השבת. עד כאן לשונו הקדוש.

והנה ענין שבת מורה על האמונה, דהעולם אינו קדמון חס ושלום רק נברא מאת הבורא, דבשמירת שבת אנו מודים כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. אולם ישנם בבני אדם שאף שהם מאמינים בחידוש העולם שנברא ע"י הבורא ברוך הוא, מכל מקום אינם מאמינים בהשגחת העולם, שאומרים דאחרי שנברא העולם בראשונה מאת ה' יתברך סילק ה' יתברך השגחתו מאת עולמו, ועולם כמנהגו נוהג בטבעו בלתי הנהגת ה' יתברך, אומנם גם דעה זו נפסדת, דגם הנהגת העולם אי אפשר בלתי השגחתו יתברך שמו. והראיה על זה הוא מעניין הדגים שרואים בהם השגחת ה' יתברך שאף הם נמצאים בכל מיני מים כנ"ל. ולכן להורות זה ביום שבת קדשינו, שהוא מקור האמונה בבריאת העולם, מצוה עלינו לאכול דגים, לרמז דגם השגחת העולם הוא תחת ידו הגדולה של הקב"ה.

עוד יש לומר טעם לאכילת דגים על פי מה שאמרו חז"ל (שבת ק"ד.) אתי דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כותייהו. גימ"ל דל"ת, גמול דלים. ומאי טעמא מהדר אפי דדל"ת מגימ"ל, דליתן ליה בצנעה כי היכי דלא ליכסיף מיניה. ומבואר מזה דאות ג' מורה על המשפיע, ואות ד' מורה על העני המקבל. והנה שבת קודש נאסר במלאכה ולית ליה מגרמיה כלום, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (עבודה זרה ג.), וכן אמרו "חול מכין לשבת וליום טוב" (ביצה ב:), ועם כל זה השבת הוא מקור לכל הברכות, וכמבואר בזוהר הקדוש פרשת יתרו דכל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין. נמצא דאף דהשבת הוא בבחינת דל"ת, שהוא מקבל מימי החול דהוא בחינת גימ"ל, מכל מקום השבת הוא גם כן המשפיע לימי החול, והוא בבחינת  ד"ג, הד' קודם ומסתכלת בג' להשפיע בקרבה, על כן לרמז דבר זה אוכלין ד"ג בשבת.

גם יש לומר בסגנון אחר, דהנה בשבת יש מצוה לענג הגוף בתענוגי ברבורים ושליו ודגים. וכדכתיב "וקראת לשבת עונג", אמנם בקבלת התענוגים הללו אין אנו רק בבחינת מקבל, כי ע"י קיום המצווה גם אנו מוסיפים כוח בפמליא של מעלה, ונעשו תיקונים גדולים בעולמות העליונים, כדאיתא במדרש רבה איכה פרשה א (אות ל"ג) בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כוח בגבורה של מעלה, כמה דאת אמרת "באלקים נעשה חיל" (תהלים ס'), ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, כביכול מתישין כוח גדול של מעלה, דכתיב "צור ילדך תשי" (פרשת האזינו). עד כאן לשונו. ובזוהר הקדוש ריש פרשת בא (דף ל"ב ע"ב) כתב וכד עבדין עובדין דכשרין יהבין תוקפא וחילא לקודשא ברוך הוא, ועל דא כתיב "תנו עוז לאלקים" (תהלים ס"ח), במה, בעובדין דכשרן. עד כאן לשונו. וכעין זה בזוהר הקדוש פרשת בשלח (דף ס"ה ע"ב). עיין שם. ואם כן על ידי קיום מצות עונג שבת, נחשבים בני ישראל בבחינת ד"ג, דהיינו שמקבלים תענוגי השבת דהוא בחינת ד', ועל ידי זה אנו משפיעים למעלה להוסיף כוח וגבורה בעליונים בבחינת ג', ולרמז זה אוכלים בשבת דגי"ם. והבן.

