בטוחים אנו שיתקיימו בנו יעודי הנביאים ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו / הרב אברהם ניסן יפה הי"ד
אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר וכן תנא משמיה דרבי עקיבא 'לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לטב'. ולהכין מאי 'לעולם', עלה ברעיוני בעזרת ה' לומר על פי מה שראיתי ביאור נחמד על מה שהובא במסכת ברכות בשעה שהוציאוהו לרבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו סורקין את בשרו במסרקאות של ברזל, והיה מתכוון לקבל עליו עול מלכות שמים באהבה. אמרו לו תלמידיו 'רבינו עד כאן'. אמר להם 'כל ימי החייתי מצטער על הפסוק הזה בכל נפשך ואפילו הוא נוטל את נפשך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו. ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו'. ולכאורה המאמר הזה באין מובן. ראשית, שאלת התלמדים באין מובן, וכי רצו חס ושלום שלא ימסור את נפשו. ועוד תשובת הרב, שאמר כל ימי הייתי מצטער, אטו אם לא היה מצטער כל ימיו לא היה מוסר את נפשו. אך הכוונה ראיתי בשם ספר 'תולדות נח', וזה לשונו: שכיוון שהם ראו גורל דביקות רבי עקיבא בא-להיו עד שכמעט נדבק נפשו בו יתברך כאלו מפני הדביקות ההוא איננו מרגיש היסורים שיסרו אותו, נתקנאו בו תלמדיו ושאלוהו: רבינו עד כאן, רצה לומר: למד אותנו איך נגיע עד כאן לאותה מדרגה שאתה בה עתה. אמר להם: מה שהגעתי למדרגה זו מפני שכל ימי הייתי מצטער בנפשי מסירת הנפש, אך שהיה במחשבה לבד ולא בפועל והייתי מצטער ומצפה מתי בוא לידי לקיים מצוה זו גם בפועל, ולכן לא קשה עלי עתה לקיימה בפועל, כי אין מעכב בעדי עד שלא אקיימנה. אבל מי שבא פתאום לידי ניסיון הזה ולא עשה על לבו מקודם ולא קבל על עצמו להיות מנוסה בו ולקיימה, ודאי קשה הוא על האדם לעמוד בניסיון לעת הרעה כשתפול עליו פתאום. עד כאן לשונו. ובזה האופן יתפרש כאן, כי ידוע שקשה הוא גם כן לאדם לומר בעת שבא אליו פתאום עת צרה, 'כל מה דעביד לטב עביד' בלב שלם. רק אם קודם היה מצטייר בנפשו שאם יקרה לו חס ושלום עת צרה יאמר 'כל מה דעביד לטב עביד' ויקבל באהבה, אזי אם הוא בא חס ושלום באמת להעת צרה, אזי בנקל לו לומר 'כל מה דעביד לטב', ובאמת ובלב שלם יאמר זאת. וזה שאמר 'לעולם', היינו אפילו אם חס ושלום לא קרה לו שום צרה, בכל זאת ירגיל לומר לנפשיה אם חס ושלום יקרה לו שום רעה, יהיה נקל לו לקבל באהבה ובלב תמים ולומר 'כל מה דעבדין מן שמיא לטב עביד'.
(ביכורי ניסן, מסכת ברכות, עמו' 26-25)
'אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר', ואפשר לומר שהתנא בא גם כן לרמז כיוון שנעשה אדם שלש עשרה שנה, חייב אז לעשות כל התרי"ג מצות וכל העונשין שהיה מוטל על אביו עד הנה, חל כעת החיוב עליו, על פי מה דמצינו במסכת ברכות שקראו את היצר הרע בלשון 'חמץ', כמו דאמרינן 'השאור שבעיסה מעכב'. וזה שאמר התנא 'אור לארבעה עשר', כיוון שנעשה אדם שלש עשרה שנה, ובא לאור הארבע עשר, 'בודקין את החמץ' – היינו דאז חל החיוב עליו לבער את היצר הרע – 'לאור הנר', היינו לפי מה דמצינו שהתורה נקראת 'אור' והמצות נקראת 'נר', כמו דכתיב 'כי נר מצוה ותורה אור'. ובא התנא לרמז במה אפשר לבער את היצר הרע, על ידי התורה והמצות, כמו דמצינו בחז"ל ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין.
