להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת שופטים

צדק צדק תרדוף – כל צדיק וצדיק תרדוף ללמוד ממנו לעבודת ה'

צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ (דברים ט"ז כ')

הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד בספרו על מסכת אבות ויצא פרח (פרק ב' משנה י' …והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים…) כתב וזלה"ק:

…על דרך זו שמעתי מצדיקים שכל צדיק וצדיק הוא כעין מסכת אחרת, ומי שלומד מסכת ברכות וכי אינו צריך ללמוד גם מסכת שבת?! על דרך זו אמרו חז"ל (שבת קי"ח ע"ב) אבוך במאי זהיר טפי, כי לכל צדיק וצדיק יש לו דרך אחרת לעבודת ה' יתברך. וכן אמרינן בסנהדרין (ל"ב ע"ב) ת"ר צדק צדק תרדוף, …הלך אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל, אחר רבי יהושע לפקיעין, אחר רבן גמליאל ליבנה, אחר רבי עקיבא לבני ברק. הגם שכל אלו היו בזמן אחד, אכן לכל אחד ואחד היתה מדה נכונה אשר בו השלים את נפשו ביתר שאת, על כן צריך לילך לכל אחד ללמוד ממנו דרכו לעבודת ה' יתברך.

על כן אם הוא אינו בר הכי ליסע לכל צדיק וצדיק ללמוד מהם עבדות ה' יתברך, רק שהוא דבוק באחד [דהיינו בצדיק אחד], על כל פנים יכבד ויוקיר גם שאר הצדיקים, מכל שכן שלא ידבר ח"ו עליהם סרה, כי אם יפגום בכבוד צדיק אחד ויענישהו, אז לא יהיה אפילו ביד רבו כח להצילו מקללה דרבנן דלית לה אסוותא.

[וכן כתב בפירושו שם לפני כן] והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן וכו' דהנה יש חסידים שוטים שמדמים בנפשם בהיותם חסידים אצל רבם, על כן מצוה לדבר סרה על שאר צדיקי הדור ולפגום בכבודם. ודרך זה היא מסטרא אחרא, וכי עובד אחד יש להקב"ה, הלא יש לו הרבה צדיקים העובדים אותו. האחד כוחו גדול בתורת הנגלה, האחד בנסתר, האחד בכח העבודה, והאחד בכח גמילות חסדים, ובכל בחינה ובחינה יש כמה בחינות, על כן וכי מי שהוא דבוק ברבו שכחו בכח העבודה, וכי הוא אינו צריך ללמוד גם אצל צדיקים אחרים שעובדים את ה' יתברך בשאר בחינות?! כן שמעתי שהגה"ק מצאנז אמר שאם ישמע שאחד מחסידיו שיאמר שרק רבו הוא רבי ולא אחר,  'יעקרו משני העולמות'! [לכן צריך לכבד ולהוקיר גם צדיקים אחרים] עכ"ל הרב אברהם חיים ריינמאן^[1] זצ"ל הי"ד.

על השופטים לדון את היחידים במידת הדין, אך את הכלל לכף זכות

שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת הָעָ֖ם מִשְׁפַּט צֶֽדֶק (ט"ז ח')

הרב מאיר לייב פרייא[2] זצ"ל הי"ד בספרו שבט מישור כותב בפרשתנו וזלה"ק:

יל"ד דהול"ל [יש לדקדק דהוה ליה למימר] ושפטו אותך משפט צדק. ונראה דתעודת השופטים לדון בין אדם לחבירו ולזכות את הזכאי ולחייב את החייב, ומצווים ועומדים שלא לישא פנים ושלא להטות משפט, אבל בנוגע לכלל ישראל, תעודתם לדון תמיד לכף זכות ולהצדיקם בכל אופן, וזהו ושפטו את העם – בכללות, משפט צדק, משפט שהוא לצדקם ולזכותם. עכ"ל הרב מאיר לייב פרייא הי"ד.

לתת צדקה מן המובחר ולא מן ה'מופסד'…

לֹא־תִזְבַּח֩ לַה' אֱלֹקיךָ שׁ֣וֹר וָשֶׂ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם כֹּ֖ל דָּבָ֣ר רָ֑ע כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת ה' אֱלֹקיךָ הֽוּא (י"ז א')

הרב שמעון סופר[3] הי"ד כותב באסופה מכתביו שיר מעון, נדפס בסיום כל פרשה בתורת משה לחת"ם סופר זיע"א, ואלו דבריו בפרשתנו וזלה"ק:

יל"ד [יש לדייק] יהיה – לשון עתיד, היל"ל [היה לו לומר] אשר בו מום [כלומר, כעת].

ויש לפרש כגון שיש לו חפץ שרואה שיתקלקל בקרוב ולא יהא לו תועלת ממנו, רק להשליכו לחוץ, אז ממהר ליתן אותו דורון לת"ח  וכדומה, כי בלאו הכי אין לו הנאה אח"כ ממנו. זה אינו נכון! אלא מן המובחר והטוב אשר יתקיים לעולם, יתן דורון.

וזה כי יהיה לך שור ושה, שתראה אשר יהיה בו מום, זה אינו נכון. אלא מצוה מן המובחר והטוב אשר יתקיים לעולם, יתן דורון.

וזה …שור ושה… שתראה אשר יהיה בו מום כל דבר רע שיארע לו בקרוב, מום או דבר רע, ולא יהא לך ראוי עוד, לכן תרצה לזבוח, לא תעשה כן, כי תועבת ה' , רק המובחר יקריב. עכ"ל הרב שמעון סופר זצ"ל הי"ד.