עוד יש לומר על פי מה ששמעתי בשם מרן הגה"ק הקדושת יו"ט אב"ד סיגוט זי"ע שהפליג מאד בקדושת השבת לעסוק בתורה ועבודה, ולמעט משינה כל מאי דאפשר, שלא להפסיד הזמן היקר והקדוש. ואמר דהמלך של עסטרייך הנקרא יאזעף השני היה ממעט תמיד בשינה. ואמר הטעם כי רוצה ליהנות ממלכותו ולהיות מלך זמן הרבה, כי בעת שהוא ישן אינו מלך. וכמו כן בשבת כל ישראל כמלכים המה, דשבת הוא בבחינת "מלך", וכן הוא קרוי בשם "שבת מלכתא", ולכך יש לחוש למעט משינה שלא להפסיד המלכות. עד כאן דבריו הקדושים. ומבואר בספרי המחקרים דדגים אינם ישנים כלל (עיין בספר הברית ח"א מאמר י"ד פ"ו, וזה לשונו, הדגים יחיו תמיד במים קיץ וחורף בלי שינה ותרדמה. ולפי דעת האומר שלא יש שום בריה בעולם בלית שינה יהיה שנתם לא יותר מהרף עין ובעינים פקוחות. עד כאן לשונו). ולכן כדי שיתעורר האדם למדה זו בשבת, על כן אוכלין דגים לרמז עניין הנ"ל.

("ולאשר אמר", חידושי אגדה לשבת קודש, נלוה לספר "אוצר השבת", עמ' רסד-רסה)

בשנת תרצ"ה (1935) נסע הרב אשר אנשיל כ"ץ ביחד עם בנו יהושע ועם חותנו, הגאון רבי שלמה זלמן אהרנרייך, לארץ ישראל והיו שם הל"ג בעומר ובחג השבועות. יומן המסע שכתב הבן אבד בשואה. כאשר עירו עברה לשלטון ממשלת הונגריה, איימו השלטונות על הרב בגירוש ובמוות אם לא יסגור את הישיבה, אבל הוא התעקש בכל מחיר שלא לבטל לימוד התורה של תלמידיו, האהובים עליו כבנים, ולא סגר את הישיבה עד לאחר הכיבוש הגרמני בחודש אדר תש"ד. לאחר שגורשו לגיטו סערדאהעלי, הורה הרב לתלמידיו שנלקחו לעבודות כפייה להיות באחדות זה עם זה. עם התגברות הצרות בשנת תש"ד, נערכו תוכניות להצלת הרב ולהעברתו לעיר בודפסט, אך הוא לא רצה בזה ואמר כי לא יעזוב את אנשי קהילתו ואת תלמידיו. הרב באושוויץ נהרג עם אשתו ורוב ילדיו, עם בני קהילתו ועם רבים מתלמידיו ביום כ"ז סיון תש"ד.

