כל אחד מחויב במה שביכולתו להגדיל התורה ולהאדירה / הרב מיכל דוד שטופל הי”ד
בדברים ל”א כתיב “והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות – וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו”. לדעתי יש לומר הכוונה בזה כך: דכתיב “בצלם אלקים עשה את האדם”. והכוונה בזה מבואר ברמב”ם דהיינו השגה השכלית, והוא נשמת האדם כמבואר בעקידה שער מ”ח. ויש לומר דזאת היא כוונת הכתוב “נר ד’ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן”, היינו נשמת האדם היא כניצוץ מאש בלתי תכלית ואור התורה הנטוע בה חופש כל חדרי בטן, כמו שאמר דוד המלך (בתהלים מ) “ותורתך בתוך מעי”, היינו שהוא מרגיש תענוג מאור התורה. וכמו שאמר (בתהלים יט) “ומתוקים מדבש ונפת צופים”, ובעל אהל יעקב ז”ל פרשת פקודי מבאר בעניין זה מה שאמר הנביא ישעיה (פרק ה): “הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע”, היינו אותו שכבר שבעה לה נפשו מן המרורים מן הבלי התאוות הרעות, אם כן גם כי יבוא פעם אל התורה איה איפה יוכל עוד להרגיש נועם טעמה ומתיקות עניינה, הלא התורה דבריה תאמר הכל בהיפך מכל אשר יתאווה הוא, ויאמר אם כן כי התורה רעה ומרה. וזהו שהקדים ואמר “הוי אומרים לרע טוב”, היינו שאמרו תחלה על הרע שהוא טוב ומלאו את מעיהם מרמה ותוך, אם כן יחויב לאמר “ולטוב רע” וכו’, שמים מר למתוק וממילא המתוק הוא מר. וכבר המליצו רבותינו ז”ל במדרש (מובא בתוספות כתובות ק”ד. בדיבור המתחיל לא) אמר הקב”ה עד שאתם מתפללים שיכנסו דברי תורה בתוך מעיכם בקשו שיצאו דברי הבלים מתוך מעיכם, ממש כמו שנתבאר. ודוד המלך עליו השלום על ידי שהייתה לו נפש טהורה היה לו ההרגש האמיתי לבחון נעימותה ומתיקותה.
ובזה מבאר בעל העקדה ז”ל שער מ”ח כוונת הגמרא בנדה דף ל: דקאמר שם רבי שמלאי כשהולד מונח במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה, היינו שבנשמתו נטוע כח כל התורה כולה רק צריך להוציא אל הפועל. ומעת שעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן, ונשמתן נשארה זכה וטהורה, כמבואר באלשיך פרשה יתרו. ועל ידי הנשמה הטהורה, היינו הצלם אלקים שיש בעם ישראל, הם חשובים בעיני העמים, כמבואר בעקידה שער ט”ו. וזאת יש לומר היא כוונת הכתוב (בדברים לא) “ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה”, שיתמה איך מצאוהו רעות רבות כאלה, “ואמר וכו’ הלא על כי אין אלקי בקרבי” – היינו הצלם אלקים אין בקרבי לכן מצאוני הרעות האלה. על זה כתבה התורה “והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות” ויבוא לכפור חס ושלום בה”צלם אלקים”, “וענתה השירה הזאת” – היינו התורה – “לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו”. וכאשר יראה שגם אחרי שנדור ומפוזר בארבע כנפות הארץ ועם כל זאת לא נשכחה התורה ממנו, יבין מזה כי חכמת התורה נטועה בנפשו, והיינו הצלם אלקים, כמו שכתבנו בשם הרמב”ם דהוא השגה השכלית, רק יען שלא שמר אתו כראוי עלתה עליו חלודה, לכן מצאוהו הרעות והצרות. וישתדל לטהר אתו מהחלודה, וכמו שאמר הכתוב (דברים לב) “כנשר יעיר קנו, על גוזליו ירחף, יפרש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו”. ופירש בעל העקידה ז”ל כוונת הכתוב כך: כמו שהנשר שיעיר קנו להשליך גוזליו ארצה, וכשהם מגיעים קרוב לארץ מקבלם כל כנפיו וכוונת הנשר שמשליכם לארץ לא להרע להם היא, דהא כשמגיעים קרוב לארץ מקבלם, שלא ימותו בנפילתם לארץ. רק כוונתו שעל ידי פחד הנפילה יתלמדו לעוף השמים. כן כוונת ד’ שהשליך אותנו ממקומנו היא ארץ ישראל לא להרע חס ושלום רק כדי שעל ידי זה ינקה הצלם אלקים מהחלודה שעלתה עליו. וכאשר יהיה טהור, יעוף השמים, כי ימשוך עצמו למקורו הראשון, כמשפט החלק להיות נמשך אחר הכלל, ויחיה חיי השכלי. זה תוכן דבריו ביתר ביאור.
