להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשיות תזריע מצורע
פרשת תזריע[1]
מניעת ו'שתילת' טעיית האדם – בהשגחה מכוונת
בספר עקבי ישראל לרב ישראל יעקב לובצנסקי[2] זצ"ל הי"ד כותב בפרשתנו וזלה"ק:
חז"ל [תוספתא סנהדרין פ"ח אות ז'[3]] אמרו למה נברא האדם אחרון למעשה בראשית, כדי שלא יאמרו שהוא מסייע להקב"ה לברוא את העולם. וקשה הלוא אם היה אדם הראשון ראשון לכל היצורים, היה רואה בעיניו את הבריאה ויודע בעצמו שלא עשה כלום, ואת הדבר הזה בדאי ימסור לבניו ולבני בניו אחריו, כי ראה במו עיניו איך הקב"ה ברא את העולם 'יש מאין', וא"כ אדרבה הלוא היתה מתחזקת על ידו האמונה בחידוש העולם, ואיך יצוייר כי יאמר שהוא סייע לבריאה, ומי יאמר כך? הלא האדם עצמו יודע שלא עשה כלום, וגם מרוב התפעלותו שזכה לראות את הבריאה בהבראה, בודאי ימסור זאת גם לבניו, ואם אדם יצעק ויכריז כי הוא ראה שהבריאה נבראה יש מאין ע"י הבורא, מי יבוא אחריו ויאמר לו שהיה מסייע ר"ל?
ברם הענין הוא כי בהמשך הזמן אם יקום חולם חלום, מישהו אשר לבו נוטה להמרות את הבורא וירצה לכסות את חטאיו בדיעותיו הבדויות מלבו ולצורך זה יחדש דעה נפסדת, כי אדם הראשון סייע לבריאה, ואעפ"י שיש קבלה איש מפי איש עד אדם הראשון כי לא סייע, הרי מכל מקום כח המינות מושך הוא, ויימצאו עוד כאלו שיאמינו לו כדי לפרוק עול, בגלל השטות של האדם שהוא בורח מן האמונה הטהורה ונופל אל אמונה של שטות, וקשה לו להאמין שאדם לא היה מסייע. למרות העובדה שהשכל מחייב שלא היה מסייע, בוחר הוא להאמין כי אדם הראשון כן סייע, וזו אמונה של שטות, על כן מוכרחים היו לברוא את האדם באחרונה, שרק אז אין לתלות בו כאילו היה מסייע, אבל לולא זה היו נכשלים הכושלים…
מזה רואים 'פרקא דשטותא' עד היכן מגעת שטות הפורקים עול מלכות שמים בחשבונות של מה בכך, ודבר זה מסייע הוא ל'פרקא דחכמתא'. נמצא כי בזה שברא הקב"ה את אדם הראשון באחרונה, התכוון כדי להעביר כל 'מקום לטעות' מן הארץ, ורצונו להקטין את מקומות הטעות.
מזה נבין כי כל מקומות הטעות הנמצאים עכשיו בעולם הם עפ"י רצון ה', אך הם נתנו בעולם במדה, במשקל ובמנין, ואילו היו יותר מכפי יכולת האדם לא היה מסוגל להתקיים, ונמצא שמספר מקומות הטעות שיש עכשיו בעולם הם במידה שאין בהם להפריע לבחירה, על כן צריכים אנו להתחזק שלא להתייאש ולא ליפול מן הרוח, אלא להמתין בסבלנות עד שתתגלה על דמות הכסא כדמות אדם [עפ"י יחזקאל א' כ"ו], שיהא ה'אדם תתאה' בשלימות, ואז יתגלה ה'אדם עילאה' בשלימות. עכ"ל הרב ישראל יעקב לובצנסקי זצ"ל הי"ד.
משמעות חדשה ל'אחור וקדם צרתני'
המדרש ויקרא רבה (י"ד א') תחילת פרשתנו מביא וזלה"ק:
אשה כי תזריע, הה"ד (תהלים קל"ט ה') אָח֣וֹר וָקֶ֣דֶם צַרְתָּ֑נִי וַתָּ֖שֶׁת עָלַ֣י כַּפֶּֽכָה. א"ר יוחנן אם זכה אדם נוחל שני עולמות הזה והבא הה"ד אחור וקדם צרתני ואם לאו בא ליתן דין וחשבון שנאמר ותשת עלי כפכה כדכתיב (איוב י"ג כ"א) כפך מעלי הרחק…עכ"ל המדרש.