הרב אשר אנשיל כ"ץ הי"ד נולד בשנת תרמ"א (1880) בקהילת צ'נגר (הונגריה), לאביו הרב יהונתן בנימין כ"ץ ולאימו גיטל. עוד כילד היה מתמיד וחריף גדול, ועבד את ה' מנעוריו בהצנע. בגיל 12 נסע לחוסט ללמוד בישיבת בעל "ערוגת הבשם", ולמד שם בהתמדה רבה במשך 8 שנים רצופות. הוא הוסמך להוראה על ידי רבו, ועל ידי רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון (ה"מהרש"ם מברעזאן"), רבי משה צבי פוקס אב"ד גרויסוורדיין ורבי מרדכי יהודה ליב וינקלר ממאד (מחבר שו"ת "לבושי מרדכי"). בהיותו כבן עשרים נשא הרב אשר אנשיל לאשה את מינדל, בתו הבכורה של רבי שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד משאמלוי. לאחר חתונתו המשיך ללמוד בשמלוי וסייע לחותנו בהרבצת תורה בישיבה. כשנתיים לאחר נישואיו מונה הרב אשר אנשיל לדיין ולמו"צ בעיר. בשנת תרס"ח (1908) מונה לרב אב"ד בניר מידיעש והגליל, ייסד שם ישיבה גדולה והמשיך ללמוד בהתמדה גדולה. הוא היה קם בחצות ומתחיל ללמוד ומעורר את הבחורים ללימודיהם, והנחה אותם לדעת את הגמרא בעל פה. בערך משנת תרפ"ה (1925) נעתר להפצרות קהילת היראים "עדת ישראל" בדונא-סערדאהעלי שיבוא ויכהן כרבם. מיד עם הגיעו לסערדאהעלי לימד בישיבתו, שהתפתחה עד להיותה ישיבה למאות תלמידים ולאחר הישיבות הגדולות בהונגריה. בישיבה זו העמיד אלפי תלמידים תלמידי חכמים, אשר למדו בהתמדה רבה וחזרו פעמים רבות על תלמודם. בישיבה היו חבורות ללימוד פירוש "אור החיים" על פרשת השבוע וחבורה ללימוד ה"מאור ושמש" על הפרשה. בכל "שבת מברכים" היה הרב אשר אנשיל דורש לפני בבית המדרש של החברא-קדישא, ובכל שבת היה בוער באש הקדושה והדבקות בה' בתפילותיו ובדרשותיו לתלמידיו, שנאמרו בהתעוררות גדולה בשילוב דברי תורה עם דברי מוסר ויראת שמים, המעוררים ומלהיבים את שומעם ליראת ה' ולאהבתו. הרב הרחיק את תלמידיו מהעיסוק בפוליטיקה ובמחלוקות, ומנע מהם ללמוד ספרים, ואפילו ספרי חסידות, שעלולים היו לפגוע בסדרי הלימודים הקבועים בישיבה. הוא היה דבוק מנעוריו בצדיקי דורו ובפרט באדמו"ר רבי ישכר דוב מבעלז. הרב אשר אנשיל היה מטבעו נעים הליכות ודעתו היתה מעורבת עם הבריות, ועם זאת פעל בנחרצות ובתקיפות לביטול תקלות העלולות לערער את חומת הדת, כגון ריקודים מעורבים, שחיה מעורבת, פתיחת חנויות בשבת וכיוצא בזה.

ארגז מלא כתבי-יד של הרב כ"ץ ובתוכם חידושיו הרבים על סוגיות הש"ס, על השולחן ערוך והרמב"ם, שו"ת, ודברי אגדה על התורה והמועדים, נמסרו לשמירה אצל גוי אחד לפני שגירוש היהודים להשמדה. אך הגוי מעל בתפקידו וכל הכתבים הקדושים הללו אבדו בשואה, ונשתמרו מעט מרשימות שרשמו לעצמם תלמידיו. מרשימות אלו נערכו ויצאו לאור הספרים 'ולאשר אמר' על חנוכה (תשי"ב), על חג השבועות (תשי"ז), על ראש השנה (הודפס בסוף ספר "נחלי בינה", תשל"ו) ועל ענייני שבת (תשל"ח). כן הודפס חידושיו להגדה של פסח "חודש האביב" (תשל"א), שו"ת "ולאשר אמר" (תשמ"א) ו"ולאשר אמר" על התורה (תשמ"ג-תשמ"ז, תשע"ד).

בנו, הרב משה יהודה כ"ץ הי"ד, היה רב צעיר של קהילת סערדאהעלי, נהרג עם אביו באושוויץ, ומכתביו הוציאו לאור את ספרי "ויגד משה". כן נהרגו בתו הרבנית הינדל אשר רבי חיים אהרנרייך הרב הצעיר של קהילת שאמלוי, בתו הרבנית אסתר אשת רבי יחיאל דוד הכהן זלצר, בתו הרבנית פערל אשת הרב משה אריה פריינד אב"ד נאסוד, בתו הרבנית יהודית אשת רבי מנחם אהרן ליבוביץ הרב הצעיר של קהילת טשעפ, ובנו הבחור דוד.

בן נוסף, הרב יהושע כ"ץ אב"ד סאמבאטהלי ומחבר הספר "ויאמר יהושע", שרד, היגר לארה"ב ושם כיהן כרב קהל "בית אשר דסערדאהעלי " בברוקלין.

ענייני שבת קודש

ב"אתקינו סעודתא" האומרים ביום השבת קודם סעודת הבוקר איכא תרי נוסחאות במזמור חי ה' וברוך צורי שאומרים אחר "אתקינו סעודתא". בנוסח אחד נאמר "אל ההרים אשא עיני, כהלל ולא כשמאי", ובנוסח השני נאמר "כהלל וכשמאי".