התמימות – תפילה בלתי לה' לבדו

תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם ה' אֱלֹקיךָ (י"ח י"ג)

מפרש בספר אור מלא לרב ישראל צבי הלוי^[4] האדמו"ר מקאסני זצ"ל הי"ד:

 י"ל [יש לפרש] דנודע מהמגיד הקדוש רד"ב [רבי דב בער (ממזריעטש)]…פירוש במאמרם ז"ל אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. דהנה אם יתפלל האדם על חסרון וצער שיש לו לעצמו, תפלה כזו אינה מקובלת, אלא כאשר ירצה להתפלל יתפלל על כבידות שיש בראש, כי הדבר שחסר לאיש ישראל למטה חסר למעלה בשכינה כביכול, כי האדם הוא חלק אלוק ממעל. וזה יפורש גם כאן, שהכתוב מלמד אותנו איך להתפלל, וזהו תמים תהיה – פירוש אם רצונך שתהיה תמים בלי חסרון כלל שלא יחסר לך מאומה, אזי תהיה תפלתך – עם ה' אלקיך, שתפלתך תהיה בשביל ה' אלקיך שיתוקן למעלה, וממילא יתוקן גם למטה…עכ"ל האדמו"ר מקאסן הרב ישראל צבי הי"ד.

כח גזירת חכמים שניתן מהתורה עצמה

וְלֹ֤א יַרְבֶּה־לּוֹ֙ נָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָס֖וּר לְבָב֑וֹ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב לֹ֥א יַרְבֶּה־לּ֖וֹ מְאֹֽד (דברים י"ז י"ז)

הרב שמעון גרינפלד זצ"ל בעהמ"ח שו"ת מהרש"ג זצ"ל מביא בספרו עה"ת זהב שבא [(בהדפסה חדשה נקרא ספר מהרש"ג עה"ת]

במדרש רבה פרשת וארא (שמות רבה ו' א') הדא הוא דכתיב (קהלת ב' י"ב) וּפָנִ֤יתִֽי אֲנִי֙ לִרְא֣וֹת חָכְמָ֔ה [וְהוֹלֵל֖וֹת וְסִכְל֑וּת כִּ֣י מֶ֣ה הָאָדָ֗ם שֶׁיָּבוֹא֙ אַחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת אֲשֶׁר־כְּבָ֖ר עָשֽׂוּהוּ]. באותה שעה עלתה יו"ד שביַרְבֶּה ונשתטחה וכו' לפני הקב"ה וכו' מה כתיב ביה (מלכים-א י"א ד') וַיְהִ֗י לְעֵת֙ זִקְנַ֣ת שְׁלֹמֹ֔ה נָשָׁיו֙ הִטּ֣וּ אֶת־לְבָב֔וֹ וכו' אמר שלמה מה שהייתי מחכים על דברי תורה וכו' של הוללות וסכלות היו, למה כִּ֣י מֶ֣ה הָאָדָ֗ם שֶׁיָּבוֹא֙ אַחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת אֲשֶׁר־כְּבָ֖ר עָשֽׂוּהוּ, מי הוא שיהיה רשאי להרהר אחר מדותיו וגזרותיו של מלך מלכי המלכים דברים אשר הם חצובים מלפניו שכל דבר ודבר נמלך בפמליה של מעלה וכו'.

נלפע"ד לבאר כוונת המדרש, דבאמת לפי ענין חכמתו של שלמה שהיתה יתירה אצלו מכל העולם כולו, היה ראוי  עפ"י דרך הטבע ועפ"י שכל אנושי שאף שירבה לו נשים מכל מקום לא יסור לבבו, ורק לרובא דעלמא המון עם יש לחוש שהנשים יפעלו אצלו להסיר לבבו. לא על שלמה שכתב המקרא עליו (מלכים-א ה' י"א) וַיֶּחְכַּם מִכָּל־הָֽאָדָם וגו'  אך מ"מ מה שגם על שלמה פעלו הנשים להסיר לבבו הוא עפ"י מה שנ"ל לבאר דברי הש"ס בשבת (י"ב ע"ב) שאמרו, שלא יקרא אדם לאור הנר שמא יטה, ואיתא שם שרבי ישמעאל בן אלישע אמר על עצמו אני אקרא ולא אטה, קרא והטה, אמר כמה גדולים דברי חכמינו ז"ל שאמרו שלא יקרא אדם לאור הנר [ע"כ מהגמרא]. והוא שבאמת רבי ישמעאל ידע בעצמו שאף אם יקרא לאור הנר לא יטה משום שאף בחול כשקרא לאור הנר מעולם לא הטה, מכל שכן בשבת קודש שידע בנפשו שלעולם יש זכרון שבת קודש עליו ודאי שלא יטה, רק עם כל זה אירע לו מקרה והטה, משום דכל גזירה שגזרו חכמינו ז"ל שלא יעשו  זה בשביל זה, הנה נתנו כח בהגזירה שלהם כ"כ [כל כך] עד שמי שיעבור על גזירה שלהם בודאי יעשה גם גוף האיסור כיוון שאינו חש על גזירת חכמים, והסכימו מן השמים שאדם זה יהיה מוכרח לעבור על גוף האיסור.

וכן ראיתי ביערות דבש שכתב כי מי ששותה סתם יינם הוא ערב לו שבודאי יכשול [יכשל] בבנותיהם, והיינו שאף שאם לא הי' אסרו חכמינו ז"ל יינם משום בנותיהם, היה אפשר שישתה אדם יין נסך ועם כל זה לא יוכשל [יכשל] אח"כ בבנותיהם, אבל עכשיו שכבר אסרו חכמינו ז"ל הא אטו הא, נתנו כחב הגזירה כ"כ [כל כך]  עד שמי שלא יחוש לגזירה שלהם באמרו שהוא זהיר ולא יבוא להכשל לא יעלה בידו ויוכשל בודאי בבנותיהם. וזה היה הענין אצל רבי ישמעאל שידע ודאי שמה שאירע לו שקרא והטה, אינו רק בשביל זה עצמו שגזרו חכמינו ז"ל כך והוא לא חש לגזרתם, אבל לולא שגזרו חכמינו ז"ל לא היה אירע לו דבר זה…

