הזוכה לעבוד את ה' יתברך לשמה במסירות נפש, יכול לשנות את הטבע ונעשים לו נסים למעלה מהטבע / הרב ישעיה קלונימוס טננבוים הי"ד

ב"ה גארוואלין.

מה שאמרתי בזה בעזרת ה' יתברך בחידושי ליישב סמיכת המאמרים במסכת ברכות (י"ז.) וזה לשונם: מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו וכו'. לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה, וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, מרגלא בפומיה דרב לא כעולם הזה עולם הבא, העולם הבא אין בו לא אכילה וכו' אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה וכו'. גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים וכו'. אמר ליה רב לרבי חייא נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן וכו'.

והנה המאמרים הנ"ל אין להם שייכות זה לזה. גם מה ששאל רב 'נשים במאי זכיין', אינו מובן, והרי הרבה מצות יש להם שלא הזמן גרמן ובלא תעשה שהם מחוייבין. גם רבא שמסיק וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, קשה קושיית התוספות דהכא ד"ה העושה, הא (בפסחים נ:) אמר רבי יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלש בא לשמה. וגם הר"ן שם הקשה מרבא דהכא ארבא דשם דקאמר בקרא 'עד שמים חסדך', קאי על שלא לשמה. דרבא רמי, כתיב (תהלים נז) 'כי גדול עד שמים חסדך', וכתיב (שם קח) 'כי גדול מעל שמים חסדך'. הא כיצד, כאן בעושין לשמה (מעל שמים) וכאן בעושין שלא לשמה (עד שמים, רש"י ז"ל). ותירץ דהכא איירי רבא על מנת לקנתר, ולכך נוח לו שלא נברא, אבל אם כוונתו כדי להתכבד, יש לו שכר. אבל עדיין קשה הלשון 'וכל העושה שלא לשמה', דמשמע אפילו שלא לקנתר. וגם על לקנתר כבר אמר 'בועט ברבו ובמי שגדול ממנו', משמע דהא דקאמר 'וכל העושה' בא לרבות אפילו שלא לקנתר.

ונראה על פי מה שתירץ בספר בית שמואל אחרון בפרשת  בהעלותך קושיית התוספות ז"ל מהא דלעולם יעסוק אדם וכו', והוא על פי מה דקשה דלמה לא הקשו התוספות מרבא ארבא דקאמר בפסחים דשלא לשמה שכרו עד שמים, כמו שהקשה הר"ן ז"ל. ותירץ על פי מה שתירץ הנזר הקודש קושית הר"ן הנ"ל, ופירש האי 'כי גדול עד שמים', ו'כי גדול מעל שמים', הוא על פי מה שכתוב 'אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד', ואורך ימים הוא לעולם שכולו ארוך, היינו עולם הבא, והטעם משום דהעוסקים לשמה עושים בשביל דבר שאין לו תכלית, לכך שכרו בעולם הבא שאין לו תכלית ולכך 'מעל שמים חסדך'. 'ובשמאלה', היינו שלא לשמה, שהוא משום דבר שיש לו תכלית, לכך שכרו עד שמים, היינו שכר עולם הזה שיש לו תכלית. וכיון שכן שפיר אמר רבא 'נוח לו שלא נברא', כיון דעל שלא לשמה יש לו רק שכר עולם הזה, ואימתי צריך לשכר עולם הזה, הוא רק כשנברא, אבל אם לא היה נברא לא היה נצרך לשכר עולם הזה כלל. ומשום הכי הקשו תוספות מרב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם וכו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אם כן יהיה לו שוב שכר עולם הבא, ואמאי אמר רבא שנוח לו שלא נברא. ואמנם גם קושיית התוספות ניחא דוודאי לאו כללא הוא שמתוך שלא לשמה יבא לשמה, דלפעמים אדם לומד כל ימיו שלא לשמה. אלא כוונת רב יהודה אמר רב דנהי אם אפילו הוא ילמוד כל ימיו שלא לשמה, מכל מקום קנאת סופרים תרבה חכמה, וחברו ילמד ממנו ויעסוק לשמה. וזה פירוש 'מתוך שלא לשמה בא לשמה', שיזכה את אחרים על כל פנים בלימודו. והנה שכר של מזכה אחרים הוא שאין חטא בא על ידו (אבות פ"ה משנה י"ח). והנה תכלית הבריאה לא הייתה שלא יעבור עבירה, דאם לא נברא בוודאי לא היה עובר. ורק הבריאה הייתה שיהגה בתורה ומצות, ואם כן שפיר קאמר דלזכות את הרבים לחוד, שמשמרו מחטא שוב נוח לו שלא נברא ובוודאי לא היה חוטא. עד כאן תוכן דברי הבית שמואל אחרון ז"ל בקצרה, ודברי פי חכם חן.