הרב אריה צבי פרומר[4] זצ"ל הי"ד בספר דרשות תורה ומועדים שנערך עפ"י כתביו ארץ צבי בפרשתנו כותב על דברי המדרש וזלה"ק:
לכאורה מה ענין זה ל'אחור' ו'קדם'? אמנם נראה דהנה אמרו [חז"ל (קדושין ל"ט ע"ב)] שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אך זה על מצוות עשה ועל שמירה מעבירות, אך אמרינן (ברכות ס"ג ע"א) איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, בכל דרכיך דעהו. וביאר הרמב"ם (בפרק ג' הלכות דעות) שאפילו בעניני עוה"ז כאכילה ושתיה ושינה, אם עושה בכוונה שיהיה לו כח לעבוד לאת בוראו נחשב כעובד את ה' תמיד. ונראה דעל זה יש שכר מצוה בהאי עלמא, כמבואר במסכת בבא קמא (ט' ע"ב וברש"י שם) דמה שאדם מוסיף משלו יש לו שכר בהאי עלמא, עיי"ש, וכן על 'קדש עצמך במותר לך' יש לו שכר בהאי עלמא, דזה מוסיף משלו.
והנה כתוב (תהלים קמ"ט ג') יְהַֽלְל֣וּ שְׁמ֣וֹ בְמָח֑וֹל, ופירשתי בס"ד דמחול הוא שאדם עומד באמצע והם מרקדים סביבו והעומד באמצע הוא המרכז (וכעין זה אמרו ז"ל (סוף תענית) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא, שהקב"ה יהיה באמצע והם ירקדו סביב סביב) ואם האדם מקיים 'בכל דרכיך דעהו', ובכל פניות שהוא פונה עובד את ה' יתברך, חשיב מהלל שמו במחול, שבכל סיבובו ותנועותיו בכולם עושה לו את הקב"ה למרכז ומטרה, שכל מעשה יוביל אותו להתקרב אליו יתברך, וזה פירוש, יהללו שמו במחול.
וזה פירוש אחור וקדם צרתני, שהאדם נברא שגם מן ה'אחור' יעשה 'קדם' (קדם מרמז על קדמונו של עולם, אלה התורה והמצוות שהן ענפי ה' יתברך, כבזה"ק (יתרו צ"א ע"א) ו'אחור' מרמז על עניני העולם הזה המרוחקים מקדמונו של עולם..) שהאדם נברא שאפילו בעניני העולם הזה יכוון לעבודת הבורא יתברך, וע"י זה עושה מ'אחור' 'קדם', ואז זוכה לעולם הזה ג"כ כנ"ל. ועל כן כתב המדרש על פסוק 'אחור וקדם צרתני' צרתני – זכה נוחל עוה"ז ועוה"ב. עכ"ל הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד.
להכניס עוד יהודי תחת כנפי השכינה – תדחה שבת
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר… וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ (ויקרא י"ב ב'-ג')
בספר זכר חיים לרב חיים יהודא מאיר מויזניץ[5] (אחיין של אמרי חיים מויזניץ) זצ"ל שריד שואה שלא זכה לזש"ק, דברי תורתו הועלו לאחר הסתלקותו בספר וכך מובא בפרשתנו וזלה"ק:
דרשו חכמינו ז"ל [(שבת קל"ב) וביום השמיני ימול] אפילו בשבת. ומקשים המפרשים, מאי שנא מצוה זו שדוחה את השבת ולא גזרו שמע יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, כמו שגזרו גבי שופר ולולב?
ונקדים דברי החת"ם סופר על התורה תורת משה [פרשת כי תשא ד"ה השלישי אך את שבתותי]…תמצית דבריו כי מכאן ראיה עד כמה מגיע חיבתם של ישראל לפני ה' שאף שגדול הוא קדושת השבת עד ש'אות היא ביני וביניכם' בכל זאת מותר לחלל את השבת קודש בשביל נפש אחת מישראל [ע"כ עפ"י החת"ם סופר] ועפ"י זה נאמר גם כאן, כי כדי להכניס עוד יהודי אחד תחת כנפי השכינה, אמר הקב"ה אפילו השבת קודש הכי חמור לא נחשב וידחה בשביל נפש אחת מישראל, לפיכך מותר[6] למול בשבת ולא גזרו שמא יעבירנו.
