כמו ביציאת מצרים, כך בגאולה העתידה, הייסורים הנוראים מזרזים את ביאת הגואל / הרב פנחס אליהו וייס הי"ד, רבה של טורק
בליל הסדר השני, בשנת תש"ב, ערך הרב פנחס וייס בבכיות, בביתו הדל והצנוע כפר מליני. היה זה ליל הסדר האחרון של יהודי ה'קולוניה'. הוא הרבה באמירת דברי תורה. בחלק מהרעיונות באה לידי ביטוי ההקבלה של מצבם הנואש, לזה של השעבוד בידי מצרים. וכשם ששם נגאלו ברגע האחרון, כך גם אנו מקווים להיגאל במהרה. הרב הרבה לצטט מתוך הספר 'חזקוני'. נראה היה שהרב מנותק מעט מהנוכחים בסדר, שסבבו אותו בחדר הקטן, והוא כאילו 'ריחף' בעולם רוחני של אצילות ודעת עליון. לפי השקפתו, הצרות והייסורים הנוראים מהם הם סבלו, היו חלק מ'קושי השעבוד' ו'חבלי הלידה' של הגאולה העתידה. הייסורים באים לזרז את ביאת הגואל, ממש כמו במצרים, שם היינו שקועים במ"ט שערי טומאה, כך אנו שקועים במ"ט שערי ייסורים.
לאחר ברכת המזון ולאחר שכבו הנרות, המשיך הרב לשבת בחושך ולפרש את סיפור יציאת מצרים, עד לשעות הקטנות של הלילה.
(ע"פ 'כערער בערבה', מאת הרב יהושע אייבשיץ, עמו' 287-286)
הרב פנחס (פינטצ'ה) (אליהו) וייס הי"ד מפיוטרקוב, נולד בשנת תרע"ב (לערך) לאביו ר' מאיר (בן הדיין הרב מנחם מנדל וייס ראב"ד פיוטרקוב וחתנו של הגאון הרב שמחה יאיר רוזנבלום, רבה של פיוטרקוב, מחבר הספר 'אורה ושמחה' על התורה, מתלמידיו של רבינו הרי"ם מגור ומחשובי חסידי קוצק) ולאמו רחל. הוא למד בילדותו בתלמוד תורה בעיר אצל הרב משה מרדכי זיכר, והיה מתלמידיו הראשונים של הרב מאיר שפירא (מהר"ם) ראש ישיבת חכמי לובלין, עוד בהיותו בפיוטרקוב, והיה מהתלמידים המובחרים ב'ישיבת חכמי לובלין'. היה לו זיכרון יוצא מן הכלל והוא היה למדן גדול. הייתה לו שיטת לימוד ייחודית: הוא למד שבעה דפים ביום וסיים את הש"ס מידי שנה. הוא זכר את הש"ס הבבלי והירושלמי בעל פה ממש. מאמרי חז"ל היו שגורים על פיו. משכמו ומעלה היה גבוה מכל תלמידי ישיבת חכמי לובלין, קולו היה ערב והוא שימש לעיתים קרובות כשליח ציבור, לפי הנוסח החסידי המקובל בבית מדרשו של הרבי מגור.
הרב וייס התחתן עם מרת אסתר הענא בת הרב הגאון ר' יששכר בער, הרב של דוברה, בנו של הגאון הרב צבי מאיר בער מחבר סדרת הספרים 'אמרי הצבי' על מסכת בבא קמא וספר 'גרגרי כסף' על 'רביד הזהב' על התנ"ך.
