להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת וישב
יוסף התגלמות תהלוכות ישראל לדורותיו[1]
הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל בעהמ"ח שו"ת שרידי אש כותב בספר לפרקים (מאמר: תולדות יעקב – יוסף) על דמותו של יוסף כמראה דמותה של האומה הישראלית במהלך הדורות, וזלה"ק:
מעוף עינינו הנופל על אישיותו המורכבת של יוסף הצדיק ועל מרוץ חייו, חש בה את תמונת גורלו של עם ישראל המפוזר בין האומות. יש בה מן העגום שבגלות ויש בה מיופיה, אתה רואה את קרני האור והינך מרגיש את הצללים. יוסף הוא עם ישראל בזעיר אנפין. נשמתו – תמונת נשמתנו. הכח והעוז שבנשמת יהודי הגלות, הטרגיות הקשה לאין שיעור הממלאה אותה ועולה על גדותיה, כל אלה סימנים מובהקים הם לטיפוס זה של יוסף הצדיק, וכך גם סדרי חייו. הגורל משתעשע בו, מעלה אותו עד רום הפסגה ומורידו בן רגע עד תחתית התהום. הלוא כך אנחנו בזרם החיים של אלפי שנות גלותנו.
יוסף היה הבן האהוב על אמו ועל אביו, תפלות אין קץ ודמעות רותחות של אמו האומללה הכריעו ברצון הבורא ויוסף נולד, בן פורת[2] לשמחת אמו ונחמתה. הוא נעשה לתוכן חייה, לשכר ימי הבכי שעברו. ולא רק בעיני אמו הוא בן פורת, גם אביו אהבו מכל בניו. אהבתו וחמלת האב על בניו כאילו מתרכזות בבן הקטן הזה. הוא שואף לראות בו את הנבחר מכל בניו, רוצה לראותו מופת, לו, וליתר בניו ולכל זרע אברהם, ולא רק מופת אלא יורש נחלת נשמת אביו. כל החזיונות הקדושים של אבי האומה יעברו לבן זה ויתגשמו ויפתחו בו. הוא מזקק את נשמתו, מייפה אותה שתהיה תמיד במלוא זהרה, ודואג גם לחיצוניותו. מלבישו כתונת פסים, כי כתונת כזו צריכה לעטוף את הגוף הנושא בקרבו את נשמת יוסף, הבן האהוב לאמו ולאביו.
זהו תוכן ימי נעוריו של יוסף. משמעותם אושר מתמיד? לא ולא! האושר החיצוני ההומה סביבו אינו יכול לשתק את קול הקריאות הפנימיות השוללות את מנוחתו הפנימית…הוא רואה את עני אחיו…הוא יוצא נגדם…[ובהמשך כתוצאה משנאה זו] ידיו העדינות המפונקות נהפכות לידי עבד, יורד כעבד לארץ הטומאה – מצרים. הוא יורד שמה עוול נעשה בו, על שום מה? על שום שנלחם נגד העוול להציל את אחיו בני השפחות מהכינוי הנורא 'עבד' [עפ"י רש"י עה"כ ויבא יוסף את דבתם רעה – מגיד לאביו…מזלזלין בבני השפחות לקרותן 'עבדים'] הוא נעשה עבד לא רק בכינוי אלא גם במציאות.
הוא עומד ברגע המכריע בחייו, היקבל עליו עול העבדות עם פריצותה וירד לטמיון לנצח? דמות אמו הקדושה[3] שהורידה אותו בדמעותיה מעולם האצילות למען עשותו 'מופת' איש הפסים, ודמות אביו הקדוש בחיר שבאבות שהיה זיו איקונין שלו דומה לו, דמות זו תעמוד לפניו ותכריחהו ללכת על אף השפלות והעבדות בדרך המובילה למעלה, אל מקום ששם שוב יהיה מופת. הכרה זו ממלאה את נפשו והוא הולך בדרך עם ישראל בגלות – דרך היצירה והבנין במקום שיש רק כשלון וסתירה, הדרך של אי איבוד התקוה.
הוא זר בארץ, מנהגיה ושפתה… בבית פוטיפר הוא בראשונה עבד פשוט על יד הריחיים, כתונת הפסים נעלמת מגופו והוא עובד…בצדק ובאמונה, לשמחתו ולשמחת אדונו…עין האדם תראה בו את העבד ככל עבד מצרים, הכנעה, קבלת מרות אין קץ…אין לו צרכים… שאיפות, הכל מסתובב סביב הצלת החיים ולפיוס בני המעיים. זאת תראה עין אדם פשוטה, אבל עין אדם הבוחנת שזכתה להכנס לפני ולפנים של מסתורי הנשמה הישראלית, עין זו תראה שם לא הכנעה שתפקידה לקבל לחם בעד הכרס, היא תראה שם את הדבר הכי אופייני לנשמת ישראל – את הנאמנות העברית, את השאיפה והצורך הפנימי להשאר נאמן לאותו האיש ששם אמונו בו. את האמון הזה לא רצה יוסף לאכזב. הוא סבל במנוחה תנאי חייו הנוראים, נתן להכניע את ערפו – ושתק. וביטול זה הוא שיקוי לעצמות ישראל הנרדף והבזוי בגוים…
אבל וגם נשמת ביטול זו תתרגש ותעלה קצף על גדותיה. היא הורסת חומות ונלחמת בקול קריאה הבוקעת שמים, כי להגן על קדשיה היא קמה. הגוף נכנע, והנשמה רואה את הכיעור שבה ניתן גופה ושותקת, אבל היא מתעוררת כארי בראותה את קדשיה מחוללים. היא יודעת טיבה של מסירות נפש.