ובזה נבין סמיכות כל המימרות הנ"ל בצירוף במה שאמרו לעיל דלהמחזיקים יש לה מעלה בזה מהתלמיד חכם עצמו, דלהתלמיד חכם יכול להיות לפעמים פניה מן שלא לשמה, אכן המחזיקים שכרם תמיד כלשמה. והיינו דמתחילה בא רבא לומר שלא יהא בועט וכו' ובגדול ממנו, היינו לקנתר, ואינו עוסק בתורה כדי לקיים לא מאהבה ולא מיראה אלא עוד מוסיף פשע על חטאתו ושגגות נעשו לו זדונות. וכמו שפירשו כן התוספות ז"ל בסוטה (דף כב: בד"ה לעולם) הך מימרא דרבא, וכמו שאמר רבא גופיא בשבת (דף פח:) ובתענית (דף ז.) דבכה"אי גוונא הוי ליה סמא דמותא. ואחר כך מוסיף רבא 'וכל העושה שלא לשמה', היינו גם אם עושה שלא לקנתר, וכנ"ל, ורק אפילו להנאת עולם הזה או להתכבד, הגם שיש לו שכר בזה העולם כנ"ל, והיינו 'עד שמים', אף על פי כן 'נוח לו שלא נברא', דאם לא היה נברא לא היה צריך לשכר בעולם הזה, ואף שיבא לשמה לאחרים מזה, מכל מקום שכרו רק שלא יבוא חטא על ידו, אם כן שוב נוח לו שלא נברא ובוודאי אז לא היה בא חטא על ידו, וכנזר הקודש ובית שמואל אחרון הנ"ל, ועל כן מסיק רבא דלא יעשה רק לשמה, דאז יעשה בשביל דבר שאין לו תכלית ויהיה שכרו בעולם הבא שאין לו תכלית. ולכך שפיר מייתי הא דמרגלא בפומיא דרב, דעולם הבא אין בו לא אכילה וכו' ורק צדיקים נהנים מזיו השכינה, שהוא דבר שאין לו תכלית. ואחרי זה עוד מייתי דלהמחזיקים יש מעלה עוד על התלמידי-חכמים עצמם. ומייתי 'גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים', שקורא אותן 'שאננות' ו'בוטחות'. ועל זה שאל רב לרבי חייא 'נשים במאי זכיין', פירוש מהיכן זכותן עוד יותר מן האנשים. ועל זה משיב לו, משום שהם המחזיקין את התורה, והיינו דקאמר באקרויי לבנייהו וכו' ובאתנויי לגברייהו וכו' ונטרן לגברייהו וכו'. לכך הם בטוחים יותר מהאנשים הלומדים בעצמם, שלהאנשים יכול להיות פניה שלא לשמה, אבל המה, שהם מחזיקי התורה, שכרם הוא תמיד כלשמה וכנ"ל, ואתי שפיר בעזרת ה' יתברך הסמיכות הנ"ל, להוכיח דלהמחזיקים יש להם עוד מעלה הנ"ל.

מה שעלה ברעיוני בעזרת ה'  יתברך בענינא בפרשת השבוע הזאת בסדר מטות פרק ל"א פסוק ו' בפירוש רש"י ז"ל, וזה לשונו: שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם, הראה להם את הציץ שהשם חקוק בו והם נופלים. עד כאן לשונו. ענין הציץ לבטל הכשפים, אולי יש לומר על פי מה דאיתא (בסנהדרין דף ס"ז) אמר רבי יוחנן למה נקרא שמן 'כשפים', שמכחישין פמליא של מעלה. 'אין עוד מלבדו' (דברים ד) אמר רבי חנינא אפילו לדבר כשפים. ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעא דרבי חנינא אמר לה אי מסתייעת זיל עביד, 'אין עוד מלבדו כתיב'. איני האמר רבי יוחנן למה נקרא שמן 'כשפים', שמכחישין פמליא של מעלה. שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה. עד כאן. נראה מזה שמי שהוא בבחינת הכרה הזאת, אין כשפים שולטים בו. ולכך כשהראה להם הציץ עם השם המיוחד, בעזרת ה' נתבטלו הכשפים ונפלו על הארץ.

