בדרך הראשונים – ליובלה של תורה להגאון רבי שמעון הכהן שקאפ / הרב ניסן עקשטיין הי"ד
הקדשתי את מאמרי הנוכחי ל'ספר היובל' הנערך לכבוד רבינו הגר"ש שליט"א, הבעתי בו רגשי הכרה והערצה, ע"י קוים ושרטוטים – הנרשמים מתוך הסתכלות בתורה, וברבינו הגדול, כי ב"ה עלה בחלקי להיות אחד מענפי האילן נצחי זה, עץ החיים ששתל רבינו בכרם בית ישראל. זכיתי להיות מנושאי כליו, בין שלוחי ישיבת 'שער התורה' בגראדנא שנשלחו אל רבינו, בעת העתיקו משכנו מבריינסק לגראדנא. ותודה לא-ל הייתי מהתלמידים הקרובים אליו, שנהנו מזיו תורתו, מהוד חכמתו וטוהר מידותיו. ונמשכתי אחר רבנו החביב שיחיה באהבה חזקה ונאמנה, חרותה לעולם על לוח לבי. ומה גדלה שמחתי עתה, שאוכל גם אני להימנות בחשבון שנות תורה, ותלמידיו הרבים.
ובזה אצטרף גם אני לקהל המברכים, לברך את המבורך בברכת התורה, שיחזק ה' כוחות גופו ונפשו, עוד ישמיע תורתו לאורך ימים ושנים, לאלפי תלמידים – מתוך הרחבה והרווחה, וכולנו יחד נזכה לראותו מחדש חידושי המקדש וקדשיו – להלכה ולמעשה, במהרה.
א. מלת 'הראשונים' – פירושה אצלנו: הקדמונים שקדמו בזמן ובמעלה.
מעלת ה'זמן' חשובה מאד, כי אלה שהיו בזמן היותר [קרוב] לדורות של בעלי התלמוד ז"ל – קיבלו דעותיהם וסברותיהם איש מפי איש, תלמיד מפי תלמיד, באופן יותר זך ובהיר. בזמן קצר – לא הספיקו השגיאות להאפיל ולשבש את הדעות הברורות והאמיתיות שנאמרו. עוד רעננה היתה כל סברא קדומה בפי רבם. הם קלטו את צורת הדברים בהיר וברור למדי, והלכה כמותם – שדבריהם דברי קבלה. את הביאור שבעל פה שנאמר לכל סברא שבגמרא, שמעו הם וכתבו על ספריהם, וחז"ל בעלי התלמוד – מדברים מתוך גרונם.
מתוך שקרובים היו יותר ליצירת האדם, לאנשי המופת שלנו, לדורות של דעה, לטהורי לב ובעלי מדות נשגבות – היו ראשונים גם במעלה. היו גדולי יראה ובעלי מדות טובות ונעלות, משוחררים מכל נגיעה עצמית, מכל פניה ונטיה צדדית, ודבריהם – דברי אלקים חיים, בלי שום תערובות, של סיג ודופי.
יראתם שהיתה קודמת לחכמתם, היתה ערובה בטוחה להבנה ישרה, חכמה קיימת, זכה וברורה. ישרותו של האדם – שנטע אלקים בו, לא פרצה גבולה ולא נתעמקה. רוח טהורה אלקית פעלה בהם, ולא השפיעה עליהם שום רוח זרה.
הם שהלכו בדרכי ה' יתברך, במדותיהם של אבותיהם שלומי אמוני ישראל, וקיימו את ה'הדבק במידותיו, מה הוא – אף אתה', היו מתדבקים בד' ובתורתו – היתה השכינה שורה בתוך לבם, ורוח הקדש הופיעה בבית מדרשם.
ב. ו'ראשונים' היו גם בדרך למודם. נגשו לכל דבר – כאל דבר חדש, דבר שלא היה לעולמים. לא כאל דיוטגמה ישנה, אלא הכל היה בעיניהם כחדשים. קיבלו את דברי מי שקדמם וניגשו לדרוש ולחקור, להסביר ולהבין – כאילו באו עתה לחדש ענין זה. אם לא ישרו בעיניהם ואפשר להם לחלוק – חלקו, ואם לאו – תלו במיעוט הבנתם וגמרו הדבר ב'צריך עיון'. אבל כשהביאו דברי זולתם ולא חלקו ולא תמהו – שתיקתם זו כהודאה דמיא, והיה זה כאילו נאמרו מפיהם ולא מפי כתב אחרים, כאלו הם בעצמם היו בעלי החידוש הלז, ומצרפינן גם את זה ששונה דברי רבותיו וחבריו – למנין בפסק ההלכה.
