המצוה לזכות את הרבים להוכיחם מוטלת על כל אחד ואחד מישראל / הרב אליהו רייך הי"ד

י׳ באב ה׳תשע״ז (02/08/2017) אישים הי"ד, מסכת אבות, פרשת מצורע, תוכחה, תפקידם של תלמידי החכמים

הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה.

הנה כאן הבן שואל מאביו והתלמיד מרבו לאמור חמשה מי יודע, מי יעלה לנו השמימה וישמיענה מה זה ועל מה זה אמר הלל חמשה דברים הללו אשר לא ראי זה כראי זה בפעם אחת ובנשימה אחת. ואמרתי אני בלבי לכה נא אנסה את כחי לעשות דבק טוב ולחבר חמשה מאמרים הללו, אולי יצליח ה' דרכי בזכות הורי ומורי אשר בארץ המה, ואת אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר.

ואשא משלי ואומר, הנה מצינו בפרשת נגעים בנגעי בתים, כי הוא זה – ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור כנגע נראה לי בבית – ופירש רש"י אפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע וודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי. עד כאן. והיא משנה ערוכה במסכת נגעים פרק י"ב משנה ה', וזה לשונה כיצד ראיית הבית, ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור כנגע נראה לי בבית, אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור לאמר נגע נראה לי בבית, אלא כנגע נראה לי בבית. ועיין בתוי"ט שמתמיה מה זה ועל מה זה אמרה התורה הקדושה ככה שאפילו אם הבעל הבית הוא תלמיד חכם ויודע שהוא נגע צריך להמתין עד שיבוא הכהן ורק על פיו יצא מן הבית. ומצינו שם טעמים מטעמים שונים, זה אומר בכה וזה אומר בכה.

ואני אמרה בחפזי טעם חדש, ולדעתי לשבח הוא, תודה לאל יתברך, הלא ידוע מה שאמר הנביא מלאכי (סימן ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. ודרשו חכמינו ז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו. כלומר, רק אז ראוי והגון האיש לעמוד בראש העם ללמדם ולהורות החוקים והתורות, ולהוכיחם על כל דבר פשע, אם הוא נקי כפים ובר לבב, והוא ממש גדול מאחיו בכל מילי הן בתורה הן בחכמה הן בדעת הן בתבונה בצדקה וישרות וכהנה וכהנה, שלם מכל צד, שלם בגופו, שלם בממונו ושלם בתורתו, עד שאי אפשר לשום אדם להראות עליו באצבע יהירה ולאמור עליו אפילו כי הוא זה. ובהיות שאין שום אדם שבעולם נולד שלם, אלא אדרבה כי יצר לב האדם רע מנעוריו, רק שנתן לו הקב"ה הכח והממשלה לעלות מעלה מעלה על סולם המעלות והשלימות עד השליבה העליונה. וכבר אמרו חכמינו ז"ל התקוששו וקוששו, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. על כן כדי לתן להכהן המוכיח בעם יד ומקום להשלים את עצמו, והוא יהיה אחד ואין שני בעדתו, אמרת התורה הקדושה שאפילו התלמיד חכם אינו רשאי לומר נגע נראה לי בבית, אלא שצריך להמתין עד שיבוא הכהן והכהן מוכרח לומר לו דברי כבושין דברים המיישבין על הלב, כמה שמצינו בילקוט פרשת מצורע שאמר לו הכהן, בני אין הנגעים באין אלא על לשון הרע על גסות הרוח וכו'. ואם לא יעמוד הכהן ברום המעלות ובהר השלימות, האיך ירהיב בנפשו עוז להוכיח תלמידי חכמים אשר קטנם עבה ממתנו, על כן אמרה התורה הקדושה שאפילו התלמיד חכם צריך להמתין עד שיבוא הכהן לשמוע ממנו דברי מוסר, וממילא החכם עיניו בראשו יתאמץ וישתדל להיות אחד המיוחד שבעם, והגדול שבאחיו הן בדברים הנוגעים בממון הן בדברים הנוגעים בגוף והן בדברים הנוגעים בנשמה.