ובחידושי ביארתי בעזרת ה'  יתברך הבנת הגמרא שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה, בהקדם דברי התוספות ז"ל שבת (קנ"ו ד"ה אין מזל) וביבמות (נ. ד"ה מוסיפין) דבזכות גדול יכול המזל להשתנות. יעויין שם. וביאור דבריהם והטעם בזה נראה לי בעזרת ה' יתברך על פי דברי הגמרא ברכות (דף כ') אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא אתרחיש לן ניסא. אמר ליה ראשונים מסרו נפשם על קדושת השם. ופירש דבריהם בספר בית שמואל אחרון פרשת נח על פי דברי הזוהר הקדוש על הא דאמר פרעה למשה 'מי ה" וכו', וכי פרעה לא ידע שמא דה', הא כתיב 'הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו'. ותירץ  הזוהר הקדוש דשם 'אלקים', הוא אלקים על הטבע. וכן 'אלקים' בגימטרייה 'הטבע', ובשעת בריאת העולם נתן הקב"ה בצבא השמים להנהיג העולם על פי הטבע, ואלקים הוא מושל על הטבע ואין משנה הטבע. והשם הוי'ה ברוך-הוא הוא משנה הטבע ומשדד המערכות. ושם 'אלקים' ידע שיש מושל עד הטבע, אבל לא ידע פרעה שיש שם הוי'ה שהוא משדד המערכות, לכך לא רצה לשלח את ישראל, כי בדרך הטבע על פי מזלות אין עבד יוצא ממצרים. וזה פירוש המדרש (בראשית רבה פרשה ל"ג) גדולים הצדיקים שמהפכין מדת הדין לרחמים. רצה לומר, 'אלקים' שהוא דין, שהוא מנהיג העולם על פי הטבע ואין מרחם, והצדיקים מהפכין הטבע לרחמים. וזה פירוש ראשונים שמסרו נפשם אקדושת השם, דמי שעובד את ה' יתברך על פי הטבע, שכן הטבע שעבד יעבוד אדוניו, ואין מוסר נפשו אקדושת ה' יתברך, הקב"ה מנהיג עמו על פי טבע. לכך הראשונים שמסרו נפשם ועבדו את ה' יתברך למעלה מן הטבע, עשה גם ה' יתברך עמהם נסים שלא כדרך הטבע. אבל אנן דלא מסרינן נפשין אקדושת השם, לכך אין הקב"ה עושה לנו נסים שלא כדרך הטבע. וכעין זה כתב בעיון יעקב, ועיין שם משמואל פרשת מקץ.

ובזה יש לומר הטעם שכתבו דזכות גדול יכול לשנות המזל, היינו מי שעובד את ה' יתברך למעלה מהטבע ויש לו זכות גדול יכול לשנות את הטבע אשר צריכה להיות על פי המזל, כי הוא מעורר על ידי עבודתו שהשם הוי'ה ברוך הוא יעשה עמו שלא כדרך הטבע. ועיין בשם משמואל שם שאיש כזה יכול לסמוך על הנס. יעויין שם. וכן מצינו באלישע בעל כנפים (שבת מ"ט.) שמסר נפשו, ונעשה לו נס. ובזה יובן גם כן מה דאיתא שם בסנהדרין. ועיין מה שנדפס משמי בהאי ענינא בספר קובץ דרושים חלק ב' כרך שני בדרוש מ"ה אות ז' דמים מבטלין את הכשפים, על פי מה דאיתא בירושלמי עבודה זרה (פרק ג' סוף הלכה א').

אמר רבי יונה אלכסנדרוס מוקדון כד בעא מיסק לעיל והוה סליק וסלק סלק עד שראה את העולם ככדור ואת הים כקערה. בגין כן ציירין ליה בכדורא בידה (פירוש שהעבודה זרה תופס בידו כדור עגולה. פ"מ) ויצייריניה קערה בידה אינו שליט בים (הם עצמם לפי טעותם מודים שהעבודה זרה אין לה שליטה בים), אבל הקב"ה שליט בים וביבשה, ומציל בים וביבשה. יעויין שם. והיינו במים אפילו האומות העולם מודים שאין עוד מלבדו. ולכך אין כשפים שולטים בים כלל. ואתי שפיר בעזרת ה' יתברך.

ישעיה קלונימוס במוהר"א ז"ל טענענבוים דומו"צ דפק"ק הנ"ל.