ורגע כזה בא בחיי יוסף העבד. הוא נשא חן בעיני אדוניו וזה נתן את ביתו והונו בידי היהודי. יש לו אמון ב'בחור' היהודי הזה. אבל אשתו הנסיכה המצרית הפרוצה אינה רואה ביוסף את האיש הישר לאין ערך, היא רואה את יפי גופו ואינה בושה להורות על זה בדיבור גס ומעשה חצוף. עבד אחר לא מזרע אברהם, נוח היה לו בפריצות זו והיה נופל בידי הרשעה, אבל יוסף, אחר הוא. בשאט נפש הוא מביט על גבירתו…הוא דוחה בשתי ידיו לא רק משום שרוצה להשאר בטהרו…הוא דוחה אותה…ברצותו להשאר נאמן לאדונו שנתן בו אמונו. הוא עבד אבל הוא איש ישר, אף נגד המצרי שטוף הטומאה. כי הוא עבדו. וכך לשון הכתוב (בראשית ל"ט ח'): הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי… ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת…לא תוכחת מוסר של הצדיק על דבר פריצות נוראה…יש כאן, אלא דברים פשוטים של עבד עומד בישרו ונאמן לאדונו…הדברים האלה הם בעיני גבירתו קלת הדעת, כפטפוט. היא אינה יודעת מה זה צדק, ומה זה אמון. ורוצה לאכוף את עבדה לרצונה. נשארת ליוסף רק דרך אחת – המנוס…
וכמה מן הגבורה המוסרית והעוז הנפשי יש בניסה זו, עד שחז"ל דרשו (בראשית רבה פ"ז ח') שמעון איש קטרון אמר: בזכות עצמותיו של יוסף, נקרע הים לישראל, זהו שנאמר (תהלים קי"ד) הים ראה וינס, בזכות ויעזב בגדו בידה וינס (בראשית ל"ט י"ב). גבורתו המוסרית של הנס הזה, הפילה מורא ופחד על איתני הטבע. הים ראה וינס – מפני הנס הזה.
[משם, מנוסתו, הוא מובל לבית האסורים ויוסף יורד בראש מורם ובשמחה פנימית על נצחונו אל הבור, והנו כלוא שם שתים עשרה שנה. חלום מוציא את בעל החלומות מבית אסוריו, חלום נעוריו אשר אביו הטוב שמרהו בלבו וציפה ליום הגדול שבו יתגלה לעיני כל בשר.
אנשים נאורים מתלוצצים בחלומות, אין מאמינים במציאותם [חלק מהמדע] כופר בהם, אבל מדע לחוד ומציאות יהודית לחוד. המדע תפקידו לפתור את מה שעבר בעולם מה שיש בו, החלום היהודי טומן בחובו את נבואת הבא, את שירת העתיד. אנו עם החלומות! כל חיי עמנו מסוף העולם ועד סופו חלום הם, חלום עם חזיונות יפים ומכוערים. וגם עברנו הקרוב הגשמת חלומות, וכך גם הוציא את יוסף לדרך חדשה, לדרך המובילה אל היכלי מלכים.
ושם בהיכל הוא נסיך שלקח את רסן הממשלה, לתוך ידו בחזקה ועל פיו יעשה הכל. כי תכונה סודית בנפש היהודי היא, שיכול להסתגל לכל תנאים ולשמור על נפשו…יאמרו הרי כאן הסתגלות יהודית טיפוסית, לא כן. הרי לפניך הגאוניות היהודית כשהיא מצטרפת ללהב מוסרי עליון, עבדות ומלכות הם צורות למילוי התפקיד שהוטל עליו מן השמים.
ושוב הוא "מאושר" במרצו ובכשרונותיו ובחסד ה' השפוך עליו הגיע יוסף אל המעלה העליונה בסולם החברה…חלומותיו מאותם הימים שעוד היה ילד תמים בבית אביו – מתקיימים…בכל מקום שהוא פונה הכל כורעים ומשתחווים לפניו…אבל גם עכשיו איננו מאושר, ולא די בזה הוא ממש מרגיש את עצמו אומלל, כי דוקא בעמדו על מרום הפסגה ובהעיפו בעין הנשר שלו על הארץ המשתטחת לרגליו, דוקא עכשיו הוא רואה שהוא בגלות, יהודי בגלות! היהודי הראשון שגלה מארצו וטועם טעמם של חיי יהודי בגלות, גלות מצרים. המקום שעומד עליו, זר הוא, הארץ הנהנית מיגיע מוחו וכשרונותיו – ארץ זרה היא…וכך חי לו המשנה למלך, חיי זוהר חיצוני, וכאב פנימי – כאב על המצאו בגלות. [העין החיצונית לא תבחין בזאת] איפה היא העין שתדע לראות ולהסתכל בנשמתו של יהודי אסור באזיקי הגלות…
כך לקראת סוף ימיו הוא מצוה את בני עמו: פקד יפקד! הוא רואה בעיניו את היום הגדול, יום הגאולה הולך ובא, וגם הוא רוצה להיות בין המאושרים שיזכו לגאולה, הוא מצוה לאחיו שיעלו את עצמותיו מזה. הם יהיו מאושרים ממנו, הם יוכלו לחיות על אדמת הלאום ולהקדיש כוחותיהם לעמם.