בשנת תרצ"ד כתב מכתב מגור למהר"ם שפירא מלובלין. צילום המכתב מופיע בספר 'כוכבי אור' (ב, עמו' רנב), ובו כתב:
ב"ה יום ב' וזאת הברכה ה' דעשי"ת תרצ"ד פה גור
גמר חתימה טובה ושנה טובה ומבורכת יחולו על ראש אהו' מו"ר הרב הגה"צ אביר הרועים וכו' האב"ד ור"מ דלובלין שליט"א
בהזדמנות נכבדה כזאת אביע בזה ברכתי ברכת השנים עוד הפעם. שיעזור השי" שתחל שנה וברכותי' ויתרומם קרננו בגשם ורוח כאות נפשו הטהורה ונפש תלמידו אוה' הדושת"ה ושלום כל הנלווים לחיים וברכה
פנחס אלי' ווייס מדוברה
ואציין בזה מה שהרהרתי כהיום בענינא דיומא במתני' דיומא מ"ג אתפלגו ת"ק ור' יהודה אי כ"ג מקדש בכל יום ידיו ורגלים מן הכיור או מקיתון זהב וצ"ע במאי פליגי. ולע"ד בזה דהנה בדף י"ב אמרו אתרע בו פסול קודם תמיד מחנכים בתמיד אלא אתרע וכו' באבנט הניחא וכו'. והקשה בגבו"א איך הדין אי אתרע בו פסול קודם תה"ד לשי' הפוסקים דתה"ד צריכא ג"כ כ"ג במאי מחנכים וא"ל באבנט דתה"ד כשירה בב' כלים וליכא אבנט. וא"ל דלובש ח' ומהפך בצינורא דחלבי חול ושבת אין קריבין ביוהכ"פ ותי' דהא בהא תליא.
את זה אשר הרהבתי כחפצו בלי עיון, תלמידו אוה'
אבקש לזכור נא אותי בתפילתו הזכה לחיים הנ"ל וברכה בכה"ע
פנחס אלי' בן רחל
אבקש אם יהי' באפשרות להשיב גם ע"ז
לאחר נישואיו מונה הרב פנחס וייס לדיין בעיר טורק. בשנת תרצ"ז (1937) נפטר רב העיר, הרב פנחס הלוי וונגרוב, והרב וייס מונה לממלא מקומו. בשנותיו האחרונות הספיק הרב וייס לייסד 'ישיבה קטנה' בטורק, לתקן תקנות לחיזוק ההלכה בעיר, ללמוד ולהרביץ תורה ברבים ולכתוב חידושי תורה רבים.
בי"ז באלול תרצ"ט, כאשר פתחה גרמניה במלחמה על פולין, יהודים רבים ברחו וניסו לעבור את הגבול. רבה של קאליש, הרב מנחם מנדיל אלתר הי"ד, הגיע לטורק, והתארח בביתו של רב העיר, הרב פנחס וייס, ובמוצאי שבת המשיך בנדודיו. הנאצים חפשו את הרב אלתר והציעו פרס על ראשו.
עם כיבוש העיר טורק בידי הגרמנים, הם החלו לבצע בה מעשי שוד ורצח של יהודים, ושרפו את אחד מבתי הכנסת בעיר על המתפללים שהיו בו. הגרמנים החרימו סחורות מסוחרים יהודים וחטפו יהודים לעבודת כפייה, בעיקר לתיקון הכבישים והגשרים שניזוקו בפעולות המלחמה. בנובמבר 1939 שולחו שבע מאות מיהודי טורק לעבודת כפייה בבוכניה שעל יד קראקוב. בחודש ינואר 1940 הציתו הגרמנים בית הכנסת והחריבו אותו. בפברואר 1940 הוכנסו חלק מיהודי טורק לרובע מיוחד. בהמשך הועברו לשם כל היהודים והמקום הוכרז כגיטו. בתקופה ראשונה עוד ניתן היה לצאת מגבולות הגיטו, ובני הקהילה השתדלו להקל על מצבם באמצעות מכירת רכושם וקניית מזון. רבים סבלו חרפת רעב, והיודנראט שבראשו עמד הרשל זימנובודה יזם פעולות לעזרה הדדית.