וכן מבאר בעל אהל יעקב ז”ל הפסוק “יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ד’ וכו'”, היינו אם יעזוב דרכו המכוער ומחשבותיו הרעות ותהיה נשמתו זכה וברה מבלי כתמים, אז ממילא וישוב אל ד’, וכנ”ל. וקיום עם ישראל שלא יטבע בשבולת הזמן ובגלי הצרות ותלאות היא רק תורתו הקדושה, וכמו שמצינו ברבן יוחנן בן זכאי שבקש מאספסיינוס קיסר לתן לו יבנה וחכמיה יען כי קיום עם ישראל תלוי בזה. וכן מצינו במסכת ברכות דף ס”ג אמר רבי טבי אמר רב יאשיה כל המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד ביום צרה, שנאמר: “התרפית ביום צרה צר כחך”. מבואר מזה דרק על ידי התורה עם ישראל יכול לעמוד נגד החצים והבליסטראות שהזמן ירה עליו. (ובתהלים כט) כתיב: “ה’ עוז לעמו יתן ה’ יברך את עמו בשלום”‘. ובמסכת זבחים דף קט”ז מביאה הגמרא דהכוונה היא על מתן תורה, היינו כמו שכתבנו, דהתורה היא העוז לישראל דעל ידה יכול לעמוד נגד הרוחות וסערות הזמן שלא יעקרו אותו ממקומו. ובפרשה פנחס על הפסוק “לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום”, פרשו רבותינו שזה הוא הבטחה שנתן לו חיי עולם, וכאמרם ז”ל בריש הפרשה שעדיין הוא קיים, וכן הוא אומר “בריתי היתה אתו החיים והשלום”. וזאת יש לומר הכוונה שגומר, “ד’ יברך את עמו בשלום”, היינו על ידי התורה שהיא עוז לעם ישראל הוא קיים לעולם, כנ”ל. ולפי מאי שכתבנו, התורה היא בנין חזק שמשמר קיומו של עם ישראל. ולכן נקראים תלמידי חכמים ‘בונים’, כמבואר במאמר אמר ר’ אלעזר וכו’ אל תקרא ‘בניך’ אלא ‘בוניך’, שעוסקים בבניין ישראל, היינו התורה. וגם המחזיקים להעוסקים בתורה הם בכלל זה, וכעין שמצינו בסוטה דף כ”א דהתורה מגנא על המחזיקים בה כמו על הלומדים בעצמם. וכל המחדש חידושים בתורה, הוא מחזק בניין ישראל, והנה כעת הגם דיש הרבה ספרים נעלים בחידושי תורה, עם כל זאת אין אנו יכולים לחשוב כי למותר הוא לחבר עוד ספרים, דהא כל אחד מישראל יש לו חלקו בתורה, וכל אחד מחויב במה שביכולתו להגדיל התורה ולהאדירה. וכהיום הנני מוציא לאור חלק מחידושי על הש”ס וה’ יזכני להוציא לאור גם יתר החידושים שלי. וקראתי שם ספרי זה ‘באר מים’ משום שבתיבת ‘באר’ נרמז שם בני המנוח ברוך אריה שנפטר בשנת תרס”ב בעוד הייתי רב בק”ק שדה-לבן והיה מצוין בכל: בתורה ובמידות טובות.
