נס חנוכה מעורר בכל שנה את ניצוץ קדושת אבותינו שמסרו נפשם על קדושת שמו יתברך, ומקרב אותנו לתורה הקדושה ולעבודה האמיתית / הרב אליעזר ישראל מרדכי אפרים פישל סופר הי"ד

בגמרא דשבת (דף כ"א) המהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחד ומכאן ואילך מוסיף והולך. ולחד מאן דאמר טעמייהו דבית שמאי כפרי החג, וטעמיהו דבית הלל דמעלין בקודש ואין מורידין.

ונראה לפרש דהכל הולך על כוונה אחת, והיא על פי הקדמה אחת, מה שפירש אדוני אבי זקני הגאון זי"ע בדמשק אליעזר (פרשת פנחס), על ענין זה דקרבנות החג פוחתין והולכין, וכתב שם רש"י המשל, למארח את אוהבו יום ראשון מאכילו פטומות, ואחר כך בשר ודגים, ואחר כך ירקות. וצריך בירור וכי זו הדרך. אמנם יובן במה שכתב הרמב"ן (ויקרא א,ט) והראשונים, שענין הקרבן מלשון קריבות לה', שעל ידי הקרבת קרבנו, יראה ויתבונן איך שפגם דרכו, ושצריך לתקן מעשיו ביתר שאת, וזה כל פרי הבאת קרבנו, וגם הכהנים מורי התורה היו מסייעים אותו לזה בנועם שפתם, כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו'.

והנה ביום ראשון שבא אל מקום המקדש, היה צריך עדיין לקרבנות הרבה, שיהיו ממוצעים לקרבו אל עבודת השם יתברך, וביום שאחר כך שכבר בא לקצת הכרה ומעלה של עבודת השם, היה די בפחות מזה, וכן היה 'פוחת והולך', עד שנתעלה בקודש, ולא הצריך אלא דבר מועט לעוררו אל קרבת השם יתברך. וכן המארח ריעו ואוהבו, ביום הראשון שעדיין אינם מכירים זה את זה רק מרחוק, צריך לקרבו במיני מעדנים, ולהראות שכבוד הוא לו שנתארח אצלו, וכאשר באים על ידי כן לאהבה קרובה, ומספרים זה את זה, ומגלים לבם כדרך אוהבים, אין צריכים יותר לממוצעים אלו, וגם אם נותן לו ירקות כדרך הבעל הבית בכל יום די בכך. עד כאן תורף דברי קדוש זקיני זצ"ל.

והנה ענין נס חנוכה והתעוררות שלו, שנתעורר בכל שנה ושנה בלבות לב היראים, שיש בהם מניצוץ הקדושה של אבותינו שמסרו נפשם על קדושת שמו יתברך, הוא גורם לקרב אותנו אל התורה הקדושה ועבודה האמיתית. ולכן סבירא ליה לבית שמאי שביום הראשון צריך שמונה, לרמז שצריך הרבה פעולות כדי להתקרב אל אור הקדושה המתנוצץ בימים הללו, ואז מיום ליום יוכל לפחות, כי כבר הגיע למעלה יתירה ממה שהיה עומד אתמול. וזהו ממש כפרי החג וכנזכר לעיל. ובית הלל סבירא ליה דידליק אחד ביום ראשון, וכה יוסיף וידליק, כי מעלין בקודש וגו', וגם דברי בית שמאי היו על סגנון כדי שיתעלה בקודש מיום אל יום, אלא שהם תלו זה על ידי שפוחת והולך כפרי החג. ובית הלל תלו זה במה שיוסיף וידליק גם הנרות מיום אל יום, וירמז כפשוטו לענין התעוררות זה שיעלה בקודש, בתרייתא עדיפא מקמייתא.

מצות חנוכה נר איש וביתו. דהנה עיקר השפעת בית המקדש להיות שער ופתח לכל איש ישראל, למען ילמד ליראת את ה' בכל התנהגות ביתו בפרישות ובצניעות, וידוע דנר חנוכה הוא זכר למנורה שבמקדש. וזהו 'נר איש וביתו', בהדלקת נר חנוכה יש התעוררת כמו ענין המנורה שבבית המקדש, שיתנהג כן בביתו נאוה קודש כענין הוראת המנורה שבמקדש.

וזהו גם כן נר חנוכה צריך להאיר לחוץ, בא לרמז שלא לבד בבית הכנסת ובבית המדרש יהיה ירא את ה', כי אם גם בלכתו לחוץ לעסקיו ולחפציו, כשטרוד בפרנסת ביתו ובשאר מלאכותיו, גם אז יאיר לו לנתיב דרך האורה מנר חנוכה שמאיר לחוץ, ויש להאריך.