ולעניות דעתי נראה נוסח הנכון הוא "כהלל וכשמאי" כאשר אפרש לפניכם פה. ומתחילה נבין מה כוונת המשורר, באומרו "אל ההרים אשא עיני", נראה לעניות דעתי דכוונתו על פי הברייתא המובא במסכת ביצה (דף ט"ז) "תניא אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה, אומר 'זו לשבת', מצא אחרת נאה כו', אכל הלל מדה אחרת היה לו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר 'ברוך ה' יום יום'". ופירש רש"י שם, 'יום יום יעמס לנו' את צרכינו ועזרתנו.

כבר פרשתי ענין זה על מקומו בפרשת יתרו, דאין כאן שום פלוגתא בין שמאי להלל, דמי יעלה על דעתו למימר דצרכי שבת המתחיל להכינם מיום א' לאו מדה טובה הוא, חס ושלום. או ההוראה והשבח לה' יתברך דבר יום ביומו על השפעתו צרכי היום ודורש 'ברוך ה' יום יום', לאו נאה דורש, חס ושלום. שני המידות האלה בקדושה וכטהרה, ועומדים ברומו של עולם. אלא על כורחנו שני התנאים צדיקי יסוד עולם אלה עשו פעולות ותפלות לה' יתברך להשפיע להם צורכי עונג שבת עד אין למעלה תענוגים כערכם. אך שמאי הזקן שהיה עשיר גדול וביכולתו היה להכין אפילו כסעודות שלמה בשעתו, מכל מקום אחת היתה שאלתו ובקשתו מאח ה' שיזמין לו מאכלים משובחים יפים ונאים בכדי להתענג לכבוד שבת כיאות, והיה מתחיל לקנותם מיום א' בשבת עד יום ו', כמבואר בהברייתא שהבאתי. נמצא כל ימיו אכל לכבוד שבת. אבל הלל הזקן היה עני גדול, כמבואר בגמרא, דהוא מחייב עניים. ואם כן היה מבקש מאת ה' יתברך שיזמין לו מעות צורכי מאכלי שבת, וגם ביקש להזמין לו חפצים יפים ונאים לצורך קיום עונג שבת.

וזאת הוא פירוש מאמר הברייתא "אבל הלל מדה אחרת היה לו שכל מעשיו לשם שמים", כל מעשי שבת, היינו הן המעות הנחוץ לו לצורכי שבת והן שיזמין לו חפצים משובחים, בעל כורחך על שניהם התפלל לשמו יתברך, ולו לבד עיניו תלויות, ודרש "ברוך ה' יום יום", כדפירש רש"י "יעמס לנו את צרכינו ועזרתנו", והיינו תפלתו על שני דברים: "צרכינו", היינו חפצים נאים לעונג שבת, "ועזרתנו", היינו שישפיע לו המעות צורך ההוצאה על החפצים. ובעל כורחו מתי שהשפיע לו, אז הכין. ושני המידות, של שמאי ושל הלל, מרומזים ב"שיר למעלות אשא עיני אל ההריםכו' עזרי מעם ה' כו' יומם השמש לא יככה וירח בלילה". מבקש מה' יתברך להשגיח על יום ולילה, להשפיע לו צרכי יום ביומו, דהיינו כמין מדת הלל, ומסיים הקרא "ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם", דהיינו, כפי מדת שמאי הזקן, שכל ימיו היה אוכל לשם שמים, על ידי השפעתו יתברך עושר גדול היה סיפוק בידו. והיינו מאמר המשורר: "אל ההרים אשא עיני, כהלל וכשמאי". וכן מרמז גם במזמור "חי ה' וברוך צורי", כעין זה אומרו "ימלא שובע אסמי כו' כהלל וכשמאי", והיינו דלהלל השפיע לו צרכי יום ביומו, וזהו "חדות ימים", שהיה לו חדוה בכל יום על השפעתו יתברך צורכי פרנסת היום, "ושנות עולמים", הוא מדת שמאי, שהיה לו חדוה כל ימי חייו, והיינו "כל ימיו אכל לכבוד שבת".