בשלל של צבעים עברו לפנינו חיי יוסף…דרך השינויים התמידיים, את העליות ואת הירידות. אבל דבר אחד לא חסר בכל אותן ההופעות: האופי היהודי של יוסף – האחריות הגדולה למילוי חובות. וכך הוא תמיד היהודי, בהיותו בכבלי ברזל הוא הגיבור היהודי, הענק של הגבורה והכח המוסרי, ובהיותו בכבלי זהב, נתון לתפארה בהיכל המלכים – הנהו היהודי שחוח הקומה, לא שכח את יהדותו ואת גלותו והנהו, שפל ברך ועניו. גבור בלבוש עבדות, עבד בלבוש מלכות.
עם ישראל לא שכח את תמונת ה'בן פורת'. תמונתו של יוסף הצדיק, ראשון לגבורי הגלות, שנים על שנים עברו בהתחרות להרבות את צרות ישראל, משנה לשנה אדמו יותר מימי הנילוס מדם חללי ישראל, ושבט הנוגש הפכה את כל החיים לחיפוש תבן ולבנים…האישיות המזהירה של יוסף מאבדת את צורתה הממשית, ונעשית אגדה. אבל למטה בתהום הנילוס עומד ארונו של יוסף ומחכה ליום פקודה. יגיע היום וקרני אור יזרחו לישראל, קרני אור גאולה, אז יעלה זכרון יוסף לפניהם ואז יעלו מימי הנילוס את הפקדון השמור בתוכם. זכרון יוסף יזהיר כשמש בצהרים, והם בניו ואחיו, ובניהם ובני בניהם, הם כולם יראו שנשמתם לא נמסרה לזרים, רק כחותיו הגופניים היו לקרבן למו. את מיטב נשמתו, את האמונה בגאולה, ביום פקודה, את הלב היהודי עם כל היופי והטרגי שבה, מיטב נשמתו זה השאיר להם ירושה, להם ולא לאחרים. למען הבטיח את קיומם גם לעתיד רחוק, לעתיד שבו יציץ ופרח ישראל, ומעם המצרים ישארו רק שרידי הפירמידות, ומעם ישראל – מיליונים יחיו וישובו לארץ אבותיהם…
ארבעים שנה השתרע לפני אחי יוסף ובניו המדבר. במדבר שמם זה הלכו, כי בא יום פקודה, היום שאחיהם הגדול בעל החלומות חלם עליו וחזה אותו. ושני ארונות בידיהם, ארון הפקודה של יוסף – סמל הגאולה מבית עבדים, וארון הברית – סמל הגאולה מהעבדות הרוחנית. שני ארונות הלכו איתם וישמרום בדרך והם הלכו לצד הארונות וישמרום בדרך, כי נימים פנימיים נימי נפש עברו מבלי להיראות לעין בין שני הארונות. דרך החיים של יושר וצדק, של רחמים ואמונה המותוות ע"י ארון הברית נולדה כתוצאה מאותו המופת לדרך חיים של אמונה, ששרידיו נמצאים בארון ה'בן פורת'…
אנו עשירים בגבורה…רבים מיני גבורתנו…יש בנו גבורה של חשמונאים, גבורה הנלחמת בשם ה' ברעש מלחמה ובתרועת נצחון, זאת היא גבורתנו בישבנו על אדמת לאום, אבל יש בנו גם גבורה צנועה בלי צלצול נחושתיים, גבורה של יושר וצדק ואמון, זאת היא גבורתו של יוסף – גבורת הגלות. במלחמתנו…נגד עריצי עולם לשמירת קיומנו ופיתוח ירושתנו הרוחנית, במלחמתנו זו נלך בדרך האורה של ה'בן פורת' וגבורה זו תעזרנו להחזיק מעמד, עד בוא יום הפקודה. עכ"ל הרב יחיאל יעקב ויינברג[4] זצ"ל.
ראובן ויהודה – הבדל בין בחירה פרטית לבחירה של מנהיג
וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ. לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו. (בראשית ל"ז כ"ו-כ"ז)
הרב מרדכי וינקלר[5] זצ"ל מבאר פירוש מעמיק ובהתבוננות למרחקי זמן בביאור פרשה זו, ואלו דבריו בספרו לבושי מרדכי עה"ת:
ובתרגום אונקלוס: 'וקבילו מיניה'. ובמדרש (בראשית רבה פ"ד י"ז) איתא דבאותה שעה עשו אותו מלך עליהם, עיי"ש.
וצריך ביאור מהו העצה הגדולה בדבריו הללו שקבלו ממנו, ועוד הכתירו אותו בעבור זה למלך על ראשם. ותו, הלא גם ראובן דיבר כדברים האלו באמרו 'לא נכנו נפש…אל תשפכו דם…ויד אל תשלחו בו' (בראשית ל"ז כ"א-כ"ב) ולא מינו אותו למלך.
[ההבדל בין ליסטים למלכות שכובשת]
ויש לומר בהקדם לבאר מפני מה מקובל בכל העולם שכיבוש מלחמה הוא קנין וחזקה גמורה, וכן הוא עפ"י דיני התורה כמו שאמרו חז"ל (עיין גיטין ל"ח ע"א) עמון ומואב טיהרו בסיחון, וכתבו התוספות (שם ד"ה אבל) דמיירי בחזקה של כיבוש מלחמה, עיי"ש. הלא כל מלחמה הוא מעשה ליסטים מזויין שנוטל בכח הזרוע מה שאינו שלו?! אמנם החילוק הוא, שלסטים אינו אלא אדם יחיד וגבר אלים, ואילו מלחמה נעשית ע"י אנשים רבים. וההבדל ביניהם, כי ליסטים חומד מה ששייך לאחרים ובבחירתו הרעה הוא חומס ועושק את זולתו בלי שום צדק, ולא כן המלחמה שע"י המלכות וחיל עם רב יש לה סיבה מוצדקת לפי דעתם, כי וודאי החליטו להלחם ולכבוש מחמת טעמים ונימוקים שונים שיצדיקו את מעשיהם, ולכן הוי כיבוש מלחמה, חזקה גמורה.