('הבאר', כרך א-ד, שנה יד, 'מעין חיים', סי' יא)

הרב ישעיה קלונימוס טננבוים דומ"צ גארוואלין, בנו של הרב אלחנן טננבוים, היה מגדולי חסידיו של הרבי בעל 'ישמח ישראל' מאלסנדר, חסיד ראדזין וקרוב משפחתו של הרבי שישב בעיר ורשה.

הוא התחתן עם מרת איטע בת ר' אשר פדרמן, ונולדו להם ארבעה בנים וארבע בנות.

לאחר שהרבי מקאלושין עזב את רבנות העיר גרבולין, פרצה מחלוקת לגבי זהות ממלא מקום הרב במשרה חשובה זו. תלמידי החכמים בעיר, ובהם חסידי גור, אלכזנדר וורקה, הסכימו להזמין את הרב טננבוים להיות הרב בעיר שלהם. הרב טננבוים הסכנים להתמנות שם כדיין וכמורה צדק. הוא מילא את תפקידו במסירות ובנאמנות, ונשאר בעיר בכל שבת וחג. בשעות הבוקר המוקדמות היה הולך ברגל אל בית המטבחים שמחוץ לעיר, על מנת להשגיח על כשרות השחיטה ולבדוק את סכיני השוחטים. הוא השגיח גם על כשרות המקווה, ובכל שבוע בדק את כשרות העירוב. הוא השיב לשואליו תשובות בהלכה ומסר שיעורים לתלמידי בית המדרש המקומי ובפני החברים ב'צעירי אגודת ישראל'. מידי שבת בחן את תלמידי ה'תלמוד תורה' על הגמרא שנלמדה באותו השבוע.

מאמרים ממנו פורסמו בקובץ דרושים, חלק א כרך ב, תרפ"ד, סי' מה אות ז'; בכתבי העת 'בית מאיר' (שנה א חוברת ב, תמוז-אב תרצ"א, סי' כג); במאסף וקובץ 'רשפי אש' (בעריכת הרב שמחה אבי עזרי אלעזר שפירא הי"ד בנו של הרב שלום שפירא הי"ד) לאדז, כסלו תרפ"ז, סי' יז; בכתב העת 'כרמנו' – כרם בית שמואל, (בעריכת הרב ישראל יצחק ווינאכט מפיוטרקוב),  שנה ב חוברת ו, אדר תרצ"ג, סי' כז; דרשה ממנו הובאה בכתב העת 'הבאר' (כרך א-ד, שנה יד) סי' יא.
בנוסף כתב חיבור עם חידושים, אותם הזכיר במאמריו, אך ככל הנראה חיבור זה אבד בשואה.

הרב חתום ברשימת הרבנים בשו"ת אבני נזר, שקראו לחרם על כל השותפים למינוי רבנים למשרות רבנות קהילתיות תמורת תשלום כסף. שמו מופיע גם ברשימת נותני דמי קדימה למספר ספרי קודש.

בנו הבכור, מרדכי בונם, היה מייסדי 'צעירי מזרחי' בגרבולין, היגר לבלגיה, אך חזר להיות עם משפחתו בזמן המלחמה.

משפחת הרב נכלאה בגטו פוריסוב. ביום א' של חול המועד סוכות תש"ג (1942), ישב הרב עם רב נוסף בבית רבה של פוריסוב. הגרמנים פרצו לבית ודרשו מהרבנים לצאת. הרב טננבוים סירב להישמע להוראתם כי ידע שממילא עומדים לרצוח אותם, והגרמנים ירו ורצחו את הרבנים בתוך הבית. הרבנים הובאו לקבר ישראל בהלוויה בהשתתפות יהודי הגטו.

כן נספו אשתו הרבנית איטה וילדיהם: צילה, דבורה, שפרה, נחמה, ישראל, מרדכי בונים וחנוך הניך. דבורה שפרה ונחמה נספו באושוויץ. כן נספתה רעייתו של ישראל, מרת ביילצ'ה בת ר' אהרן פייגנבוים עם שני ילדיהם. הי"ד.

מכל משפחת הרב טננבוים שדרה רק בתו חנה'לה, שעלתה לארץ ישראל, נישאה ליחיאל רובין והתגוררה ברמת גן.

מאמר קצר על תולדות הרב טננבוים הי"ד נכתב על ידי חתנו (מאיר) יחיאל רובין, והובא בספר הזכרון לקהילת גארוואלין, עמו' 4.