והשתא נראה שאם בגזירת חכמינו ז"ל הוא כן, כל שכן וכל שכן במה שאסרה התורה, א"כ התורה שאסרה  למלך שלא ירבה לו נשים שלא יסור לבבו, אם מלך אחד רוצה להיות חכם בעיניו ואומר שירבה ולא יסור לבבו, פשוט שחכמתו לא עמדה לו מצד זה בעצמו, כיוון שכתבה התורה ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו. והנה שלמה מתחילה לא ידע מזה, וסבר שעל מי שיודע שבטבעו וחכמתו לא יהיה בכח הנשים להסיר לבבו, יוכל להרבות לו נשים, ולבסוף שראה שנכשל הבין שכיוון שאסרה התורה מצד זה, אף החכם שבחכמים לא יועיל לו חכמתו. וזה שאמר אותה חכמה והוללות של שטות היה, כי מה האדם שיבוא אחר המלך את אשר כבר עשוהו, פירוש כיוון שהמלך הקב"ה כבר כתב בתורתו הקדושה שנשים יסורו לבבו, א"כ כל חכמה שבעולם לא יועיל לאדם לפעול עליו שלא יסורו הנשים לבבו. ומסיים המדרש לבסוף הטעם שכל דבר נמלך הקב"ה בפמליה שלו וכו', היינו שכולם גם הממונים להשפיע חכמה באדם, מסכימים לאותו דבר ששום שכל שבעולם לא יועיל לזה, ולכן אין מבוא להנצל אף להחכם שבחכמים, והבן כי הענין נכון ויקר. עכ"ל הרב שמעון גרינפלד^[5] זצ"ל. 

כל מנהיג למרות זכויותיו בהנהגת הציבור, צריך לרומם ולהתעלות בעצמו

שׂ֣וֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ… וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת־מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל־סֵ֔פֶר … וְהָיְתָ֣ה עִמּ֔וֹ וְקָ֥רָא ב֖וֹ כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֑יו לְמַ֣עַן יִלְמַ֗ד לְיִרְאָה֙ אֶת־ה' אֱלֹקיו לִ֠שְׁמֹר אֶֽת־כָּל־ דִּבְרֵ֞י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את וְאֶת־הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה לַעֲשֹׂתָֽם: (י"ז ט"ו-י"ט)

כותב הרב דוד בליאכר[6] זצ"ל הי"ד בספרו דברי בינה ומוסר במאמר 'זיכוי הרבים ושלימות עצמית' וזלה"ק:

מלשון התורה אנו למדים, כי התורה מתכוונת לומר שהמלך זקוק לשלימות לא רק בתור מלך בלבד, אלא גם לשלימות עצמית ככל אדם, שילמד ליראה את ה' ולתקן מידותיו לבל יתנשא על הבריות ולבל יחשוב בליבו שהוא אינו חייב לדאוג לתיקון עצמו ולעלות במעלות נשגבות, שכן לפרקים מחשב אדם בעצמו, שכיוון שהוא נתון לעניני הכלל, שוב אין עתותיו בידו לדאוג לשלימות עצמו.

והנה אין ספק שמי שזכה להתמנות למלך על ישראל, זכותו גדולה מאוד, שכן כל טובה שבאה לה למדינה נזקפת לזכותו… משל לראש ישיבה גדול, שתלמידים רבים מסתופפים בצילו ומתאבקים בעפר רגליו. אין ספק שזכות לימוד התורה של תלמידיו נזקפת גם לזכותו, שכן זכות הרבים תלויה בו, וכבר האריך בזה בעל 'חובות הלבבות' (שער אהבת ה' פרק ו')…

אם כן איפוא למרות שזכויותיו של המלך רבות לאין ערוך, מצוה עליו התורה לבל יסתפק בזיכוי הרבים בלבד, אלא ישתדל לתקן עצמו כראוי, ויעשה ככל שיוכל למלא את שלימותו האישית. כיצד? יכתוב לעצמו ספר תורה מיוחד שיהא מונח בבית גנזיו – בבית גנזי ליבו ללימודו ולתיקון עצמו, חוץ מספר התורה שנכנס ויוצא עמו לצורך לימוד בעיניני העם…

דברים אלו חייב לשים לנגד עיניו כל העוסק בעניני הרבים… עליו לזכור ולדאוג לשלימותו העצמית הן  בלימוד התורה וכן בתקון המידות, כי אז תעלה יפה יותר גם עבודתו למען הרבים, כי שני אלו שלובים הם ומשפיעים זה על זה. עכ"ל הרב דוד בליאכר זצ"ל הי"ד.

לא נודע מי הכהו – בירור ה'מסית' הנסתר בכל יהודי

כִּי־יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙ אֲשֶׁר֩ ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵ֤ן לְךָ֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ נֹפֵ֖ל בַּשָּׂדֶ֑ה לֹ֥א נוֹדַ֖ע מִ֥י הִכָּֽהוּ (כ"א א')

בספר יד המעין לרב יששכר דב פינקלשטיין[7] זצ"ל כותב בפרשתנו וזלה"ק:

כוונת הדברים, כל המצוות הינן על הנגלות שבמעשינו, ומצוה זו באופיה המיוחד של 'לא נודע מי הכהו' מורה על ה'לא נודע מי הכהו' – שבכל מעשינו הנגלים.

כל מעשה ומעשה שלנו, אף שבצביונם הינם גלויים, רצח, גניבה… וכדומה, אבל הסיבה שהביאה אותנו לזה, אותה לא נדע. כל האסון המוסרי של האנושות מקורו בהזנחה וקלות ראש בסיבות הנסתרות מאין רואה.