[ההבדל בין בחירה של יחיד, לבחירה של מלך]
אכן שרש הדברים הוא, כי הבחירה שנתן הקב"ה ביד כל אדם לעשות כטוב בעיניו, היא רק לאיש פרטי, ולכן בידו משפט הבחירה להיות פונה לרשעו וללסטם את הבריות כרצונו ללא הצדקה. אך לא כן הוא אצל מושלים ורוזני ארץ, ומקרא מלא נאמר (משלי כ"א א') לֶב־מֶ֭לֶךְ בְּיַד־ה' עַֽל־כָּל־אֲשֶׁ֖ר יַחְפֹּ֣ץ יַטֶּֽנּוּ, ואין לו בחירה על עניינים כלליים לעשות חדשות בארץ ולשנות סדרי העולם, כי הקב"ה משגיח ממרום על עולמו אשר ברא ולא יתן רשות למלכים ושרים לעשות שמות בארץ ככל העולה על רוחם, ולפיכך לא יתכן שיעשו מלחמה מכח בחירתם הרעה בלתי סיבה מוצדקת, כי לה' המלחמה (שמואל-א י"ז מ"א) ולא לגבורים המלחמה (קהלת ט' י"א) ולא בכח ולא בחיל כי אם ברוחי אמר ה' (זכריה ד' ו') ואין לשום אומה לתלות את תהלת הנצחון בעצמם ובכח גבורתם כי הכל בידי שמים.
והנה החילוק שבין ליסטים למלחמה נראה וניכר מתוך מציאות הדברים, דכל ליסטים דרכו לעשות מעשיו במחשך ובתוך יערות ומדבריות במקום שאין איש רואה, ולא ילסטם את הבריות בגלוי ובפרהסיה לעין כל, יען שאין משפט צדק במעלליו, ורק בבחירתו ברע, יחטוף. אבל מערכי מלחמה גלויים וידועים לכל ונעשים לאור היום תחת השמש כמשפט הדיינים ורודפי צדק בטעמים ונימוקים, כי אין המלחמה בכח הבחירה העצמית אלא בהשגחה וסיבה מן השמים ממעל.
[עפ"י יסודות הנ"ל מבאר בחירת האחים למנהיג את יהודה]
ולפי זה יש לומר ההבדל בין עצתו של ראובן לעצתו של יהודה, היא כעין ההבדל שבין מלחמה למעשה ליסטים. כי עצת ראובן לא להכותו נפש רק להשליכו הבורה, היא מעשה הנעשה בהסתר ובהעלמה, דאעפ"י שמחשבתו היתה לטובה להשיבו אל אביו, כעדות הכתוב, מכל מקום הצעתו היתה שלא יהרגו את יוסף בידיי ובאופן גלוי לעין כל…
ואילו עצתו של יהודה היא לעשות מעשה גלוי ולמכרו לעין כל, כי דבר שדבר כזה הנעשה בפומבי ובמשפט צדק בהסכמת כל השבטים אינו תלוי בבחירתם אלא בהשגחה ממרום, ואם מן השמים יסכימו לעצתו יצליחו במעשיהם, וכמו שנתברר לבסוף שאכן היתה בזה עצה עמוקה מאת ה' כדי שירד מצרימה ויכלכל את אביו ואחיו, ועל כן שפיר קבלו השבטים את דבריו ואף עשוהו מלך עליהם, כי מעשה כזה במשפט גלוי אינו אלא דבר מלכות אשר ביד ה'.
וזהו שאמר יהודה אל אחיו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ, רוצה לומר שטען כנגד עצתו של ראובן מהו הבציעה והמיצוע הנראה כמו פשרה שלא יהרגוהו בפועל רק בעקיפין ויכסו את דמו, שזהו מעשה ליסטים במחשכים ובמסתרים, אלא לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא, כי מוטב שלא נהרוג אותו כלל רק נמכרנו, והמכירה תהיה באופן גלוי ובמשפט חשוף לעין כל כשפוט השופטים עפ"י דת ודין, ולכן וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו וקבלו את דבריו ואף מינוהו למלך. עכ"ל הרב מרדכי וינקלר זצ"ל.
מי היה מעלה בדעתו?
וְלֹֽא־זָכַ֧ר שַֽׂר־הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיִּשְׁכָּחֵֽהוּ (בראשית מ' כ"ג)
הרב יצחק ולדשיין[6] זצ"ל הי"ד תלמיד ה'סבא מנובהרדוק'פורס יריעת עומק של אמונה ע"י ודרך מעקשי החיים בספר תורת יצחק בפרשתנו. בתחילה מביא דברי חז"ל במדרש שעליהם מבסס את מערכתו, וזה לשון המדרש (בראשית רבה פ"ח ז')
ולא זכר שר המשקים וגו', כל היום היה מתנה תנאים ומלאך בא והופכן וקושר קשרים ומלאך בא ומתירן[7], אמר לו הקדוש ברוך הוא את שוכחו ואני לא אשכחהו, הה"ד ולא זכר שר המשקים. ד"א שר המשקים שכחך ואני לא אשכחך, מי היה מחכה לאברהם ושרה שהיו זקנים שיולד להם בן, מי מחכה ליעקב שעבר במקלו הירדן שיפרץ ויעשיר, מי היה מחכה ליוסף שעברו עליו כל הצרות האלו שיהיה מלך…[8] מי מחכה לסוכת דוד הנופלת שיקימנה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (עמוס ט) ביום ההוא אקים את סוכת דוד, שיהיו כל העולם אגודה אחת שנאמר (צפניה ג) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. עכ"ל המדרש.
