דברי דוד

פרשת וישב

וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים. ולכאורה קשה קושיא עצומה על יעקב אע״ה דהוא היה מובחר שבאבות והיה מטיל קנאה בין הבנים דהא היה יכול לשער בעצמו הלא מעת בריאת העולם דהיה רק קין והבל בעולם ויבא קין מפרי האדמה מנחה לד׳ והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ד׳ אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה. ויחר לקין מאד. ומחמת זה הקנאה שקיבל ד׳ את מנחת הבל ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. ולמה לא חשש יעקב אבינו עליו השלום על זה הדבר גם כן שלא לעשות ליוסף כתונת פסים יותר משאר בנים כמו שהיה באמת שמחמת הקנאה מכרו אותו למצרים ונתגלגל הדבר עד שיעקב עצמו היה צריך לירד למצרים.

 ונראה לי לתרץ מעט על פי מה דאיתא בשולחן ערוך הלכות יום הכיפורים טעם א' על מה שאנו לובשין  קיטל על בגדיו ביום הכיפורים כדי שיהיה לבו נכנע לפני השי"ת, ושפיר יכולים לומר דכוונת יעקב שעשה לו כתונת פסים היה גם כן לדבר הזה מחמת שראה יעקב שיוסף היה מתקן בשערו ממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה, כמו שפירוש רש"י ז"ל על הפסוק "והוא נער", לכך ירא יעקב שלא יפול יוסף, חס ושלום, במדת ההתפארות וגיאות חס ושלום. על כן עשה לו כתונת פסים על בגדיו דהיינו נגד לבן כמו קיטל כדי שיהיה לנו נכנע מחמת שהוא בגד של מתים ויהיה לבו נכנע ולא יבא, חס וחלילה, ליד׳ התפארות וגיאות, ושפיר מתורץ הקושיא הנ"ל, דיעקב לא עשה לו הכתונת הנ״ל שיהיה לו לכבוד ולתפארת, רק אדרבה שיכנע את לבבו, ומחמת שיעקב אהב את יוסף מכל בניו, חשש בו יותר והשגיח עליו בעיני פקיחא שלא ירגיל עצמו במידות מגונות בגסות וגיאות. ולכך עשה לו כתונת לבן להכניע את לבבו כנ״ל.

ועל פי הנ"ל נוכל להבין התפילה בשעת הדוכן שאנו אומרים ותתננו לאהבה לחן ולחסד בעיניך ובעיני כל רואינו וכו׳ כמו שנתת את יוסף צדיקיך בשעה שהלבישו אביו כתונת פסים לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואיו וכו׳ ולכאורה קשה קושיא עצומה, הלא אדרבה, מחמת שעשה לו כתונת פסים נאמר אחר כך ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל בניו וישנאו אותו וכו', ואם כן מה זה שאנו מתפללים שיהיה לנו חן וחסד כמו שהיה ליוסף בשעה שהלבישו אביו כתונת פסים?

 אבל לפי מה שפירשתי לעיל דאביו עשה לו הכתונת כדי להכניע את לב יוסף שלא יהיה בעל גיאה, מתורצת קושיא זו, דאנו מתפללין ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו כמו שנתת את יוסף צדיקיך "בשעה" שהלבישו אביו כתונת פסים לחן ולחסד, כי "בשעה" שהלבישו אביו את יוסף בכתובת לבן ורמז לו על יום המיתה, בוודאי נכנע ונשבר מאוד לב יוסף. ועל ידי זה מצא חן "בשעה" זו בעיני כל רואין ודו"ק .

לחנוכה

ויהי מקץ שנתים ימים. וצריך להבין למה כתוב "ויה׳" דהוא לשון צער גבי יציאת יוסף מבית האסירים ונעשה מלך. ואקדים מה דאיתא בבית יוסף. הוקשה בית יוסף למה קבעו שמונה ימים כיון דבשמן שבפך היה בו כדי להדליק ליל א׳, נמצא שלא נעשה נס אלא לז׳ ימים. ותירץ ג' תירוצים. עיין שם. ועיין בט"ז שתירץ גם כן בטוב טעם. ולי נראה לתרץ באופן זה, דהנה איתא בגמרא על הפסוק "יצו ד׳ אתך את הברכה באסמך" דרשו בגמרא: "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין". ולפי זה קשה האיך היה יכול לבוא הברכה בפך השמן הא היו רואין כמה שמן שיש בהפך במידה ובמשקל, והאיך היה יכול לבוא הברכה דהא אין הברכה מצויה אלא ברבר הסמוי מן העין. אלא על כרחך מוכרח לומר שהיה על פי נס אף שהיה במדה ובמשקל. הרי חזינן דהיה הנס גם ביום הראשון אף שהיו רואין בהפך כמה שמן שיש בו, היה בא הברכה, וממילא שפיר קבעו שמונה ימים משום דיום הראשון גם כן היה הנס. ושפיר מתורץ קושיא הנ"ל.

