התעוררות רבן גמליאל לבכיה על החורבן / רבי יוסף אשר זליג פיש הי"ד

מעשה באשה אחת שהיתה בשכנתו של רבן גמליאל, שהיה לה בן תשחורת, והיתה בוכה עליו בלילה. ושמע רבן גמליאל ונזכר בחורבן בית המקדש ובכה עד שנשרו ריסי עיניו (מדרש רבה, איכה, פ"א).
ולהבין איך רבן גמליאל שראה בעיניו הצרות והשפיכת דמים ועלבון התורה ועמו בימי החורבן, ולא נתעורר בבכי עד ששמע קול בכיות אשה פשוטה על בנה שמת על מטתו ולא נפל במלחמה עבור עמו וארצו, ואז דוקא היה נזכר בחורבן ונתעורר בבכי כל כך עד שנשרו ריסי עיניו? עוד במדרש רבה איכה, חטאו בכפלים ולקו בכפלים ומתנחמים בכפלים וכו'. ולכאורה מהו ענין חטא כפל או נחמה כפולה?

ונראה לבאר דהנה כתיב 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', ופירש פרש" ז"ל ועשו לי בית קדושה. ונראה דרוצה לומר בית הוא פנים, כמו 'בבית ומחוץ', היינו שכל איש ישראל יקדש את פנימיותו שיהיה מדור לשכינתו יתברך שמו, כי זה תכלית הבריאה שיהיה מדור לקדושתו יתברך שמו בתחתונים. ואז 'ושכנתי בתוכם', בתוך של כל אחד ואחד, ויהיה קיום למקדש ד', והעיקר שכל מעשי התורה המצות לא יהיו מעשי חיצוני בכלי בשר ודם בפשטות בלבד, רק עם רשפי אש שלהבתיה, שנשאר בתוכו מכח אבותיו הקדושים ומהחלק אלקי ממעל הניתן לו מלמעלה, ואז גם החוץ מתקדש כמו הפנים, כמו כלי שרת שעבודתן מחנכתן.

כתיב 'כה דברי כאש וכפטיש יפוצץ סלע', ובגמרא שבת (פח) מה הפטיש נחלק לכמה ניצוצות, אף כל דיבור של הקב"ה נחלק לשבעים לשון. ולכאורה למה לשבעים לשון, הלא לא רצו לקבל התורה? ועיין שם ברש"י ותוספות מהו נחלק, הפטיש או האבן. ונראה פרושו שכמו הסלע אף על פי שהוא דומם קשה בלי שום חיות, מכל מקום אם מכין עליו בפטיש בכח יוצאים ממנו ניצוצות אש המאיר לעולם, כן הדיבור של הקב"ה הוא כאש, ואם אין אנו רואים, הוא לפי שחסר מצידנו היגיעה, ואם אנו מכים בפטיש ומייגעים עצמנו, אנו מוצאים הכח הפנימי אפילו מתוך שבעים לשון ובתוך ההסתר, ודי לחכימא. לכן כשחטאו ישראל וטמאו התוך שלהם על ידי ג' עבירות, נחרב הבית ונסתלקה השכינה. וזה הפירוש 'חטאו בכפלים', בפנימיות וחצוניות, 'ולקו בכפלים' וכו'.

ורבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל הזקן וכל גדולי הדור כשראו שנחתם גזר דין על הבית שיחרב ועל ישראל שיגלו, והיו יראים שלא יהיה חס ושלום חורבן עולם, בחרו להם למבצר ולמקלט ישיבת יבנה וחכמיה, וכל תקותם הייתה שהתלמידים הללו יחזקו התורה ומצותיה, וילמדו בחיות פנימיות, ויהיו למדור לשכינתו יתברך שמו, ויחזור ויתבנה המקדש על ידיהם. כי התלמידים הללו לא ישמעו לקול המסיתים ומדיחים, ולא ימשכו אחרי דברי חלקלקות של הרומיים והמתבוללים, רק ימסרו נפשם על התורה ומצות. וכאשר בפתע פתאום מת הבן תשחורת, היינו המובחר מצעירי יבנה, והאלמנה בת ציון בכתה עליו בלילה, בזמן אשר חשך כסה ארץ ורוב צעירי העם נמשכו אחרי דעות כוזבות, מזה נתעורר רבן גמליאל לבכות על חורבן הבית, כי אסון זה היה אצלו חורבן בית המקדש ממש, חורבן לדורות. לכן נתן לב לבכות עד שנשרו ריסי עיניו, המסתירים ראות העינים, ואז נתאפשר לו לראות שעם כל זה תקוות ישראל לא נאבדה.

(דברי הספד שהשמיע רבי יוסף אשר זליג פיש על פטירת רבי יעקב שרגא דנציגר, בנו של הרבי מאלכסנדר רבי יצחק מנחם דנציגר הי"ד, מתוך קובץ "נהור שרגא", ומתוך תורת החסידות, ג, עמו' 278).

רבי יוסף אשר זעליג פיש, דור חמישי לאדמו"ר רבי מנחם מנדל מקוצק, נולד בשנת 1896 לאביו, הרב נחום מאיר הלוי פיש אב"ד חנשין, ולאימו, מרת גליקא בת רבי חיים ישראל מורגנשטרן מקאצק-פילוב. (מרת גליקא היתה בזיווג ראשון אשת הרב אברהם מביאלא, בנו של רבי נח שחור, חותנו של האדמו"ר האמרי אמת מגור).

רבי יוסף אשר זליג היה חסיד אלכסנדר ולמד חסידות מדודיו רבי משה מרדכי ורבי יוסף מורגנשטרן. רבי יוסף אשר זליג היה חתנו של הרב שמחה יאיר רוזנפלד אב"ד פיטרקוב בעל 'אורה ושמחה'.

רבי יוסף אשר זליג כיהן כרבה של גרבוב. לאחר פטירת דודו, רבי יוסף, בי"ד בטבת תרצ"ט, בלא שהניח בנים, מילא רבי יוסף אשר זליג את מקומו  באדמו"רות חצר קאצק, עבור חלק מחסידיו של דודו, ועבר לכהן גם כרבה של סטריקוב.

"והנה הגיע חג הפורים, בו הכול מצווים לשמוח. נכנס אחד החסידים לחדרו של הרבי מסטריקוב, ושאל: 'רבי מהיכן משיגים קצת שמחה בימים כה קשים ומרים?!". השיב לו הצדיק: יהודים עובדים את הקב"ה ומקיימים את מצוותיו מתוך שמחה, ומשום כך מובטח להם שכר לעתיד לבוא. אמנם אי אפשר לבקש מהבורא שכר על חשבון העתיד לבוא, אך הלוואה קטנה מותר גם מותר לבקש ממנו, אם כן לווה נא לנו הקב"ה מעט שמחה מאוצר השמחה של ימות המשיח" (העתיד כאן, עמו' 79-78).

הנהגתו הייתה קצרה, שכן מספר חודשים לאחר שנבחר לאדמו"רות פרצה מלחמת העולם השנייה, בה נספה. הי"ד.

קיצור דברי תורה ממנו, שאמר בוורשה כשנבחר לאדמו"ר, הובא בספרו של הרב שמואל יעקב רובינשטיין אב"ד פריז 'אלפא שמן לנר' עמו' קכט-קל..

ההספד שנשא על פטירת רבי יעקב שרגא דנציגר, בנו של ה'עקידת יצחק' מאלכסנדר, יצאו לאור בקובץ 'נהור שרגא', והובאו בספר 'תורת החסידות', ג', עמו' 278. עוד הובא ב'תורת החסידות' שם ציטוט מדבריו, מתוך הספר 'חסידים מספרים', א, עמו' 206.