(ביכורי ניסן, מסכת פסחים, עמו' 56)
'ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים וגו' והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק', ודרשת חז"ל במסכת ראש השנה ידוע. ואפשר לומר עוד כוונה, כי זה ידוע שיש שתי מיני צדקות. האחת מה שנוגע רק להצלת גוף חברו, כמו בקור חולים, מושב זקנים, וכדומה. וצדקה זו נקראת 'צדקה ארצית'. והשניה מה שנוגע גם להצלת גוף חברו וגם להצלת נפשו, כמו החזקת לומדי תורה, והיא נקראת 'צדקה שמיימית', והצדקה ההיא גדולה כל כך שבכוחה להציל אף מידי אדם בעלי בחירה. לא כשאר הצדקות שבכוחן להציל רק ממיתות משונות הבאות בידי שמים. ובשביל זה דרשו חז"ל 'ברפידים', דבשביל שרפו ידיהם מן התורה. וכפי שהוכיחו מלשון 'ידיהם' שרפו גם מהחזקת התורה, אף שהיו נותנים שארי צדקות – 'ויבא עמלק'. וזה גם כוונת הכתוב 'והיה כאשר ירים משה ידו' – נגד השמים – 'וגבר ישראל', והכונה להראות שאם היד נותנת צדקת שמיימית, יש לצדקה זו כוח כזה ש'גבר ישראל' אף נגד עמלק בעל הבחירה. 'וכאשר יניח ידו' – נגד הארץ – היינו שאין היד נותנת צדקה רק לענייני ארציות, אז 'וגבר עמלק'. ובזה ניחא גם כן מה שמסיים בסוף הפרשה 'ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק', אשר כל המפרשים נלאו לבארו, אבל לפי מה שביארנו ניחא, כי אמר משה שאם היד נותנת צדקה שמיימית, שעולה על 'כס יה', אז 'מלחמה לד' בעמלק', וממילא 'וגבר ישראל'.
(זרע אברהם, עמו' 93)
'בקבצי את בית ישראל וגו' וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב וישבו עליה לבטח ובנו בתים ונטעו כרמים וישבו לבטח בעשותי שפטים' וגו'. ולהבין מדוע כתיב שתי פעמים 'וישבו עליה… לבטח'. אפשר לומר כפי מה שאנו רואין בזמננו שכל זמן שהישוב מאחינו בארץ ישראל היה קטן לפי ערך, לא היו הערביים מפריעים את עבודת הישוב, והיו יושבים יחד עם היהודים בשלום ובשלוה ובמנוחה, ולא הי' נגרם על ידם שום הפסד להמתיישבים מאחינו בני ישראל. אמנם כאשר במשך השנים האלה עלה הישוב והצליח למעלה מדרך הטבע, עד אשר כל הרואה אותו מתפלא מאד, נתקנאו בו הערביים הפראים והתחילו להרוס כל מה שנבנה על ידי אחינו, והפורעים הפילו אימה ופחד על כל הישוב ויום יום נשמע משם בשורות רעות, רחמנא ליצלן. וזהו שמבטיח הנביא בשם ד' שכאשר יבוא זמן הגאולה והיינו 'בקבצי את בית ישראל מן העמים אשר נפוצו בם וישבו על אדמתם אשר נתתי ליעקב', אז 'וישבו עליה לבטח'. ושמא תאמר שאימתי ישבו עליה לבטח רק כשבני ישראל ישכרו בתים או שדות אצל הגוים הנמצאים שם, אבל אם יתחילו בני ישראל לבנות בתים ושדות וכרמים בעצמם, אז מחמת קנאה יהרסו הגוים מה שיבנו בית ישראל. על זה מבטיח אני עוד פעם, שאף שיבוא הזמן ש'ובנו בתים ונטעו כרמים', גם אז 'וישבו עליה לבטח' ולא יוסיפו לדאבה עוד, בשביל שאעשה שפטים בהם. אולם בעוונותינו הרבים עדיין לא הגענו למדרגה זו, אבל בטוחים אנו שיתקיימו בנו יעודי הנביאים ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו.
(זרע אברהם, עמו' 132)
'גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות, כדכתיב אל נקמות ד' אל נקמות הופיע'. ואפשר לומר הכונה שזה ידוע שכל הגזירות רעות שאנו רואין, כרוכות בהן גם כן טובות, כי מפי עליון לא תצא הרעות לגמרי. ומה שרעה לזה, טובה לזה. ואפילו לגבי אותו האדם עצמו, כרוך ברעה גם ענין של טובה. וכמו שביארתי במה שאמר יתרו 'עתה ידעתי כי גדול ד' מכל הא-להים כי בדבר אשר זדו עליהם', עיין שם. ובשביל זה צריך האדם להתנהג גם כן כמו הנהגת הקב"ה, כי 'לדבקה בו' כתיב, היינו שאף בעת שהאדם מוכרח לעשות נקמה, צריך שמהנקמה הזאת תצא גם כן טובה להאיש אשר הוא נוקם ממנו. וזהו שאמרו חז"ל 'גדולה נקמה', והכוונה אימתי נקמה נחשבת לדבר גדול, אם ניתנה בין שתי אותיות, כדכתיב 'א'ל נקמות ד", והיינו כמו אצל הקב"ה שאף כשהוא נוקם במידת הדין, שזה משמעות הלשון 'א-ל', בכל זאת כרוכה בה גם מדת הרחמים, והיינו 'ה' ', כך צריכה שתהיה הנהגת האדם.