מבאר המתנות כהונה: מי מחכה – מי היה מעלה על דעתו, כלומר, מי הוא זה שיעלה על דעתו שסוף יבוא לידי כך.
מבאר הרב ולדשיין וזלה"ק:
האדם משתוקק לדעת מה יהיה אחריתו, ומה יהיה הסוף עמו. שאלות הסוף והאחרית ממלאות לבו של אדם. והסיבה לכך, שמאחר שקשה לו לדעת את האחרית, לכן מבקש לו האדם מצב כזה שלא יהיה האחרית שבו סתום, דהיינו כל מצב שיוכל לשער בשכל הסיבה והמסובב שלו, ישער שכך מסתבב האחרית של הדבר. ובאמת האחרית והסוף של כל הענינים מסורים רק לה' לבדו!
ידיעה זו שהאחרית והסוף של כל הדברים הוא רק בידי ה' היא למעלה מהשכל הסיבה והמסובב שהוא מלא טעויות, שלא יכול האדם להבין בשכלו הסיבה והמסובב שלו, כי לדעת את האחרית של כל ההויות והענינים זה סתום וחתום מלב האדם ולא יכול לדעת בשום אופן, כמו שמנו חז"ל (פסחים נ"ד ע"ב) שבעה דברים שמכוסים מבני אדם, ואחד מהם 'אינו יודע במה משתכר'. והנה מצינו שיש כמה ענינים אשר השכל הסיבה והמסובב גוזר בהחלט אחרית הדברים לרע, ואח"כ מתברר שלא כן הוא, כמו שיארע חולה מסוכן אשר אחר ישוב הדעת של שלשה גדולי הרופאים החליטו שאין לו תקנה לחיים, ואח"כ נתברר שהחלטתם נשאר מעל, לפי שיש הנהגה למעלה משכל סיבה ומסובב.
וזהו שאמרו חז"ל כאן במדרש 'מי היה מחכה לאברהם ושרה שהיו זקנים שיוולד להם בן' מי היה עולה על דעתו שיהיה כך לבסוף, הלא לפי חשבון השכל סיבה ומסובב יכול כל מבין לומר בתקיפות שבודאי יכלה כל ימיו ולא יזכה לבן, וכך אמרו האיצטגננים, אבל באמת לא כך היה האחרית, כי העלה אותו הקב"ה למעלה מכיפת הרקיע, והראה לו הקב"ה שהמניעה מחמת זקנה אין זה מניעה מוחלטת, כי האדם העליון יש עליו הנהגה מיוחדת למעלה משכל סיבה ומסובב.
מי מחכה ליעקב שיעבור במקלו הירדן שיפרוץ ויעשיר, אם אחד היה רואה את יעקב עובר את הירדן במקלו, האם היה עולה על דעתו שיתעשר? הרי לפי השכל הסיבה והמסובב שיעקב איש תם, הולך למקום שאין מכירים אותו, ולבן הוא איש חריף, לא יתכן שיעקב יתעשר בבית לבן הרמאי. אבל אח"כ נתברר שיעקב אבינו היה למעלה משכל סיבה ומסובב, כמו שביאר הרמב"ן (בראשית ל"א ח') שלבן היה מחליף את משכורתו אחרי שכבר התעברו הצאן, והיו יולדות כרצון יעקב…
מי היה מחכה ליוסף שעברו עליו כל הצרות האלו שיהיה מלך [מהמדרש לעיל]. לפי השכל הסיבה והמסובב היינו צריכים לדון שבודאי ישאר עבד עולם, שפל ונבזה, לא יוצלח, אחר שנמכר לישמעאלים במחיר נמוך, מי עלה על דעתו שיקפוץ ממדרגה למדרגה כעל כנפי נשרים, אבל אח"כ נתברר שהאחרית היה בבחינה כל כך נפלאה עד שלא היה בראשיתה כלום, וההשתלשלות היתה ע"י סיבות נפלאות… [כך המדרש הולך ומביא עוד דבריהם של משה, רות, דוד, חנניה מישאל ועזריה, שלפי ראות עיני הטבע הכליון היה אמור להיות מנת חלקם, אך לא היא, וכל אחד מהם לא זו שנשאר בעולם החיים, אלא אף עלה לגדולה עצומה, וכך תהיה אחרית הגאולה העתידה בב"א]
סיום דברי המדרש: מי מחכה לגלויות שיהיו לשם ולתהלה, מי מחכה לסוכת דוד הנופלת שיקימנה הקב"ה…מי מחכה שיהיו כל העולם אגודה אחת, שנאמר [צפניה ג' ט'] כִּֽי־אָ֛ז אֶהְפֹּ֥ךְ אֶל־עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם ה' לְעָבְד֖וֹ שְׁכֶ֥ם אֶחָֽד.