בערב יום כיפור תש"ב (10.1941) התחיל חיסול הגיטו, והרב הועבר בחיפזון יחד עם יושבי הגיטו, לגיטו הכפרי באזור קובאלה פאנסקיה ('היידה מיהלה', ה'קולוניה', מספר כפרים עלובים בסביבות טורק, פלך קאליש), בו רוכזו כל יהודי הסביבה. היהודים שם חיו בדלות ובצפיפות בבקתות עלובות ופרימיטביות, ללא תנאי קיום בסיסיים ועם הגבלות תנועה חמורות. הם ארגנו באותו יום כיפור, מניינים מאולתרים תחת כיפת השמים, צמו והתפללו.
גטו זה היה מיוחד בכך שהיה במרחב פתוח בחיק הטבע, בין יערות ושדות, ובכך שהיהודים נהנו בו באופן יחסי מיותר חופש דת: רבני המקום הכריעו בסוגיות חשובות ואנשי היודנראט התייעצו איתם בכל עניין, יהודים בבגדי חג וטליתות התכנסו בבית הכנסת המאולתר לתפילות בחגים, יהודי הסביבה הורשו להקים סוכות בחג, תלמידי חכמים הורשו להרביץ תורה ברבים ומאות יהודים עסקו שם בתורה ובתפילה ביום ובלילה, ושיעורים תורניים קבועים התקיימו בנוכחות קהל רב. הרב פנחס וייס ארגן שיעורי תורה ברבים, על פי הנחיית הרב מקאליש, הרב מנחם מנדיל אלתר הי"ד, אשר ראה בחלומו את אביו הצדיק בעל ה'שפת אמת', ששידל אותו להמריץ את לימוד התורה ברבים על מנת להמתיק את הגזירות האיומות, באומרו 'עת צרה היא ליעקב, ממשמשים ובאים ימי חשכות ליהודים, לא יהיה במה לחזק את היהודים, מלבד בלימוד התורה'. הרב מקאליש הוציא על כך אגרת לגיטאות בפולין, והוסיף בי התייעץ בעניין עם אחיו הרב משה בצלאל אלתר הי"ד, ושניהם החליטו יחד להתחיל בעצמם ללמד שיעורי תורה ברבים, וכמוהים צריכים לעשות כל החסידים.
יהודי הגטו עסקו בפעילות צדקה וחסד. הם הגישו עזרה לכלואי המחנות באזור פוזנן, תוך סיכון רב. הפליטים היהודים שברחו ל'קולוניה' התקבלו בחמימות, והיהודים שם חלקו איתם את פרוסת לחמם הדלה והצטופפו בחדרם הדל לתת לפליטים מקום. בשנת תש"ב, בתוך הגטו הכפרי, למרות הסכנה הגדולה, קיים הרב פנחס וייס, ביחד עם חותנו, עם הרב (רפאל) זאב לוואנטל הרב של אוניוב, ועם מאות יהודים, את המנהג של אפיית מצת מצווה בערב הפסח, שמחת מצווה ובהתלהבות, בבשעה שהם לבושים קפוטות משי, חגורים באבנטים ושרים בקולי קולות את שירי ההלל. על המבצע פיקד חסיד גור בשם ר' מנדל הרשפינקל. בשעת אפיית המצה התפרץ לחדר פליט יהודי שעסק בהברחות ונרדף על ידי הז'נדרמים. בהוראת הרב מדוברה החביאו את הפליט הנרדף, והוא לא נתפש.
ידיד נעוריו, ר' יהושע אייבשיץ, פגש את הרב וייס בגטו והעיד כי 'שוב לא היה אותו בחור עליז, "פינטשה", שהכרתי לפני שנים בפיוטרקוב. בימי החורבן הוא השתנה מאוד. הוא, שתמיד היה דברן, כעת מילותיו היו קצובות. והשינוי היה לא רק פיסי. נדהמתי לראות לפני אדם אחר לגמרי. איש גדול בתורה וביראה. היה נראה לי כאחד מגדולי התורה הקדמונים. שלא כהרגלו – מיעט בדיבור… תפילתו היתה תוך בכיה גדולה. גם הוא אימץ לעצמו את מנהגו – מאז גורש לגיטו-הכפר – לצום "משבת לשבת". בבית המדרש שלו, המאולתר בכפרו, היה דורש הרבה, ועורר את המתפללים לתשובה ועשיית צדקה וחסד. דבריו נאמרו בהתרגשות רבה ותוך בכי והתייפחות. לעומת זאת, שיעוריו התורניים, נאמרו בשקט'.