ולטוב יזכרו הורי אבי מורי הרבני המופלג מו”ה יוחנן ב”ר מיכל ז”ל שנפטר בק”ק אמשטרדם בשנת תרס”ט כ’ כסליו ואמי מורתי מרת חיה גאלדא בת מו”ה דוד ז”ל שנפטרה בק”ק אמשטרדם בשנת תרע”ה כ”ה מנחם אב המה החזיקוני ללמוד תודה ותהי מנוחתם כבוד. ועל הטוב יזכר חותני הרבני המופלג מו”ה אליהו ב”ר ישראל ז”ל וחמותי מרת נחמה בת מו”ה ברוך ז”ל היו מוקרי רבנן. ועל הטוב יזכר שם הרבני הגביר הנכבד המפורסם וכו’ מו”ה ישראל אהרן ב”ר נחמן פישעל יליד מפ”ק מערטש הדר בנויארק שהיה לי לעזר בכספו להדפסת ספרי זה, יהי שכרו לעולם הבא ופעולתו לפניו בעולם הזה להצליחו בכל העניינים הוא עם כל משפחתו הכבודה יאריכו ימים ושנים. ויהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל בבי מדרשא וימצא חן וחסד בעיני אלקים ואדם. אלה דברי המצפה לתשועת ה’ מיכל דוד בן לאדוני רבי מוהר”ר יוחנן שטופעל ז”ל חופ”ק מערטש.
(הקדמת מחבר באר מים)
הרב מיכל דוד שטופל הי”ד, מזקני רבני ליטא, נולד בשנת תרכ”ה (1865) בעיר נימנצין (פלך וילנה), לאביו ר’ יוחנן, שהיה למדן וצדיק שעסק כל ימיו בתורה ובמעשים טובים ולמרת חיה גולדה. ר’ מיכל דוד למד בישיבות [טלז], וולוז’ין ומיר, והוסמך לרבנות מאת רבי יצחק אלחנן ספקטור, אב”ד קובנה. משנת תרנ”ו כיהן כרבה של וויסאל (פלך יקאטרינוסלב, רוסיה), בהמשך כיהן כרב של קהילת שדה לבן (בילוצרקב, רוסיה) וכרבה האחרון של מיריטש (מערעץ\ מרטש\ מירטש\ מערעטש\ מארקינה, ליטא). הוא נשא לאשה את מרת בלומה הי”ד בת ר’ אליהו ונחמה בראודה.
הרב היה שקדן עצום, בקי בש”ס ופוסקים, ועם זאת היה פעיל בחיים הציבוריים היהודיים בעיר והרבה לסייע לכל נזקק. הוא חיבר את הספר “באר מים” (ברלין, תרפ”ה) – הכולל חידושים על הש”ס ובירור שיטת הפוסקים הראשונים והאחרונים. כתב הסכמה לספר “מחשבות שמואל” על מאמרי חז”ל ואגדות במסכת ברכות
הרב נרצח על ידי הנאצים בשואה באלול תש”א (1941), בהיותו בן שבעים ושש.
על פי המובא ב”אלה אזכרה” (חלק ב, עמו’ 30-31) עם כניסתם של הנאצים למיריטש, ביוני 1941, הם התחילו להתעלל ביהודים. כעבור שבועיים הם ביקשו להוציא את הרב להורג באופן הפגנתי. הרב ברח לאחד הכפרים והסתתר בביתו של נוצרי, והנאצים איימו על יהודי העיירה שאם הוא לא יובא אליהם בתום שתים עשרה שעות, הם ישמידו את כל יהודי העיירה וישליכו אותם לנהר. מיד לאחר שהנוצרי שהסתיר את הרב הודיע לו על המתרחש, התעטף הרב בבגדי השבת, לבש טלית, קיטל וכיפה לבנה, נטל ספר תורה לזרועותיו, והורה לנוצרי להובילו לעיירה. הרב נפרד מאשתו הרבנית, מבתו וחתנו, והורה להם כצוואה אחרונה, שלא יבכו את לכתו, כיוון שעומד לקיים את המצווה הגדולה ביותר, בכל שנות חייו – מצות קידוש שם שמים. הנאצים פקדו על הרב לרקוד ולשיר בפניהם, והרב, כשספר התורה בזרועותיו, החל לשיר ניגון של שמחת תורה: “אתה הראית לדעת כי ה’ הוא האלקים”. הנאצים היכו את הרב מכות רצח והמשיכו להתעלל ברב בעינויים קשים עד שיצאה נשמתו. אבריו של הרב נמצאו בשטח והובאו לקבורה בבית העלמין של העיירה. הרוצחים כינסו מאות יהודית בבית הכנסת, רצחו אותם במיתות משונות והשליכו את גופותיהם לנהר נימן. תוך מספר שבועות הוצאו להורג במיתות משונות כל בני הקהילה ב-08.09.1941.
מספר הצפיות במאמר: 28