'ראשונים' הם בכל אמרותם, וכל דבריהם חידוש. זאת אומרת ומשמיעה את גודל יגיעתם בתורה, בלי היסח הדעת כל שהוא, עבודה מתמדת בלי רפיון רוח, בלי דפרוף קל הצידה מהעיון הנכון. ומשום כך, אי אפשר היה שיצא דבר אצלם כמין השפה ולחוץ, כדבר עתיק יומין שלא נכנס בכור החידוש, רק הכל יוצא כמים חיים המפכים ובאים מתוך המעין, ממקורם הראשון. ולפיכך נקראים כל דבריהם בשם 'חידושים', כי גם ישנים – הם חדשים.
ג. שם 'הראשונים' קודש הוא ואין לנו רשות להשתמש בו אלא לראותם וללמדם, להבינם ולהסבירם ולפסוק הלכה כמותם. כי רב ההבדל שבין דורות הראשונים – לדורותינו אנו, כננסים – לפני ענקים גדולים ורמים. חז"ל בעלי התלמוד כבר הפליגו ברחוק ההבדל שביניהם לבין דורות הראשונים שלפניהם, ואמרו: אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו', ומה נעני אנן אבתרייהו.
ומי יוכל להבין, להעריך ולספר, את גודל קדושתם וקירבתם לפני המקום – כשר ועבד לפני המלך. רחוק מעולם הגשמי, החומרי, שקוע בעולם נאצל, בעולם רוחני, כאישים העליונים הרוחניים. ומי אפוא ישווה וידמה להם, אין תורה כתורתם ואין 'בר סמכא' כמותם. אבל אם אין לנו רשות להשתמש בשמם, אפילו ליופי המליצה, מכל מקום רשאים אנו להראות גם בדורנו על אלה ה'אחרונים' ההולכים ב'דרך הראשונים', הניגשים מחדש לכל ענין, עמלים ביגיעה עצומה להבנת כל דבר, להשים עיונם על התחלתו, ממשמשים כל חלקי הבנין ממסד ועד הטפחות, הכל בבקור ועיון, בפלס ודקדוק. ובזו יבחנו דבריהם, אם אנו מוצאים במי שהוא – מידה זו של פשפוש בכל דבר – בדברי עצמו וזולתו, עליו נוכל לאמר שדרכו – דרך ה'ראשונים' ז"ל.
ד. מהמיוחדים שבדורנו זה, שדרך בדרך ה'ראשונים' – הוא אדמו"ר בעל ה'יובל' שליט"א. נפלאות מספרים מטל שחרותו, בעוד למד בישיבת ואלוז'ין המפוארה, עד כמה היה שקוע בעיון ולמוד התורה, עד כמה לא הרגיש בלחץ והדחק שסבל כהלל בשעתו, ולא סר ולא מש מאהלה של תורה. וקו זה של התמדת היגיעה והעיון בתורה, הולך ונשזר כל ימי חייו בלי הפסק, מימי הילדות עד זקנה ושיבה, מתחילה – בינו לבין עצמו, ואחר כך – עם תלמידיו החביבים עליו ביותר.