בעיני הבשר שבנו, שמים על ליבנו את המעשה המתגלם לעינינו, מבערים את עושה הרע שכבר בצעהו, ואיננו שמים על לב 'אבוהון דרע'. אלמלי חתרנו בעומק כל מעשה הרע, אזי נוכחנו שהמעשה הנרא הינו רק תולדה דתולדה מאיזה 'אב' הטמון וגנוז בקרבנו, ואותו עלינו לבער מקרבנו ראשית כל, ובה יתאפס ממילא כל הרע והרשע.

וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ (דברים י"ג ו') מקרבך ולא רק מידיך. ואותו מ'קרבך' – נקרא 'לא נודע מי הכהו'. סיבות מסיבות שונות מלוות ומולידות סיבות ומביאות  לידי מעשה זה או אחר… ולכן כאן במצות עגלה ערופה, המורה על ה'לא נודע מי הכהו' שבנו, אומרי ה'ספרי' 'כפר לעמך ישראל', אלו החיים, 'אשר פדית' אלו המתים. עלמא דתחות לבושא דהאי עלמא, עלמא דאתכסיא ה'לא נודע מי הכהו'… עלינו צועקת ככרוכיא העגלה ערופה, לקדוח במקדח בעומקי נפשנו למרקה ולשוטפה מכל צחן ורבב, ולסקלה מכל אבן נגף של ה'לא נודע מי הכהו'… עכ"ל הרב יששכר פינקלשטיין זצ"ל.

להפטרה

מסודות הגאולה – שישמח האדם בשמחת חבירו

וּפְדוּיֵ֨י ה' יְשׁוּב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂיג֔וּן נָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה^[8] (ישעיהו נ"א י"א)

באשל חיים לרב חיים אפרים באלאיטי^[9] זצ"ל הי"ד מפרש פסוק זה תוך קריאה לשמחה לראיית הטוב וההצלחה אצל חברו וזלה"ק:

נ"ל לפרש בהקדם דברי הקול סופר [לרב חיים סופר בעהמ"ח שערי חיים על תהלים ועו"ס] על משניות אבות (פרק ה' משנה ה') ולא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים, וזו לשונו:

לדעתי ביום בשעה שעוסקים בעבודת שמים היתה רווחה, והמשנה מספרת שגם לא אמר צר לי המקום שאלין בירושלים בלילה הגם שלא היו עוסקים בעבודת הקודש. ועד"מ נ"ל לרוב כל בני אדם שהם באומנות אחד שונאים זה לזה כאילו חברו מזיק לו שעל ידו נתקצר פרנסתו, כאשר שמעתי הפירוש ואהבת לרעך כמוך – הכוונה אותו 'רעך' שהוא כמוך באומנות אחת, כי המאמין אומר במוכן לי לא יפגע אדם, וזה ולא אמר אדם לחבירו שהוא באומנותו, צר לי המקום שאלין בירושלים כי ישבו כאחים יחדיו, ודפח"ח.

ובספר לוח ארז החדש^[10] פרשת חיי שרהפירש מ"ק [מקרא קודש] (בראשית כ"ד א') וְאַבְרָהָ֣ם זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַה' בֵּרַ֥ךְ אֶת־אַבְרָהָ֖ם בַּכֹּֽל, כי אמרו רז"ל [אבות פרק ד' משנה כ"א] הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, כי מי שמקנא אם תבוא ברכה על רעהו לקללה תחשב לו, כי רקב עצמות קנאה, וימות בלא עתו כי קנאת איש מרעהו אכלתהו בלא זמנו. אבל מי שירחיק מעליו מדה גרועה זו, ולא לבד שלא ירע לבבו אם רואה שבני אדם מצליחים כי אם אדרבה יתערב בשמחתם ומברך את השם הטוב ומטיב לאחרים, אז מברכתם גם הוא יבורך וע"י כך יאריך ימים, לזה אמר הכתוב ואברהם זקן בא בימים וע"י מה זכה לכך וכו' ע"י שלא קיצר ימיו את פתיל חיותו ע"י קנאה והוא ע"י שה' בירך את אברהם 'בכל' כלומר בכל אדם שנתברך שמח גם הוא עד שבברכת אחרים גם הוא נתברך וכו', עכ"ל.

[כעת חוזר עם אלומותיו ושוזרם להפטרתנו] וזה שאמר הנביא ג"כ ופדויי ה' כו' 'ושמחת עולם' על ראשם, ר"ל כי בשוב ה' שיבת ציון תהיה השמחה בשלימות כי 'שמחת עולם' על ראשם, כי ישמחו בשמחת אחרים כאשר היה מקדם בירושלים בלי שום קנאה, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה…מי יתן שיהיה בב"א ואתי שפיר. עכ"ל הרב חיים אפרים באלאיטי זצ"ל הי"ד.

