לחיות פירושו לפעול – הרהורי אלול / הרב ד”ר קלמן חמיידס הי”ד

י״ד באלול ה׳תשפ״ג (31/08/2023) אישים הי"ד, חודש אלול, קידוש השם

אופי האדם יוצר לאור בצורה הברורה ביותר ברגעים של זעזוע עמוק, בשעות של ייאוש. כיצד נוהג האדם במקרי אסון, כיצד הוא נוהג בזמן מצוקה, כלומר, מה הם המחשבות והרגשות שמעורר בו הסוד הגדול ביותר של קיומנו, המוות, זה בלבד הוא הקובע והמכריע לגבי השיפוט של אופיו.

העולם כולו מתפעל ומעריץ את סוקרטס. לאו דווקא בגלל אורח חייו, אלא בגלל מותו. לא הצורה בה הוא חי, אלא הצורה בה הוא מת, היא הפוכת אותו לעינינו לחכם ולפילוסוף. רק בשעת מותו הוא מופיע מולנו בכל גדלות נשמתו. באומץ לב ובהעזה הוא מת למען תורתו. בלי פחד והיסוסים הוא שותה את קובעת התרעלה. ברוח טובה ובמתינות הוא מביט בפני המוות. המנוחה הנפשית הזו מול המוות, ההעזה ואומץ-הלב הזה ברגע המוות, זיכו אותו בהערצה ובהתפעלות של העולם הבא אחריו. כי הם שהצליחו לשכנע את הדורות הבאים שהיוונים הגדולים האלה ידעו לא רק להורות ולחיות, אלא גם למות בצורה נאה.

ארוכה היא שורת האנשים ביהדות שמסרו את חייהם בשדה התורה. מי אינו מעלה כאן על הדעת את רבי יהודה בן בבא?

פעם אחת גזרה מלכות גזרה על ישראל, שכל הסומך יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכין בה תחרב, ותחומים שסומכין בהן יעקרו. מה עשה ר’ יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים. ואלו הן: ר’ מאיר ור’ יהודה ור’ שמעון ור’ יוסי ור’ אלעזר בן שמוע. כיוון שהכירו בהם אויבים, אמר להם: בני, רוצו! אמרו לו: רבי, מה תהא עליך? אמר להן: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין. אמרו: לא זזו משם עד שנעצו בו שלוש מאות לונכיות של ברזל ועשאוהו לגופו ככברה (סנהדרין יד).

אולם רק מעטים זכו לסכן את חייהם למען רעיון גדול. לגבי הרוב יפה אולי כוחה של המימרה: “על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת”.

1. מה איפוא עמדתה של היהדות למוות? איך מגיבה הנפש היהודית על האירוע האחרון הזה, ששום יצור חי לא הצליח להימלט ממנו?

בצורה חדה וחלקה משיב לנו על השאלה הזאת אותו פסוק, שהיהודי היה נוהג לומר במקרי אסון: “הצור תמים פעלו”.

באמון ובמסירות מקבל האיש היהודי את המוות. הוא רואה בו את המסר של רצון א-לוהים ושל הצדק הא-לוהי. גם אם הכאב הגלל המת מדכא מאוד את לבו, הוא אינו מאשים את ההשגחה העליונהץ בעיניים דומעות הוא מביע את הסכמתו לאבדה: “ה’ נתן וה’ לקח”. כך רואה היהודי את חוקיות הברזל של אירועי העולם. הוא תופס את החילופים הנצחיים, המתרחשים בכל מקום מול עינינו, בטבע ובחיי האדם: “בני האדם דומין לעשבי השדה”, אלה פורחים ואלה נובלים. וכשם שהפרחים בשדה פורחים ונובלים בשקט, כשם שהכוכבים בשמים נדלקים ודועכים ללא קול, מזכיר לנו גם הנביא: “אל תבכו למת”. לא לבכות ולא לקונן, רק להבין! להבין, כי הכניסה והיציאה הנצחית הזאת, הפריחה והנבילה

המוות והחיים טבועים עמוק בתכנית העולם, כי גם במוות אנו נצאים עם א-לוהים ובתוך א-לוהים. להבין, כי המוות אינו אלא פשפש אחד, שדשרכו אנו מגיעים לממלכה אחרת הנראית בעינינו אפילה וסודית, אך למעשה היא רק “העבר ההוא”, אף הוא נשלט על ידי רחמים וחסד של א-לוהים, כמו העולם של העבר הזה, החיים.

