דרך לתשובה במדות ודעות – פרק ה / הרב דוד בודניק הי"ד

ואהבת לרעך כמוך, רעך זה הקב"ה".

"כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת ל"א.).

על הכלל הגדול שהורה הלל הזקן עליו השלום אל הגר "כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד", כפי שנתבאר לעיל, הוא היסוד בתיקון המדות בין אדם לחברו, אבל בכל זאת אינו מובן איך הוא כלל כל התורה אף בענייני בין אדם למקום? אמנם חז"ל הורנו על הכתוב ואהבת לרעך, זה הקב"ה! שנאמר "רעך ורע אביך אל תעזב" (משלי כז). מה שהוא תמוה, למה הוציאו מפשטות הכתוב, אחר שעל אהבת ד' נצטווינו במצוה מיוחדת, "ואהבת את ד' אלהיך"? אמנם חז"ל  הורנו בזה שעניני בין אדם לחברו ובין אדם למקום הן אחת היא, ואין להפריד ביניהם כלל, כי אליבא דאמת קשה להבין איך יאהב האדם את חברו כמוהו ממש, אחר שהקנאה והשנאה מפריד בין איש לרעהו? ומחיצה גדולה מפסקת בין איש לרעהו – הוא אהבת עצמו, ובפרט בתלמיד חכם דקרתיח, אוריתא דקמרתח ביה? מאין יהיה לו הבחינה שצריך לעמוד על ההטבה והחסד במקום שנדמה לו שצריך לתבוע במשפט? וידע להבין בין קנאת סופרים לרקב עצמות קנאה, אם ישקול הכל על שיקול דעתו העצמית? ועל כן אמרו ז"ל "רעך זה הקב"ה", שתדע ותבין כי כל ענייני בין אדם לחברו, תלוי בהכרתך בינך לבין המקום ברוך הוא, כי כאשר תכיר הכרה חזקה שכל ענייני חברך אינם בכחו ועוצם ידו, מה שהצליח בתחבולותיו, לרכוש לו כבוד וממון, וכדומה מן ההצלחות הזמניות, "כי הכל בידי שמים", אז יפול קנאתך עליו, כי תכיר כי לא הוא הבעל יכולת להוסיף ולגרוע מחלקך הקצוב לך בגזרת הבורא יתברך שמו. נמצא לפי זה כי הישרת המדות תלוי בהישרת הדעות וברירותן, כי מזה שהאדם איננו שלום בבין אדם לחברו יש לו בירור כי איננו שלום גם בבין אדם למקום, מפני שעצם החיוב ומהותו של בין אדם לחברו הוא הבין אדם למקום, ובלעדו לא יתקיים בשום אופן. ובפרט בשעת ניסיון של מריבה וקטטה, אז ירקד השטן להפריד בין אחים ולמצוא עלילה ואמתלא איך לעשות מצודות וחרמים לבני אדם, על כן כשאנו חפציך לעמוד על קנקנו של אדם איך הוא ביראת שמים, יש לבדוק אחריו כמו שאמרו ז"ל "בג' דברים אדם ניכר בכוסו, בכיסו, ובכעסו", המה הדברים בין אדם לחברו, אשר רק על ידן יתברר מהותו וצדקותיו. ועל כן מצינן שחכמי המוסר חדשו גדולות ונפלאות בזהירות דיני בין אדם לחברו כמו בבין אדם למקום, מפני שהן אחת הן, ולא יתכן זה בלא זה.

והוא כי ישנם שני מיני ניסיונות, הניסיון הראשון מה שהאדם בעצמו יוצר לו בדמיונו מחיצה בינו לבין חברו, כאשר בארנו לעיל. ועל ידי הכרת ג' יסודות אלו ינצל ממבוכת דמיונו:

א) הכרת והרגשת חסרון עצמו, על ידי הכרת חסרונות חברו.

ב) תיקון מפריעי הסביבה על ידי תיקון עצמו.

ג) יסוד לתביעת שלימות זולתו על ידי שיראה שלא לעבור על שלימות עצמו; אשר מזה יהיה לו התלמדות בעניינים שונים איך שהוא יוצר מעצמו לעצמו ניסיונות שונים, ועושה עבור עצמו פתח צר אשד מיצר ומימר לו, אם רוצה להיות מהחסידים הבלתי סובלים, וצריך לבקש תתבולות איך לצאת מפתח הצר שיצר לו דמיונו לבל יסבול ממנו, לברר המציאות לעצמו, כי לא דובים ולא יער, כי חברו אין לו עליו כלל, רק דמיון הוא בתוך דמיון, ואז ירפה ממנו היצר.

אבל הניסיון השני הוא מה שנסתובב לו מצד השגחת הבורא, כמו שאמר הכתוב "את אשר יאהב ד' יוכיח", לצרף לבו בכור הניסיון, כמו שאמר הכתוב "לענותך ולנסותך לדעת את אשר בלבבך". וילמדהו ד' לעמוד בניסיון כדי להטיבו באחריתו בזה ובבא, כמו שאמר הכתוב "אני ד' אלהיך, מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך". וזה הניסיון הוא הדרך אשר נכנסו בו החסידים הסובלים, ומהפתח הזה יצאו שלמים במדותם וטהורים באמונת לבבם לאלקים יתעלה, וכל מה שנכנסו בפתח הזה יותר ויותר יצאו ממנו לאוויר ולאור עולם;

ועל שני פתחים הללו האדם טועה ובעבור הדחיקות משני הצדדין יוצר לעצמו פתח שלישי והוא "פתח־כשר" המתווך בין שני הפתחים הקודמים, כי בהגיע אל האדם פתח צר, שצריך לצאת ממנו, מראה לו דמיונו שאדרבה כל מה שיכנס בו יותר יהיה מעולה, ויהיב אחר כך חיים רחבים. ועליו אמר הכתוב "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו" (משלי יט) שמתחלה מראה לו דמיונו שיהיה דרך רחבה כאן, אבל אינו יודע מהעתיד, להבין מההווה את הנולד להיות אשר ייכשל בו פתאום מבלי חשבון תחילה; ועל הפתח השני אשר הוא צריך דווקא לכנוס בו, ולדחוק עצמו אליו, דוחק לו דמיונו כי צר יהיה לו שם, ועל כן בורח הוא מלפני ד', וכל מה שהוא בורח הוא מֻרדף יותר מהמקרים אשר המה הפתח הצר באמת לחיי האדם, כי מצמצמים את מוחו ולבו עד שאין לו עצה ותחבולה איך להינצל מן ההפכה שנתגרר בה בתחילת הערב לשעתו. ונשאר לקה בכפלים מן הפתח שהוא רוצה לצאת ולברוח ממנו, ומן הפתח שהוא רוצה להגיע ולהכנס שם ואיננו יכול, עד שנשאר נבוך במבוכה גדולה מבלי דעת פתח דרך התשובה. ועל הפתח הזה קורא לו הבת קול "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם כפתחו של אולם", אף על פי שבתחילה יצר לך להיכנס בו, מפני שתצטרך להצטמצם אל חודו של מחט, מנפשך שהרגלת בהרחבה יתירה, אבל אפתח לך אחר כך כפתחו של אולם, פתח רחב שיאירו בו עיניך ותמצא חיים נעימים ורחבים, כמו שאמר הכתוב "ואורח צדיקים כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום" (משלי יח).

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי"ד)