במדרש (הובא בתורת משה לחתם סופר, ועיין בלקוטי חבר פרשת וישב שהביא באופן אחר) הדודאים נתנו ריח (שיר השירים ז,יד), אלו דודאים של ראובן, ועל פתחינו כל מגדים, זה נר חנוכה. ועוד במדרש בנוסח אמר (הובא בדמשק אליעזר פרשת ויצא אות ג) ועל פתחינו כל מגדים אלו בית הכנסת ובית המדרש.

ונראה לפרש על דרך דרוש שניהם על כוונה אחת, דהנה במגן אברהם (סימן תרעא) מביא מבית יוסף שהקשה למה בחצר של שני פתחים צריך להדליק בשתיהן ובבית הכנסת אמרינן דאם יש פתח אחר מותר לעבור ולא אמרינן מדבהא לא עייל בהא נמי לא עייל. ותירץ כיון שיש בנר חנוכה חסרון כיס יחשדוהו טפי, מה שאין כן בבית הכנסת. עד כאן לשונו. (והגם שהקשה עליו מגן אברהם דגם בבית הכנסת יש חסרון כיס שיבטל משווקים, מובן מאליו שאינו דומה חסרון כיס כזו שאינו אלא ספק, וגם אינו מכיסו ממש כמו בנר חנוכה).

ובפסוק (בראשית ל,יד) וילך ראובן בימי קציר חטים, פירש רש"י להגיד שבחן של שבטים שעת הקציר היה ולא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים אלא דבר הפקר. הרי מוכח מפסוק זה כמה גדול כח היצר בעניינא דממונא, עד שהוצרך הכתוב לפרסם שבחן של שבטים בזה. ולכן ועל פתחינו צריך להדליק נר חנוכה בכל הפתחים מפני החשד, כי בעניינא דממונא יש לחוש טפי. ועל זה רמז גם כן ועל פתחינו בית הכנסת ובית המדרש, דשם אין חשד כהאי גוונא כי אינו חסרון כיס ממש. ודו"ק.

עוד יש לפרש דברי המדרש, הדודאים נתנו ריח, זה דודאים של ראובן. ועל פתחינו כל מגדים, זה נר חנוכה. ועוד יש נוסחא (הובא בילקוט אליעזר ערך חנוכה) הדודאים נתנו ריח, זה ראובן שהציל את יוסף. ויש לומר רמז מוסר שקודם עשות מצוות ומעשים טובים צריך לעקור ולשרש המדות הרעות המתרגשות באדם, כמו שכתוב (תהלים לד,טו) סור מרעה ועשה טוב. והנביא אומר (ירמיה ד,ג) נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים. רק אם יסיר כל סיג ופגם אז יוכל לנטוע נטיעות טובות המשמחים אלקים ואנשים. וביותר צריך ליזהר בגזל שנפשו של אדם חומדת לממון שאינו של יושר.

והרי אתה רואה כמה הזהרו השבטים הקדושים שיהיה הכל הבא בידם ביושר באמת, כפירוש רש"י הנ"ל שאפילו בשעת קציר חטים לא הביא בידו במה שיש חשש גזל, רק דודאים שהם של הפקר. ולא לבד בעצמו לא יעשה עולה ורעה לחבירו, אלא גם אם רואה כן באחרים, ישתדל בכל כחו להציל עשוק מיד עושקו, כמו ראובן שהציל את יוסף בכל כחות נפשו שלא יגמרו אחיו מחשבתם, והצילם מידם. כל אלו וכיוצא בזה הם בחינת סור מרע, לעקור ולשרש כל קוץ ודרדר ממדות רעות הנמצאים בין אדם לחבירו, ואז יוכל לקשט עצמו בתכשיטין של תורה ומצות ומעשים טובים.

והיינו דסיים ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה, כי רומז לג' עמודים, נר חנוכה בשמאל הוא רומז לאור תורה, ומזוזה בימין רומז לעמוד העבודה, כי כתוב בה פרשת קריאת שמע מסירות נפש לה' יתברך, והעני הנכנס ביניהם ועושים עמו צדקה וגמילות חסדים [כמו שכתב בדרשות חת"ס (דף ס"ח) דמטעם זה נוהגים הנערים לסבב על הפתחים (מגן אברהם סימן תר"ע), כדי שילכו בין ב' מצות. ועל זה רומז (תהלים צ,יז) ויהי נעם ה' אלקינו עלינו, ראשי תיבות נר עני מזוזה. עיין שם], שאחר עקירת המדות הרעות מה יפים ונעים ג' עמודים של תורה עבודה וגמילות חסדים, ונאה דורש ונאה מקיים להיות פתחינו מעוטרים במגדנים כאלו. ולא לבד על הפתחים, כי נר חנוכה צריך להאיר לחוץ, שיהיה אורו מאיר למרחוק בלב כל דורשי ה', שממנו יראו וכן יעשו גם כן כל הולכי דרך הישר להעמיד אורחותם על דרך זה, ולהיות מוסיפים והולכים בעבודת ה' באמת. אמן כן יהי רצון.