2. אבל מדוע נחשבים אפילו בתנ”ך, אותו ספר יהודי מובהק, החיים כברכה והמוות כעונש? אם כאן כמו שם, בעבר הזה כמו בעבר ההוא שולטים חסדו ורחמיו של א-לוהים במידה שווה, מדוע רוטטת השאיפה לחיים בחרדה כזאת בתפילות היהודיות: “חיים! חיים!” זאת הקריאה החודרת כלפי מעלה מכל התפילות! לחיים מתפלל אפילו המאמין ביותר בינינו. מדוע הוא מפחד מהמוות? ומדוע מבטיחה לנו התורה את שכנו מידי פעם בפעם בפסוק “למען יאריכו ימיכם”? משום שהגשמת היהדות, מילוי תורות המוסר של התורה בעולם הזה, בעבר הזה, כרוכים לנו בזהץ “כיוון שמת אדם נעשה חופשי מן המצוות”. משום שחוץ לחיים האלה לא יתכנו עוד שום צווים ושום איסורים, שום מוסר ושום צדק ושום אהבת אדם, משום שלכל הצווים של תורתנו ישנה משמעות רק בעולם הזה, כי העבר ההוא של החיים משמעותו גם העבר השני של הטוב והרע.

האגדה מספרת: בשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להם: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש לתנה לבשר ודם? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזר להם תשובה. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי, מה כתוב בה: ‘אנוכי ה’ א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים’. אמר להם: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתוב בה: ‘כבד את אביך ואת אמך’, אב ואם יש לכם? שוב מה כתוב בה: ‘לא תרצח’, ‘לא תנאף’, ‘לא תגנוב’. קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? נאלמו אז המלאכים וויתרו על תביעתם לתורה, בעולם היצרים, של השנאה והקנאה בו יתכנו רצח, גניבה ורמאות, רק כאן ישנה משימה לתורה כדי להגשימה, רק כאן היא יכולה להשיג את מטרתה. היינו, לטהר את בני האדם מיצריהם ולעדן את דחפיהם הרעים. אבל אנו גם מבינים מדוע נאמר ‘מצות בטלות לעתיד לבוא’ (נדה סא). האדם לא יהיה עוד זקוק להן, משום שנשמתו תהיה כבר מטוהרת ומנוקה לגמרי.

על כן קשורה התורה ככוח מעצב של החיים באורח הדוק עם החיים. ומשום כך גם דחף החיים הגדול, השאיפה העצומה לחיים, הפועמת בכתבי הקודש שלנו. היהודי כמה למעש היהודי. הוא רוצה לעשות, לפעול. ומכיוון שרק עולמנו הוא עולם העשייה, מכיוון שרק כאן ניתנת לאדם היכולת לעצב את המעש ולקרב אותו לשלמות, על כן הוא מתפלל לחיים! משום כך האהבה לחיים…

רק בזמנים מסוימים ובלתי רגילים העז היהודי לבוז לחיים והיהודי השליך גם מעליו ברצון את החיים. כל פעם שנרדף בגלל התורה. כל פעם שנאלץ לוותר על הקדוש ביותר. הוא היה עולה אז ללא פחד על המוקד. הוא איפשר אז שיוציאוהו להורג ללא התנגדות, משום שבעיניו איבדו החיים את ערכם האידיאלי. איננו מפחדים מפני המוות, אבל אנו זקוקים לחיים, כדי למלא את תפקידנו, כדי לעמוד בניסיון. היה לנו יותר מסוקרטס אחד, אשר בז למוות, אשר מת למען התורה. אבל התורה מצווה עלינו “ובחרת בחיים” עליך לאהוב את החיים!

כך מעניקה התורה היהודית רק על סמך המוות טעם לחיי האדם. על ידי ההתעמקות החודרת במה שנמצא מהעבר השני של גבול הנדודים האנושיים, מקבל העבר הזה ערך של נצח, משמעות. ההרהורים במוות מחנכים אותנו לחיים, מלמדים אותנו להעריך ולכבד את החיים, מלמדים אותנו להבין כי “היום קצר והמלאכה מרובה”.