ראיית 'בשר' הנגע – ראיית טוב הפנימי של מקבל התוכחה
וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֣ן אֶת־הַנֶּ֣גַע בְּעֽוֹר־הַ֠בָּשָׂר…(ויקרא י"ג ג')
הרב עקיבא סופר[7] בספרו דעת סופר מלמדנו 'הלכות תוכחה' וכך כותב בפרשתנו וזלה"ק:
ועוד אמר שיהיה רואה כל הבשר עמו כולו כאחד, כי המוכיח צריך להוכיח בהשכל ודעת בלשון רכה ותחנונים, ידין את העובר לכף זכות תחילה ולא יאשימהו וירשיעהו מיד, אלא ידבר אתו רכות במתק לשונו, ויאמר לו שבודאי לא בשאט נפש עשה ככה, ולא יראה ויביט רק חסרונותיו, אלא גם במעלותיו יתן עינו, ולפי זה יהיה תוכחתו. וזה שיהיה רואה כל הבשר עמו,שלא יראה רק על הנגע לבדו, על החסרון בלבד, שיהיה תמיד לנגד עיניו רק חסרונותיו, אלא גם על בשר בריא יראה, ויסתכל גם על מעלותיו וידינהו לכף זכות. ולמוכיחים ינעם ותבוא עליהם ברכת טוב…עכ"ל הדעת סופר זצ"ל.
פרשת טהרה (מצורע[8])
מהכהן נלמד כי מאכילה ושתיה בקדושה – עמוד כח הברכה
זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טָהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן (ויקרא י"ד ב')
בדרשות מהר"ם בריסק לרב מרדכי בריסק[9] זצ"ל הי"ד בדרשת שבת הגדול שהיתה בשבת פרשת מצורע (שנת תרח"ץ) כתב, וזלה"ק:
…זה יסוד מוסד שכל תהלוכות האדם בקיום התורה והמצוה המה תלוים בהנהגתו באכילה ושתיה…ע"כ אמרו חכמינו ז"ל (מכילתא בשלח י"ז) לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן[10] [ע"כ מחז"ל] שהם היו קדושים ופרושים בעניני אכילה וראויים להשגה בתורה הקדושה, וכידוע מתלמידי הבעש"ט הקדוש זי"ע (מובא בשם הרה"ק רבי מענדלי מרימנוב זי"א על הפסוק (שמות ט"ז ט"ו) ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא, שע"י אכילת המן נזדככו כל כך שזיו קלסתר פניהם נשתנה לטובה עד שלא הכירו זה את זה כי צורת פניו לא היה כתמול שלשום.
וכבר כתבו בספרי מוסר כי דבוריו של אדם אם מעט ואם הרבה, אם לטוב או להיפוך, מתלי תלי בהנהגתו באכילה ושתיה, כי אינו דומה הדבורים של הזולל וסובא לדבוריו של המדקדק באכילתו שאוכל רק לשובע נפשו, כי מי שאוכל רק כפי הצטרכותו, זה ידבר רק מה שצריך לדבר ולא יותר. וזה מרומז במאמר בעל ההגדה כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח, מי שלא יאכל רק כשירעב, זה לא ידבר רק מה שצריך, כי בפסח מרומז פה-סח…
…ידוע מליצת תלמידי הבעש"ט (נועם אלימלך, קדושת לוי עבודת ישראל ועוד) על הפסוק (במדבר ל' ג') 'לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה' שאם האדם מדקדק כחוט השערה על כל דבור ודבור ואינו משנה דבורו, אז יזכה שהקב"ה ישמע לקול דברו וכאשר יגזור כן יקום. וזהו בכלל מה שאמרו (מועד קטן ט"ז ע"ב) הקב"ה גוזר והצדיק מבטל, והיינו לא יחל דברו, אם לא יעשה דברו חולין ויהיה כל דבורו קדוש אצלו, אז יזכה שככל היוצא מפיו יעשה הקב"ה. וכן הוא אצל האדם המדקדק באכילה ושתיה ואינו אוכל רק כשירעב ואינו שותה לתענוגים רק כשיצמא, אזי הוא במדרגה זו שלא יעשה דבריו חולין וממילא ישמע הקב"ה לכל דבריו, ואפשר לרמז בזה מאמר בעל ההגדה הנ"ל 'כל דכפין ייתי ויכול' [תרגום: כל הרעב יבוא ויאכל], אם יאכל רק לרעבונו, אזי יזכה 'כל דצריך' שאם יהיה לו צורך לאיזה ישועה 'ייתי ויפסח' יאמר מה חפצו והקב"ה ישמע אליו…
וזה הוא ענין שאמרה התורה הקדושה זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן. ומה ענין כהן אצל מצורע? אבל לפי שהנגעים באים עבור חטא לשון הרע, וחטא לשון הרע נצמח מרוב אכילה ושתיה שלא כדת של תורה, והן הכהן תעודתו למעט באכילה ושתיה ודבורי חול[11] למען ישמע ה' את ברכתו, לכן צותה התורה הקדושה שהמצורע ילך אל הכהן ללמוד עניני אכילה ושתיה ודבור ואז יתרפא מצרעתו…ויש לומר על דרך הרמז נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, כי אם יברך איש את רעהו והברכות לא יהיו חלין על ראש המתברך, אז נמצא ששקר בפיו ומרמה הוא, אבל אם ישמור פיו ולשונו ולא יעשה דבריו חולין, אז יש לקוות שככל היוצא מפיו יעשה הקב"ה, לזה אומר אם ינצור את לשונו מדבר רע, אז יהיה נכון ובטוח ששפתיו לא דברו מרמה וככל היוצא מפיו יעשה הקב"ה…עכ"ל הרב מרדכי מבריסק זצ"ל הי"ד.