ביאור הדברים שכמו כן אנו צריכים להבין ולהאמין לכל ההבטחות, שיהיו כל ישראל לשם ולתפארת, ועוד יקום מלכות בית דוד, ועוד יהיו כל ישראל וכל העולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם אעפ"י שאין כעת הסיבות הטבעיות שמראים על זה, אבל יש לנו את הכלל שאף בכל המצבים סופם לא היה מסיבה טבעית אלא מסיבה רוחנית, אם כן יש לנו לבטוח בה' אשר גדולה זכות הבטחון שיצמח ממנה אחרית למעלה מכל שכל סיבה ומסובב. כמו סופו של אברהם שזכה לבן…של יעקב שזכה לעשירות…יוסף שנתברך במלכות ומשה שנעשה מושיע לישראל…
[לימוד הדרכה בחינוך ממדרש זה]
וכמה פעמים אנו רואים בחוש שכמה תלמידים שלפי מבט חיצוני אי אפשר להגיד עליהם כלל מאחריתם וסופם, ואח"כ נתברר שתופסים מקום היותר חשוב בחיים, עד שלא יאומן כלל כי יסופר, ובעל כורחינו אנו צריכים להבין כי רק סיבה רוחנית יש כאן, כי מצד סיבה גשמית אי אפשר זאת בשום אופן. והסיבה היא בזכות שבירת הרצון. אצל יוסף שאמרו חז"ל שכל מצב המלוכה שהשיג במצרים, היה בזכות שבירת הרצון, ולא רק הנס של המלכות בלבד, אלא גם הנס של קריעת ים סוף היה ג"כ בזכותו, וכמו שאמרו חז"ל (מדרש תהלים קי"ד ט') הים ראה וינוס, מה ראה…ארונו של יוסף יורד לים, אמר הקב"ה ינוס הים מפני הנס מן העבירה, שנאמר (בראשית ל"ט י"ג) וינס החוצה, אף הים נס מפניו שנאמר הים וראה וינוס…
עלינו להרגיש את המציאות הזו, שכל האחרית של הראשונים לא היה ניכר עליהם מתחילה, מפני שרק הסיבה הרוחנית גרמה את עלייתם וסגסוגם. אם כן צריך כל אחד להגביר את הרגשת השכל על הרגשת הדמיון, אעפ"י שלא יכול להעלות על דעתו את אחרית הדברים, אבל בשביל זה לא יגרע מדרגת הסיבה הרוחנית, כי טבע הרוחניות הוא למעלה מהשכל הסיבה והמסובב.
'ומה נעשה? הדמיון נחל שוטף והשכל יטבע' סיבה טבעית יש להדמיון והשערה. וזה נותן חיות בלב המקוה, אבל סיבה רוחנית מובן בשכל, אך אין לו דמיון, לכן ינצח הדמיון את השכל, 'אם לא נוליכנה באניה, שהיא רגשת הנפש וסערת הרוח' [אגרת המוסר לרבי ישראל סלנטר ד"ה פגעי התבל], ועלינו ללמוד מוסר בהתפעלות והתרגשות, ואז נתעלה מעל גלי הדמיון השוטף ונעלה מעלה מעלה בעז"ה. עכ"ל הרב יצחק ולדשיין זצ"ל הי"ד.
זיהוי נסיון תקיפת היצר – נודניק!
וַיְהִ֕י כְּדַבְּרָ֥הּ אֶל־יוֹסֵ֖ף י֣וֹם׀ י֑וֹם וְלֹא־שָׁמַ֥ע אֵלֶ֛יהָ לִשְׁכַּ֥ב אֶצְלָ֖הּ לִהְי֥וֹת עִמָּֽהּ (בראשית ל"ט י')
הרב מרדכי בריסק[9] כותב בספר דרשות מהר"ם בריסק בדרשה לשבת שובה (תרצ"ד ד"ה ונחזור לדברי אגדה) וזלה"ק:
…מה שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ט' י"ג) אֵ֣שֶׁת כְּ֭סִילוּת הֹֽמִיָּ֑ה פְּ֝תַיּ֗וּת וּבַל־יָ֥דְעָה מָּֽה ופירש באלשיך שם כי בא שלמה המלך ע"ה לבטל תלונות בני אדם האומרים מה נשתנה היצר הטוב מהיצר הרע, כי אם היה היצר טוב בא אל האדם כל כך כהיצר הרע גם כן היינו שומעים לו, ותירץ דהנה אנו רואים בעולם המסחר דהסוחר המביא אבנים טובות ומרגליות אינו צריך ריבויי דברים לפתות הקונה, לא כן סוחר שבא למכור סחורה מזויפת צריך השתדלות רב למכור סחורתו.
כן הוא החילוק בין היצר טוב ליצר הרע כמובן, ועל כן אומר הכתוב אשת כסילות הומיה שמדברת הרבה, ולמה, כי היא פתיות ובל ידעה מה שהסחורה מגונה וצריכה לדבר הרבה שתוכל למכרה. וזה שנאמר גבי יוסף (בראשית ל"ט י') וַיְהִ֕י כְּדַבְּרָ֥הּ אֶל־יוֹסֵ֖ף י֣וֹם׀ י֑וֹם, מזה הבין יוסף כי מעשה היצר הרע היא זאת ולא שמע אליה, וזה שאמר התנא (אבות ג' ט"ז) החנות פתוחה של היצר הרע והוא מקיף וסובב את העיר בסחורה ולפתות בני אדם בראיה שמיעה ודיבור וכיוצא, אמנם מזה עצמו שהוא צריך השתדלות כל כך, מזה נדע ששקר במענה פיו כי לסחורה טובה אין צורך רוב השתדלות, אמנם שיוכל להנצל ממנו בענינים כאלו אשר מקושרים בתאוות עצומות, צריך עזר וסעד ממעל…
'ואני' שתי משמעויות
וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר… וַיָּ֥שָׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא. (ל"ז כ"ט-ל'). הרב שמעון בצלאל ניימן זצ"ל הי"ד בספרו פנינים יקרים החדש מביא דברי מעשה רוקח לרבינו אלעזר רוקח אב"ד אמשטרדם וזלה"ק: …איתא ברש"י…כל זמן שהיה יעקב באבילות לא שרתה עליו שכינה, דאין השכינה שורה מתוך עצבות. וידוע (זהר בראשית י' ע"ב) שכינה נקראת 'אני'…ובזה מבואר: הילד איננו ו'אני' פירוש גם השכינה, דאם היתה אצלו היתה מגלה לו ואני [ראובן] לא הייתי חייב בדבר. עכשיו שהילד איננו וגם אני [השכינה], אנה אני [ראובן] בא!.