וכמה גדולים דברי חכמינו ז"ל אשר אמרו בדרך מליצה, כל המזכה את הרבים, שרוצה לזכות את חבריו ללמדם מוסר השכל ולהוכיחם דבר בעתו מה טוב, אין חטא בא על ידו, אינש כזה צריך להישמר ולהיזהר שלא תבוא תקלה חטא ועוון על ידו, למען לא יאמרו לו טול קורה מבין עיניך, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, אמנם אף שמצד זה יש להתמנות כזה מותר ויתרון בצע וכשרון, שישתדל ויתאמץ להשלים את עצמו ולעלות על גפי מרומי קרת, למלאות את מקומו במלוא מובן המלה, אבל מצד אחר חסרון יש בו, היינו ונפש בעמיו כי תחטא והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו, שהחיוב מוטל עליו להוכיח את בני עדתו, פעם ברכות ופעם בקשות, ואם לא עשה כן, ומשפטים בל ידעום, הקולר תלוי בצאורו, דמי שיש בידו למחות ואינו מוחה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו ועתיד ליתן את הדין, עד שנתקיים בו דברי מושלי משלות טובי חטא וזיגוד מינגד, שילא חטא ויוחנא משתלמא.

ובאמת אנו רואים כמה וכמה תלמידי חכמים אנשי צורה היושבים בערי הפרזות, עיר פרוצה אין חומה, ואנשי עירה דור פרוץ מרובה על העומד, שמשימים יד לפיהם בעוד רשעים לנגדם בלי להוכיחם ולהכות על קדקדם בשבט פיהם, כי בדור הזה ישבחו צדיק כזה אשר מתהלך בתומו לעצמו ואין מקנא בזולתו להתחרחר עמו, ואמרו רבנן בטעמא, או משום ששנואים ומשוקצים הם בעיניהם לאמור הלא כבר אמר דוד המלך עליו השלום אל ממחר במרעים אל תקנא בעושי עולה, ועוד זאת התפרדו כל פועלי עון, והעולה על כולם – הלא משנאך ה' אשנא וכו' – אני אלך לדרכי אשר בו יפגעני מלאכי אלקים, והם ילכו לדרכם, דרכי שאול ואבדון. או משום שאומרים למה לי להוכיחם הלא דברי יפרחו באויר וישובו אלי ריקם, דבפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און לא ישמעו לדבר ה' ולא ירדו דברי מוסר לחדרי בטניהם, כי טח עיניהם מראות האמת מהשכיל לבותם, אלא כל השומע יצחק לי, ועל זאת נאמר מלה בסלע שתיקה בתרין. או משום שחשקה נפשם הטהורה בתורה הקדושה ואמור יאמר העבד ה' מתי אעשה גם אנכי לביתי אם אשים עיני תמיד על תהלוכת יושבי עירי לקום עם מרעים ולהתיצב עם פועלי און, הלא האדם קרוב אצל עצמו ואם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי.

אמנם בזה הדרך לא ישכון אור לישרים, ואין זו המסילה העולה בית אל, מצד ב' טעמים. טעם ראשון דמצות תוכחה מצוה כוללית היא ומוטלת על כל אחד ואחד מישראל, כאשר אמרה התורה הקדושה הוכיח מוכיח את עמיתך. ועוד זאת שעל ידי זה ינצל האדם מחטוא, כאשר הזכרנו למעלה, דכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, דברים כמשמען משום דזכות הרבים תלוי בו. ועוד זאת שעל ידי שהוא משתדל לזכות את הרבים ימנע את עצמו לילך בדרך עקלקלות ולהתיצב על דרך לא טוב, ורעה ימאס כמובן, וכבר אמרה התורה הקדושה לא תשנא את אחיך בלבבך, לאמור טמא הוא פגול הוא, ומה לי ולו, הרבה חברותא עושה והרבה ילדות עושה וגם המקום והעסק והטרדה שאדם טרוד בה גורם עונות וחטאים כמה פעמים, ועוד זאת רתיחת דמן של איזה אנשים מונעים אותם כמה פעמים לעשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, כאשר המליץ דוד המלך עליו השלום בעד עצמו לאמור הן בעון חוללה ובחטא יחמתני אמי. ובר מן דין אף אם לא ישמע עכשיו לדבריך בכל זאת לעת מצוא זו מיתה יהרהר בלבו ותשובה יחשוב על משכבו ערש דוי, כאשר פירש הדמ"א דברי הקרא – והזרתם את בני מטומאתם – הוכיח תוכיח את בני המטמאים את גופם ונפשם, ואף אם כעת לא ישמע לדבריך, בכל זאת – ולא ימותו בטומאתם – שוב ישוב אל ה' קודם פרידתו ולא ימות ברשעתו. ומה שתאמר שכל אדם קרוב אצל עצמו, ולאחר שתהיה זכה ושלם מכל צד, אז תפנה אל חבריך לזכותם, ישתקע הדבר ולא ישמע, דשמא לא תפנה, דלא ידע האדם את עתו ומי יודע אם לעת כזאת לא הגעת כבר למלכות מלך מלכי המלכים הקב"ה ובמתים חפשי.