ובהקדמת ספרו הענקי 'שערי ישר' אשר רוח אלקי מתנוסס בה, קבע הלכות קבועות נטועות כמסמרות בתורת העיון והלימוד, וכמה שקיים – הוא מורה דרך לכל התלמידים בלשונו הזהב: … 'לכל ההוגה בספרי האחרונים שלא ילמדו תורה מ'פיהם'… – 'תורה מ'פה' נחשבת – אם מקבל הדברים כפי ששמע מבלי ביקורת… שלא לעשות יסוד מכל האמור בדבריהם טרם יבקרו היטב את דבריהם, ו'זכר לדבר' יש ללמוד מהא דרבי חייא זרע פשתים וגידל נשבי וצד צבאים ועשה קלפים וכתב חומשים וכו', לרמז: דכל מה שיש בכחנו להחל מהתחלת התורה – עלינו לעשות בעצמנו לפי ערך שהורשה לנו לחקור ולהתבונן, ולא לסמוך על דברי הגדולים שקדמונו'…
ועל פי תורת דרך העיון שקבע לו באמרותיו בעל פה – כן קבע את ספרו, ובצדק נוכל לאמר גם על ספרו – שהוא כולו חידוש, על כל הגה – פלס, ועל כל ענין – משקל, ודרך הראשונים ז"ל – דרכו – להיות ראשון גם בנושן. ומשום זה הינך מוצא הרבה פעמים – דברים שכבר נקבעו ע"י האחרונים ז"ל זה רבות בשנים ליסוד מוסד ולא ניסה מי שהוא להרהר אחר יסוד זה, רק נתווספו כמה בנינים על יסוד זה. אבל רבנו בדרך העיון שלו – בדק ומצא מה שיש להפך ולשנות, להרהר ולערער, לבדוק ולדקדק. גם גילה יסודות חדשים נאמנים, המציא הרבה המצאות, ונושאים חדשים העלה בדרך עיון.
וחביבים דברי תורה עליו – עד שאין עליו כמשא שום ענין לטפל בו, למשמש בו ולבדוק בכל חלקי חלקיו. לא שלט בו הכלל: 'קשה עתיקא מחדתא', אלא קיים מה שאמרו: 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים'.
ועדים כשרים ונאמנים על קיום הלכות תורת הלמוד, הם – ה'שערים' וה'פרקים', ה'חלקים' וה'ענינים', שבאו בספר שערי יושר'. ספר חדש זה, שהוא כולו חידוש, כולו מקורי.
ה. כוח המבקר שבאדם, הדוחה והמקבל – הוא ה'דעת'. זהו כח המבחן שבו. ומי שדעתו יפה, זכה ובהירה, חוש ההבחנה שלו – זך ובהיר. ואין דעה יפה וישרה, אלא למי שלבו טוב וישר. ולא לחינם אמר רבן יוחנן בן זכאי – שמדברי כל תלמידיו רואה הוא את דברי רבי אלעזר בן ערך, שאמר שכל דרך טובה ודרך רעה – תלויה בלב, ובכלל דבריו – דברי כולם.
מי שזכה להסתופף בצל קורתו של רבנו שליט"א, ידע להכיר ולהוקיר את חין ערך יקרתו במידות נעלות ונשגבות, את בר ועדינות לבו הער לכל דבר טוב, להרגיש בצער זולתו, לעבוד בכל כחותיו לטובתו.
וגם בזה קבע מסמרות של הלכה בהקדמתו הנעלה. הוא ביאר את מצות 'קדושים תהיו כי קדוש אני' לארכה ולרחבה, ומביאורה – תצא הדחיפה למעשים טובים בבין אדם לחברו, לעבוד ולעמול ולהקדיש כל הכוחות לטובת זולתו, ללכת בדרכי ד', עד כמה שיד האדם מגעת. ואין זה רגש בעלמא, כי אם מקרא מלא – מצות עשה מן התורה.