הרי מבורר כי אין שום מחלוקת בין שמאי להלל בעניין זה. ונראה לי דזאת כוונתו באומרו "אל ההרים אשא עיני", כדפרישית. ועל כורחך גם שמאי נתן שבח והודיה והתפלל "ברוך ה' יום יום", רק עניין אחד שתזדמן דברים משובחים לעונג שבת בכל יום כדרכו.

(עקבי יעקב, מאת הרב יעקב טירהויז הי"ד)

דברי הרא"ש בדין בישול אחר בישול

כתב הרא"ש בפרק ג'  דשבת וזה לשונו:

ולמאי דפרשינן דלא שייך בישול בתבשיל שנתבשל, לא תקשה הא דאמרינן בפרק במה מדליקין דף ל"ד דאין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל, גזירה שמא ירתיח. התם לאו משום בישול, אלא משום שמא יחתה.

ורש"י פירש גזירה שמא ירתיח, ונמצא מבשל בשבת. וכן בפרק קמא דף י"ח גבי יורה עקורה, דפריך, והלא מגיס, ופירש רש"י ובמבשל הוי בישול. למדנו, שאף בתבשיל שנתבשל ונצטנן שייך ביה בישול.

ונראה להביא ראיה לדבריו מהא דביצה פרק המביא, תנו רבנן אחד מביא האור ואחד מביא העצים – ואחד מגיס בה, כולן חייבין. אף על פי שאותו שנתן לתוכה מים נתחייב משום מבשל, המגיס בה נמי חייב משום מבשל, אלמא יש בישול אחר בישול.

ואיכא למדחיה, דעד שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי, כל המקרב בישולו חייב, ואחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אפשר דאין בישול אחר בישול. ומסתברא דעד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי כל המקרב בישולו חייב. ואחר שהגיע כמאכל בן דרוסאי, אם נצטנן והרתיחו חייב, כדפירש רש"י. והא דפריך בפרק קמא, והלא מגיס, אפילו ביורה רותחת, איכא למימר סימנין לצבוע צריך בישול לעולם. אי נמי, לאו משום בישול, אלא משום צובע. עד כאן דבריו.

שיטות הפוסקים בהבנת שיטת הרא"ש:

והנה בביאור דברי הרא"ש אלו נסתבכו גדולי אחרוני הפוסקים.

הסבר הבית יוסף בשיטת הרא"ש: אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי, אין בו משום בישול, אלא אם כן הצטנן והרתיחו

הבית יוסף בסימן ש"ח החליט בדעתו דמשהגיע כמאכל בן דרוסאי, דווקא בנצטנן והרתיחו חייב. ולכן תמה על הטור דלא הזכיר לגמרי דעת אביו הרא"ש, ופסק אם לא נתבשל כל צרכו ואפילו כמאכל בן דרוסאי שייך בו בישול, אפילו בעודו רותח.

הסבר הב"ח בשיטת הרא"ש, וכן דעת הטור: אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי ולא נתבשל כל צורכו, יש בו משום בישול, אפילו בעודו רותח

ודעת הב"ח דמסקנת הרא"ש כרש"י, דדוקא בנתבשל לגמרי ונצטנן יש בו משום בישול. והא דאמרינן בביצה דכולם חייבים, דמשמע אפילו בעודו רותח, מיירי בבשיל ולא בשיל ואפילו כמאכל בן דרוסאי. ואף על פי שכתב אחר כך, ואיכא למידחי דהך דהמביא וכו', אינו בדרך החלט, רק דאפשר למידחי, אבל לעולם דאיכא נמי לומר כפשוטו דבלא נתבשל כל צרכו יש בישול אפילו בעודו רותח. וזה שכתב הטור, משום דתפס בדעת הרא"ש לעיקר כמו שכתב בשם רש"י.