מנגעים למדים כי ה' יתברך שם מטמוניות תחת היסורים
כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַאֲחֻזָּ֑ה וְנָתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם (ויקרא י"ד ל"ד)
האדמו"ר מפיאסצנה הרב קלונמוס קלמיש שפירא[12] זצוק"ל הי"ד כותב בספר שנערך מכתביו אש קודש (מאמרים שנת ת"ש בפרשתנו) וזלה"ק:
נבין נא אם כן למה הסגיר מתחילה את הבית שבעת ימים, ורק אח"כ חלצו את האבנים, הא כיוון שנראה הנגע ידע שכאן מטמון, ובפרט שכפי שאיתא ברמב"ן…שנגעי בתים ובגדים שלא כדרך הטבע הן, א"כ רק לטובת ישראל לגלות המטמוניות הן, ולמה ציותה התורה לטמא מקודם שבעת ימים?
והנה בכוונת התורה ומצוותיה אין לנו השגה, אבל מה שמרמז לנו אפשר כי יודעים ומאמינים אנחנו שכל מה שה' עושה לנו, אפילו כשח"ו מלקה אותנו הכל לטובה היא, אבל כשרואים כעת [הדברים נאמרו בעיצומה של תקופת השואה] שלא ביסורי גוף לבד מלקה אותנו, רק גם בדברים שח"ו מרחיקים הם אותנו ממנו יתברך, אין חדר לתשב"ר ולא ישיבה, לא בית המדרש להתפלל בצבור ולא מקוה, וכדומה, אז ח"ו ספק חשש עולה בקרבנו, ואפשר שגם עתה כוונתו יתברך לטובה, אם לטובה, היה לו ליסרנו בדברים שיקרבו אותנו אליו, ולא ביטול תורה ותפלה וח"ו כמעט כל התורה. והאם אין זאת ח"ו יסורים של 'וישליכם'[13] לכן רואים בתורה שהגם שנגע הבתים טמאה ומטמאה היתה, ומ"מ [ומכל מקום] עשה בה ה' שליחות לטובת ישראל. מתחילה טמאה שבעה ימים ואח"כ נתגלה המטמון.
לכן צריך האיש לומר רק 'כנגע נראה לי' ואפילו ת"ח שיודע שנגע היא, רק כנגע יאמר…מפני שהאיש בעצמו אינו יכול לאמר אם היא באמת נגע או פגע, רק שלו נראה כנגע היה יכול לאמור, אבל באמת טובה היא לישראל אשר יטיב ה' עמנו. עכ"ל הרב קלמן קלונימוס שפירא זצוק"ל הי"ד.
הטומאה שדבקה בישראל זה מישיבתם בקרב הגוים
וְכָֽל־הַכְּלִי֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּשֵׁ֣ב עָלָ֔יו טָמֵ֣א יִהְיֶ֔ה כְּטֻמְאַ֖ת נִדָּתָֽהּ (ויקרא ט"ו כ"ו)
הרב דב לאבלוויטש[14] זצ"ל בספרו דיבובי חן מביא עפ"י המסורה פסוק בפרשתנו מיחזקאל (ל"ו י"ז) בֶּן־אָדָ֗ם בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ יֹשְׁבִ֣ים עַל־אַדְמָתָ֔ם וַיְטַמְּא֣וּ אוֹתָ֔הּ בְּדַרְכָּ֖ם וּבַעֲלִֽילוֹתָ֑ם כְּטֻמְאַת֙ הַנִּדָּ֔ה הָיְתָ֥ה דַרְכָּ֖ם לְפָנָֽי.
נראה הכוונה דהנה לכאורה מה שאמר ה' יתברך לישראל, כטומאת הנדה היתה דרכם לפני, פירושו הוא, שכמו שטומאת הנדה היא דבר טבעי, כך דרכם של ישראל, אשר הוא לא טוב, הוא להם דבר טבעי. ועל זה יקשה, הלא אמרו ישראל 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע', ואמרו במדרש, שאמרו עד שלא קיימנום…דהיינו שאמרו לנו בטבע הוא קיום המצוות [כלומר א"כ לכאורה זה סתירה לנלמד מיחזקאל, אלא] על זה באתה המסורה לפרש שבאמת מה שאמר ה' יתברך, כטומאת הנדה היתה דרכם לפני, לא היתה כונתו לומר שעשיית הרע הוא להם בטבע ח"ו, רק כונתו היתה שכמו אם הנדה תשב על הכלי תטמא הכלי, ככה ישראל נטמאו מהעמים אשר היו מתגוררים ביניהם. עכ"ל הרב דב לאבלאוויטש זצ"ל.
נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 052-6514000 Ybarkai6@gmail.com
[1] עריכת הגליון הלמוד בו לקיים מצות בוראי. ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה), אשתו זהבה בת רבקה, בנם יצחק משה. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל. אהובה לאה בת הרב שמעון יבלחטו"א קלרמן, שלומית בת ר' יהודה (מן). הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) ז"ל אשתו פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק.
[2] הרב ישראל יעקב לובצנסקי זצ"ל הי"ד מגדולי תלמידיו של הסבא מנובהרדוק (הרב יוסף יוזל הורביץ זצ"ל), לימים נעשה חתנו. אביו שימש ברבנות בברנוביץ. תלמידי ה'סבא' מספרים שכאשר התחיל רבי ישראל לעבוד על מדותיו ולבטל את מדת הכבוד, עשה זאת בקצוניות ובאכזריות עד שכל רואיו אמרו שאדם זה יהיה אומלל כל ימי חייו, אך המציאות טפחה על פניהם כי הצליח להתגדל עד אין שעור בבחינת 'ואני בתומי אלך'. רעייתו ספרה כי בלילות החורף הארוכים של ליל שבת קודש היה ישן כשעתיים, ומחצות עד שבע בבוקר היה לומד בהתלהבות גפ"ת וזהר ותנא דבי אליהו, בשחר היה טובל לפני התפלה, את הספרים מהם למד, הטמין בתוככי הסטנדר.
כשרבי ישראל התמנה לרב בקהילת ניי-ברנוביץ, סיפר לימים, כי כאשר עמד לדרוש דרשתו הראשונה, היה זה לאחר תפלת מנחה ובאמצעה עלה בדעתו רעיון נהדר 'כפתור ופרח' אולם מכיוון שהיתה 'קבלה' בנובהרדוק שהרהורי תורה העולים בשעת התפלה, צריך להפקיר, וכן עשה. (מהספר המאורות הגדולים לרב זייציק זצ"ל).
בין אמרותיו אחת מהן היתה: החושב ושואף שע"י השתלמותו התורנית יגיע לידי הישגים גשמיים, למי הוא דומה? לאותו איש המוצא איזו גלוסקא טובה מונחת למעלה באחד המדפים של ארונו, ובכדי לעלות אליה ולקחתה, הרי הוא לוקח גמרות ומניח אותן אחת על גבי חברתה כעין סולם, ועולה ומטפס בכדי להוריד את הגלוסקא. (מהספר הנ"ל).
בשנת תש"א בהיותו בגטו למד משניות בע"פ. אמר אפשר יגלוהו למקום שלא יהיו לו ספרים, אז לומד בע"פ ויזכה לעוה"ב. בתקופה קשה ומחרידה זו היו פניו קורנות ומאירות משמחה, הוא עודד את האנשים וזרזם ללמוד 'שערי תשובה', הרב אפרים אושרי שאלו למעשהו זה של השמחה, ובמצבם העגום, לשמחה, מה זו עושה? ענה לו הרב: שמטבעו הוא פחדן גדול, אבל האם בשל כך צריכים אחרים לסבול מפחדנותו?! בט' במרחשון תש"ב הוצא להריגה ב'פורט התשיעי' עם אשתו ועוד עשרת אלפים יהודים הי"ד. (הדברים הובאו מהספר עקבי ישראל בהוצאת ישיבת אור אלחנן ירושלים.)
[3] תוספתא סנהדרין (פ"ח ה"ז) אדם נברא באחרונה ולמה נברא באחרונה שלא יהו המינין אומרין שותף היה עמו במעשהו.
[4] הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד (האדמו"ר מקוז'יגלוב). מגאוני פולין בתקופה לפני השואה. היה תלמידו של האדמו"ר מסוכטשוב בעהמ"ח אגלי טל ושות אבני נזר, לאחר פטירתו נתמנה ע"י בנו ה'שם משמואל' לראש ישיבת סוכטשוב והוא אז בן ז"ך שנים בלבד. חיבר ספרים שיח השדה, ובתקופה מאוחרת יותר סמוך לימי החורבן את ספרו המפורסם ארץ צבי סוגיות בהלכה (כיום נמצאים ג"ח). הרב מאיר שפירא מלובלין זצ"ל ביקשהו לבוא וללמד בישיבתו, אך מטעמים שונים סירב, אך לאחר הסתלקותו הפתאומית של הרב מאיר שפירא, נענה ובא לעמוד בראש ישיבת חכמי לובלין עד לסגירתה בימי השואה.