[1] תחילת עריכתו בכ' בכסלו יום אזכרתו של מו"ר הרב דוד ב"ר חיים (פוקס) זצ"ל, הרב יצחק הוטנר זצ"ל, בכ"ד בכסלו יום פטירתם של הרב חזקיהו מדיני ה'שדי חמד', והרב אהרן יהודה לייב שטיינמן זצ"ל.
[2] בן פורת יוסף (בראשית ויחי מ"ט כ"ב) פירש רש"י בן חן…בן פורת עלי עין פירש רש"י וזלה"ק: חִנֹו נטוי על העין הרואה אותו.
[3] ירושלמי הוריות (פ"ב ה"ה) ואף איקונין של רחל ראה. אוקיר טובה למו"ר הרב יעקב פישר שליט"א שלימדני זאת.
[4] הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל (תרמ"ה – ד' בשבט תשכ"ו) בעהמ"ח שו"ת שרידי אש. מגדולי התורה בדור שלפני השואה, אישיות מיוחדת ורב גונית. נולד בפולין, בשנות ילדותו התגורר במקום מושבו של הרב אליהו ברוך קמאי זצ"ל, שלימים נתמנה לראש הישיבה ורבה של מיר. גאונותו של הרב ויינברג באה לידי ביטוי בשנות ילדותו, כאשר הקשיב לשיעורו של הרב קמאי, וכשהרב שאלו, האם הוא מבין? ענה שכן אבל יש לו קושיה בנקודה זו וזו. הרב קמאי השתומם, באשר הלומדים הותיקים כבר איבדו את ה'חוט המקשר' בשיעור הלמדני, והילד שואל כהלכה, מאז למד אתו בקביעות, וכשנקרא לשמש כראש הישיבה במיר נטל את יחיאל יעקב אתו. ממיר עבר לסלבודקה שם הכיר את הרב משה מרדכי אפשטיין זצ"ל ולרב נתן צבי פינקל ה'סבא' מסלבודקא. במיר היה חברו של הרב אליעזר יהודה פינקל חתנו של הרב אליהו קמאי, ששימש לאחר מכן ג"כ בראשות הישיבה במיר.
בהיותו צעיר לימים נתמנה לרב בעיר פילווישקי שבליטא. כאן החל עבודת קודש בציבור. הקים 'קיבוץ' לבני תורה צעירים ובעלי כשרון, והדריכם בנתיבות התלמוד. הצטרף לאגודת ישראל. כתב מאמרים תורניים בקובץ יגדיל תורה אותו ערך הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל (לימים עלה לירושלים)
[5] הספר לבושי מרדכי עה"ת ומועדים בשני כרכים יצא לראשונה מכת"י ע"י הרב יצחק פנחס פריינד (ברוקלין תשע"ט)
הרב מרדכי לייב וינקלר (תר"ה-תרצ"ב) מגדולי רבני הונגריה בתקופה שלפני השואה, נחשב מעמודי ההוראה. למד אצל תלמידו של החת"ם סופר הרב יצחק אהרן לנדסברג זצ"ל, ושרשי תורתו ושיטתו של החת"ם סופר נקבעו באישיותו. תשובותיו בהלכה נכתבו בשו"ת לבושי מרדכי שיצא לאור עוד בחייו. בתשע"א יצאו מחדש כל חלקי השו"ת בד"כ. כמו"כ חידושיו למסכתות הש"ס נערכו אף הם מחדש. נפטר בי"ז בתמוז תרצ"ב. היתה לו בת יחידה שהתחתנה עם הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל שלימים נעשה רבה של העדה החרדית בירושלים, אך ממנה לא נולדו ילדים, [הרב דושינסקי נישא בשנית ומזווג זה נולד בן יחיד] וזכרו בעולם זוהי תורתו. ופטירתו סמוך לשואה, לכן הבאתי מדבריו בחיבור זה.
[6] הרב יצחק ולדשיין (מכונה ה'שרשובר' ע"ש עיר הולדתו) זצ"ל הי"ד, מבכירי תלמידי ר' יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל מנובהרדוק בעמה"ח מדרגת האדם (בי"ז בכסלו יום הסתלקותו). הספר עצמו הינו מערך הבנוי על שיחות עמוקות ביותר שמסר בישיבה, ונכתבו ע"י בכירי תלמידיו. הרב עבר על הדברים והגיהם. מהכתיבות החשובות ביותר היו אלו של תלמידו הרב יצחק ולדשיין, רוב הספר נערך עפ"י כתיבותיו. לימים נשא את נכדתו (היא אחותו של רב חיים שמואלביץ זצ"ל שלימים נתמנה כראש ישיבת מיר.) מישיבת נובהרדוק גדלו גדולי עולם ביניהם הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, הרב יחזקאל אברמסקי בעהמ"ח חזון יחזקאל על התוספתא. ה'סטייפלר' ועוד.