הסבר הדרישה: לרא"ש נראה שגם לדעת הרמב"ם אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי דינו כמבושל כל צורכו. (וכתב שאם כוונת הרמב"ם שיש איסור בישול במה שהתבשל כמאכל בן דרוסאי, הדברים יסתרו את היתרו לשרות בכלי ראשון מה שבא בחמין מערב שבת, אף שלא הגיע למאכל בן דרוסאי)

אמנם למרות זה, כתב הדרישה שהמעיין בדברי הרא'"ש יראה לעינים שסבירא ליה להרא"ש דמיד שנתבשל כמאכל בן דרוסאי יש לו דין נתבשל כל צרכו. ורוצה לומר, גם בשיטת הרמב"ם כן. דאם (לא) כן יהיו דברי הרמב"ם סותרים, שהרי כתב בפרק כ"ט מהלכות שבת: דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין מלפני השבת, אף על פי שהוא עכשיו צונן מותר, לשרות בחמין בשבת. כתב על זה הבית יוסף, ונראה מדבריו דאפילו לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי כיון שנשרה במים רותחין חשוב כמבושל ומותר לשרות אותו בחמין אפילו בכלי ראשון. עיין שם בדרכי משה. ואיך יהיה מחולק כל כך, דלעניין בישלו על האש, אפילו הגיע למאכל בן דרוסאי יש בו משום בישול, ולשרותו בחמין, ואפילו בכלי ראשון אפילו לא הגיע למאכל בן דרוסאי.

על פי הדרישה המגיד משנה יתכן שדעת הרמב"ם כדעת הרשב"א שאין בישול בתבשיל שנתבשל כמאכל בן דורסאי, אך מפורש במגיד משנה שלשיטת הרמב"ם רק אם נתבשל כל צורכו אין בו משום בישול

וכתב שם עוד דמה שכתב המגיד משנה על דברי הרמב"ם שדעת הרשב"א ושאר מפרשים בנתבשל כמאכל בן דרוסאי לית ביה משום בישול, ומשמע דשיטת הרמב"ם אינו כן, אינו רק כמסתפק בדעת הרמב"ם, זה תמוה מאד. דהלא מבואר להדיא בהלכה ד' גבי אחד נתן האור, בדברי המגיד משנה וזה לשונו: ובוודאי לדברי הכל כל שאין בבישולו חיוב, אין חיוב בהגסתו, רצונו לומר, במבושל כל צרכו לדעת רבינו ולא בהגסת מבושל כמאכל בן דרוסאי לדעת האחרים. הרי מפורש שהמגיד משנה אינו מסתפק כלל בדעת הרמב"ם, ולא כמו שכתב הפרישה.

גם בסתירת דברי הרמב"ם מה שהקשה, בנקל ליישב. וכבר הרגישו בכל זה באחרונים. ועיין במה שאכתוב להלן בשם הגר"א.

ובנוגע לדינא:

בשולחן ערוך פסק שיש בישול בתבשיל רותח שבושל כמאכל בן דרוסאי, ובנתבשל כל צורכו אם נצטנן.

הנה בשולחן ערוך אף שבסימן רנ"ג הביא שתי הדעות, אבל בסימן שי"ח פסק דתבשיל שנתבשל כל צרכו יש בו משום בישול אם נצטנן, ואם נתבשל רק כמאכל בן דררוסאי אפילו בעודו רותח כדעת הרמב"ם והטור בשיטת רש"י.

והרמ"א הביא דעת המקילין (כדעת הרשב"א) בנתבשל כל צורכו והצטנן, ולא פירש דין נתבשל כמאכל בן דרוסאי. ויתכן שכוונת הרמ"א שיש בישול בתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אפילו בעודו רותח, כדעת המגיד משנה בשיטת הרמב"ם.

והרמ"א גם כן לא הגיה כאן כלום, אלא בסעיף ט"ו כתב ויש מקילין דכל שאין נותן על גבי האש ממש אפילו נצטנן מותר. והוא כדעת הרשב"א המובא במגיד משנה שם הלכה ו', והר"ן בפרק כירה. ובנתבשל כמאכל בן דרוסאי הניח הדבר סתום, אף על פי שלכאורה דין אחד להם. ואולי אפשר לומר משום שיטת הרמב"ם שבנתבשל כל צרכו מיקל אפילו בנצטנן לגמרי, כמו שהבאתי לעיל, מה שאין כן במאכל כמאכל בן דרוסאי, שהרמב"ם עם האוסרים כמו שכתב המגיד משנה בדעתו.