ספר זה (חידושיו לתורה) הינו עלים מוצלים מאש ע"י תלמידו נאמן רוחו, הרב יצחק יעקב ארליך זצ"ל שרשם בתקופת לימודיו את השיחות שנאמרו ממנו, וזכה להסכמת והערכת רבו. כשעלה לארץ ישראל בשנת תרצ"ד הביאם עמו, וכך נצלו שיחות אלו. ממנו גם עדות על גדלותו וקדושתו של רבו, יחד עם גדלותו בנגלה, היה מרומם ונשא בתורת החסידות והסוד וידע כל הזה"ק בע"פ, וגם תיאר את הבכיות הנוראות בעת שהיה עורך תקון חצות. האדמו"ר ומשפחתו נספו כולם בשואה בלא להשאיר שריד. יהיו חיבורי תורתו הקדושה זכר עולם לנשמותיהם. ספר זה (עה"ת) יצא לאור לראשונה ע"י בן תלמידו הרב יהודה ארליך בשנת תש"מ, בשנת תשפ"א יצאה מהדורה חדשה מורחבת.
[5] הרב חיים יהודה מאיר זצ"ל בנו של ה'שארית מנחם' מוז'ניץ, בנו בכורו של ה'אהבת ישראל' רבי ישראל הגר זלה"ה. אביו ה'שארית מנחם' נפטר לפני השואה. בנו הרב חיים יהודה מאיר שרד בניסי ניסים את התופת בשואה, ואף בסיום החורבן עודד והדריך אנשיו להזהר מאוד באכילה לאחר הרעב האיום שסבלו ממנו במחנות ההשמדה, ורבים קיפחו חייהם בגלל שאכלו לא בצורה נכונה. לאחר שיצא מהמחנות עבר לתקופת מה לארה"ב אך סירב בכל תוקף לקבל כתר האדמורות שבקשו והתחננו שארית הפליטה לעטר את ראשו. ואמר 'איך אתעלה ואכהן פאר אחרי עברו שנות השואה בלי תורה ובלי מעשים וכו'. בשנת תשי"ח עלה לארץ ישראל אך המשיך לסרב לקבל כל עול רבנות שהיא שהוצעה לו. כפף עצמו תחת דודו ה'אמרי חיים' מויזניץ. בשנת תשכ"ה זכה להעלות את עצמות אביו מאירופה לארץ ישראל, ולקברו באוהל אדמורי ויזניץ בבני ברק.
בהיותו רק כבן נ"ה החזיר נשמתו לבוראו בי"א באייר תשכ"ה, ונקבר בסמיכות לאביו. לא זכה כלל להשאיר זש"ק. דברי התורה בספר שנאספו ונערכו הם זכרו ושמו שנותרו ממנו בעולם. כמו"כ השאיר ספר בכת"י זכר חיים ילקוט תשובה מאהבה, שנדפס גם לאחר פטירתו .
[6] הערת המלקט: לענ"ד 'מצוה' ולא רק בגדר 'מותר'.
[7] הרב עקיבא סופר הדעת סופר – בנו של רבי שמחה בונם סופר (השבט סופר), נינו של החת"ם סופר זיע"א.(תרל"ח פרשבורג – ב' בכסלו תש"כ ירושלים). רוב לימודו אצל אביו השבט סופר בהם עשה חיל בהתמדתו וכושר חידושו בו התברך. משנת תרס"ב עד הסתלקות אביו בתרס"ז מסר השיעור בעיון בישיבה, והוא נתמנה תחת אביו הגדול. בשעה שנפטר אביו בתחילה סירב לשמש גם ברבנות בהיותו בורח מכל סוג של מחלוקת, ובבחירות שאמורות להתקיים יהיו כאלו המתנגדים, אולם לאחר שדובר שרק אם תהיה הסכמה מוחלטת ישב על כסא הרבנות, ואכן כך היה בהיותו בן עשרים ותשע עלה על כס הרבנות בפרשבורג בהיותו ה'רביעי במרכבה' החתם סופר בנו הכתב סופר נכדו השבט סופר. מבחירתו נחשב על ראשי מנהיגיה הרוחניים של הונגריה וסלובקיה, ואף מבוגרים ממנו כפפו עצמם אליו. בתקופתו עלתה ישיבת פרשבורג לאחת הישיבות הטובות והגדולות בעולם, הרב מסר ארבעה שיעורי עיון במשך השבוע, בשיטה שקיבל מאבותיו הגדולים.