---

[1] הרב אברהם חיים ריינמאן (תרס"ה בערך מקהילת קרעטשניף הינו נצר מענפי קודש שענפי האילן משתרגים אל על בדורות חסידים ביניהם הנועם אלימלך, המגיד מקוזניץ, רבי נפתלי מרופשיץ רבי משה מאוהעל (ישמח משה, מביא מדבריו במאמר לפנינו) השל"ה הקדוש. אביו כיהן ברבנות קהילות ושימש כרב ואב"ד. ביניהן בקרעטשניף, בה היו שלשה דורות של רבנים, האחרון הוא הרב אברהם חיים ריינמאן כאשר אביו נקרא לשמש ברבנות במקום אחר. אמו שנפטרה בגיל צעיר בין דבריו בהספידו אותה סיפר כי בימי ילדותו החזיקו עבורו מלמד פרטי, ואביו בתחילת כל זמן של שכירות המלמד דאג מנין יקח כסף לתשלום שכרו, ואז אמו הניחה על השולחן את כל תכשיטיה ואמרה: זה יהיה לך ל'אפותיקי' אם לא יהיה לך לשלם, תמכור את כל התכשיטים שלי, כי אם בני יכול ללמוד התורה הקדושה, זהו התכשיט שלי!
ספרו זה על מסכת אבות נדפס בראשית שנות השואה ת"ש (שנת תרנ"ן, כפי שכתב. חתימת ההקדמה עש"ק פרשת חוקת ת"ש) בו ערך מדרשותיו אותן נשא. שם הספר 'ויצא פרח' ע"ש אמו מרת פריידא חיה ריינמאן פר"ח הר"ת משמה, אשר עמלה במסירות נפש לגדלם לתורה, ויצא מהפר"ח הזה ציץ ויגמול שקדים, החידושי תורה אותם נותן לפניכם, כלשונו בספר. חידושי תורה נוספים שרצה להדפיסם בענין סוגיות עלו השמיימה יחד עם מחברם.
המחבר, אשתו שהיתה מצאצאי ה'ייטב לב' בתו של הרב שלמה טייטלבוים זצ"ל הי"ד (נספה ב' באלול תש"ב וכל צאצאיו להוציא נכד אחד שנשאר אוד מכל משפחתו), ילדיהם נרצחו, לא נותר מכל משפחתו שריד. הספר הזה (ויצא פרח) הוא גץ הלהבה שנשאר ממנו ומכל משפחתו.
המאמר ותולדותיו נערכו עפ"י מהדורת הספר שיצאה מחדש בתשע"ט ע"י הרב גבריאל אייזען שליט"א, שחותנו הרב צבי ריינמאן ז"ל, היה שאר קרוב של משפחת המחבר.

[2] הרב מאיר פרייא (תרל"ח -כ"ו בסיון תש"ד) נולד בעיר סרדהעלי שבהונגריה לאביו הרב יצחק צבי שהיה חתנו של ה'כתב סופר'. רבי יצחק צבי זכהשבביתו שכנו תורה וגדולה במקום אחד, יחד עם זאת בהיותם אחד מענפי הקודש של החת"ם סופר זיע"א, בביתם למרות ויחד עם הגדולה הגשמית, שלטה ההנהגה של 'חדש אסור מן התורה' כמפורסם מהנהגתו של החת"ם סופר, וביתם נבנה עפ"י מסורת המקודשת מדורי דורות. הנער מאיר נשלח לללמודבישיבתו של אחד מגדולי התקופה הרב מרדכי וינקלר זצ"ל (בעהמ"ח שו"ת לבושי מרדכי). רבו שהכיר בגדולת תלמידו קירבו עד למאוד והיה מאוכלי שולחנו. אותה עת לקח הרב וינקלר כחתן לבתו את הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל שברבות הימים עלה לירושלים ונתמנה לראש העדה החרדית וברית ידידות נצח נקשרה בין שניהם.
לאחר מכן עבר ללמוד בישיבת דודו ה'שבט סופר' בפרסבורג, שלאחר שהכיר בגדולתו עטרו בסמיכת חכמים וכן נסמך ע"י רבו הרב מרדכי וינקלר. לימים נשא לאשה את מרת מירל בתו של הרב ישעיה עהרנפעלד אב"ד שוראני, וכחלק מהסכם הנשואין הצטרך לקבל משרת רבנות חותנו. בעיר זו ישבו גדולי תורה מתלמידי ומשפחת החת"ם סופר. בהיותו בכס הרבנות עסק בהקמת תלמוד תורה ברמה גבוהה ביותר ולשם כך הביא מלמדים מכל רחבי המדינה ושילם להם משכורת בעין יפה. כמו"כ הקים חברת משניות, חברת ש"ס ומוסדות נוספים שהצבור נצרך להם.
אחת מפעולותיו המפוארות היה הקמת מקוה חדש ומשוכלל, כאשר החידוש העיקרי שהוא בעצמו שרטט ותכנן את צורת המקוה שהיה בן שתי קומות שכמובן עמד לפי כל כלל ההלכה, מקוה זה בעיר שוראני שימש כדוגמא למקואות נוספים שנבנו באותה מתכונת, וכן המהנדסים שבנו אותו התפעלו עד למאוד מהידע המקצועי שראו אצל הרב, ואח"כ פרסומו זאת בספר מקצועי של בנייה.
מכאן פנה להקמת בנין (תרתי משמע) חשוב ביותר, הקמת ישיבה. בישיבה קיים מערכת זמנים מדוייקת ומופתית של לימוד, אכילה שינה ותפילה, והעמיד תלמידים מהותיקים שיעוררו לשמירת הסדרים. באותה תקופה נהגו ברחבי הישיבות באירופה 'לאכול ימים' כלומר כל יום סעדו אצל בעל הבית אחר מאנשי העיירה, וסיפורים רבים על נוהג זה. הרב פרייא החליט לפתוח כוון חדש והוא ייסד בנין של חדר אוכל מסודר לכל בני הישיבה. דבר זה הצריך עמל רב וכמובן כסף רב להקמתו ואח"כ לאחזקה השוטפת של חדר האוכל, כל זאת כדי שהתלמידים יוכלו לאכול בכבוד ולא בביזוי ויחזרו במהירות לתלמודם. אותה תקופה הוא מגדולי ראשי הישיבות בהונגריה, כשנשאל דודו הרב שמעון סופר מערלוי ע"י נכדו לאיזו ישיבה יקבע מקום לימודו, ענה לו שהרב אב"ד שוראני הוא הרב הדומה למלאך ה' צבאות, ולרב כזה המליצו חז"ל שתורה יבקשו מפיהו.
תפלותיו היו תמיד בהשתפכות הנפש, תמיד התפלל בדמעות שליש, עד שהסובבים אותו ממש נרעדו מרוב פחד. בכל בוקר היה אומר ברכות השחר בקולות וברקים ובהתלהבות עצומה והיו אנשים רגילים לבוא ולהטות אוזן ולשמוע ממנו ברכת התורה, וכן כוון תפלותיו אל כוונות האר"י. בכל יום היה טובל במקוה וזאת בלי שאף אחד ידע, המקוה היה בתוך ביתו, ופעם שנסע מביתו גילו זאת בני ביתו. כמו"כ היה מתנהג בחומרות גדולות אך רק לעצמו, לבני ביתו ומשפחתו התיר להנהג בשונה ממנו.
מחברי ספרים אמרו בבדיחות הדעת, שלהגאון משוראן כדאי לשלוח ספר כי הוא עונה תמיד עם ההערה הקולעת ביותר, תמורה כספית נאה.
הוא עצמו כתב קונטרסים על רוב סוגיות הש"ס ועל כמה מסכתות על סדר הדפים, כמו"כ היה לו קונטרס עם מאות תשובות שנשלחו אליו מרחבי העולם, אולם רובם הגדול של כתביו עלו בלהבות ונאבדו בתקופת השואה. המעט הוא טפסים בודדים מהספר עה"ת שבט מישור שנדפס לראשונה בשנת תש"ג בעצומם של ימי החורבן.
כשנסגרה טבעת החנק על יהדות הונגריה ושולחו למחנה המוות, עמלו תלמידיו לנסות לחלצו ואכן עלתה בידם ופקיד הונגרי ניגש אליו שיצא מן הרכבת, אך הוא סירב להיפרד ממשפחתו וקהלו ושם עלה ונתעלה לשמי מרום עם אלפי רבבות ישראל, היה זה בכ"ו בסיון תש"ד.
הספר ממנו נערכה תורתו ותולדותיו, הוא מהדפסה של בן המחבר הרב שמואל בנימין פרייא בשנת תשל"ד, ולאחר מכן הדפסה נוספת בתשמ"ח. בקיץ תשפ"ג מצאתי עותק של הספר בחנות ספרים יד שניה בירושלים עיה"ק תובב"א.