על קושית המפרשים (אורח חיים סימן תר"ע) למה נקבע זכר לנס המנורה, ולא נקבע זכר לנצחון המלחמה ולמפלת היוונים שונאי ישראל, שהוא ודאי ענין גדול ועיקר התשועה באה על ידי זה.

ונראה לפרש, כי ידוע קושית הבית יוסף (אורח חיים סימן תר"ע) למה הוקבעה להדליק שמונה ימים, הלא ביום הראשון לא היה נס. ואפשר לומר דחדא קושיא מתורצת בחבירתה, דהנה ענין נצחון המלחמה, הגם שהוא נס ונפלאת היא בעינינו שנצחו מועטים את המרובים, מכל מקום הוא מלובש בדרך הטבע כי יכול לטעון הטוען שהיו גבורים ועמדה להם השעה והצליחו. וכבר נשמע כיוצא בזה.

אמנם אנו עם ה' יודעים ומכירים שיד ה' עשתה זאת, וגם זה בעינינו נפלאות ה' ועזוזו, כמו ענין נס המנורה שהיה נס גלוי שדלק עוד שבעת ימים. ולזכר זה קבעו גם יום ראשון לזכרון בהדלקת נר חנוכה, לומר שהגם שלא היה בו נס נגלה, כי זה שמצאו פך שמן והיה בו כדי להדליק על יום אחד זה מובן בדרך הטבע, מכל מקום המעמיק בענין הזה שמצאו פך מוסגר בחותם כהן גדול, ומסתמא לא היה חשש היסט כמו שכתבו התוספות (שבת כ"א: דיבור המתחיל שהיה) כי הבינו דלא עביד קודש בריך הוא ניסא לשיקרא, וכיוצא בזה, אם כן זה גופא גם כן נס.

ובזה ניתן להורות שגם נצחון מלחמה, וכל העניינים כיוצא בהם אשר המה בדרך הטבע בהשקפה חיצונה, ומכל מקום אנו עם ה' אלה, קובעין גם אלו לזכרון נס, כי מבינים ומשיגים אנחנו שכולם הם גבורות ה' וחסדיו בהשגחה נפלאה. ואתי שפיר ועיין בזה.

ועל דרך זה יש לפרש, 'ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה' כו', כי עניין הנצחון יש להלבישו גם בדרך הטבע, והוא בדמיון כמו 'היום הזה', אשר השמש זורמת לאט ומתחזקת בגבורה, וכמו שפירשו ביאור מקרא קודש (תהלים יט,ב) 'השמים מספרים כבוד אל', ורק בשביל ש'יום ליום יביע אומר', שהוא דבר הנוהג מ'יום ליום', על כן 'אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם', אבל 'אחר כך באו בניך לדביר ביתך והדליקו נרות', וזה היה נס גלוי, ולזה קבעו עליו 'שמונת ימי חנוכה'.

עוד יש לבאר בדרך אמר קצת, דהנה יש לפרש ענין נס חנוכה בשמן, שרצה הקב"ה להראות להם שטוב עשו שהשתדלו בהצלת נפשות בהתגברות ובמלחמות על ידי החשמונאים ולא סמכו על נס, כי צריך האדם לעשות בדרך הטבע רק יבקש הישועה מה' יתברך ויבטח וישען באלקיו, ואם טוב בעיני ה' גם נס יעשה. על כן אמר שהם עשו את שלהם כפי חוקי הטבע ובבטחון לה' יתברך, גם הקב"ה עשה את שלו ונעשה להם נס במקדש בעניין הנוגע לשמים להדליק נר מנורה.

ולרמז שגם במה שהוא בדרך הטבע אם נתבונן בו מפלאות תמים דעים יתברך שמו נראה בו גם כן נסים ונפלאות לאין מספר. על כן קבעו ח' ימי חנוכה, אף שבראשון היה בו שמן בדרך הטבע, לרמז שגם הטבע הוא חד עם נסים גלויים [תרפ"ה].

יום השמיני דחנוכה נקרא 'זאת חנוכה', על שם שקורין אז זאת חנוכת המזבח כו'. ואמרתי קצת על דרך הלצה, שנקרא 'זאת חנוכה' על פי שכתבו קצת מפרשים על הקושיא, דלמה לא תיקנו בחנוכה ספיקא דיומא. ותירצו דאין הכי נמי רק ז' ימים תיקנו בשביל הנס, כקושיית הבית יוסף (אורח חיים תר"ע) ויום השמיני הוא משום ספיקא דיומא. אבל נדחה זה, דאם כן היה להם לקבוע יום ראשון דחנוכה בכ"ו כסלו, ואחר כך יום השמיני משום ספיקא דיומא. ועיין בערבי נחל (לחנוכה). ולזה נקרא 'זאת חנוכה' לומר שאינו משום ספיקא דיומא, אלא ממש 'זאת חנוכה', שהוא גם כן משמונת ימי חנוכה כשאר הימים.