בשלהי תרצ"ט ערב פרוץ מלחמת העולם השניה (י"ז באלול עש"ק כי תצא) נסע למקום שונה מרגילותו, והגיע ללוגנו שבשוייץ. כשהפצירו בו שלא יחזור לביתו בתחילה סירב בטענה הידועה של גדולי וצדיקי הדור, שאינו רוצה לנטוש צאן מרעיתו. בהתיעצות עם דודו הגדול הרב שמעון מערלוי זצ"ל הי"ד, קיבל הנחיה להשאר בשוויץ עד שושן פורים ולאחר מכן לנסות לעלות לארץ ישראל. כשקיבל שלשה אישורי עליה לארץ ישראל רצה למסרם לשלשה רבנים שיצאו מהונגריה והם: רבי יהושע מגאלנטא הי"ד, הרב מנייטרא [שמואל דוד הלוי אונגר] זצ"ל והרב מטירינויא אך הם סירבו כי לא רצו לנטוש את עדתם. לפני שיצא משוויץ פקד על בניו שיכתבו מכתב תודה לשלטונות שוייץ שאישרו לו לשהות במדינתם.
משהגיע לירושלים בשנת ת"ש קיבלו פניו אלפי בני ירושלים. והוא קרא להם בפנים צוהלות לאחר שהפך את כיסי מעילו וניערם לים אמר: הנני זורק לים את כל העבר שלי בגולה, מעתה אני איש ירושלים ככל אנשי ירושלים. בחוץ לארץ עבדתי עבור אנשי ארץ ישראל כל השנים [היה נשיא כולל שומרי החומות בירושלים] וכעת זכיתי בעצמי לישב בפועל על אדמת הקודש. בעת היתה סכנת פלישת הצבא הגרמני לארץ ישראל ממצרים, קרא לרב יצחק צבי בערנפעלד רבה של קהילת חת"ם סופר בני ברק סגר הדלת בעדו וביקש ממנו להגיד פרשת הקטורת שבע פעמים, בלי שום כוונה רק פירוש המילות, פניו היו בוערות כאש ואמר לאט לאט. כאשר סיימו אמר תפלה קצרה ואח"כ בצהלה על פניו אמר: הקב"ה יעזור [תרגום מאידיש]. מן הענין לספר כי תפלות נוספות שנשפכו כמים באותה תקופה קשה מתוארת תפלה מיוחדת בספר נר המערבי תולדות אור החיים הקדוש (בני ברק תשע"ג) של ר' שלומק'ה מזוועהיל ורבי ישראל מהוסיאטין זכר צדיקים לברכה, בתפלה שערכו על קברו של אור החיים הקדוש ביום ההלולא ט"ו בתמוז תש"ב. (בפרק 'ציון המצוינת' עמ' שנ"ט-שס"ב). כשהגיעה שארית הפליטה מהשואה מקהילות הונגריה יסד עבורם את חוג חתם סופר בירושלים. היה חבר מועצת גדולי התורה. בכ' בכסלו תש"כ תמה מסכת חייו בתקופה כה סוערת בתולדות ישראל.
נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תולדות ופרקי חיים של רבנים ומנהיגים נכדי החתם סופר, ירושלים תש"פ.
[8] בספרו של החיד"א ראש דוד דרשות על התורה, כתב בכותרת לפרשיות תזריע מצורע – תזריע טהרה.
[9] הרב מרדכי בריסק (תרמ"ז-תש"ד). נולד בהונגריה. למד אצל אביו הרב יהושע בריסק ואח"כ אצל הרב מרדכי לייב וינקלר בעהמ"ח שו"ת לבושי מרדכי. בגיל ח"י הוסמך להוראה ע"י הרב פינחס חיים קליין, ובהגיעו לשנת הכ"ג נתמנה לדיין. בצעירותו התכתב עם גדולי עולם ביניהם רבו הלבושי מרדכי, המהרש"ם – הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון, האדמו"ר ממונקטאש הרב צבי הירש שפירא בעהמ"ח דרכי תשובה. הקים ישיבה בה למדו אלפי תלמידים.
עם הכורת שעלה על יהדות הונגריה בסוף מלחמת העולם השניה, עלה בסערה השמיימה גם המחבר בי"א בסיון תש"ד. בנו הרב אהרן צבי בריסק זצ"ל ניצל מגיא ההריגה עלה לארץ ישראל והקים בנתניה ישיבת 'מהר"ם בריסק טשעקא' ע"ש אביו, אך טרם הגיעו לגיל חמישים נגדע האילן בשיא פריחתו. הספר דרשות מהר"ם בריסק יצא לראשונה מכת"י תשמ"ז (ברוקלין).