תירוץ לקושיית הדרישה על הרמב"ם: אף אם נסביר שיש בישול לדעת הרמב"ם בנתבשל כמאכל בן דרוסאי,  התיר להכניס לכלי ראשון תבשיל שבא בחמין מערב שבת, לפי שאינו בא לידי בישול בזה ולא מיחזי כמבשל, לפי שאין דרך בישול בכך

ולעניין מה שהקשה הדרישה בסתירת דברי הרמב"ם, אפשר לומר כמו שכתב בביאור הגר"א בסימן רנ"ג ס"ק ס"א, הכלל כל מקום שאין בא לידי בישול וכל דבר שאין בו משום בישול, אף על פי שאסרו להחזיר על גבי כירה שאינה גרופה וליתן לכתחילה אפילו על גבי גרופה, משום דמיחזי כמבשל, לפי שדרך בישול בכך וכן על גבי האש. אבל בכלי ראשון או כנגד המדורה, שאין הדרך לבשל כן, אלא כמפיג צינתן, מותר.

ולכן המהרש"ק התיר לגוי להדליק את תנורי החורף, שאין נראה שכוונתו לבישול התבשילים שהועמדו בתוכן. ואסר להניח קדירות מגולות על ידי גוי אף קודם הסקת התנור, כי כשמסיק ניכר בזה שמתכוון גם לבישול הקדירות

וכתב משום זה הגאון מוהרש"ק בספרו טוב טעם ודעת לאסור לעמוד המאכלים לחמם ע"י אינו יהודי אפילו קודם הסקה על הקיכן, ולא דמי לתנורי בית החורף שלנו שאין הדרך כל כך לבשל בחול באייוואלאך שמלמעלה, ואין כוונת האינו-יהודי בההיסק רק לחמם הבית ולא לבשל הקרירות שעומדות שם, מה שאין כן על הפליטעס, שהקדירות עומדות מגולות, בוודאי כוונתו גם בשביל בישול הקדירות. עיין במשנה ברורה סימן רנ"ג שמסכים עמו בזה.

המשנה ברורה פסק לכתחילה כשולחן ערוך, ובדיעבד כדעת הראשונים שפסקו שאין בישול בתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי

וראיתי במשנה ברורה סימן שי"ח בביאור הלכה שחיזק פסק השולחן ערוך ומביא עוד הרבה ראשונים דקיימו בשיטה זו. אמנם בדיעבד כתב דאפשר לסמוך על כל הנך ראשונים הרמב"ן, הר"י, הרשב"א, הרא"ש, הר"ן והמאירי, וכן משמע מתוספת ריש פרק כירה, דכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישול.

(אור שמחה, סימן ט)

הרב שאול שמחה מאלין הי"ד נולד בסביבות שנת תרל"ה (1875), לאביו יוסף שרגא פייבל אב"ד בריסק שבליטא, מחבר ספר זכרון יוסף, ולאמו חנה בת הרב משה זיסרמן. ה הוא היה מורה הוראה בביאליסטוק, ושם הוציא לאור בשנת תרפ"ו (1926) את ספרו "תורת הניקור השלם" והוסיף לו את ספרו "אור שמחה, חלק א", ובו חידושי הלכות ושו"תים בעניינים אקטואלים שונים מחלקי השולחן ערוך. בשנת תרצ"ה יצא ספרו "תורת השחיטה והבדיקה" כספר שימושי מקיף במקצוע ההוראה בדיני שחיטה וטריפות. הספר כולל ציורים אנטומיים והסברים מדעיים.

רב שאול שמחה ניספה בשואה בשנת תש"ב או תש"ג בביאליסטוק שבפולין.

כן נספו אחיו הרב אברהם משה, הרב דובער והרב איסר יהודה אב"ד בריסק. שמותיהם ושמות קרובים משפחה נוספים שנספו מוזכרים בהר הזיתים על מצבת סבם, הרב איסר יהודה, שחודשה לאחר מלחמת ששת הימים.

ניתן לקרוא אודות קהילת ביאליסטוק ועל אודות חורבנה – באתר יד ושם.