וזאת ידוע דשלושים וששה נרות יש בין הכל, יום ראשון – אחד, ויום שני – שנים, בין הכל כל הנרות שדולק יש שלושים וששה נרות. והנה התיבה "ויהי" גימטריה שלושים ושש עם הכולל ואותיות, מרמז לזה שמהנס של חנוכה יוכל לראות הקץ גם כן. כמו שהיה גבי חנוכה, מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים כך יהיה גם כן במהרה בימינו. ואם כן הכי פירושו "ויהי" שהוא בגימטריה ל"ו עם האותיות והכולל, היינו מל"ו נרות נוכל לראות שיהיה "מקץ", רק צריך לזה לעשות תשובה שלימה ויהיה זכו אחישנה כידוע, הגם שצריך עוד להתעכב הגאולה כמה שנים, עם כל זה אם זכו אחישנה. וזה פירוש הכתוב "ויהי מקץ" רצונו לומר מנס של חנוכה יוכל לראות את הקץ גאולה גם כן כמו שהיה אצל חנוכה כך יהיה הגאולה במהרה בימינו אמן, וזכו אחישנה שנתיים ימים הגם שצריך להתעכב עוד שנתיים, עם כל זה באם זכו יהיה ימים עבור השנים, כי זכו אחישנה כנ"ל בעזרת ה' יתברך.

הוקשה הבית יוסף מאחר שביום הראשון לא היה נס, דהא כבר היה בו כדי  להדליק יום אחד, מדוע עושין שמונה ימים, הא לא היה הנס רק שבעה ימים. וראיתי בספר תולדות יעקב יוסף שכתב דלכאורה יש לתרץ זאת עם מה שהוקשה עוד מדוע לא תיקנו תשעת ימים משום ספיקא דיומא כמו בכל מועדים. ואם כן יש לומר דקושיא חדא מתורצת בחברתא. ובאמת לא היה ראוי לתקן רק שבעה ימים, אלא שתיקנו שמונה ׳מים משום ספיקא דיומא. עיין בערבי נחל באריכות. והט"ז תירץ דנשאר מהדלקת לילה ראשונה מעט כדי שיוכל לחול ברכה כי אין הברכה שורה על כלי ריקן. עיין שם.

הרב דוד טייטלבוים, מחבר הספר "דברי דוד", נולד בשנת 1869 תרכ"ט (או תר"ל) בקאלבאסוב בשנת תר"ל, לאביו , הרב אברהם אהרון טייטלבוים, רבה של קאלבאסוב, בנו של הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים ה"ייטב לב", בנו של הרב אלעזר ניסן טייטלבוים, רבה של דרהביטש, בנו של הרב משה ה"ישמח משה". ולאמו הגברת רייצא בת הרב יחיאל רובין, רבה של קאלבאסוב,  בן הרב אשר ישעיה רובין, רבה של ראפשיץ.

לאחר נישואיו עם בתו של הרב שמעון מארילעס השני רבה של ירוסלב שבגליציה המזרחית, חי הרב דוד בירוסלב וכיהן שם כדיין ומו"ץ.

בשל חשש לחינוך ילדיו בעקבות הרוחות שנשבו בעיר, עבר בתרס"ד, 1904, לכהן כרב בעטשעד שליד מונקאטש, שם גרו רק מאתיים משפחות. בעטשעד הקים ישיבה ובראשה עמד בנו בכורו. כן ייסד חברת ש"ס ומפעלי חסד. בתש"ג הדפיס את ספרו "דברי דוד" על התורה, המועדים וקצת חידושי סוגיות. בהקדמתו מביע את רצונו שהספר יהא לכפרת עוונותיו ומסיים בתקווה "שאוכל ליסע לארץ ישראל ולישב שם במנוחה בהשקט ובטח ובפרנסה". אחרי ארבעים שנות רבנות בקהילה, נשלח, בתש"ד, 1944, עם בני עדתו למשרפות אושוויץ הי"ד.

מכל ששת ילדיו נותר רק בן אחד, ר' נפתלי, האדמו"ר מעטשעד בבורו פארק.

(מתוך "רבנים שנספו בשואה" ומתוך תרגום של ערך בוויקיפעדיע)