[3] הרב שמעון סופר (כ"ח באייר תר"י-כ"א בסיון תש"ד) נכדו של החתם סופר, בנו של רבי אברהם שמואל בנימין הכתב סופר שמילא מקום אביו. שימש ברבנות בערלוי (עיירה בהונגריה) במשך ששים וארבע שנים. ערך מכתבי סבו את הספר הידוע על התורה 'תורת משה', שעבר כמה מהדורות. בענותנותו הגדולה כאשר הדפיס את ספרו שלו שו"ת התעוררות תשובה בראש כל עמוד בספר כתב: 'אין לסמוך על הוראה זו כלל, עיין בהקדמה'. כמו"כ את חידושי התורה שלו על החומש שיבץ בתוך ספרו של סבו תורת משה, אך כל מאמר חתם בסיומו 'ש"מ' שיר מעון.
במהדורה החמישית של 'תורת משה' (ירושלים תש"נ) לראשונה הדפיסו את חידושיו בקונטרס בפני עצמו, לאחר הדפסת התורת משה, בתשפ"א נדפסה מהדורה מפוארת ביותר ע"י מכון חת"ם סופר ובנוסף למהדורה המשולבת, הוא נדפס כספר בפני עצמו.
משמעותו של השם 'שיר מעון' מוסברת בפתיחת חלק זה במהדורה הנוכחית כי שיר מעון רמוז שמו שמעון ועוד צירוף התיבות שיר מעון יסודו עפ"י הגמרא (חגיגה י"ב ע"ב) דקאמר ר"ל דאיכא שבעה רקיעים ושם אחד מהם מעון ומפרש מעון שבו כתות של מלאכי השרת אומרים שירה בלילה ומחשות ביום מפני כבודן של ישראל.
כמו כן נודע במעלת תפלתו המיוחדת שנבעה מעמקי הלב. אחיינו ה'דעת סופר' רבי עקיבא סופר היה אומר: די היה לשמוע מדודי הרב מערלוי ברכת 'שהכל נהיה בדברו' כדי להתעורר בתשובה. נכדו הרב יוחנן מערלוי (שנסתלק לעולמו בירושלים בשנת תשע"ו) אמר: …כל תיבה ותיבה מהתפלה מתחלתה ועד סופה היה מבטא בנעימה קדושה ובנגון מיוחד, וכל מי שהיה נוכח שם, היה מרגיש שק"ז [קדושת זקני] עומד לפני בוראו באימה וביראה…איה המלים לתאר את קריאת 'שמע ישראל' שאז היה מגיע להתפשטות הגשמיות ממש…(נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תש"פ).