דברי תורה מהרב ולדשיין שהיה בעל כושר ביאור ומסר שיחות מרוממות בישיבות בית יוסף שנוסדו ע"י 'ישיבת האם' בנובהרדוק, נחרטו בספר גוילי אש שהינו אסופה מגדולי נובהרדוק שנספו בשואה (יצא לאור בירושלים בתשל"ג) וכן בספר רחב ומקיף של שיחותיו ומאמריו של הרב ולדשיין תורת יצחק שיצא לראשונה בתשל"ד, ובשנית במהדורה מורחבת ומפוארת בתשע"ז שבחלקו השני נכתבו תולדותיו ותולדות בנו הרב רפאל ולדשיין זצ"ל שהוגלה לסיביר וזכה להנצל עם אמו לעלות לארץ ישראל והקים משפחה לתפארת.
רבי יצחק ולדשיין נרצח עם תלמידי ישיבה עמם נלקח באמצע שיעור שמסר באיזור וילנא בתמוז תש"א.
[7] ביאור הדברים (עפ"י מדרש רבה המבואר) ששר המשקים רצה לזכור ולהזכיר את יוסף, ולכן עשה תנאים כלומר מאורעות שיזכירו לו את הדבר, וכן חיפש הזדמנויות נאותות להזכיר את יוסף, ואפילו עשרה קשרים בבגדיו כדרך הרוצים לזכור דבר מה ועושים קשר בבגדיהם. אך בהשגחת ה' מכוונת כל אלו לא הועילו והוא שכח, וזאת מכיוון שעדיין לא הגיעה השעה מאת ההשגחה הראויה לך, וכן כדי שלא יתלה שר המשקים את הצלתו של יוסף מעצמו.
[8] המדרש ממשיך ומונה אירועים מכל כתבי הקודש שעולים למנין תשעה. רבי שמואל אשכנזי בפירושו יפה תואר השלם, מבאר באריכות מה נלמד מכל אחד מאירועים אלו. הוא מלמדם הן במובן הגאולה ומהלך כלל ישראל, וגם במהלך של האדם הפרטי.
[9] הרב מרדכי בריסק הי"ד (תרמ"ז-תש"ד). נולד בהונגריה. למד אצל אביו הרב יהושע בריסק ואח"כ אצל הרב מרדכי לייב וינקלר בעהמ"ח שו"ת לבושי מרדכי. בגיל ח"י הוסמך להוראה ע"י הרב פינחס חיים קליין, ובהגיעו לשנת הכ"ג נתמנה לדיין. בצעירותו התכתב עם גדולי עולם ביניהם רבו הלבושי מרדכי, המהרש"ם – הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון, האדמו"ר ממונקטאש הרב צבי הירש שפירא בעהמ"ח 'דרכי תשובה' זכר צדיקים לברכה.
בהיותו בן ל"ג נבחר לשמש ברבנות במחוז טשאנד שברומניה, חמישים ישובים היו פרושים תחת חסותו. במקום זה הקים ממלכה של תורה ומפעלי חסד רבים. הישיבה שהקים ועמד בראשה היתה מפאר פעולותיו. ייסדה בפחות ממנין בחורים עד שבשיא תפארתה נהרו אליה אלפי תלמידים ונחשבה לישיבה הגדולה ביותר ברומניה וטרנסילבניה הסמוכה לה. שיעוריו הלמדניים היו בנויים לתפארה משילוב של ביאור הפשט הישר והגיון צלול שצלח נחשולי קושיות ותמיהות במהלך בניית הסוגיה. אמנם גדלותו התפרשה גם לשדה הפסיקה ההלכתית. בסוגיה הלכתית קשה של מחלוקת בענין כשרות המקוה בעיירה מסויימת בהונגריה בין רב המקום טען לכשרות המקוה, לדומ"ץ שאסרה בגלל סוגיה של 'זחילה שאינה ניכרת' (מובאת בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ד בסימנים הראשונים). המהר"ם מבריסק נטה לדברי הרב ולהכשיר את המקוה. הגם שרבנים מהונגריה רצו אפילו ל'רווחא דמילתא' לתקנו, הוא טען בתוקף להשאירו בכשרותו ללא תקון כדי לא להוציא לעז על הראשונים ילדי ישראל הקדושים והטהורים. בסופו של דבר נמסר הדבר לזקן רבני הונגריה הרב שלמה זלמן עהנרייך אב"ד קהילת שימלוי זצ"ל הי"ד, בעהמ"ח שו"ת לחם שלמה, שהכריע להיתר.
בספר ממנו הובאו הדברים לקמן נמצאות דרשות רבות שמסר לבני הישיבה כ'פתיחה' לזמני הלמוד, וכן דרשות לימים נוראים שבת הגדול ועוד. הספר יצא לראשונה מכת"י תשמ"ז (ברוקלין) דרשתו האחרונה שנאמרה ונדפסה היתה של שבת שובה תש"ד, כאשר מרבית יהדות אירופה כבר נרצחו ע"י הנאצים ימ"ש, והכורת שעלה על יהדות הונגריה בסוף מלחמת העולם השניה, עלה בסערה השמיימה גם המחבר בי"א בסיון תש"ד.
בנו הרב אהרן צבי בריסק זצ"ל ניצל מגיא ההריגה עלה לארץ ישראל והקים בנתניה ישיבת 'מהר"ם בריסק טשעקא' ע"ש אביו. אך טרם הגיע לגיל חמישים נגדע האילן בשיא פריחתו. הספר הזה וכמו"כ חידושי סוגיות מהר"ם בריסק שיצא לאחר שנים נוספות, המשיכו את שושלת קודש הזהב ע"י נכדיו וניניו. (התולדות נכתבו עפ"י הקדמת המלבה"ד, וכמו"כ עפ"י מאמר 'בקדושה של מעלה' לרב פינחס אליהו אייזנטל שליט"א התפרסם בתוספת ל'המודיע' ערב שבועות תשס"ג.)