[10] למען דיוק בלשונות המורגלים בספרים הקדושים, מעיון (בתוכנות מחשב) עולה כי בחז"ל עצמם היינו במכילתא (דרבי ישמעאל (בשלח מסכתא ויהי פתיחתא, וגם במכילתא דרשב"י פרק ט"ז אות ד') הלשון היא : לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. בראשונים (רש"י דברי הימים-ב ל"א ד', רבינו בחיי שמות ט"ז ט"ז) הלשון היא כשגורה בספרים: לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן.
[11] אכילותיו של הכהן רבות מהן אכילות בשר קדשים (הערת המלקט).
[12] הרב קלונמוס קלמיש שפירא (תרמ"ט – ה' מרחשון תש"ד) נין של בעל המאור ושמש (מצד אמו) נקרא על שמו. ומצאצאי רבי אלימלך מליזנסק והמגיד מקוזניץ מצד אביו זכר צדיקים וקדושים לברכה. התייתם בגיל צעיר, למד אצל סבו הרב חיים שמואל מחנצין. בהיותו בן עשרים עלה לשמש באדמורות בפיאסצנה ליד ורשא שבפולין. נודע כאיש חינוך דגול, שלהבת קודש היתה אישיותו המופלאה. ספרו המפורסם שפירסם בחייו חובת התלמידים הינו ספר הדרכה מוסרי-חסידי במדריגה ראשונה, אשר עד היום טעמו הולך ומוסיף לכל נער ובחור אשר חשקה נפשו לעלות במדריגות עבודת ה'. בנו כלתו וגיסתו נהרגו בתחילת מלחמת העולם השניה, אמו נפטרה לאחר מכן. למרות ההצעות שהוגשו לו להמלט על נפשו סירב. בתקופה זו עמד כחומה בצורה חיזק ועודד יהודים. שיחותיו שנאמרו בתקופת אימים-דמים זו העלה בעצמו על הכתב ולפני שנלקח לגיא ההריגה הטמינם בכד חרס, ובתוכו בקשה שמי שימצא את הכתבים שישלחם לאחיו הרב ישעיה שפירא בתל אביב. בשנת תשי"ט לערך נמצאו הכתבים, ועמם גם ספרו הכשרת האברכים (נדפס), ו'מבוא שערים' מחובת האברכים, וכן שיחותיו לפרשת השבוע (לימים נקראו בשם דרך המלך). הספר אש קודש הוא השיחות המיוחדות אותן מסר באותן שנות אימה, וניכר בהן המצב הבלתי נתפס באותם ימים עם אמונתו הלוהטת.
[13] וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל־אֶרֶץ (דברים נצבים כ"ט כ"ז)
[14] הרב דב לאבלאוויטש זצ"ל שימש כראש ישיבה בהונגריה בעיירה קישקורוש, לא זכה לזש"ק כפי שכתב בהקדמת ספרו: …ומה גם שה' יתברך בחכמתו הבלתי מוגבלת מנע ממני פרי בטן, ותלמידי ששמחתי בהם ואהבתי אותם וקרבתי אותם באהבה ובחיבה, הם הם בני אשר גדלתים וטפחתים… נפטר בתרצ"ז סמוך לשואה, מכיוון שלא זכה לזש"ק, צירפתי מתורתו לגיליון זה.
אבי מורי ז"ל למד בישיבתו, כשסיים לימודיו שם נתן לאבי את ספרו וכתב לו הקדשה. ברבות העתים שפרצה מלחמת העולם השניה, אבי לא חזר לביתו, הוריו נספו בשואה, הוא השתחרר ממחנה ההשמדה דכאו בגרמניה, עלה לארץ ישראל והקים משפחתו. בעת תקופת מגורינו בחיפה (תשכ"ז-תשמ"ה) מצא בבית כנסת ספרדי בשכונתנו הקטנה עותק מקורי של הספר. בהתרגשות גדולה ביקש מהגבאי שיתן לו את הספר ובתמורה נתן לבית הכנסת ספרים אחרים. אבי חיבב מאוד את הספר ולמד בו רבות. כיום הספר נמצא באוצר הספרים שחנני ה' יתברך, וממנו נערכו הדברים.
הסיבה לשם מיוחד זה כתב המחבר זצ"ל בהקדמתו: בראשונה מפני שבמילת 'דיבובי' ימצאו ראשי תיבות דוב בן ירמיה ובן יענטל, אשר דוב הוא שמי, וירמיה הוא שמו של אבי המנוח, שהיה איש תם וישר…[סיבה נוספת] מפני שתפלתי לאל מרומים שימצאו דברי חן, ויועילו לחזק יראת שמים בלב הקוראים בו, וימצאו מחמתו גם הם חן בעיני אלקים ואנשים, כמאמר חז"ל במסכת סוכה (נ"ג) כל מי שיש לו חן בידוע שהוא ירא שמים.