ומפי הגאון הצדיק אב בית דין קהילת [כנראה כוונתו לגאון הצדיק רבי משה יודא לעבאוויטש זצ"ל אב בית דין קהילת זענטא] ה' יחייהו וישמרהו שמעתי לפרש שהוא כמו (רות א,יט) 'הזאת נעמי', שאנו מתמיהין שכבר עבר גם חנוכה שהוא זמן התשועות, ועדיין לא נושענו.

במדרש (תנחומא פרשת פקודי סימן י"א, הובא במחצית השקל ריש חנוכה בשם אליה רבה) שנגמר המשכן בימי חנוכה ולא הוקם עד ניסן, שהוא זמן לידת יצחק. יש לומר הטעם על פי גמרא דשבת פ"ט שיצמק למד סניגורא על בניו כי אתה אבינו וכו', עיין שם. ועיין רש"י סוכה נ"ב ב' שלא נמנה שם יצחק בין ז' רועים, שהביא מדרש יצחק להיכן אזל, להציל בניו מדינה של גיהנם. ולכן כדאי שיקימו המשכן שהוא מכפר על ישראל בזמן לידת יצחק, שלמד זכות עליהם. ועוד יש לומר שנתקדש יצחק בשעת העקידה כקרבן, וכמו שכתב רש"י תולדות שהוא עולה תמימה, ולכן התחילו עבודת קרבנות בחודש זה שנולד בו.

(זיכרון סופרים, מועדים ונ"ך, ניו יורק תשע"ה, עמו' פב)

הרב אליעזר ישראל מרדכי אפרים, המכונה פישל סופר, הי"ד, בנו של הרב אברהם יעקב סופר הי"ד אב"ד טעט ומרת מרים בת הרב יחזקאל פרידמן. כשהיה פישל כבן אחד עשר נפטרה אמו.

עוד בהיותו בחור נודע הרב פישל כמתמיד הלומד בדרך היושר וכתב את חידושיו על הגיליון. הוא היה תלמידם של הרב עקיבא סופר ושל הרב ישעיהו זילברשטיין והוסמך על ידם להוראה. הרב זילברשטיין ציין בכתב התרת ההוראה כי נהנה מהרב פישל סופר, "כי לא חדל ממצוא מקור לדברי חידושי הפוסקים". גם הרב מרדכי לייב וינקלר העניק תעודת סמיכה לרב פישל סופר, לאחר שבחן אותו ומצא כי ההלכות שגורות וסדורות היטב בפיו ו"חריפא שמעתתיה בסברא ישרה לדמות מילתא למילתא".

הוא נשא לאשה את מרת צירל בת הנגיד ואיש החסד המפורסם משה לייכטר מקהילת זענטע. לאחר נישואיהם איבד החותן את הונו, והרב פישל המשיך ללמוד מתוך עניות ודוחק, בסיוע של אשתו. בהמשך מונה לאב"ד מיישא (הונגריה), והמשיך לחדש ולדרוש בציבור בחריפות ובבקיאות. בשנת תרצ"ג (1932) נפטרה בתם הילדה רבקה לאה.

נהרג עקה"ש באושוויץ, בהיותו בן ארבעים ואחת, בי' בתמוז תש"ד. רעייתו נהרגה עקה"ש שם בז' בתמוז תש"ד. ילדיהם משה ויחזקאל – נספו שם ביום כ"ג בסיון תש"ד, שמעון – נספה שם בי' בתמוז, מרים ודבורה – נספו שם בז' בתמוז. כן נספו אביו, הרב אברהם יעקב סופר ורעייתו הרבנית פראדל, ואחיו הבחור יוסף שמואל והילד אדוניה שמעון. הי"ד.

בתקופת השואה אמר לבתו, טויבא (אשת הרב שמואל פריינד), לפני שנפרד מילדיו: "הרי את ילדה צעירה, אולי תזכי לשוב מעמק הבכא, תדעי שהחבאתי את חידושי התורה שלי על העלייה". הכתבים נמצאו טמונים בעלייה, ובהתאם לצוואתו הם יצאו לאור, בידי בנו הרב יוסף ליב סופר ובידי חתנו הרב שמואל פריינד, בחמישה כרכים של סדרת הספרים "זכרון סופרים" -חידושי אגדה על התורה, חידושי שמעתתא ואגדתא על הש"ס, על המועדים והנ"ך. לספרים צורפו דברי תורה מרבני המשפחה בדורות הקודמים.