(זרע אברהם, עמו' 143, על ברכות דף לג.)
דאמר רבא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: בניך ובנותיך נתונים לעם אחר', זו אשת האב. וצריך להבין מה מקרא חסר אם נפרש הקללה כפשוטה, ולמה לחז"ל לפרש כוונת הכתוב באשת האב. ואפשר לומר שחז"ל באו באמת לפרש את הקללה כפשוטה, אולם שלא יעלה על דעת האדם לומר מה קללה היא זו אם הבנים והבנות נתונים לעם אחר, כי הנה רואין אנו לפעמים להיפך שהמתערבים עם האומות משיגים כל הזכיות כשאר תושבי הארץ ונמנעו מהם צרות רבות. ועל זה באו חז"ל להראות הטעות, כי אנו רואין בעת שהאדם נושא אשה שניה ויש לו בנים מאשתו הראשונה, הוא מתנה עמה שתשגיח היטב על בניו מאשתו הראשונה. וכמובן מבטחת לו בכל מיני הבטחות, והניסיון יורנו שאמנם בימים הראשונים מתנהגת עם ילדיו כראוי ובסדר, אבל אחר כך הנהגתה אתם משתנית מעט מעט, עד שלבסוף הנה מגרשת אותם מביתה. וכן בעת שהבנים והבנות נתונים לעם אחר, שאמנם מתחילה נותנים להם לכאורה כל הזכיות וכל טוב, אבל אחר כך מתחילים לגזור עליהם גזירות רעות עד אשר לבסוף מוכרחים הם לעזוב את ארצם בעירום ובחוסר כל, וגם בחרפה ובוז.
(זרע אברהם, עמו' 145, על ברכות דף נו.)
הרב אברהם ניסן יפה (ר' ניסן יפה), בנם של הרב רפאל דוב (ב"ר אברהם ישעיהו) ואיטא היענא יפה, היה שוחט עופות ועסקן ציבורי של היהדות החרדית בקהילת וילנה, מזכירו האישי וממקורביו של הרב חיים עוזר גרודזנסקי. אביו הדריך אותו בדרכי התורה והיראה, ומסר נפשו לגדלו להיות עבד ה', מופלג בתורה וביראה. הוא גדל על ברכי התורה בבית המדרש 'בית שאול' על שם הגאון ר' שאול קצנלבויגן, ולימד 'עין יעקב' בבית המדרש 'שטראשון'. הוא נשא לאשה את מרת שרה הינדא בת ר' חיים סלאוועסני, ונולדו להם מספר בנות.
בשנת תרע"ט (1919) הוציא לאור את ספרו 'ביכורי ניסן', עם הסכמות מאת הרב חיים עוזר גרודזנסקי, הרב ליב רובין מווילקומיר, הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד אב"ד קובנה, הרב יהודה ליב פיין הי"ד אב"ד אשמינא והרב מנחם מנדל זלמנוביץ הי"ד מו"צ בווילנה. בשנת תרצ"ט הוציא לאור את ספרו 'זרע אברהם', עם הסכמות מאת הרב חיים עוזר גרודזנסקי, הרב חנוך העניך אייגש הי"ד, הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד אב"ד קובנה, הרב משה שאצקעס אב"ד לומזה, הרב יחזקאל אברמסקי, והרב ראובן כ"ץ אב"ד ור"מ פתח תקוה.
עותק אחד מספרו 'ביכורי ניסן' שלח כמתנה באלול תר"ף לרב ישראל רוזנברג, ראש רבני 'אגודת ישראל' בניו יורק, עם הקדשה חמה.
כשהגיעה ישיבת 'בית יוסף' מביאליסטוק לווילנה, פעל הרב יפה בשליחות הרב חיים עוזר למצוא עבורם בית כנסת בו יוכלו ללמוד.
בחודש חשון שנת ת"ש, כותב הרב יפה לרב ישראל רוזנברג, גלויה, ובה תיאר את מצוקתו:
ב"ה, מ"ח ת"ש ווילנא
הוד כבוד הרב הגאון המפורסם וכו' כש"ת מו"ה ישראל ראזענבערג שליט"א
למרות רוחי ורצוני כי אם ההכרח יאלצני להודיעו שמצבי כעת נורא למאד כי גועים אנחנו ברעב מרוב היוקר אשר יאמיר משעה לשעה וחושה לעזרתי. ממני אברהם ניסן יפה, מחבר ס' 'זרע אברהם'.