וזאת אשר דיבר לנו הלל אבינו, וכך היה אומר אל תפרוש מן הצבור, לישב בד בבד, להשלים את עצמך, ולשמור רק את נפשך שלא תשכח חלילה דבר אחד ממה שראו עיניך בש"ס ופוסקים, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך ועל חבריך אל תשגיח. חלילה לך מעשות כדבר הזה, דידוע תדע ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, כי יצר לב האדם רע מנעוריו וכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, ורק המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. על כן אל תתעלם מאבידת אחיך, אלא עזוב תעזוב עמו, לזכותו ולהדריכו בדרך ישרה. ואף אם ראה ראית שתי ראיות, ושתים רעות עושה לחטוא בכפלים ולעבור עבירות חבילות חבילות, רע לשמים ורע לבריות, בכל זאת אל תשנאהו לומר שקץ הוא תיעוב הוא, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, דמי יודע מי הוא הגרמא בניזקין אם אבותיו אשר לא בטחו באלקי צורם ולא גדלוהו על ברכי היראה, או חסרון הבטחון וכדומה, על כן אל תשקצהו ואל תתעבהו לומר חרס הוא. ואם יאמר לך יצרך הרע מה לך לבטל זמנך בדברי תוכחה, את מי תורה דעה ואת מי תבין שמועה, הלא דבריך יפרחו באויר ולא יעשו רושם, אלא תהיה כמטיל זרע על עצים ואבנים, לזאת אמר הלל ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שבודאי לא ישמעו לדבריך שסופו להשמע אף אם לעת כזאת לא יהי אוזן שומעת תוכחת חיים אבל בסופו כשיבוא אחריתו ויום פקודתו יהרהר תשובה בלבו, ולא ימות בטומאתו. וכנגד מה שתאמר שלאחר שתהיה אתה שלם ויפה מכל צד ויתלהב לבך ברשפי שלהבת אהבת הבורא, אז תפנה גם אל חבריך לזכותם, כנגד זה אמר הלל ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה, דכצל ימינו עלי ארץ, ולא ידע האדם בשכבו ובקומו, אלא בבוקר אומר מי יתן ערב ובערב אומר מי יתן בוקר, על כן בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך. ואם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא והבן.

(פרחי אזב, פרק שני משנה ה, נ)

הרב אליהו רייך נולד בסאבאטישט בשנת תר"ל (1870) לאביו הרב בנימין זאב רייך. תלמיד הרב דוד פרנקפורטר דיין בסאבאטישט והעלישויא, רבי יהודה גרינוולד אב"ד סאטמר, בסאבאטישט ובאניהאד, אחר כך תלמיד רבי שמחה בונים סופר, ה"שבט סופר". חתן הרב מנחם אליעזר שוורץ, ואביו של הרב בנימין זאב רייך אב"ד זשאמבאקרעט מתלמידי ה"דעת סופר".
משנת תרס"ד (1904) דיין ומגיד מישרים בטירנוי. מחבר ספר משאת בנימין (ח"א, ח"ב, ח"ג, ח"ד, ח"ה. תרס"ח-תרע"ד) על התורה ושו"ת, ופרחי אזב על מסכת אבות ושו"ת. כתב גם ב"המאסף" שנה י"ז (תרע"ב) חוברת ג סימן לז, ב"וילקט יוסף", שנה י"ח (תרע"ו) סימן מ"ה, שם שנה ה (תרס"ז) סימן ס, סימן קט"ו ומאמר לאחר סימן קפ"ח, ובפני הנשר שנה ח' (ת"ש) סימן סח וצח. מכתבו לרב יוסף צבי דושינסקי הובא בספר "בית יוסף להבה – תולדות מהרי"ץ" עמ' שיח.
למעלה מ-80% מיהודי טרנוי גורשו למחנות ההשמדה במהלך 1942, ורוב הנשארים גורשו לשם ב- 09.1944. ע"פ "החתם סופר ותלמידיו" הרב אליהו רייך נספה בשואה, ככל הנראה בתשרי תש"ה (1944).