כאשר אנו נזכרים במתים בימים האלה של הרהורים, והזכרון הזה של אלה שהלכו מאתנו מחדש בקרבנו את כאב הפרידה, אנו רוצים בעת ובעונה אחת להיות מודעים למשמעות חיינו, שאת תוכנם היהודי הנציח המשורר הא-לוהי במלים:
אחת שאלתי מאת ה’, אותה אבקש: שבתי בבית ה’ כל ימי חיי (תהלים כז,ד).

(דברי הגות, ספר זכרון לקהילת קטוביץ, עמו’ 169-168)

הרב קלמן חמיידס (קלונימוס קלמן חאמדייעס) הי”ד נולד בשנת תרס”ב (1902) במשפחה דתית ענייה בעיירה שצ’זיץ ליד לבוב, שבמזרח גליציה. אביו ר’ שולים (מאכסימיליאן) נודע כתלמיד חכם ועבד כשוחט ולאימו מרים. בתחילה למד בעיירת הולדתו ב’חדר’, בישיבה ובבית המדרש. הוא למד בהתמדה והתגלה כעילוי בעל מוח מבריק ואנליטי.

בשנת תר”פ (1920) נסע לווינה ללמוד בבית המדרש למורים בווינה, בהנהלת רבה הראשי של וינה, פרופסור צבי חיות. לאחר שהשלים באופן עצמאי את לימודי הבגרות ועבר את המבחנים בהצטיינות, בשנת תרפ”ד (1924), הוא עבר ללמוד בסמינר להכשרת רבנים, ובמקביל החל ללמוד באוניברסיטת וינה, בפקולטה לפילולוגיה קלאסית ופילוסופיה. הוא זכה במלגה ובהמלצת הרב פרופ’ חיות נסע ללמוד עברית וערבית, במשך שנה אחת באוניברסיטה העברית, שזה עתה קמה בירושלים. בתום השנה עבר ללמוד בסמינר הרבני בברסלאו, וקיבל ציון לשבח על עבודתו בנושא “פילון האלכסנדרוני והמדרש”, ובמקביל המשיך את לימודיו באוניברסיטה בתחום הפילולוגיה הקלאסית. בשנת תרפ”ח (1928) סיים את לימודיו, והחל לכהן כרב קהילה ואב”ד בקטוביץ (בנוסף לרב ד”ר פוגלמן). בשנת תרפ”ט (1929) נשא לאשה את גרטרוד (גיטל) לבית רניגסהופר. לזוג נולדו שני בנים: צבי הירש (הרברט) ויהודה חיים יונתן (ליאון).

בתחילת כהונתו בקטוביץ פעל הרב חמיידס לפתח את החינוך היהודי במקום. הוא הרחיב את פעילות ה”תלמוד תורה”, וייסד ביחד עם רעייתו בית ספר דתי לבנות בנוסח ‘בית יעקב’. בשנת תרצ”ה ייסד בית ספר עברי בקטוביץ, עבור משפחות בעלות השקפה לאומית-ציונית. הרב היה נערץ על קהילתו, והיה דורש דרשות מלהיבות בבית הכנסת הגדול, בפולנית, גרמנית, יידיש ועברית. הרב היה גם מורה ל’דת משה’ בבתי הספר התיכוניים בהם למדו תלמידים יהודים, והעביר הרצאות במדעי היהדות לנוער. משנת תרצ”ב (1932) הוא שימש כעורך ביטאון הקהילה היהודית בקטוביץ ופרסם שם מאמרים בנושאים אקטואליים בתחום מדעי היהדות. בשנת תרצ”ז (1937) כיהן גם כרב צבאי עבור חיילים יהודים שהוצבו במחנה בקטוביץ, ומילא את מקומו של רב העיר בנדין. הרב היה פעיל בארגונים ציוניים וכלל יהודיים בקטוביץ ועמד בראש הסניף המקומי של “חובבי האוניברסיטה העברית”.