הרב כתב מכתב לר' זאב קיבל, בהיותו במחנה עבודה, ובו פסק לו כי מצווה עליו לאכול בשר ולחלל שבתות מפני פיקוח נפש. ועם זאת עליו להשתדל לענג את השבת באיזו שהוא אופן.
בחודש חשון תש"ב (11.1941) הוזמן ראש היודנראט, הרשל זימנובודה, לטורק, שם דרש ממנו מושל המחוז הגרמני להכין בדחיפות רשימה מפורטת של כל היהודים בגטו, ולציין ליד כל שם האם הוא כשיר לעבודה. לאחר שובו זימן זימונובודה אליו לשם התייעצות דחופה את רבני הגטו: רב יששכר דוב בער רבה של העיירה דוברה, חתנו הרב פנחס וייס מטורק, הרב זאב לוונטל רבה של העייר אוניוב והרב מוואלאדיפלאבוב. הדיון החל בט"ו בחשון תש"ב. הרבנים הבינו כי הם עוסקים בדיני נפשות והוטלה עליהם אחריות כבדה. הם יצאו לקראת השחר לטבול בנחל, שמימיו היו קרים כקרח, כל הרבנים צמו באותו היום והינחו את כלל הציבור לומר תהלים ולתת צדקה. היה ברור להם שהגרמנים זוממים משהו רע, אך איש לא ידע כי המסווגים כבלתי כשירים מיועדים להשמדה במחנה המוות חלמנו. הרבנים קיימו דיון סוער בביתו של הרב וייס, משעת הבוקר ועד לשעה מאוחרת בלילה, מתוך הבנה שגורל העדה תלויה בהכרעתם. למחרת הם הוציאו פסק הלכה המורה להכין רשימות ולהציג אותם לרבנים. אחר כך הוצגו הרשימות לציבור במשרדי היודנראט, והתושבים הורשו לערוך בהם שינויים באופן בו הם ובני משפחותיהם נרשמו בה. היהודים חיפשו עצות את מי להציג כזקן ואת מי כצעיר, והרשימות שוכתבו מספר פעמים. הרבנים הורו לציבור לצום בימי שני וחמישי, לומר תהלים ולתקוע בשופר. חלק מהיהודים עקרו לסביבה והחביאו את ילדיהם והוריהם אצל איכרים.
אור לי"ח כסלו תש"ב (08.12.1941) החלה הסלקציה לאחר ריכוז היהודים בכפר בילוואקי. 1,110 אנשים הופנו שמאלה והובלו לדוברה. באמצעות שוחד לאיכר התברר שמאות מהם, נשלחו במשאיות לחלמנו.
הרב וייס ורוב בני קהילתו נספו בשואה. בחודש אש תש"ב, נשלחו יושבי הגטו, להשמדה בחלמנו ללא כל הבחנה בין הכשירים לעבודה ובין הבלתי כשירים.
במאגר השמות ב'יד ושם' מובא שבין אסירי גטו לודז', היה אסיר בשם פנחס וייס מטורק, שנולד בשנת 1911.
לפני שנשלח להשמדה מסר הרב פנחס וייס את כתביו לידי ר' זאב קיבל, שטמן אותם בביתו. בשנת תשמ"ח נסע ר' זאב קיבל לפולין וביקש לחפש את הכתבים, אך גילה שהכתבים אבדו, הבניין בו התגורר בטורק נהרס חצי שנה קודם לכן, ובמקומו הוקם גן חדש.