[4] הרב ישראל צבי הלוי רוטנברג (חוהמ"ס תר"ן-נספה ג' בסיון תש"ד) נין ונכד לעטרת צבי מזידיטשוב. בתיאור תולדותיו בהקדמת הספר מתוארים מעשיו מאז עלה לכס הרבנות לאחר פטירת אביו בתר"פ. בין דבריו: בליל שבת קודש ישא מדברותיו על דרך החסידות, כדבש מתוקות, מלא יראת ה', וביומא דשבתא מסר לן אורייתא על דרך דרוש ורמז, והיה כמין חומר, ובסעודה שלישית עת רעוא דרעווין היה על דרך פרד"ס עמיקא וטמירא יורדים חדרי בטן…
היה יושב ומנגן שירות ותשבחות כנראה עפ"י דברי העטרת צבי (פרשת ויחי) כשהדינין מתגברים והעצבות גובר אז להמתיק הדינין…צריך להמשיך המתקה בקול שיר בנימי הכנור בי"ג מיכלין דרחמי…ועד היום מעידין אנשים שהיו בשולחנותיו הקדושים שהזמירות והנגונים היו יוצאים מגדר אנושי ושהיה מזמר ומתפלל למעלה מגדר אנושי. וכל זאת למרות יסורים רבים שעבר בחייו בפטירת שתי נשיו וחלק מילדיו. לבסוף בשואה נספה, ודברי התורה בספר הם זכרו בעולם.
לא כתב בעצמו את דברי תורתו, אלא תלמידיו כתבום וכשנודע לו, התבונן בהם ונתן הסכמתו להם, אמנם הכתבים עברו (לאחר השואה) בקורתו של אחד מגדולי תלמידו הרב יואל צבי ראטה זצ"ל שלאחר המלחמה הגיע לברוקלין. שם הספר נקרא אור מלא ע"י המחבר עצמו הרב ישראל צבי זצ"ל והוא גימטריה של שמו ישראל צבי או"ר במילואו כלומר אל"ף וי"ו רי"ש.
בספר שנדפס לראשונה בברוקלין תשט"ז (מהדורה שלישית תשס"ח ממנה נערכו הדברים) שלשה חלקים, אור מלא של הרב ישראל צבי נחלק לשנים לתורה ולמועדים, החלק השלישי בני שלשים דרשות לשבת הגדול, שבת שובה, וימים נוראים, מאביו של המחבר הרב יוסף רוטנברג. במהדורה זו השלישית מובאות גם ההקדמות לשתי ההוצאות הראשונות, שבכל אחת מהן דברים המעוררים נפש היהודי. בדברי הסיום ההקדמה האחרונה כתב המו"ל משארי משפחתו של המחבר: אם רצוננו להיות מתלמידיו של רבנו צריכין להתרגל לקבל באהבה כל מה שעובר על האדם ולהתקרב ולהתדבק עצמנו יותר ויותר להקב"ה ולהתפלל אליו להוושע בכל משאלות לבנו לטובה ועי"ז יושפע שפע רב בכל העולמות וגם עלינו עדי נזכה להתגלות כבוד שמים וכבודו עלינו יזרח…

[5] הרב שמעון גרינפלד המהרש"ג (תרכ"א-י"ט בשבט תר"ץ) נולד לאביו הרב יהודה גרינפלד בחוסט (אוקריינה) בסוף ימיו שימש כאב"ד בסענמיהלי (הונגריה). בצעירותו בהיותו כן י"א שנה נכנס ללמוד בית המהר"מ שיק מגדולי תלמידי החת"ם סופר, וכבר בהיותו בגיל י"ד שלח ידו בכתיבת תשובה הלכתית שנדפסה בספרו שו"ת מהרש"ג. בנו הרב מרדכי שערך את הספר וכתבי אביו נספה בשואה, רוב צאצאי המחבר ילדיו ונכדיו נספו, רק אודים בודדים ממשפחתו שרדו והמשיכו דרכו המקודשת. שלשה כרכים מתשובותיו נדפסו, אך כתבים רבים שלו ביניהם אלפי תשובות עלו בלהבות. יהיו דברים אלו לעילוי נשמתו ונשמות צאצאיו הטהורות. נערך עפ"י תורת המהרש"ג עה"ת תשע"א ארה"ב.

[6] הרב דוד בליאכר (תרנ"א אוקריינה נספה באייר תש"ד) נולד לאביו הרב ישראל שהיה שוחט ובודק (שו"ב) בעירו הומאן, לאחר מכן עברה המשפחה לקוואקז. בתחילת דרכו בעולם המוסר למד בסלבודקה אצל ה'סבא מסלבודקא' רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, עפ"י המלצתו המשגיח הרב אברהם גרודיזנסקי זצ"ל הי"ד קבע אתו שיעור מיוחד והעניק מגדלותו לבחור הצעיר, במשך כל שנותיו הרבה הרב דוד בליאכר זצ"ל להפליג בשבחו. מאוחר יותר התוודע ל'סבא מנובהרדוק' רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל, ונעשה מתלמידיו המובהקים. בעיר נובהרדוק התגוררו הורי אביו (לימים זכו לעלות לארץ ישראל לירושלים עד הסתלקותם) שחבבוהו עד למאוד. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה (תרע"ד) פנה הרב יוסף הורביץ זצ"ל לעיר הומל הרוסית ולאחר סיור עם חתנו הרב אברהם יפה'ן זצ"ל החליטו להקים המשך הישיבה בעיר לובן. בקשיים גדולים רבים הועברה הישיבה לשם. שיטת נובהרדוק היתה לייסד ולזרוע ישיבות בכל מקום – רשת ישיבות 'בית יוסף'. נזכור כי תקופה זו קשה מנשוא מבחינה גשמית של מלחמה עולמית וכן אח"כ מלחמה רוחנית של כפירה והשכלה שהשחיתו חלקות רבות וטובות.
בחורף תרפ"ב לאחר החלטה להעביר את הישיבות מרוסיה לפולין קבע ישיבתו במזריטש. קשיים מרובים וימים של רעב עברו על התלמידים, אך הוא נצב כצור בהתמודדות הגשמית, עם זאת החדיר רוח של תחיה בכל תלמיד. היה מפורסם בפקחותו וביראתו, למרות צניעותו היו רבים מהעיר מתייעצים אתו בעניניהם. שיחותיו הפליאו את שומעיהם, היה ידוע כמתאר אומן, שבשיחותיו תיאר את חלקי החיים ותהפוכותיהם, ומכל מה שראה או שמע הביא דוגמאות בשיחותיו. בשנת תרצ"א עלה לארץ ישראל ויסד בבני ברק את ישיבת 'בית יוסף' הראשונה מרשת נובהרדוק.
בפרוץ מלחמת העולם השניה העביר חלק מישיבתו לוילנא, הוא נשאר במזריטש ולמעשה במשך למעלה משנה התחבא בבונקרים שונים עד שלבסוף נתפסו כולם והובלו למיידנק, שם רוב משפחתו נספו על קדוש ה'. בת אחת נצלה עלתה לארץ ישראל קבעה תאריך אזכרה משותף לכל משפחתה בכ"ה באייר.
דברי תורתו נלקטו לספר דברי בינה (בית יוסף תל אביב תש"ל) לאחר שנים של איסוף וליקוט תורותיו, כמתואר בתחילת הספר, באחריתו תולדותיו בהרחבה בקונטרס 'חסדי דוד'. כמו"כ בספר גוילי אש (ישיבת בית יוסף ירושלים תשל"ג) כפי שנכתב בשער הספר: שיחות מוסר ודברי הגות מעזבונם של גדולי וקדושי ישיבות בית יוסף נובהרדוק שנספו בשואה.