בתחילת אלול תרצ”ח (1938) כתב הרב חמיידס מכתב לסייע לר’ יצחק הלוי מסוסנוביץ, שביקש לקבל היתר מאה רבנים:

לשכת הרבנות
בית דין צדק
דק”ק קאטוביץ

ב”ה ד’ שופטים תרח”ץ.
הנני מאשר בזה שהזמנתי כמה פעמים את האשה אורמא הגרה בליפינע [מחוז שלזי’ העליונה סמוך לכורזוב] לד”ת עם בעלה מוה”ר יצחק בן מו”ה חיים הלוי נ”י מסאסנאוויץ ולא נענתה להזמנתי ולא באה לד”ת.
במכתב הערוך אלי מהרב דק”ק כורזוב-קעניגסהוטע כתוב ג”כ לאמור שהוא שלח אל האשהה נ”ל כ”פ שליח ב”ד להזמינה לדין ולא הקשיבה לקול הזמנתו.
האישור ניתן ביד הבעל מוה”ר יצחק נ”י בתור הוכחה וראי’ בהשתדלו להשיג היתר מק’ רבנים להשתחרר מכבלי העיגון.
קלונימוס קלמן חאמיידעס אבד”ק דפה

מכתב זה פורסם בקול קורא לצד מכתבם של רבי דוד הלברשטאם הי”ד (דיין בסוסנוביץ, בנו של האדמו”ר מצאנז-ז’מיגראד, רבי סיני הלברשטאם) הרב יעקב מיכאל האמפעל דומ”ץ קאטוביץ והרב אבא וואקס הי”ד אב”ד פראשאוויץ. קול קורא זה מוצג באתר בית המכירות ‘אוצרות לונדון‘.

בשנת תרצ”ט נסע הרב חמיידס לאנגליה, שם הוצעו לו כמה משרות, אך הוא דחה את ההצעות וחזר לקהילתו בקטוביץ.

ימים ספורים לפני פרוץ מלחמה העולם השנייה, נסעו הרב ומשפחתו לבית הוריו בעיירה שצ’זיץ. לאחר שהאזור נכבש בידי הסובייטים, נעשו תנאי החיים קשים ומסובכים, והרב נסה נואשות וללא הצלחה לקבל אישורים להגר למדינה במערב אירופה.

ב’מבצע ברברוסה’, תקפה גרמניה את ברית המועצות. לאחר שלבוב וסביבתה נכבשו בידי הגרמנים, הם החלו מיידית בדיכוי אכזרי ובגזירות נגד האוכלוסייה היהודית. בסוף שנת 1941 הוקם גטו בלבוב, והיהודים שגורשו לשם חיו בתנאים בלתי נסבלים, כשהם סובלים מרעב קשה, מחלות ודיכוי אכזרי. הרב חמיידס מונה, ביחד עם רבנים נוספים, לחבר במחלקה הדתית של היודנראט. הרב וחבריו למחלקה הדתית, נפגשו עם ראש היודנראט, ד”ר לאנדסברגר, והזהירו אותו מפני שיתוף פעולה עם הגרמנים.

באמצע שנת 1942, לאחר התחלת המשלוחים למחנות המוות, כשהיה ברור ליהודי המחנה שהם נועדו להשמדה טוטלית, נפגשו חברי המחלקה הדתית של גטו לבוב עם הארכיבישוף אנדרי שפטיצקי, איש הכנסייה היוונית-קתולית של העיר, בתאריך 14.08.1942. הוא נאות לבקשת הרבנים לשמור על כמה מאות ספרי תורה שיעבירו אליו. בנוסף הסכים, יחד עם אחיו ואחותו, לקחת על עצמם סיכון ממשי לחייהם, ולקבל מספר ילדים יהודים, ובהם גם שני בניו של הרב חמיידס, ולהחביא אותם במנזרים, כאשר כל אחד מוסתר במנזר אחר.

בשנת תש”ד (1943), בהיותו בן 41, חלה הרב חמיידס בטיפוס ומת בגטו לבוב, על סף חיסול הגטו בכסלו תש”ד (11.1943).

שני בניו שרדו את השואה. בנו צבי (הרברט), היה פרופסור מומחה לפיסיקה גרעינית באוסטרליה, ובנו יהודה-חיים (ליאון) היה רופא קרדיולוג בארצות הברית.

(מתוך ספר הזכרון לקהילת קטוביץ עמו’ 148-142)

מספר הצפיות במאמר: 24