הוא המשיך לעסוק בענייני ציבור גם בהיותו בגטו וילנה. הפרטיזן והסופר, יהודה וילנאיי, מבאי ביתו של הרב יפה, כתב:
הרב יפה היה צנא מלא ספרא, מלא וגדוש תורה וחכמה, ובקי בהלכות חיים ובעל אמונה עמוקה בתורת ישראל וקונהו. היה זהיר במצווה קלה כבחמורה. ואף בתנאי הגיטו הקשים קיים הלכה למעשה את מצות 'והגית בו יומם ולילה' באמצעות תפילה ולימוד תורה בבתי הכנסת ובישיבה שקיימו בגיטו במחתרת.
כששאל יהודה וילנאי את הרב על אודות הפורענויות שנגזרו על עם ישראל, השיב הרב:
אין להטיח דברים כלפי מעלה, בפרט שאנו מצווים לדעת ולשמור על הנאמר: 'דע מה למעלה ממך'. אם אפילו אינן מבין את דברי השם, עליך לקבל את הדין ויהיה איום ונורא כפי שיהיה, כגזירה שיש לעמוד בה ולהאמין באמונה שלימה שאכן זו אצבע אלוקים שאין לערער אחריו. הצור תמים פעלו.
באוקטובר 1942 הורה המפקד הנאצי על סגירת כל בתי הכנסת, הקלויזים ובתי המדרש בעיר, 'לשם מניעת מגיפות ומחלות מדבקות'. אך הרב יפה וחבריו התעקשו להמשיך וללמוד יחד בקביעות את הדף היומי ב'יאגיכעס קלויז. הרב יפה נמנה על חמישה עשר הלומדים שהתעקשו להמשיך בלימודם בערב יום ההילולא של מהר"ם שפירא זצ"ל, ז' בחשוון תש"ג, גם לאחר שקבוצת שוטרים יהודים התפרצו פנימה והחלו להכות אותם באלות על מנת לפזר אותם.
באחד הימים נאסר הרב בידי הגסטאפו ונכלא בבית הכלא 'לוקישקי' בווילנה, והיה צפוי להישלח משם ישר למוות בפונאר. באופן חריג, שוחרר הרב ממאסרו לאחר מספר ימים, וסיפר:
לאחד שנזרקתי לצינוק התחלתי לפשפש בכיסי בגדי. והנה להפתעתי הרבה מצאתי באחד הכיסים ספר תהילים קטן ממדים שהגרמנים לא השגיחו בו בשעה שלקחו ממני כל שהיה לי לאחר חיפושים מדוקדקים. ראיתי בדבר סימן לטובה, אך לא הסתפקתי בזה. ישבתי על הריצפה הקרה סמוך לקיר הרטוב ואמרתי בליבי, אפסוק לי פסוק. עצמתי את עיני ופתחתי את ספר התהלים. פקחתי את עיני בשורה הראשונה בעמוד הימני של הספר היה כתוב: 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי'. מאותו רגע ואילך הייתי בטוח שאזכה לצאת מבית הכלא ולחזור למשפחתי.
בערב פסח תש"ב היה הרב יפה בין אישי הציבור שאירגנו בגיטו אל אפיית המצות לפסח.
חתימותיו של הרב יפה מופיעות על שני כתבי התחייבויות במחנה קייליס בווילנה בשנת תש"ג. יתכן ועבר מגטו וילנה למחנה קייליס בקבוצה של מורים שהועברו לשם כדי ללמד ילדים.
בי"ח בסיון תש"ג (21.06.1943) הועבר השלטון על הגטאות בליטא מהמִנהל האזרחי הגרמני לאס-אס, וראש האס-אס הורא לחסל את הגטאות באוסטלאנד ולהשמיד את היהודים. בא' באלות תש"ג (01.09.1943) הוקף הגטו לפנות בוקר על ידי כוחות בטחון גרמנים ואסטוניים, ונאסרה היציאה לעבודה. חיילים אסטוניים החלו לעצור גברים ולהוציאם מחוץ לגטו.
הגיטו חוסל בכ"ב וכ"ג באב תש"ג (23-24.09.1943). אלפי ילדים, נשים וזקנים נשלחו למחנות ההשמדה בפולין ונרצחו שם, ומאות זקנים וחולים נרצחו בפונאר. יותר מאלף איש התחבאו ב"מאלינות" (מקומות מסתור) בשטח הגטו, אך רובם נתפסו בחודשים שאחרי חיסול הגטו. מאות אנשי מחתרת יצאו ליערות, שם הקימו גדודי פרטיזנים והשתתפו עם הצבא האדום בקרבות לשחרור וילנה. גם הרב יפה התחבא ב'מלינה' בימי חיסול-הגטו, נלכד על ידי הגרמנים ונרצח בפונאר.
בתו, אסתר יפה, הייתה מהראשונות במחתרת הווילנאית וחברה פעילה באחת מהקבוצות הפארטיזאניות בגטו וילנה. היא ניספתה בקובנה, בהיותה מחוץ לגטו, בשנת 1944.