ומעשיו של רבינו מאמתים את כלל ההלכה שלו – לבו רחב בהיקף עולמי, הוא עובד לטובת הרבים בכל כוחו, בכל מחשבתו, בכל ענייניו, כל בני העולם קבועים בה'אני' שלו. והוא רואה ומוצא בהרבים – את עצמו. כולם כלולים בו – והוא כלול בכולם. ואין פלא, אם ב'לב טוב' כזה – הדעת כה יפה, צלולה וברורה. ובמקום שיש דעה – יש הבדלה, ולפיכך כוח ניתוחו – כוח חד, נוקב ויורד עד תהום רבה. ובדברים הנראים – לכאורה, שהם יחדיו יודבקו – בלי שום הפרד קל ביניהם, מצא רבינו את הפרש הדברים, ונתץ מלים וצורה – להבדל זה. ולפיכך זכינו…
ו. ולפיכך זכה גם לשם. ומצינו ברבי עקיבא שאמר לו יונתן בן הרכינס: 'אתה הוא עקיבא ששמך הולך מסוף העולם עד סופו, אשריך שזכית לשם'! (יבמות ט"ז). ולאו כל אדם זוכה למדרגת 'זכה לשם', שאין צורך ליתן עליו סימנים מובהקים – אלא די שיזכירו את שמו והשומע לא יטעה, אך מיד ידע ויבין – אל מי הדברים מכוונים. כי רק את 'כמה יוסף דאיכא בשוקא' צריך לסמן ב'דורות', או בסימן כהונה ולויה, אבל ל'רב יוסף' אין צורך בזה, הוא היה בקי והכל בקיאין בו…
והיו כאלו ש'תורתם מכרזת עליהם'. אם אמרו 'סתם משנה' – ידעו שזו היא תורת רבי מאיר, סתם ספרא, ספרי וכו' – לכל אחד היה איזה חלק בתורה שהכריז עליו, 'וכולהו סתימתאי אליבא דר' עקיבא' – היה ידוע ששורש הדברים קיבלו התלמידים מרבם הגדול רבי עקיבא, ואשרי שככה לו, ששמו הלך מסוף העולם ועד סופו וזכה לשם… כשאמרו: 'רבי עקיבא אומר' – כבר ידעו הכל – מי הוא, בלי שום פירוש וביאור, כי מי יביא תמורתו ומי יחליפנו. ואפילו אם נאמרו דברי תורה מחודשים סתם, גם כן לא היה ספק בשם אומרם – כי כולהו סתימתאי אליבא דר' עקיבא.
והדברים נאמרים כלפי אדמו"ר הגאון בעל היובל שליט"א. אין ספק שאם יזכירו איזה דבר – מסוף העולם עד סופו, בשם 'ר' שמעון' – לא יטעה שום איש, מיד יבין שהכוונה הוא על אדמו"ר – 'שאני רבנן דפקיע שמייהו'…
וגם תורתו מכרזת עליו – הוא דרך במים עזים – נתיבות חדשות ושבילים ישרים, ועשה אזנים לתורה, עם כללים מבהיקים וסברות מזהירות, וניכרים צעדיו בדרכו בתורה, וסברותיו מצלצלות בבי מדרשא, עד שיאמרו 'כי הוא זה'. ואם יחזור מי על תורת הרב – אף מבלי להזכיר שמו על זה – חותמו ניכר, ויכירו וידעו כל באי תבל – שמתורתו של 'ר' שמעון' למדנו זה.
על כן יאמרו המושלים: סברא פלונית היא 'ר' שמעונ'דיק'. כי יובל שנים של הפצת תורה – לאו מילתא זוטרתא היא. במשך זמן כזה – הספיק להכות שרשים באהלי שם, להודיע טבעו בעולם, ולהיות מטבע היוצאת בצורה בהירה, מצוינת, וכל בר בי רב – מכיר ויודע להבדיל בין דרך לדרך ובין שיטה לשיטה. לכל ראש מתיבתא – יש דרך מיוחד שהוא מורה אותו לתלמידיו ושעל ידו נתגדל ונתפרסם. ו'כל הדרכים בחזקת תקנה', ובין כל אלה נמשך כנהר וכמעין שאינו פוסק – דרך הלימוד של רבנו, באופי מיוחד, בחן מתוח עליו, רך ועדין.
לא רק שיטות וכללים נתפרשו בבית מדרשו – מיוחדים במינם, אך גם תלמידים מובהקים – נתגדלו תחת השפעתו הזכה, מפיו הם חיים, ויד האומן שהביאם לחיי התורה – ניכרת עליהם. ממציאים הם סברות חדשות, חדשים לבקרים, אבל – ראה זה כבר היה לעולמים, ו'ילדה שנטעה בזקנה' היא, שורש יניקתם – הוא מעץ זה השתול על פלגי מים, ותורת רבם בידם.
ומרגלא בפומיא דרבנו שליט"א, לפרש פירוש הכתוב 'עץ חיים היא למחזיקים בה' כפשוטו, שהתלמידים הם כעץ חיים – חיים של נצח, שעל ידי זה התורה נמסרת מדור לדור. וכה נאמר גם אנו – שעל נטיעותיו הרכות נמשכה צורת 'אילנא דחיי' זה, ו'דור לדור ישבח מעשיך', 'תולדותיו כיוצא בו', וכולהו סתימתאי דידהו אליבא דר' שמעון…
(הרב ניסן עקשטיין הי"ד, ספר היובל, עמו' מו)