[7] הרב יששכר דב פינקלשטיין (תרמ"ז פולין – י"ז בתשרי חוהמ"ס תשל"ח אנגליה) נולד בבית לחסידי ראדזין. בצעירותו למד בבתי מדרש שבעירו ראדום. בהגיעו לגיל עשרים וארבע הקים ביתו עם מרת שרה שיינדל לבית שניידר מחלם. בהיותו בן עשרים ושמונה נטל על שכמו משא הרבנות בעיר נובוזיבקוב ברוסיה, לאחר מכן חזר לחלם ובפרק זמן של כעשרים וחמש שנה היה מראשי ישיבת עץ חיים וממנהיגי הקהילה. אותה תקופה התקרב לרב מאיר שפירא מלובלין זצוק"ל מייסד הישיבה ומחולל הדף היומי. עם עליית הנאצים לשלטון חש בסכנת החורבן המאיימת והמליץ להגר לארצות אחרות, אך קריאותיו לא נשמעו בד"כ (כידוע בדברי הימים) אחיינו של האדמו"ר בעל התכלת רבי גרשון העניך, רבי ירוחם ליינר היגר לאנגליה בעקבות המלצתו, ואח"כ עזר לרב פינקלשטיין לחלץ עצמו מהצבת שהלכה והתהדקה ע"י הצורר מגרמניה, ובשלב אחרון העביר את כל משפחתו אשתו וששת ילדיו לעיר גייטסהאד באנגליה. שם מסר שיעורים בקביעות וכן נתמנה למשגיח כשרות במפעל המצות המרכזי.
בהמשך שנות חייו פתח בית מדרש בלונדון בתוך ביתו והציב מצבה לעדת קודש ממנה בא וקרא שמה 'כתר תורה דראדזין'. רבים נמשכו למקום זה לתפלות ולשמיעת דרשותיו היחודיות. כמו"כ נתברך בכשרון כתיבה ועסק בהעלאתם על הכתב של חדושיו על הש"ס, בהלכה ובדרשות ואגדות חז"ל. דברי תורתו יונקים ממעיין החסידות אליו השתייך ובמיוחד מתורתו של מייסדה רבי מרדכי יוסף מאיזביצא שהיה תלמידו של ה'שרף' רבי מנחם מנדל מקוצק, אך יצא מבית מדרשו ופתח מקור מים חדש, דברי תורתו כינסם בשני חלקי מי השילוח (הוא אשר הכניס את רבי צדוק הכהן מלובלין לכבשונה של תורת החסידות). בנו הרחיב באר תורתו של אביו שהינה קצרה ומתומצתת עד למאוד (אולי מסגנון רבו האדמור מקוצק) וכתב תורות בהרחבה בספרי בית יעקב.
כתביו היחודיים של הרב פינקלשטיין המתינו כחמישים שנה, עד שנערך ספר זה של דרשותיו על התורה יד המעין ע"י נכדיו ויצאו לאור בתשפ"א בפתח תקוה, ע"י רבי מנחם ווגל הי"ו לאוי"ט בהוצאה פרטית. (0507234983)

[8] ישנו פסוק דומה מאוד כמעט זהה גם בישעיהו (ל"ה י') וּפְדוּיֵ֨י ה' יְשֻׁב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂ֔יגוּ וְנָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה.

[9] הרב אפרים חיים באלאיטי היה חותנו של הרב ישראל וועלץ (בעהמ"ח שו"ת דברי ישראל ג"ח) זצ"ל מגדולי רבני הונגריה בתקופה לפני השואה. הוא בחסד ה' יתברך הגלויים, שרד את השואה ועלה לארץ ישראל, התגורר בירושלים נפטר בתשל"ד). אביו נפטר בשנות ילדותו. בהיותו כבן שבע עשרה נפל למשכב ממנו כמעט ולא קם, בתקופה זו הוסיפו לשמו את השם 'חיים'. למד אצל הרב שמחה בונם סופר בעהמ"ח שבט סופר (נכדו של החת"ם סופר זיע"א). גם לאחר שזכה והקים משפחה, עברה עליו כוס התרעלה וילד קטן שלו נפטר. שימש ברבנות במשך כחמישים שנה, בעיירה קטנה בהונגריה בשם 'טאראלניה' (לאחר מלחמת העולם הראשונה סופחה לצ'כסלובקיה).
בשנת תרפ"ה הדפיס את ספרו חמודי אפרים דברי אגדה ודרשות, ובסופו קונטרס חיים שאל, שאלות בהלכה. בשנת תרצ"ה הוציא ספר חיים שאל, שבשערו נכתב ג"כ חמודי אפרים. בחודש סיון נשלחו כאלף תושבי העיירה ובתוכם הרב לכבשני אושויץ הי"ד. כאמור חתנו הרב ישראל וולץ זצ"ל המשיך את השושלת בארץ ישראל.
בשנת תשע"ח הוציאו נינו הרב צבי יהודה וולנר שליט"א בעריכה חדשה את כל כתביו בשני כרכים אשל חיים וחמודי אפרים בהוצאת אוצר הפוסקים ירושלים.

[10] הרב יצחק קונשטאדט לוח ארז החדש, פירושים עה"ת לפי סדר הפרשיות. נדפס בווינה תער"ה, מהדורת צילום ברוקלין תשס"ח.